בלוג

שיעור 1

ערב טוב ושבוע טוב מוריי ורבותיי. דברי התורה גם לעילוי נשמת הרב אברהם חמרה, הרב אברהם בן טרז. וגם לעילוי נשמת שמעון בן יהודית, ניסים בן חילווה. וגם שלמה בן עליזה ואהרון בן סימה, אליהו בן רג'ינה, ויקטור בן סביחה, יום טוב דוויק הכהן בן סלחה. תהי נשמתם צרורה בצרור החיים.

שאנחנו קוראים פרשת במדבר, פרשת השבוע, אנחנו רואים "איש על מחנהו ואיש על דגלו". זה נראה עולם מאוד מאוד מסודר, הכל מובנה. לכל שבט ושבט יש דגלים משלו בצבעים אחרים, אותות משלו, כל אחד יש לו אות מיוחדת או מיוחד, זאת אומרת איזשהו סימן מיוחד, איזה סמל. ולכל שבט ושבט יש גם מקום מאוד ספציפי בתוך המערך איך עם ישראל יושב במדבר, איך עם ישראל נוסע במדבר. יש לכל שבט ושבט מקום מדויק.

לפעמים מרוב סדר מופתי זה נראה קצת אפילו מוגזם. הרי זה לא רובוטים מתוכנתים שכל אחד צועד במקומו. זה בסוף בני אדם. זה אפילו לא צבא אנושי. צבא אנושי אתה יכול לראות מסדר, הולכים כל החיילים, אם הרס"ר אימן אותם כמו שצריך אז כולם הולכים שמאל ימין שמאל, כולם ככה בתרגילי סדר מאוד מאוד מדויקים. לימין שור, כולם מסתובבים ימינה. דגל שק, כולם מדגלים את הנשק. אתה רואה כמו מכונה אחת. אבל פה רבותיי זה לא מכונה. זה גם לא צבא. זה עם שלם של אנשים. גברים, נשים, ילדים, זקנים. זה לא באמת איזשהו מסדר. ואף על פי כן, לכל אחד יש מקום משלו.

האמת שהתורה כן מדגישה שיש פה קשר למושג של צבא. "כל יוצא צבא בישראל", "איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם". כלומר, זה צבא השם. זה צבא. דרך אגב, פירוש המילה צבא זה התאספות. בעברית צבא זה קשור למילה לצבור. כשאתה צובר משהו אז זה צ', ב', ר'. פה צבא זה צ', ב', א'. לצבוא. "צובאים על משה ועל אהרון", הכוונה היא כולם נאספים. וגם הצבא הוא התאספות. בסוף חייל בודד, בריון ככל שיהיה וחזק ככל שיהיה, אין מה… הוא לא יכול, בסוף צריך את המספרים הגדולים. בסוף צבא עם עוצמה של מספרים, זה המשמעות של המילה צבא. אז כמובן בעם ישראל לא הכל הולך רק לפי המספרים, לפעמים גם "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו" כמו שקראנו בברכות בשבת שעברה. אבל עקרונית צבא זה המספרים הגדולים. אז כאן באמת עם ישראל כצבא השם הולך, ויש פה איזשהו סדר מאוד מאוד מובנה, כיצד הלכו בני ישראל.

צריך להבין שהנקודה פה זה לא רק שהלכו ככה כדי שיהיה יפה. אלא שאומרים שלכל שבט ושבט היה דגל משלו וסמל משלו, זה לא רק איזה עניין של דגל עשוי מבד. זה לא בשביל גאוות יחידה, כמו של גולני עם הדגל החום-לבן, והצנחנים עם האדום-לבן, ועכשיו זה מלחמת עולם בין החטיבות. אנחנו אותו צבא! הנקודה היא שבעם ישראל כשהולכים איש על מחנהו ואיש על דגלו, הנקודה היא לומר שלכל שבט ושבט היה באמת תפקיד משלו, מהות שונה, אופי שונה. ובאמת, זה כמו תזמורת שיש בה המון המון כלים. יש אחד עם כינור, לפעמים יותר מאחד, ארבעה כינורות, עשרים כינורות, תלוי איזה… תזמורת אנדלוסית, תזמורת פילהרמונית, לכל תזמורת יש לה את הניואנסים שלה. עכשיו, אחד בא עם כינור. איזה יופי הוא מנגן בכינור. אבל הוא לא מנגן לבד. הוא עם החבורה של הכינורות. במקביל יש את כלי ההקשה, יש את הפסנתר, יש את כלי הנשיפה, ההוא עם הסקסופון, או עם הקלרינט. עכשיו אם כל אחד מנגן מה שבא לו, בקצב משלו, במנגינה אחרת, אז אתה פשוט סותם את האוזניים לא רוצה לשמוע.

