בלוג

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי. דברי התורה לעילוי נשמת רפאל בן רינה ויוסף, שהיום יום פקידת שנתו, וגם לעילוי נשמת רחמים בן גרציה, שהיום יום פקידת שנתו, וגם לעילוי נשמת אהרון בן סימה, שנהרג השבוע בתאונת אופנוע. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

אנחנו פותחים השבת, בשבת הקרובה, חומש חדש, חומש במדבר. תופעה מדהימה, שרש"י הפרשן הידוע בפירושו על התורה, כל חומש שהוא מתחיל, פותח בחיבתם של ישראל. כמה הקדוש ברוך הוא מחבב את עם ישראל. אני אומר שזה דבר מדהים, קודם כל באמת, הדבר הזה, מה זה אהבה? אנחנו כל הזמן אומרים את הדבר הזה, יש ברכה בתפילת ערבית, תפילת שחרית – אהבת עולם אהבתנו, אוהב עמו ישראל. הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל.

איזה דבר מופלא זה. ובסך הכל מה אנחנו עם ישראל? עם ישראל, אנחנו בעצם בני אדם, בשר ודם. וריבונו של עולם, שהוא בורא העולם, שהוא אין סוף, והוא אוהב אותנו. זה זכות עצומה שאי אפשר ממש לתאר, כיצד זכינו לדבר הזה. נראה מה בעצם אומר רש"י על אהבתו של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.

ברש"י הראשון על ספר במדבר, הוא אומר כך: 'מתוך חיבתם לפניו, מונה אותם כל שעה'. בעצם רש"י מתכוון לכך שבפרשת השבוע שלנו, הקדוש ברוך הוא מצווה את משה ואהרון למנות את עם ישראל. מה הכוונה למנות? לספור. לפקוד את עם ישראל. חומש במדבר נקרא חומש הפקודים, כלומר חומש שבו פוקדים את עם ישראל, סופרים לא פעם אחת, במובן מסוים פעמיים, והאמת היא ששלוש פעמים. כי פעם אחת בפרשת במדבר, פעם אחת בפרשת פנחס, אבל בפרשה שלנו מוזכר בעצם פעמיים – כמה בכל שבט ושבט, ואחר כך מוזכר עוד פעם כשכל שבט חונה במקום שלו במדבר, אז מוזכר שוב כמה יש. לא ספרו פעמיים, אבל זה מוזכר פעמיים. אז יש פה המון המון דגש על העניין הזה.

אז רש"י בעצם מתמודד עם השאלה, למה זה כל כך חשוב לספור את עם ישראל? בואו נאמר ככה, הקדוש ברוך הוא יודע כמה יש בעם ישראל גם לפני שספרנו, נכון? יודע הכל. עכשיו יופי, גם אנחנו יודעים כמה יש, למה זה כל כך חשוב? למה זה משמעותי? אומר רש"י, מתוך חיבתם לפניו, מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן – בשמות פרק י"ב יש מניין. כשנפלו בעגל, מנאן. כשבא להשרות שכינתו עליהם, מנאם. כלומר עכשיו עוד פעם, כבר פעם שלישית, עכשיו בונים את המשכן, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם. כלומר, כתוב בפרשה שלנו שהפרשה מתחילה בראש חודש אייר. אז חודש אחרי שהקימו את המשכן, אוקיי, עכשיו סופרים. למה? התחיל תקופה חדשה, יצאנו ממצרים, סופרים. חטא העגל, סופרים. השראת המשכן, השראת שכינה במשכן, סופרים. אבל עדיין, אז רש"י אומר בגלל החיבה.

אבל מה הקשר בין זה שהקדוש ברוך הוא מחבב אותנו ואוהב אותנו לבין זה שהוא סופר אותנו? אז זה דבר שהוא צריך הבנה. אז יש מדרש שאומר משל למה הדבר דומה: לאדם עשיר, אדם עשיר שיש לו, הוא מאוד אוהב את כספו, ויש לו דינרי זהב. וההנאה שלו הכי גדולה זה לפתוח את הכספת ולספור את הדינרי זהב. אה, איזה תענוג! עוד דינר זהב, עוד דינר זהב. ככה… עוד יותר אם זה יהלומים. אז ככה הקדוש ברוך הוא, אנחנו היהלומים שלו. והוא סופר אותנו, אה הנה עוד יהודי, והנה עוד נשמה קדושה, והנה עוד בן אדם טוב, והנה עוד… ככה הוא סופר את כל עם ישראל. אז המשל הזה הוא יפה, אבל אנחנו מבינים שבן אדם נהנה מלספור, או ילד אוהב לספור את הגולות שלו, אבל הקדוש ברוך הוא מה הוא צריך את ההנאה הזאת? מה העניין?

