בלוג

פרשת שלח לך מסתיימת במצוות ציצית: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". שני רכיבים — חוטי לבן ופתיל תכלת. אבל מה משמעותם הרוחנית העמוקה? ולמה נגנזה התכלת לאחר חורבן הבית? עם אלה עוסק השם משמואל מסוכטשוב, בשני מאמרים על פרשת שלח לך.

לבן — אהבה. תכלת — יראה

אומר השם משמואל — האדמו"ר רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, בנו של רבי אברהם מסוכטשוב בעל האגלי טל והאבני נזר, נכדו של הרבי מקוצק — דבר ידוע הוא: "לבן הוא אהבה, ותכלת יראה". שני חוטי הציצית מבטאים שתי מידות יסוד בעבודת ה'.

המהר"ל מפראג, שחי כמאה שנה לפני הבעל שם טוב, כבר ביאר זאת בנתיבות עולם: "מצוות תכלת ולבן כנגד מצוות עשה ולא תעשה". מצוות עשה — על ידן קונה האדם זכות וטוב. "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" — הזכות היא לבן. מצוות לא תעשה — על ידן לא ניתוספת זכות, רק אין עבירה בידו. אדם שלא אכל חלב, לא עשה עבירה — אבל לא קנה זכות. נשאר באפס. לכן: לבן = שכר ורחמים ואהבה, תכלת = דין ועונש.

וכן פירש רש"י: "תכלת" מלשון שכול — ת' וש' מתחלפות — ומלשון כילייון. האש התכלת מכלה. "תכלת דומה לכיסא הכבוד, אשר כיסא הכבוד מורה על דין" — הקב"ה יושב בכיסא דין לשפוט את עוברי הדרך.

לבן ותכלת — כלהב האש

מקור עמוק יותר נמצא בזוהר הקדוש לפרשת שלח לך: "פיקודא דא מצוות ציצית כליל תכלת ולבן, דינה ורחמי — תכלת ולבן הם דין ורחמים". ומביא הזוהר ראיה מלהבת האש: "אשא חיורא לא אכיל — האש הלבנה אינה אוכלת. תכלא אכיל ושצי — האש התכלת אוכלת ומכלה". בכל להבה יש גוון תכלתי למטה — הוא זה שמכלה ושורף. הגוון הלבן למעלה מסמל את ההארה, את האור, את הרחמים. ומכאן המשמעות הרוחנית: לבן = רחמים ואהבה, תכלת = דין.

קריאת שמע מחייבת שנכיר בהבדל הזה: "מאימתי קורין את שמע בשחרית — משיכיר בין תכלת ללבן". לא בגלל ציצית בלבד — אלא כי כל עניין קריאת שמע הוא אהבה ויראה. פרשת ואהבת = אהבה. פרשת והיה אם שמוע = יראה ושכר ועונש. ופרשת ציצית — בסוף שמע — היא חיבור השניים: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" — לבן + תכלת, אהבה + יראה, רחמים + דין.

למה נגנזה התכלת לאחר החורבן

כאן מגיע השם משמואל לשאלה המרכזית: למה הקב"ה גרם לכך שנגנזה התכלת? אפשר לתת הסברים היסטוריים — גלינו, איבדנו את המסורת. אבל שאלת פנימיות התורה היא: מה רצה הקב"ה בגניזה הזאת?

בסידור האדמו"ר הזקן, בעל התניא, כתוב בהערה לתיקון חצות: "ירושלים" = "יראה שלם". ירושלים היא יראה שלמה. משחרב הבית ונחרבה ירושלים — אין יראה שלמה. ואם אין יראה שלמה — נגנזה התכלת, בחינת יראה. אומר השם משמואל: "לאחר החורבן נגנזה התכלת — בחינת יראה — והבן".

וממילא מובן גם מה שמתחדש בדורנו. ירושלים בנויה היום כפי שלא הייתה בנויה מעולם. עדיין חסר בית המקדש — ולכן "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". אבל תהליך הגאולה בעיצומו, ולכן לא במקרה מתחדשת התכלת בדורנו. זה ביטוי לשיבת היראה, לשיבת השכינה, לתהליך התיקון.

אברהם אבינו ושכר שתי המצוות

בשנת תרע"ב מוסיף השם משמואל ממד נוסף. הגמרא בסוטה דורשת: בשכר שאמר אברהם "אם מחוט ועד שרוך נעל לא אקח מכל אשר לך" — זכו בניו לשתי מצוות: חוט של תכלת ורצועה של תפילין. שאלה הגמרא: בשלמא רצועה של תפילין — "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" — ברור, האומות ייראו מישראל. אבל מה השכר בחוט של תכלת? ומשיבה הגמרא: "תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד".