אבל אם משתלבים אחד עם השני, אז זה יפה מאוד. זה הרבה יותר יפה מאשר שכל אחד ינגן באותו כלי. אם כולם מנגנים, עשרה אנשים מנגנים בפסנתרים, את אותה מנגינה בדיוק, בסדר. אבל זה הרבה יותר יפה כאשר אחד עם פסנתר, ההוא מלווה אותו עם גיטרה חשמלית, ההוא עם בס, ההוא עם כלי נשיפה, ההוא עם תופים. עכשיו אם כל אחד מנסה בכוח את הצליל שלו להשמיע הכי חזק, אז זה הורס. כי כרגע אני רוצה לשמוע בתוך המנגינה בעיקר את הסולו של הסקסופון, עם קצת הליווי של הגיטרה, וברקע אני רוצה לשמוע את התופים. אם התופים עכשיו יתופפו בשיא העוצמה ויחרישו את האוזניים ולא ישמעו את הכלים האחרים, אז זה פחות נעים. וככה כל כלי צריך לדעת את התפקיד שלו, את המקום שבו הוא משתלב, ואיך הוא נותן מקום גם לשבטים אחרים.

זה הרעיון של איש על מחנהו ואיש על דגלו. עם ישראל נמצאים במדבר, אבל לכל שבט ושבט יש תפקיד. יהודה באופי שלו הוא מנהיג. "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". יהודה לא במקרה זכה למלכות. לעומת זאת, יששכר זה שבט שבמהות שלו עוסק בתורה. בדומה לזה גם לוי. לויים גם היו עוסקים בתורה, אבל לויים מיוחדים בעבודת השם בבית המקדש דווקא. יששכר היו עוסקים בעיקר בתורה, ממש לומדי תורה. אז כל אחד עם הזווית שלו. זבולון מסחר. דן המאסף לכל המחנות. אפשר בהרחבה רבה לדבר על כל שבט ושבט מה הייחודיות שלו ומה האופי המיוחד שלו. אבל הנקודה היא, שדווקא כאשר כל שבט מבין מה המשימה שלו, מבין מה התפקיד שלו, ונותן את חלקו – לא באיזה מריבה, לא באיזה יריבות "אני רוצה עכשיו שהאמירה שלי תישמע הכי חזק", אלא אוקיי זה המשימה שלי, אני אתן אותה במקסימום שאני יכול במה שצריך – ואז בסך הכל נוצרת הרמוניה מאוד מאוד גדולה.

במובן מסוים, היום אין לנו את זה. אין לנו שבטים. אמנם היום אוהבים להגיד "שבטים" בעם ישראל – שבט דתי לאומי, שבט חרדי, שבט חילוני, שבט מסורתי… זה לא באמת שבטים. זה גם לא באמת, זה סתם חלוקה מלאכותית. הרבה פעמים אני מרגיש שהניסיון לחלק את עם ישראל לשבטים, זה כאילו להגיד בסדר כל אחד עם המגזר שלו. "מגזר" זה מילה נוראית בעיניי. מגזר זה כאילו להגיד לגזור את עם ישראל, להבדיל, כמו שבאות שתי נשים לשלמה המלך וכל אחת טוענת שהילד שלה, מה הוא אומר להם? גזורו. תביאו חרב, גזורו, תגזרו את הילד לשניים. אז האמא האמיתית אומרת חס ושלום, לא תהיה כזאת בישראל! תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו. בשום אופן לא לגזור. לגזור את עם ישראל לחתיכות זה דבר נורא. אז מצד שני לכאורה, בזמן המדבר, בזמן שעם ישראל היה מחולק לשבטים, אז באמת היה בזה גם משהו יפה, שכל שבט יש לו את הייחודיות שלו, והוא נותן את הצליל שלו, את הדיוק שלו, את התרומה שלו, וככה כל אחד ביחד כולם משלימים אחד את השני.