אז יש פה דבר שאומר הרמב"ן. אולי נתחיל לפני הרמב"ן, נזכיר את פירושו של הרשב"ם. הרשב"ם היה הנכד של רש"י… בעצם, סליחה, לא נכד, הוא היה חתנו של רש"י, הוא התחתן עם הבת של רש"י. והשם שלו היה רבנו שמואל בן מאיר. זה רשב"ם.

הרשב"ם אומר למה הקדוש ברוך הוא סופר את עם ישראל? זה מודגש כמה פעמים בפרשה. 'כל יוצא צבא', כל יוצא צבא בישראל. לא סופרים את כל עם ישראל, מאיזה גיל סופרים? מבן 20 שנה ומעלה. למה? מבן 20 שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל. גיל הגיוס לא היה 18 כמו היום, אלא גיל 20. מי גיל 20, זה גם כתוב בפרקי אבות, בן 20 לרדוף, הכוונה היא לרדוף בצבא. ומגיל 20 היה חובת גיוס. ולמה זה חשוב כרגע? ספר במדבר, עם ישראל מתכנן כבר להיכנס לארץ ישראל. הולכים להילחם. תהיה מלחמה. צריך לארגן את הצבא. עכשיו כאשר רמטכ"ל מארגן צבא, הוא צריך לדעת כמה לוחמים יש לו? ודאי צריך לדעת. לחלק אותם לחטיבות, לגדודים, לאוגדות, לעוצבות. אז כך אומר הרשב"ם שעם ישראל בעצם מתארגן פה לצבא לקראת הכניסה לארץ.

אבל ההסבר הזה לא מסביר את חיבתם של ישראל שהזכיר רש"י. ולכן נביא את דברי הרמב"ן. הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, אומר כך: תדמיינו רגע איך זה היה כשספרו את עם ישראל. הרי אתם יודעים שיש הלכה שאסור לספור את עם ישראל. נכון? אסור לספור. 1, 2, 3, 4, 5. איך סופרים? אתה יכול לספור הושיעה את עמך. 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם'. אז ככה, למה סופרים דווקא עד 10? אתה רוצה לראות למשל אם יש מניין, התאספו אנשים, אתה רוצה לראות רגע יש עשרה, חסר אחד, שניים, אתה מתחיל לספור רגע הושיעה את עמך וברך את נחלתך.

כי למה אסור לספור את עם ישראל? כאשר אתה סופר אנשים, אז כאילו הבן אדם הוא רק מספר. אתה כאילו לא מתייחס אליו בצורה אישית. זה באמת מאוד בולט בצבא. בצבא, כמה פעמים פונים אליך בשם שלך? נדיר מאוד. במקרה הרגיל, אומרים לך, 'בוא הנה חייל'. הרס"ר קורא לך, הוא בכלל לא יודע איך קוראים לך, הוא לא מכיר אותך. הוא קורא לך, 'בוא הנה חייל'. במקרה היותר טוב, שזה מפקד שמכיר אותך, אז הוא נגיד קורא לך בשם המשפחה. 'וקנין, בוא הנה. כהן, תגיע לפה'. אבל שם פרטי? כמעט לא קורא. עכשיו, אם איזה פקיד, אז הוא קורא לך מספר אישי. לא מעניין אותו בכלל השם שלך, אתה מספר. והדבר הזה לא קיים בעם ישראל. אסור לספור את עם ישראל בתור מספרים. בן אדם גם חייל בצבא, הוא לא מספר. הוא בן אדם, לכל איש יש שם. יש לו אישיות, יש לו נפש.

ולכן, אומר לנו הרמב"ן, צריך להבין איך הלך המפקד הזה שבאים וסופרים את עם ישראל. לא סתם סופרים. כתוב 'תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרון'. משה ואהרון! הם אלה שסופרים. מה, אי אפשר למצוא איזה פקיד. שולחים איזה משרד הפנים שולח פקידים שיעשו סקר מפקד אוכלוסין. לא! משה ואהרון. למה דווקא משה ואהרון, הם צריכים לספור? זה עבודת פקידות? זה עבודה טכנית? לא, זה לא עבודה טכנית בכלל. אומר הרמב"ן, כל אדם שעובר אצל משה ואהרון, הם לא סופרים אותו 1, 2, 3, יאללה תפריע, תעבור. לא. כשהם פוגשים כל אחד, מברכים אותו. 'יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים'. כל אחד הם שמים עליו את עינם לטובה, מבקשים עליו רחמים. תארו לכם איזה זכות זה היה, שכולנו, כל עם ישראל, כל מי מבן 20 שנה ומעלה, כולם באים לפני משה רבנו ואהרון הכהן, ומשה ואהרון אומרים לו, 'איך קוראים לך?' 'יוסף מזרחי.' 'אשריך. בוא, אתה יכול לעבור הלאה. איך קוראים לך?' 'אליהו כהן.' 'חזק וברוך. אתה יכול לעבור הלאה.' ככה כל אחד. מסתכלים עליו בעין טובה, מברכים אותו, וככה בעצם סופרים.

