בלוג

"מי יאכילנו בשר?" — בקשה פשוטה לכאורה, שמפיל אחד הגדולים בתולדות האנושות. אנחנו עוסקים שוב בסיפור בקשת הבשר בפרשת בהעלותך, הפעם ממגוון נקודות מבט נוספות — כולל מחלוקת עמוקה בין תנאים, וביאור מסתורי מהזוהר הקדוש.

הצמחייה של מצרים — מה הם באמת רצו

"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה, אין כל — בלתי אל המן עינינו." מי שמסתכל על הרשימה הזאת יתמה: מה הסיפור? דגים, קישואים, חציר? הם עבדים שסבלו מעבודת פרך, ומה הם מתגעגעים אליה? לא לחרות, לא לכבוד, אלא לירקות.

הסיבה עמוקה: דור המדבר היה דור של עבדים. עבד לא צריך לדאוג לפרנסתו — הוא מקבל. נכון, קצת, ומה שמוריד לו את פרנסה, אבל הוא לא אחראי. עכשיו כשיצאו ממצרים, הם אמנם חופשיים — אבל עדיין חושבים כעבדים. "מי יאכילנו בשר?" — לא "איך נשיג בשר?" אלא "מי יגיש לנו?". אף אחד לא שואל על הצאן והבקר שהיה להם. האספסוף גרר את עם ישראל לבכות, ועם ישראל נגרר.

שתי תלונות, שני פסוקים — שתי בעיות של משה

כשמשה שומע את הבכי, הוא פורץ בשתי תלונות נפרדות. האחת: "למה הרעות לעבדך? לשום את משא כל העם הזה עלי? לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה". השנייה: "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה?". שני פסוקים, שתי בעיות. ולאחר שהקדוש ברוך הוא מבטיח "בשר אתן להם ואכלו חודש ימים", חוזר משה: "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנוכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם? הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם?". התגובה האלוהית קצרה וחדה: "היד ה' תקצר?".

מה פשר הדברים? מה לאדם שעבר את הים בפה, שהוריד לחם מן השמיים ומים מסלע — שישאל "מאיפה בשר"?

מחלוקת רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים. **רבי עקיבא** אומר: הכל כמשמעו. משה רבנו לכאורה הפגין פה חוסר ביטחון בקדוש ברוך הוא. ואם כך — שואל רבי עקיבא — מדוע לא נענש כאן, כשם שנענש על מי מריבה? ומשיב: כי פה הדיאלוג היה בינו לבין הקדוש ברוך הוא. מי מריבה היה לעיני כל ישראל. חטא בפרהסיה — נענש בפרהסיה.

**רבי שמעון** מחה: לא יכול להיות. "בכל ביתי נאמן הוא" — נאמר על משה רבנו מפי הגבורה. איך יתכן שיש בו חוסר אמונה? אלא — כוונת משה הייתה אחרת לגמרי: הוא ראה שהקדוש ברוך הוא אמר "ואכלו עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" — כלומר, יתנו להם ואז יענישו אותם. ועל כך שאל משה: "הצאן ובקר יישחט להם ואז תשחט אותם?". האם אומרים לחמור "טול כור שעורים ונכרות את ראשך"? לא הגיוני להאכיל כדי להרוג!

שני הפירושים מוטים — ורש"י עצמו מציין שלפי רבי שמעון, "העיקר חסר מן הספר". אם כך היה כוונת משה, מדוע לא אמר בפירוש "אל תהרוג אותם"? אבל פשט הכתוב נוטה אחרת.

הזוהר הקדוש — הסוד הגדול

ביאור עמוק מצוי בזוהר הקדוש. רבי יוסי שואל: מדוע משה מסר נפשו על בקשת הבשר? ורבי אבא עונה: "דבר זה למדנו וסוד עליון הוא".

הזוהר מחזיר אותנו לפרשת בשלח. כשמשמע משה שהקדוש ברוך הוא עומד להמטיר לחם מן השמיים, שמח ואמר בלבו: "שלמות זאת נמצאת בי". לחם מן השמיים — זה אני. משה הוא האיש שעולה למרום ומוריד תורה מן השמיים, "לחם אבירים אכל איש", לחם מלאכים. מה הולם יותר מאשר שמשה, שליח השמים, יביא לחם מן השמיים?

אבל כשעם ישראל תובע בשר — בשר הוא מציאות אחרת. שליו, אף שהגיע בנס של רוח, הוא עוף — דבר קיים, דבר טבעי. הנס היה בדרכו, לא בעצמותו. ועוד: אכילת בשר מסמלת שליטה. "ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ" — האדם שאוכל את בעל החיים מביע את שלטונו עליו. זו הנהגה ארצית, מלכות הארץ.

הנהגה ניסית לעומת הנהגה טבעית

משה רבנו הוא מנהיג של הנהגה ניסית. כל חייו הוביל את עם ישראל בדרך נס מוחלט — עשר מכות, קריעת ים סוף, ענני כבוד, מן, מים מהסלע. אילו עם ישראל לא חטאו בחטא המרגלים והיו נכנסים לארץ מיד, הנהגת משה הייתה ממשיכה. אבל בארץ ישראל חיים חיים טבעיים — מוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיים, מלחמות, כיבוש, עצמאות, מציאות.

כשעם ישראל ביקש בשר, הם בעצם ביקשו את ההנהגה הטבעית. והם קיבלו אותה — ויהושע הוא שיכניס אותם לארץ. ומשה הרגיש את זה: אם הם רוצים בשר, הם לא מתאימים עוד להנהגתי. "מאין לי בשר?" — לא שאלה על יכולת ה', אלא שאלת שייכות: "אנוכי בקרבו" — אני המנהיג שלהם, ואתה אומר לי לתת להם בשר? זה לא הכלי שלי.

ולכן "הרגני נא הרג" — אם הם רוצים הנהגה טבעית, תהרוג אותי ותמנה מנהיג אחר. זה לא חוסר אמונה. זו הכרה עמוקה שמנהיג נבחר לשעתו, ולשליחותו.

לא כל מנהיג מתאים לכל שעה

ומכאן לקח לדורות: מנהיג יכול להיות מיועד לשעה אחת ולא לאחרת. צ'רצ'יל היה גדול שאין כמותו בזמן מלחמת העולם השנייה — ואחרי המלחמה לא נבחר שנית. יש מנהיגי שלום ומנהיגי מלחמה. יש מנהיגים לתקופת הישרדות ומנהיגים לתקופת בנייה. משה היה מנהיג הנס — הגדול שבמנהיגים, "לא קם נביא עוד בישראל כמשה" — אבל הנסיבות שינו את הצורך, ויהושע קיבל את המטה.

הקדוש ברוך הוא ענה לשתי תלונות משה: "לא אוכל לבדי" — "אספה לי שבעים זקנים ונשאו איתך". ו"מאין בשר" — "בשר אתן להם". ה' גדול מכל הגבלות. אבל הנסים אינם מטרה בפני עצמם — הם כלי. ולפעמים הדרך הנכונה היא הדרך הטבעית, כבוד לאדם ולעצמאותו, כבוד לארץ שמוציאה לחם מעמלנו.

שיעור זה תומלל ושוכתב על ידי בינה מלאכותית (AI). אם מצאתם טעות, נשמח אם תפנו אלינו.