מצד שני, כן, היום אנחנו אף אחד מאיתנו בעצם לא יודע מאיזה שבט אנחנו. חוץ מאשר… אני מדבר כרגע על שבטים. מפלגות זה מישהו בוחר בפוליטיקאי כזה או אחר, אני לא נכנס לזה בכלל, הפוליטיקאים לא באמת מבטאים אותנו. בסוף בן אדם צריך להצביע אז הוא מצביע למשהו שהוא חושב שהלוואי ובעזרת השם שזה יהיה הכי יקדם את עם ישראל. אבל האם תמיד אתה מרוצה מהפוליטיקאים שבחרת? כנראה שאף אחד לא תמיד מרוצה מהפוליטיקאים שהוא בחר. על כל פנים אני חוזר רגע למהות. המהות היינו מחולקים לשבטים. אין פה הרבה אנשים שיודעים מאיזה שבט הם. זאב לוי למשל יכול לדעת שהוא משבט לוי. וכך כוהנים ולויים יודעים שהם משבט לוי. אם כי זה גם על פי חזקה, אין לנו ייחוס מדויק. אין לנו ספר יוחסין של איש מפי איש מפי איש מפי איש מפי איש בן של בן של בן של בן עד ללוי. מה אתה אומר? נכון. ולכן זה מורכב. עקרונית כן, אנחנו לא יודעים אם מיהודה או בנימין או שמעון. שמעון גם נבלע בתוך יהודה. אז כל אחד מאיתנו יכול להיות יהודה בנימין או שמעון. ויש גם דעה שירמיהו הנביא, ככה חז"ל אומרים, הלך להחזיר את עשרת השבטים ויש דעה שהוא הצליח להחזיר איתו כמה מהשבטים האחרים. אז יכול להיות שמעורבבים איתנו הרבה שבטים. דרך אגב, עולי אתיופיה מיוחסים לשבט דן ויש אומרים דן נפתלי גד ואשר. יש עולים מהודו שמיוחסים לשבט מנשה. יש כל מיני, אבל זה אתה לא יכול להיות בטוח, זה לא ודאי. העולים מהודו אפילו עוברים גיור מלא לכל דבר ועניין, כי הם התערבבו שמה גם בין האומות לצערנו.

על כל פנים, אומר הרב קוק זצ"ל, הוא אומר כך: שִׁכְחַת השבטים לייחוסם – היא הכנה לאחדות האומה. כלומר חסד עשה הקדוש ברוך הוא איתנו, שאנחנו לא יודעים מאיזה שבט אנחנו. גם ככה, תראו מה זה, גם כשאין שבטים ואף אחד פה לא יודע מאיזה שבט הוא אצל יעקב אבינו מהבנים של יעקב אבינו, וגם ככה כמה מלחמות עולם יש, כמה פילוגים יש בין מפלגות. מפלגות זה מלשון פילוג, זה המשמעות של הדבר הזה. כמה יש מתח על הנושא העדתי, זה מעדה כזאת וזה מעדה כזאת אז הוא מזלזל בו, אז הוא לא מוצא מרוקאי בבית משפט, אז ההוא ככה. פתאום יש… עכשיו ברוך השם זה תהליך שהולך ומתקדם בעם ישראל. זאת אומרת, לפני 50 שנה היה נדיר מאוד למצוא נישואין בין עדות. היה, גם לפני 50 שנה היה, אבל זה היה יחסית נדיר. היום זה דבר שגרתי לגמרי. וגם היום, אז זה תלוי, יש משפחות שאצלם זה קצת יותר קשה ויש משפחות שאצלם זה זורם בקלות לגמרי. אבל אני יש לי אחות אחת שנישאה לתימני, אחות אחת שנישאה לעיראקי, אחות אחת שנישאה לספרדי, אפילו לא יודע מאיזה מקור מאיזה מוצא, הוא ספרדי כבר הרבה שנים בארץ. אחי הגדול נשוי לאשכנזייה. בקיצור, ברוך השם, יש מלא. וזה דבר חיובי שזה הולך ומיטשטש.

