בלוג

פרשת שלח לך נושאת בחובה את אחד האירועים הכבדים ביותר בתולדות עם ישראל — חטא המרגלים. כדברי הגמרא: "אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות". רבים טועים לחשוב שהכוונה בדברי הגמרא היא שהקב"ה קבע את יום תשעה באב כיום פורענות לדורות — שמכיוון שבתשעה באב היה חטא המרגלים, אותו יום ייוסר לרעה לאורך ההיסטוריה. אך לא זאת הכוונה. הפשט בגמרא, שחוזר על עצמו בכמה מקומות בחז"ל, הוא שלולא חטא המרגלים לא היה חורבן מעולם — עם ישראל היה נכנס לארץ ישראל, הכל היה גאולה שלמה ומיידית, וממנה ואילך לא הייתה פורענות. חטא המרגלים הוא שיצר את המציאות של "בכייה לדורות" — זוהי הגלות.

הדבר אף כתוב במפורש בתהילים, מזמור ק"ו, שמתאר את כל מה שעבר על עם ישראל ביציאת מצרים. שם כתוב בפסוק כ"ד: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו, וירגנו באוהליהם לא שמעו בקול אדוני". ברור שמדובר בחטא המרגלים — "וימאסו בארץ חמדה" הוא הוצאת דיבת הארץ רעה. והתוצאה: "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות". כלומר, בעקבות החטא לא רק שדור המדבר מת במדבר, אלא גם זרעם נפל בגויים ונפוץ בארצות — וזוהי הגלות שנמשכת לאורך הדורות.

השפת אמת והשם משמואל

כדרכנו, נעסוק בחטא המרגלים על פי תורת החסידות, ובפרט השפת אמת ושם משמואל. שניהם ממשיכים של שני תלמידיו הגדולים של הרבי מקוצק. הרבי מקוצק היה אישיות סוערת ומיוחדת במינה, ולו שלושה תלמידים גדולים. אחד הוא החידושי הרי"ם — רבי יצחק מאיר מגור, מייסד שושלת גור, ואחריו המשיך נכדו — הוא השפת אמת. תלמיד גדול נוסף של הרבי מקוצק הוא רבי אברהם מסוכטשוב, תלמידו וחתנו, שכתב את האבני נזר ואת האגלי טל, ובנו שהמשיך אחריו הוא השם משמואל. שני המקורות הללו — השפת אמת מגור והשם משמואל מסוכטשוב — יאירו את הדרך להבנת חטא המרגלים.

המדרש: יבש חציר נבל ציץ

השפת אמת, כדרכו, פותח במדרש על פרשת השבוע. המדרש מצטט פסוק מישעיהו מ' — מהפטרת "נחמו נחמו עמי" — ודורש אותו על פרשת המרגלים: "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקינו יקום לעולם". המדרש מביא משל: מלך שהיה לו אוהב, והתנה עמו שייתן לו מתנה. האוהב הלך עם המלך, ומת. אמר המלך לבנו: אף על פי שמת אביך, אינני חוזר בי מהמתנה שאמרתי לו — בוא וקח אתה. הנמשל: המלך הוא הקב"ה, האוהב הוא אברהם אבינו שנקרא "זרע אברהם אוהבי", והמתנה היא ארץ ישראל שהובטחה לו ולזרעו. אמר הקב"ה למשה: אף על פי שהאבות מתו, אינני חוזר בי — "ודבר אלוקינו יקום לעולם".

על כך שואל השפת אמת שאלה חדה: הנמשל אינו כמו המשל. במשל, האוהב עצמו היה אמור לקבל את המתנה — הוא זה שהסכים, הוא זה שהתנה, והוא מת. לכן המלך נותן לבנו במקומו. אבל בנמשל — הקב"ה הבטיח לאברהם "כי לך אתננה ולזרעך". לאברהם עצמו לא הובטח שיכנס לארץ, שכן אמר לו הקב"ה "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". הובטח לו שזרעו יקבל — ואכן זרעו קיבל. אז לכאורה אין כאן "אבא שמת ובנו מקבל במקומו", שכן מלכתחילה הובטח לזרע ולא לאב עצמו.

מי אם כן מתאים לתפקיד "האוהב שמת" שאצלו באמת הייתה הבטחה שהוא עצמו יקבל? דור המדבר. הם הלכו עם הקב"ה, אליהם נאמר "נתן ה' לפניך את הארץ עלה רש", ואליהם הייתה ההבטחה שהם עצמם ייכנסו. אז מה אומר הקב"ה? "אני הבטחתי לדור המדבר שייכנסו — הם מתו — אבל אינני חוזר בי, ודבר אלוקינו יקום לעולם, הבנים יקבלו".

