בלוג

פרשת בהעלותך פותחת בציווי להדלקת המנורה: "בַּהֲעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרֹת". רש"י עומד על השאלה הידועה: למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? ומביא את תשובת חז"ל — כשראה אהרן את חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

שאלת הרמב"ן

אלא שהרמב"ן מקשה שאלה חריפה על רש"י: מדוע דווקא הדלקת הנרות היא הנחמה? הרי אהרן מצטיין בכל כך הרבה עבודות מיוחדות — קטורת בוקר וערב, עבודת יום הכיפורים בה נכנס לפני ולפנים, מנחת חביתין, הקרבת כל הקורבנות ביד הרמה, ועל כולם — ברכת כהנים בה הוא מוריד שפע אלוקי על עם ישראל. ולא רק זה, הרמב"ן מקשה קושיה נוספת: אם אהרן חלשה דעתו שלא תרם כמו הנשיאים — מה מנעו מלתרום? הנשיאים התנדבו מרצונם, מי מפריע לאהרן לעשות כמותם?

הרמב"ן עצמו פותר את הדברים בכיוון שונה לגמרי. הוא מביא מדרש נדיר ממגילת סתרים של רבנו ניסים, שבו נאמר: "יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת נרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך ניסים ותשועה — וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בית בני חשמונאי". כלומר, לפי הרמב"ן, הנחמה לאהרן אינה הדלקת הנרות הרגילה, אלא הנחמה היא לעתיד לבוא — חג החנוכה שיינחג לדורות לא ניסה בכל שנה.

עקדת יצחק — הנשמה שבכולם

לימוד ייחודי ועמוק מציע האדמו"ר הרביעי מאלכסנדר, רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר, בספרו "עקדת יצחק" — ספר שנכתב על ידי תלמידיו לאחר שנפל קדוש בטרבלינקה בשואה, ושמו ניתן לו על שם עקידתו.

האדמו"ר מסביר שעיקר עבודת האדם בעולם היא לתקן את שורש נשמתו ולהעלותה למקורה, ולזה זוכה על ידי שמדבק עצמו בצדיק הדור ומבטל את אגו שלו. כאשר הנשיאים הקריבו את קורבנותיהם, כל אחד מהם — כנציג שבטו — פתח צינור רוחני שדרכו עלו נשמות כל בני שבטו לשורשן. בחנוכת המשכן, נבנו שנים עשר צינורות לשנים עשר שבטי יה, והמספר שנים עשר — כמו שמסביר המהר"ל מפראג — מבטא את שלמות המרחב בכל גבולותיו.

אולם אהרן עמד בחוץ. לא מפני שהוא פחות חשוב, אלא מפני שהוא אינו אחד מהשנים עשר — הוא מעבר להם. וזו הייתה חלישות דעתו: לא קנאה, אלא תחושה קיומית עמוקה — "מה אני? אני לא חלק מהשלמות של עם ישראל?".

על כך עונה הקדוש ברוך הוא: שלך גדולה משלהם. כל נשיא שבט העלה את נשמות שבטו בלבד. אתה, בהדלקת המנורה, מעלה את כל נשמות ישראל כולם. שכן "נר השם נשמת אדם" — הנרות שבמנורה מרוממים את כל נשמות עם ישראל, "נשמת אדם" בלשון חז"ל שאמרו "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". אהרן אינו אחד משנים עשר — הוא ה"שלוש עשרה": הנשמה הפנימית שנותנת חיים לכולם, הנר האמצעי שאל מולו פניו מאירים כל שבעת הנרות.

ועל זה אומר רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" — לא רק שלא שינה את המעשה, אלא שכיוון בכוונה שלמה לכל אחד ואחד מישראל ולשורש נשמתו, ולא הסיח את דעתו אף לרגע.

קדושת יום טוב — לשמה מוחלט

לימוד שונה ומשלים מציע האדמו"ר השני מסיגט, רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, בספרו "קדושת יום טוב" — אביו של הרב מסאטמר.

הוא שואל שאלה אחרת: מדוע כתוב "דבר אל אהרן ואמרת אליו" — כפל לשון מיותר לכאורה? ותשובתו עמוקה: "דבר אל אהרן" — זו הנחמה לאהרן. "ואמרת אליו" — זו הנחמה למשה עצמו. משה שהיה רק שליח, שרק אמר בפיו ולא עשה בידיו — זוכה לחלוק בפיוס, כי כל מי שגורם לאחרים לקיים מצווה, זכות הרבים תלויה בו כאילו עשה בעצמו.

אך הוא מוסיף רובד נוסף — אולי המדהים ביותר: האתגר הגדול ביותר בעבודת האדם הוא לעשות לשם שמיים, ללא שום פנייה זרה. כל מצווה שאדם עושה — יש לו ממנה רווח: כבוד, הערכה, שכר לעולם הבא. התחושה שאתה "מרוויח" ממה שאתה עושה טורדת את הטהרה. ולכן שבחו של אהרן "שלא שינה" — לא רק שלא שינה את המעשה, אלא שלא שינה את כוונתו. בכל בוקר שהוא עלה להדליק ולהטיב את הנרות, עשה זאת כולו לשם שמיים, ללא אפילו שמץ של פנייה אחרת.

ואת זאת השיג אהרן משום שידע מה תפקידו: לא להיות אחד מהשנים עשר, לא להתחרות בנשיאים, אלא להיות הנשמה הפנימית של כולם. מי שמכיר את שורש נשמתו ויודע בדיוק מה ייעודו בעולם — עושה בשלמות, ובשלמות כזו אין מקום לפנייה זרה.

לחנוך את היום

ועוד לקח אחד נסתר בפרשה: אור החיים הקדוש מסביר שהנרות שעל המנורה לא היו קבועים בה אלא מתפרקים ומוסרים בכל בוקר. וכיוון שכך — כשהכוהן מוריד את הנרות, המנורה פגומה, ועמה כל המקדש. וכשהוא מחזיר ומדליק — הוא חונך את המקדש מחדש. בעוד הנשיאים חנכו את המזבח פעם אחת בהיסטוריה, אהרן חונך את המקדש כל בוקר ובוקר מחדש. "שלך גדולה משלהם" — שחנוכה יש לה כח לנצח דווקא כי היא מתחדשת תמיד.

ומכאן לקח לכל אחד מאיתנו: "יהיו בעיניך כחדשים" — כשם שאהרן חנך את בית המקדש בכל בוקר, גם אנחנו יכולים לחנוך את עצמנו מחדש בכל יום. להתחיל את הבוקר בתפילה ובקבלת עול מלכות שמיים, לזכור מי אנחנו ומה ייעודנו, ולעשות את מלאכתנו — כל מלאכה, קטנה כגדולה — מתוך מסירות לשם שמיים בלבד.

שיעור זה תומלל ושוכתב על ידי בינה מלאכותית (AI). אם מצאתם טעות, נשמח אם תפנו אלינו.