אבל תראו כמה בקלות, אתה זורק גפרור, מדליק איזה חבית של נפט. למה? כי תמיד, באופן טבעי כל אדם הוא שונה מחברו, וכל קבוצה שונה מקבוצה אחרת. ובקלות אתה יכול להצביע על הסדק, להראות את השונה, ואז להתחיל להבדיל ולהתחיל להצית אחד נגד השני. חסד עשה איתנו הקדוש ברוך הוא. תארו לכם שזה גם היה משהו… נגיד חלק מאיתנו היו משבט יהודה, והיו יודעים שהם משבט יהודה. וחלק היו מבנימין והיו יודעים שהם מבנימין. ואנחנו באמת יהודה ובנימין ושמעון, כנראה רוב עם ישראל שנמצא איתנו היום זה יהודה בנימין ושמעון, כי זה מי שהיה בממלכת יהודה. אז אלה היו ביחד, ידעו… אז מי היה מרגיש על הגובה יותר מאחרים? יהודה. יהודה היו מרגישים "אנחנו המלכות!" מה זה בנימין? בנימין זה המלך הבלאי שאול שנידחה מהמלכות, אנחנו זה התיקון של בנימין אז אנחנו הרבה יותר טובים ממנו. מה שמעון היה מרגיש? סליחה, הוא היה מרגיש הכי דפוק. שמעון מקולל… לא באמת מקולל, "ארור אפם כי עז", יעקב לא מקלל את שמעון ולוי הוא מקלל את אפם, את כעסם. אבל שמעון בוא נאמר יש עליו הרבה דברים לא נעימים, גם זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעוני שהולך עם המדיינית… אם היינו עכשיו יודעים מאיזה שבט כל אחד, הרבה יותר בקלות היה נוצר פירוד, ופילוגים, ושנאה, ועוינות, ומתחים, ומשקעים. ולכן, אומר הרב קוק, חסד עשה איתנו הקדוש ברוך הוא שבזכות ששכחנו מאיזה שבט אנחנו, אז אנחנו יותר מאוחדים.

ומי יודע אם השבטים לבד היו בכלל מצליחים לשרוד. עם ישראל כעם הצליח לשרוד את כל הגלות הארוכה. הדבר הזה מאוד מאוד בלט בספר שופטים. במהלך ספר שופטים כל שבט התיישב בנחלתו. יהושע בא כובש עם כל עם ישראל את הארץ, ואז כל שבט מתיישב בנחלתו. מהר מאוד פתאום יש איזה צרה בצפון, אז דבורה וברק אוספים את כל… קוראים לכל השבטים, לכל עם ישראל "בואו תעזרו לנו יש מלחמה בצפון!" מי בא? רק אלה שגרים בצפון. זבולון ונפתלי ואלה שגרים שמה, באים. מה עם האחרים? לא באים. אז דבורה בשירת דבורה מעבירה ביקורת. אומרת "דן למה יגור אוניות?" דן זה פה, זה גוש דן. משבט דן לא הגיעו לעזור בצפון. אחר כך כן… על כל פנים, לא רק דן, היה כל מיני שבטים שלא הלכו לעזור. וזה הלך והידרדר. כי אחר כך מנשה בצרה – אף אחד לא עוזר לו, אפילו השבטים הקרובים. "תתמודד לבד, אתה שבט, תתמודד בעצמך". השיא של השיאים זה מלחמת אחים בספר שופטים. בין מנשה לבין אפרים, ובין השבטים לבין בנימין. וכאשר שמשון הוא השופט, אז שבט יהודה הולכים ומסגירים את שמשון לפלשתים! אז שמשון זה לא הזיז לו. הוא אמר להם "אתם אל תפגעו בי, כי בכם אני לא רוצה לפגוע. אתם תסגירו אותי עם הפלשתים אני אתמודד עם הפלשתים". ושמה בקלות הסגירו אותו אצל הפלשתים, מהר מאוד הוא השתחרר מהפלשתים והכה בהם ועשה בהם שפטים. אז הוא לא באמת, לא הזיז לו שמסגירים אותו. אבל איזה שפלות! איזה הידרדרות נוראית שיהודים מסגירים אח שלו לאויב. וזה מה שקורה כשיש התפרדות לשבטים.