מדוע לא היו ראויים להיכנס

עונה השפת אמת: "האבות זכו לבחינת ארץ ישראל במעשיהם הטובים והיו מוכנים באמת לבחינת ארץ הקדושה". אף בני ישראל לאחר יציאת מצרים ומעמד הר סיני היו במדרגת האבות, ראויים לרשת את הארץ, וממנה ואילך הייתה גאולה שלמה ומשה רבינו היה נכנס עמהם. "אך שגרם החטא בעגל ונתרחקו מבחינת ארץ ישראל". לכן הקב"ה רצה להכניסם מצד הבטחת האבות, מצד ה"ידי נשאתי" — ולא מצד זכותם. על כן "האוהב" שמת אינו רק אברהם אבינו, אלא גם דור המדבר שהיו בבחינת אבות, ירדו ממדרגתם, ובניהם יקבלו את המתנה שנאמרה לאבות.

טעות המרגלים — ראיה נכונה, מסקנה שגויה

ומכאן מגיע השפת אמת לפשר חטא המרגלים. "ולכן לא הכירו המרגלים אשר שייך להם ירושת הארץ". המרגלים היו אנשים גדולים — "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", ורש"י אומר "אותה שעה כשרים היו". הם הביטו על ארץ ישראל, ומבחינה רוחנית זיהו שאין להם שייכות אליה. הם ראו את קדושתה הרמה של הארץ, ומבחינת עצמם — לאחר חטא העגל — זיהו שאינם ראויים. הם צדקו בהסתכלותם.

אלא מה? "אמנם היה זה רק הסתר, ואם היו מאמינים בה' יתברך היו נכנסים בזכות הניסיון עצמו". המרגלים היו צריכים לא לעשות חשבונות ולא לשקול — אלא לשמוע לדבר הקב"ה ולהיכנס. כלב אמר: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" — ובגמרא מסכת סוטה דורשים: "אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע — לא נשמע לו?" כלומר, מה שמשה רבינו יאמר — עושים. לא שואלים אם אנחנו ראויים, לא מחשבים אם אנחנו מסוגלים. הקב"ה אמר — נכנסים.

הדבר דומה לאדם שנותן אמון במישהו ומוסר לו את עצמו ללא שאלות. אדם שאינך סומך עליו — אם הוא יבקש שתעצור בכביש מהיר ללא הסבר, תסרב. אבל אם זה מישהו שאתה סומך עליו לחלוטין — אתה עוצר, ואחר כך מתברר שהייתה סיבה. כך עם הקב"ה: "מלא אחרי ה'" — ביטול עצמי גמור ללא חשבונות. זה מה שנדרש מהמרגלים, ובזה הם נכשלו.

הרובד העמוק יותר: דור המדבר כ"ראש"

בשנת תרל"ט מוסיף השפת אמת רובד עמוק יותר. הוא אומר: "דור המדבר בכלל היו בחינת ראש, כי הדור שיצא ממצרים ושמעו הדיברות בסיני הם ראשין לכל הדורות". עם ישראל כולו לאורך כל ההיסטוריה הוא כדמות אדם שלם. הדורות נמשכים בבחינת אבות ותולדות — מראש ועד רגל. אנחנו, "עקבתא דמשיחא", אנחנו העקב — החלק הנמוך ביותר. ודור המדבר — הם הראש.

ובכן, כשהמרגלים ראו שהכניסה לארץ ישראל משמעה ירידה מבחינת הראש לבחינת הגוף — לא רצו. כי ארץ ישראל כרוכה בעיסוק גשמי: מלחמות, חקלאות, כלכלה, ירושת נחלות, עמי כנען… כל זה אינו "בחינת ראש". במדבר — הכל ניסי, הכל רוחני: מן מן השמיים, ענני כבוד, עמוד אש, התגלות שכינה. זהו מצב של נשמה בראש. הכניסה לארץ היא כירידת נשמה לגוף — ירידה לעולם הגשמי. "קשה לנשמה לרדת למטה, ובעל כורחו אדם נברא".

לכן לא מדובר בנגיעה אישית של כל אחד מהמרגלים — "אני לא ארצה להיות ראש שבט" — אלא הרגשה כוללת של הדור: "אנחנו, דור המדבר, כולנו בבחינת ראש. הכניסה לארץ תוריד אותנו ממדרגתנו". זוהי כוונת הזוהר הקדוש שאומר שהמרגלים חשו שיאבדו את מנהיגותם — לא בית אישי, אלא ה"ראשות" הרוחנית של הדור כולו.

הדמיון לחרדים שסירבו לעלות לארץ

הדבר הזה מאוד דומה לחרדים בדורות האחרונים שסירבו לתנועה הציונית. רבנים גדולים כתבו בפירוש: "ראוי לעם ישראל להיות עם רוחני, ואם נעלה לארץ ישראל זה רק בדרך נס — הקב"ה ישא אותנו על כנפי נשרים. אבל לבוא ולהתעמת עם מלחמות, עם ייבוש ביצות, עם פוליטיקה בינלאומית, עם הסתדרות ציונית — זוהי ירידה במדרגה. זה לא מתאים לאופי של עם ישראל, זה לא נשמת עם ישראל." על פי דברי השפת אמת אפשר להבין את ההתנגדות הזאת — היא אחוזה בנפש ישראל. אבל רצון ה' יתברך הוא בדיוק שהנשמה תרד לגוף. הקב"ה רוצה שנתעסק בארץ גם בגשמיות שלה.

