בלוג

אחרי שמשה רבנו הגיע לקצה כוחותיו ואמר "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה", הקדוש ברוך הוא הורה לו לאסוף שבעים זקנים שישאו עמו במשא העם. משה אסף שבעים איש, הם יצאו אל אוהל מועד מחוץ למחנה, ומשה רבנו האציל מקדושתו עליהם — והם התנבאו.

ההגרלה ופתקי הקלפי

שואלת הגמרא בסנהדרין: כתוב "ויישארו שני אנשים במחנה" — שני אנשים? שש מאות אלף נשארו! כל עם ישראל חוץ משבעים הזקנים נשאר במחנה. ומה מיוחד בשניים אלו?

תשובת חז"ל חושפת את שיטת הבחירה. משה רבנו עמד בפני דילמה: שנים עשר שבטים, שבעים מקומות. שישה כפול שנים עשר הם שבעים ושניים — שניים יותר מדי. חמישה כפול שנים עשר הם שישים — עשרה חסרים. איך יבחר בלי להטיל קנאה בין השבטים? פתרון: בחר שישה מכל שבט, כתב "זקן" על שבעים פתקים ושניים השאיר חלקים, שם את כולם בקלפי ועירבב. כל אחד מן השבעים ושניים שלף פתק: מי שקיבל "זקן" — "כבר קידשך שמיים". מי שקיבל חלק — "המקום לא חפץ בך". הקדוש ברוך הוא בחר, לא משה.

שתי דעות בחז"ל לגבי אלדד ומידד. לפי דעה אחת — "בקלפי נשתיירו": הם שלפו פתקים חלקים ולא נבחרו, ובכל זאת התנבאו — כי מהשבט שלהם הם היו הבכירים מבין הבכירים, ראויים מאין כמוהם. לפי הדעה השנייה, של רבי שמעון — "במחנה נשתיירו": הם כן קיבלו פתק "זקן", אלא שמתוך ענווה אמרו בלבם "אין אנו ראויים לאותה גדולה" ולא יצאו. ועל כך אמר הקדוש ברוך הוא: "הואיל ומיעטתם עצמכם — הריני מוסיף לכם גדולה על גדולתכם". מה הגדולה? שאר שבעים הזקנים התנבאו פעם אחת ופסקו — ואילו אלדד ומידד התנבאו ולא פסקו.

כוחה של הגרלה

ברגע שכל השבעים ושניים הם ראויים, עצם ההגרלה מביעה אמת עמוקה: כולם שווים, כולם אהובים לפני הקדוש ברוך הוא. ההגרלה אינה רק שיטה ניהולית — היא הצהרה שהפרט אינו בלעדי. לפי הדעה הראשונה, גם אלה שקיבלו פתק חלק זכו לנבואה — כי גם הם ראויים. לפי הדעה השנייה, גם אלה שנדחו בגרלה יצאו להחליף את אלדד ומידד — כי גם הם ראויים. ההגרלה לא פוסלת ולא מורידה, היא רק מגרילה בין שווים.

זעקת יהושע — "אדוני משה, כלאם!"

כשמגיעה השמועה שאלדד ומידד מתנבאים במחנה — יהושע בן נון מתלהב: "אדוני משה, כלאם!" עצור אותם! כבול אותם! שלח ידך בהם!

ולמה? שלוש פרשנויות:

**הראשונה** — יהושע חשד שמא רוח שקר בפיהם. נבואה שלא כדרך הרגילה, ממקום שאינו מורשה — אולי זה לא מאת ה'?

**השנייה** — גם אם נבואה אמיתית, יש כאן עבירה. כשם שתלמיד אינו רשאי להורות הלכה לפני רבו — כך אסור לנביא להתנבא לפני מי שגדול ממנו בנבואה. הקדוש ברוך הוא אמר להם, אין חטא בקבלה, אבל להגיד נבואה מול משה רבנו בלי רשותו — אסור.

**השלישית**, הפרשנות הדרמטית ביותר — שמאמרת הגמרא: יהושע כעס לא על הנבואה עצמה, אלא על תוכנה. שכן זה מה שאמרו אלדד ומידד: "משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ". מבחינת האגו האישי, יהושע היה יכול לשמוח — הוא יהיה המנהיג הגדול הבא! אך יהושע לא שמח. הוא כעס ואמר: איך אתם מעיזים? אני רוצה שמשה יכניס אותנו לארץ. אני רוצה שמשה יהיה המנהיג. "כלאם" — זו מרידה במשה רבנו!

תשובת משה — "ומי ייתן כל עם ה' נביאים"

ותשובת משה רבנו? "המקנא אתה לי? ומי ייתן כל עם ה' נביאים, כי ייתן ה' את רוחו עליהם".

ראשית — נבואה אינה כהוראת הלכה. בהלכה יש כלל שאסור לתלמיד להורות לפני רבו, אבל נבואה היא מאת ה', הקדוש ברוך הוא מדבר — אין חוק שאוסר על מישהו לקבל.

שנית — תוכן הנבואה, שמשה ימות ויהושע יכניס עם ישראל לארץ — זה לא מרד. זו אמת. ומשה עצמו כבר הרגיש זאת. הוא אמר "הרגני נא הרג", "לא אוכל אנוכי לבדי". הוא כבר הרגיש שתקופתו כמנהיג יחיד מסתיימת.

שלישית ועיקרית — "ומי ייתן כל עם ה' נביאים". זו תפילה. זו חזון. לא קנאה בנבואה של אחרים, אלא השאיפה שכל עם ישראל יזכה לנבואה. "כי ייתן ה' את רוחו עליהם" — הנבואה אינה מונופול של יחידים, היא השאיפה הלאומית. ואכן, כך מתנבא יואל לעתיד לבוא: "ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון ובחוריכם חזיונות יראו". ובישעיהו: "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

האמירה "המקנא אתה לי?" מגלה את גדולתו של משה: הוא לא מקנא, אינו מתחרה, אינו מגן על עמדתו. מנהיג אמיתי שמח כשאחרים גדלים. מנהיג שמבין את שליחותו יודע שהגדולה האמיתית אינה בהיות יחיד — אלא בהרים עם שלם אל הנבואה.

שיעור זה תומלל ושוכתב על ידי בינה מלאכותית (AI). אם מצאתם טעות, נשמח אם תפנו אלינו.