ולכן החובה המוטלת עלינו, דווקא מתוך שאנחנו מתבוננים מפרשת השבוע, מתוך שאנחנו רואים… הזכרתי את זה, המלחמת אחים של כל עם ישראל נגד בנימין. אז אם כן, מה שאנחנו צריכים לקחת מתוך פרשת השבוע, מתוך הראייה הזאת של איש על מחנהו ואיש על דגלו, כן, כל אחד עם התפקיד שלו – אבל לא בפירוד. אלא בתוך עם אחד, בתוך תזמורת אחת, כל אחד נותן את הצליל שלו. והדבר הזה קשור גם ליום ירושלים שאנחנו נציין אותו השבוע ביום חמישי בערב ויום שישי למעשה. במלחמת השחרור ובהקמת המדינה איבדנו את ירושלים העתיקה. לא הצלחנו להשגיח עליה, לא הצלחנו לשמור עליה. במלחמת ששת הימים זכינו לחזור ולהיכנס אליה. שאלו פעם, אני לא זוכר את מי, מי אמר את הדבר הזה אבל זה דבר יפה לאומרו, שבמלחמת השחרור אז היה עדיין את היריבות בין האצ"ל והלח"י וההגנה, אז בירושלים העתיקה ספציפית היו האצ"ל, והפלמ"ח באו משם ואלה באו משם, ובסוף כשאין אחדות לא הצליחו לשמור על ירושלים. במלחמת ששת הימים כאשר באו כבר מלוכדים ומשותפים, צה"ל, אז יכולים לבוא ולכבוש את ירושלים. כי ירושלים עיר שחוברה לה יחדיו, שעושה כל ישראל חברים. זה הסגולה של ירושלים. ורק כאשר אנחנו מאוחדים, זוכים לירושלים. ובעזרת השם נזכה לאחדות ישראל לאורך ימים ושנים טובות.

שיעור 2

ברשות מורי ורבותיי, דברי התורה והברכות מוקדשים לעילוי נשמתה של אביבה רות בת מרים. ואני אומר את הדברים גם לעילוי נשמתה, וגם לכבודו של חברנו דניאל היקר והאהוב. שנגיד מעט שבחו. הוא מהמתמידים הגדולים פה, גם בתפילות, גם בשיעורים, אבל ההתמדה שלו זה כאין וכאפס לעומת הלב הטוב שלו, הלב הזהב שלו. שרק היום שמתם לב לזה, איך שהוא דואג שכולם יבואו ישבו ליד השולחן. לשים לימון על המלפפונים. דואג לכל הפרטים הקטנים, מפנק באמת מכל הלב באהבה גדולה. אז דניאל אתה, כולנו יודעים, איך זה שהפסוק אומר "כמים הפנים לפנים", שכשאדם אוהב, אז הוא גם אהוב. אז תזכה הרבה שנים בעזרת השם בבריאות ושמחה להמשיך לאהוב ולהיות אהוב.

אנחנו קוראים השבת פרשת במדבר. מתחילים חומש חדש. בפרשת במדבר, אנחנו רואים עולם מסודר ומובנה. "איש על מחנהו ואיש על דגלו". לכל שבט יש מחנה משלו, דגלים, ואותות. היה דגל, כמו שהיה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו שלכל עיר יש את הסמל שלה ואת הדגל שלה, כמו שלכל יחידה בצבא יש את הדגל שלה. אז להבדיל, גם עם ישראל במדבר, לכל שבט ושבט "איש על דגלו באותות לבית אבותם".

הסדר הזה, שבפרשה חוזר על עצמו עוד פעם ועוד פעם. מי הולך ראשון? דגל מחנה אפרים, דגל מחנה יהודה, הכל כל כך מסודר. לפעמים, לא במקרה הזכרתי את הדוגמה של צבא, כי זה נראה הכל מסודר וממושמע, לפעמים זה מרגיש אולי קצת יותר מדי. מה זה, זה כמו צעדה, כמו מסדר צבאי. עכשיו, זה לא באמת היה ככה. הרי עם ישראל הולכים יחד כעם. זה עם, זה משפחות, זה ציבור. הילד בוכה, שני הילדים הגדולים יותר רבים, אחד מתעצל שחם לו והוא לא רוצה ללכת. זה לא היה מסדר של חיילים. לימין שור, קדימה צעד. זה לא היה ככה.