המדרגות השונות בעבודת ה' — ארבעה מלכים

יש מדרש מפורסם על ארבעה מלכים שכל אחד ביקש מהקב"ה בצורה שונה את ניצחון אויביו. דוד המלך אמר: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" — הוא עושה, הקב"ה מברך. אסא אמר: "אין בי כוח להכות, אני רודף ואתה מכה בהם" — ואכן "ויפלו לפני ה' ולפני מחנהו", הקב"ה הכה אך אסא רדף. יהושפט אמר: "אין בי כוח לא לרדוף ולא להכות, אלא אני אומר שירה ואתה מכה בהם" — ויהושפט שלח לויים וכהנים לפני הצבא לומר "הודו לה' כי לעולם חסדו", ואכן האויבים נהרגו מאליהם. חזקיה אמר: "אני שוכב על מיטתי ואתה עושה" — ובחצי הלילה בא מלאך ה' ונגף 185,000 מהצבא האשורי.

המדרש מדגיש: המדרגה הגבוהה ביותר היא מדרגת דוד המלך — לעשות בכוח עצמך והקב"ה מברך. לא לסמוך על נס, אלא לתת את מרב המאמץ ולהאמין שהקב"ה מנהיג. ואם אין כוח — אז כל אחד לפי יכולתו, עד חזקיה שזכה לנס מופלא. המצב האידיאלי הוא שנוכל לעשות בכוח עצמנו, ונתפלל שהקב"ה יברך.

ודור המדבר לא היה ראוי למלחמות

ממשיך השפת אמת ומוסיף: דור המדבר לא היה ראוי כלל למלחמות. הם היו עם עבדים שזה עתה יצאו ממצרים, שנה וחצי בלבד לפני חטא המרגלים. הם לא עברו שינוי דרמטי ממדרגת עבד ללוחם. יותר מזה — הם היו דור ניסי שמתאים לרשת את הארץ בשובה ונחת, ללא מלחמות כלל. לכן כשהם ראו את עמלק, את בני הענק, את הערים הבצורות — אמרו: "רגע, זה לא מתאים לנו. אנחנו לא עם מלחמה. אנחנו עם שראוי לרשת את הארץ בנס". ובזה הם צדקו.

אבל אם היו מתחזקים באמונה — "כי לא ייפלא מה' דבר" — אז בכוח האמונה עצמה הייתה הכניסה מתרחשת בדרך ניסית שהיא מעל מלחמה. "עשו סולמות ועלו לרקיע" — כלב אמר: אם הקב"ה אומר לעלות, עולים, ואין שאלה כיצד. ואילו היו נכנסים עם משה רבינו — המרגלים של יהושע אומרים "כי לחמנו הם" — הם כמו מן, נמסים בהתגלות השכינה. "כי שמש ומגן ה' אלוקים" — אור ה' מאיר, ועמי כנען נמסים מאליהם, כמו המן שהחמה זרחה עליו וימס. בימי יהושע היו חלקית ניסים וחלקית מלחמה — אבל בימי משה הכל היה מעל הטבע לחלוטין.

לדורותינו

ואנחנו, בדורנו, רואים את הדברים האלה מתגשמים. "ענקים" בדמות מדינות ענקיות עם אוכלוסייה רבה, נפט ואמצעי לחימה — נראים בלתי מנוצחים. ובכל זאת, בראשית תשפ"ה ראינו כיצד כוח נגיעת ישראל פגע בלב אחד ה"ענקים" הגדולים ביותר במרחק של 2,300 קילומטר. וכמו שכתוב: "ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" — הלבבות נמסים למרות שהחומות עומדות.

תפילתנו היא שהקב"ה ינהיג את מעשינו בדרך נס בתוך הטבע, כפי שאנחנו מבקשים בתפילה לשלום חיילי צה"ל: "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם". הכוונה — שבתוך הדרך הטבעית, שהחיילים ילחמו ויצאו לפעולות — ה' ינהיג ויברך שאף אחד לא ייפגע, שאף טיל לא יפגע, שהכל יצלח. זהו השילוב שבין "עשה את שלך" ובין "ה' ינהיג".

התביעה מחטא המרגלים לדורות היא: לא לחשב "האם אנחנו ראויים? האם אנחנו מסוגלים?", אלא לשמוע לדבר ה', לבטל את עצמנו כלפיו ולצעוד קדימה באמונה. כי "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת" — הכל אפשרי, גם מעל לטבע ומעל לזמן.