מבאר השם משמואל: אברהם סירב ליטול משלל סדום. מדוע? "במה וכלים כרגלי הבעלים" — הרכוש של הסדומיים נגוע בקליפות הטומאה שלהם, בשלוש הקליפות הטמאות שמופיעות במעשה מרכבה. אברהם, שמידתו אהבה ופתיחות, שפתח את היכל האהבה לכל, לא רצה שידבק בו שום דבר מהחיצוניות הטמאה. זהו שכר התכלת: "מסכת החיצוניים" — התכלת מרחיקה מאיתנו את כוחות הטומאה. לא רק האומות ייראו מאיתנו — אלא שמבפנים ניטהר מהרהורים רעים ומתשוקות שליליות.

מדוע הלבן קודם לתכלת

לפי כל השיטות, סדר הכריכות בציצית עם תכלת: ראשונה — לבן, אחר כך — כריכות תכלת, ובסוף — שוב לבן. אבל מדוע? הרי אם היראה קודמת לאהבה בעבודת ה' — הייתה צריכה התכלת לבוא ראשונה?

עונה השם משמואל תשובה יסודית: אי אפשר לעקור מהאדם לגמרי את מידת התשוקה. האדם הוא בעל גוף וחומר, ומטבעו ישתוקק לדברים חומריים. אם תנסה להילחם ביצרים בכוח הגברא — על ידי צומות, סיגופים, פרישות — לא תצליח לעקור אותם. "לשרש מקרבו התשוקה לדברים חומריים — אי אפשר".

אבל יש דרך אחרת: "אם ישים תשוקתו בדברים הנפשיים והרוחניים". תשוקה היא כוח חיובי וחיוני — הכוח המניע של כל אדם. תשוקה לתורה, לקרבת ה', לבניין משפחה, לחברות, להתעלות. ברגע שאדם מוצא לעצמו דברים רוחניים להשתוקק אליהם — היצרים החומריים תופסים מקום פחות מרכזי. לא בגלל שהוא מדחיק — אלא כי מצא טוב יותר.

ולכן: "מצוות לבן קודמת לתכלת, שעל ידי שהאדם מתבונן ומקשר את נפשו באהבה לאביו שבשמים, על ידי זה עצמו נעקרת ממנו התשוקה לדברים חיצוניים, עד שישוב להיות מואס ברע". קודם בוני אהבה לה'. מתוך האהבה הזאת — ממילא הוא מואס ברע, ממילא התשוקות החומריות נדחקות. ואז, מעל האהבה, כורכים תכלת — שמנצרת ועוצרת שלא תצא האהבה ל"חיצוניות". והסיום? שוב לבן — "כי תכלית הכל היא להידבק שוב באהבה הזו, אהבה של מעלה".

הרבי מקוצק והיכל האהבה

מעניין שהשם משמואל מביא דברי זקנו, הרבי מקוצק: "דהרבי מברדיטשוב פתח היכל האהבה, עד שנמצאה אהבה גדולה בין החסידים. ואחר כך, בראות צדיקי הדור שמהאהבה נפל גם למטה ונתרבתה גם אהבת החיצוניות — נמנעו וסגרו את ההיכל".

דברי הרבי מקוצק מאוד מאפיינים את אישיותו — הוא היה פרפקציוניסט, איש של שלמות ויראה, שדרש מחסידיו שלמות וגבורה. הוא ראה כי האהבה הגדולה של החסידים בדור הבעל שם טוב וה"ברדיטשובר" החלה להידרדר לאהבה חיצונית — אהבת תענוגות העולם, פומפה של אדמורות, פדיונות נפש וטיש מלכותי. "נמנעו וסגרו את ההיכל".

אבל השם משמואל לוקח את הדברים בצורה חיובית ומאוזנת: גם האהבה נחוצה וגם היראה. הפתרון אינו לסגור את היכל האהבה — אלא לכרוך עליו תכלת, לעצור את האהבה מלצאת החוצה. לבן — תכלת — ולסיום, לבן שוב.

זוהי תורת הציצית: להחזיק את שני חוטי הנפש יחד — אהבה ויראה, רחמים ודין, שאיפה לגדולה וגבולות מעצרים. ושניהם ביחד מחברים את האדם אל הכיסא הכבוד, אל מקור האמת והשלמות.