אבל התורה מציגה את זה כאילו זה ממש ככה. אפילו בתורה בפרשה שלנו כתוב עשרות פעמים את הביטוי "כל יוצא צבא בישראל". "כל יוצא צבא בישראל". מה הכוונה "כל יוצא צבא"? הפשט הוא מגיל עשרים ומעלה, שזה גיל גיוס. הרי עם ישראל מתחיל לצעוד כרגע במדבר לכיוון ארץ ישראל. נגיע לארץ ישראל, יהיה מלחמות. אז אומנם אנחנו מכירים את ההמשך ספר במדבר, הם חושבים שהם הולכים להיכנס לארץ ישראל אבל באמת כמה זמן ייקח להם? ארבעים שנה. עוד נגיע לחטא המרגלים. אבל כבר עכשיו הם יוצאים כל יוצא צבא. וגם בתיאור המחנות, "איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם". אז שוב, כמובן בפועל זה לא היה איזה מכונה משומנת של מסדר של תנועה של חיילים, זה לא היה ככה, אבל התורה כן מתארת את זה באיזה סדר והרמוניה מופתית. כאילו זה היה ככה.

עכשיו סביר מאוד להניח שבמבט מרחוק, זה באמת היה ככה. מי שהסתכל על עם ישראל במבט מרחוק, וראה את היופי, בלעם. "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". בלעם רואה את הדבר הזה ואומר וואו, תראה מה זה, מחנה הדגל הזה, השבט הזה, האות של השבט הזה, והמשפחה הזאת. עכשיו בפועל בפנים בתוך המחנה, היה גם בלאגן, אבל כשאתה מסתכל מזה מבחוץ, זה נראה מאוד יפה. פתח עליהם עין. עין רעה. בלעם ניסה לעשות להם עין רעה.

אבל אני רוצה רגע לתת דוגמה. אדם נמצא עם האוטו שלו בתוך פקק בכביש איילון. בשעה הכי עמוסה. מה הוא מרגיש? הוא מרגיש חנוק, הוא מרגיש עצבים. זה באמת יצא לי, שבוע שעבר נסעתי לירקונים ובאמת זה מוגזם זה לא יאומן. לא בעזרת השם יהיה יותר טוב, עוד כמה שנים כבר ימציאו את המכוניות המרחפות או מכונית אוטונומית או נראה מה יהיה. אז שלא יהיה פקקים אנחנו אפילו לא אומרים לילדים, זה כזה דמיוני. על כל פנים, אז בן אדם נמצא בפקק והוא מתבאס. מה הנוף שהוא רואה בפקק בדרך כלל? הפגוש האחורי של האוטו שמלפניו. זה הנוף שלו. או קצת גגות, קצת בניינים מסביב. תלוי מה הגובה של האוטו שלך. סטיקרים. לפחות אם היה מתחלפים המכוניות שלפניך, היית רואה סטיקרים אחרים, אבל אתה רואה כל הזמן את אותו אוטו. אתה כבר מכיר את איך נראה האוטו מאחורה יותר מאשר הבן אדם.

עכשיו זה מי שנמצא בתוך הפקק. אבל עכשיו תגביה עוף. פעם היה דיווחי תנועה מהמטוס הקל, זוכרים את זה? אני לא יודע אם היום יש עוד דבר כזה. רחפן. היום יש וויז, מצלמות תנועה. אתה רואה גם הוויז לא מנע את הפקקים. רק יודע כמה זמן אתה הולך להיות בפקק בערך. על כל פנים לא משנה כרגע. האדם שנמצא במטוס מלמעלה, רואה מלמטה את הכבישים. והוא אומר תראה איזה יופי. איך כבישי ישראל מלאים במכוניות.

יחזקאל, פרק ל"ו. הוא מתאר את ארץ ישראל בזמן הגלות. יחזקאל כבר היה אחרי הגלות של עשרת השבטים, הוא כבר נמצא בבבל, גלה יחד עם יהויכין בגלות השנייה. והוא מתאר כאן, כה אמר השם להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות. ארץ ישראל כולה, חוץ מאזור ירושלים ארץ יהודה שעוד היה בה את ממלכת יהודה. אבל רוב ארץ ישראל, וודאי גם האזור שלנו גוש דן שזה שבט דן שהוא מעשרת השבטים שגלה ראשון, ועוד מתל אביב וצפונה, החרבות השוממות והערים הנעזבות. תתארו לכם, עיר רפאים. יחזקאל לא נמצא בארץ ישראל, אבל הוא רואה את זה בחזון הנבואה. הוא רואה חזון נבואה רואה ערים שלמות בארץ ישראל ריקות. חתולים לא הולכים פה כי אין שאריות מזון לחפש פה. רק חיות בר עזובות הולכות בין החרבות.