אז יש פה דבר נוסף. אומר הרמב"ן, יש פה גם עוד דבר שהוא סוד. מה הכוונה סוד? ברגע שאדם נספר בכלל של עם ישראל, אז הוא בעצם חלק מהסוד של הכלל. כלל עם ישראל זה יותר מאשר אוסף הפרטים. אם יש לעם ישראל באותה תקופה 60 ריבוא, אז עם ישראל זה יותר מאשר 600,000 אנשים. זה משהו רוחני, זה משהו של עוצמה של הכלל. זה כמו שבבית כנסת עשרה אנשים זה יותר מאשר 1 ועוד 1 ועוד 1. לא, זה לא ככה. כי 1 ועוד 1 ועוד 1, יופי. אבל עשרה ביחד זה כבר מניין. עשרה ביחד, אז השכינה שורה במניין. אז אפשר כבר להגיד קדיש וקדושה וברכו. אפשר, זה דברים שלא קיימים בפרטים. ועוד יותר בכלל עם ישראל.

בגלל שאפשר לומר בעצם, לפי דברי הרמב"ן, אפשר לומר שקורים פה במקביל שני דברים שהם קצת הפוכים אחד מהשני. בשלב המניין. מצד אחד, האדם הוא כבר לא אדם פרטי, הוא חלק מעם ישראל. מצד שני, נותנים לו כן את כל ההתייחסות בתור הבן אדם הפרטי.

אני לפני הרבה שנים, אני שירתי בעצמי בצבא בצנחנים. ואחד ההזדמנויות הכי מרגשות שהרגשתי גאווה להיות על מדים, זה היה ביום ירושלים בגבעת התחמושת. מדים, עם כומתה של הצנחנים, גבעת התחמושת, שצנחנים לחמו שם ושחררו את ירושלים, במלחמת ששת הימים. אני אומר את זה לא סתם כי מחר בערב זה יום ירושלים. זה היום של שחרור ירושלים, מחר בערב, חמישי בערב ושישי. וואו! עשינו שם איזה מסדר, ואתה מרגיש כאילו עכשיו אני לא שחררתי את ירושלים, אני לא מספיק מבוגר בשביל זה, עוד לא נולדתי במלחמת ששת הימים. אבל אתה מרגיש איזה כבוד. אתה חלק מהכלל. עכשיו פה זה לא מעניין אני, זה לא הבן אדם הפרטי. אתה חלק מהכלל, אתה לובש מדים ואתה גאה בהם. ואתה אומר וואו, הנה אני חלק מהעם הזה, אני חלק מהצבא הזה, אני חלק מהדור הזה שזכה אחרי אלפיים שנה בגלות להגיע לארץ ישראל, לשחרר את ירושלים עיר הקודש. וואו! זה רגעים היסטוריים. ויש משהו מאוד מאוד חזק בזה שהאדם הוא לא אדם פרטי, הוא חלק מעם. שסופרים, גם אתה, וגם אתה, וגם אתה, וכולנו יחד. זה עוצמה אדירה, זה עוצמה של עם.

אז לסיכום יש פה את שני הדברים. מצד אחד עוצמה של עם, מצד שני התייחסות לכל יחיד ויחיד, לכל פרט ופרט. וזה בעצם גם חיבתם של ישראל. אני חושב שיש בזה מסר מאוד מאוד חזק גם לימינו. יש הרבה פעמים שיש תחושה של קרעים בעם ישראל. וזה לא דבר חדש. זה כבר עשרות שנים שכל פעם זה על איזה נקודה אחרת. וכל פעם יש ויכוחים, וכל פעם יש לפעמים גם אפילו עוינות ושנאה ולא רוצים להקשיב אחד לשני. אנחנו תמיד צריך לזכור, מצד אחד שכוחנו באחדותנו. הכוח שלנו זה באהבת חינם, מאחדות עם ישראל, כולנו כעם אחד בלב אחד. שקורעים את העם לגזרים, שום דבר טוב לא יוצא מזה. אהבת ישראל זה היסוד של הכל. ובתוך אהבת הכלל, גם הקשבה לכל אחד ואחד. לכל אחד יש את השם שלו, ואת האמירה שלו, ואת הדעה שלו. ודווקא הפסיפס האדיר הזה של כלל עם ישראל, הוא זה שיוצר את השלמות הגדולה.