ואומר יחזקאל כך: "והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כולו". יחזקאל מנבא שלעתיד לבוא יהיה המון אדם. הרביתי עליכם אדם, יבואו אל ההרים ולגבעות, ונושבו הערים והחרבות תיבנינה. אתם תראו שהערים הנעזבות והחרבות ייבנו ויתמלאו אדם.

אז אני אומר, כשאתה בפקק אתה לא חושב על הדברים האלה. אבל אם אתה מסתכל מלמעלה, אתה רואה כמה המון אנשים. ראיתם פעם תמונה של הכותל מלא רחבת הכותל מלאה עד אפס מקום? ברכת כהנים למשל, אתה רואה עם כל הטליתות. איזה מרהיב לב נכון? אבל אני מוכרח לספר לכם שאם אתה נמצא שם בפנים, זה לא תמיד כזה כיף. מצד אחד זה מאוד מרגש. מאוד מאוד מרגש. מצד שני אתה אומר סיוט. לא רציתי להגיד כזה משפט חריף, יש קדושה, אבל ברור יש דוחק, ואם אתה לא בא לבד באת עם ילדים, אז פתאום ההוא הולך אתה לא מוצא אותו, ואין קליטה בפלאפון.

שפרשת השבוע שלנו נותנת לנו את המבט מלמעלה. בתכלס בתוך עם ישראל, היה גם בלאגן, היה גם קשיים. היה לפעמים, לא יודע אם היה להם חם, כי היה להם ענני כבוד זה מיזוג אלוקי, מזגנים אלוקיים של ענני כבוד. אז לא יודע אם היה להם חם. אבל היה לפעמים משעמם, ולפעמים מעצבן, ולפעמים מתסכל, ולפעמים קצת מריבות. אבל במבט מלמעלה שאתה מסתכל על הכלל, וואו. "איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם". אני אומר שזה לא סתם מבחוץ, זה באמת מבט אמיתי. זה לא כמו פייסבוק שמראים רק את הדברים היפים. פה שני הדברים נכונים, גם בפנים יש לפעמים בלאגן וגם במבט מלמעלה אתה רואה את השלמות. באמת יש פה שלמות, עם ישראל כעם, יוצא ממצרים "איש על מחנהו ואיש על דגלו" זה באמת דבר מופלא ענק מרחיב לב. זה לא אשליה.

לכן הבאתי בכוונה את הדוגמה של הפקק. הפקק הוא סתם מעצבן. אבל ממבט מלמעלה אתה באמת מסתכל, ואתה באמת אומר איזה שמחה ואושר שיש כל כך הרבה אנשים בארץ ישראל. אתה משווה את זה לפני מאה שנה לא היית יכול לנסוע בכביש הזה לא היו מכוניות ולא אספלט והיו שודדים פה אי אפשר היה לבוא. אז ברוך השם. זה חצי הכוס המלאה. זה מבט אחר.

ובעצם העניין של הדגלים זה להציג את עם ישראל כאיזו הרמוניה, כמו מקהלה, כמו תזמורת. שכל אחד מנגן בכלי אחר. אחד בכינורות, ואחד בתופים ואחד יש לו רק פעם אחת שהוא צריך לקחת את המצלתיים האלה הגדולות ולעשות איזה ככה אחד. שנייה, הוא עומד שם שעה על הבמה רק בשביל הרגע אחד שהוא יעשה ככה, אבל בלעדיו זה לא עובד. בלעדיו זה לא שלם. וזה בעצם הדבר היפה בשבטים ובהרחבה של הדברים ובכל אחד "איש על מחנהו ואיש על דגלו", זה כמו תזמורת הרמונית. לכל כלי יש את הצליל המיוחד שלו, ולכל אחד יש את המקום שלו בסימפוניה הגדולה בהרמוניה הכללית שבעצם בונה את הכל.

אז בעזרת השם שנזכה שגם בעם ישראל, כל אחד יהיה לו גם היום, שנזכה לראות שלכל אחד יש את הצליל שלו, את התרומה שלו, את הנקודה המיוחדת שלו, וביחד מתוך כל ההרמוניה של עם ישראל כולו, עולה ובוקעת התזמורת השלמה.