בלוג

צהריים טובים. אנחנו בפרשת במדבר ואנחנו נעסוק היום סביב תורתו של ר' צבי אלימלך מדינוב בספר 'אגרא דכלה'. ר' צבי אלימלך מדינוב מפורסם בעיקר בזכות ספרו 'בני יששכר'… שכתב על החגים והחודשים. זה ממש לפי סדר השנה. אז יש לו כמובן על חודש סיוון ויש לו על שבועות, אבל יש לו גם על פרשת השבוע. ואנחנו בשיעור הזה, לאורך החסידות, לוקחים כל פעם רעיון אחד מתוך הוגי החסידות על פרשת השבוע.

כאן, ר' צבי אלימלך מדינוב מתחיל ושואל שאלה בפשט של הפסוק הראשון בפרשה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור, שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם". אוקיי, אז מה הפסוק הראשון? הפסוק הראשון זה תיאור מקום ותיאור זמן. איפה? במדבר סיני באוהל מועד. מתי? באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. בסדר, מה יש לי לשאול פה? מה לא ברור? הכל מובן, הכל נפלא.

אומר ה'אגרא דכלה', הוא אומר כך: 'עיין באור החיים, העיר בכתוב, מפני מה במקום הקדים הכלל לפרט, ובזמן הקדים הפרט לכלל?'. משהו שאולי אנחנו לא שמים לב אליו בקריאה מרפרפת, אבל האור החיים הקדוש שם לב, שלגבי המקום כתוב לנו "במדבר סיני באוהל מועד", כלומר הקדים הכלל לפרט. קודם כל מדבר סיני, מדבר סיני זה הכלל, בתוך מדבר סיני נמצא אוהל מועד. לעומת זאת, בתיאור הזמן הקדים הפרט לכלל. "באחד לחודש השני בשנה השנית", כלומר מתחילים מהיום, חודש, שנה.

עכשיו, זה דבר מעניין. לפעמים לא תמיד זה ככה, לפעמים לדוגמה, סתם ניקח לדוגמה, זה היה ב'במדבר' בפרק א'. אבל אם נסתכל לדוגמה בפרק ט' ב'במדבר', מתחיל כך: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור". אז הנה, שם מזכירים קודם כל את השנה, השנה השנית, בחודש הראשון. אז כלל ואז פרט. ואילו כאן הופכים. כאן לא רק שהופכים את תיאור הזמן, אלא למעשה משנים מהמקום אל הזמן. שבמקום הקדים כלל לפרט, ובזמן הקדים הפרט לכלל. בסדר? השאלה מובנת? שאלה פשוטה, אבל זה דיוק בפסוק.

וכאמור, מי ששאל את השאלה הזאת זה ה'אור החיים' הקדוש. האור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר, שכידוע היה בכלל מרבני מרוקו, אבל רבי חיים בן עטר היה מפורסם מאוד גם בכל תפוצות החסידות. הוא היה אחד מהבודדים שככה בא מארצות ה… במקרה הזה המגרב, כן, אנחנו קוראים לזה עדות המזרח, זה בכלל לא מזרח, מרוקו זה כידוע במערב, אבל הוא בא ממרוקו, הוא עלה לארץ ישראל, בדרך לארץ ישראל הוא עבר דרך איטליה. איך עוברים ממרוקו לארץ ישראל דרך איטליה? למה אמורים… כאילו, מרוקו זה אפריקה, אתה אמור לעבור דרך מצרים, לא? התשובה היא שמרוקו תמיד היתה קשורה לצרפת. ואז בעצם הוא קודם כל הצפין לכיוון צרפת, ואז עבר בעצם את כל… יצא לאלג'יר, משם לאיטליה, ומשם בעצם הוא הפליג לארץ ישראל. עכשיו, כיוון שהוא כבר היה כאמור בכל המסע שלו, אז אה… נו, קצת מה שחז"ל אומרים על 'לך לך' אצל אברהם אבינו, שצלוחית של פליטון של בושם שנאלצת להיטלטל ממקום למקום אז פתאום ריחה נודף… אז ככה היה אצל ר' חיים בן עטר, הוא התטלטל ממקום למקום ולכן ריחו נדף והוא נהיה מוכר בכל התנועה החסידית.

באופן כללי הוא גם עלה לארץ ישראל, הוא הגיע לירושלים. החסידים מספרים שרבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב, ביקר בירושלים ופגש אותו. על כל פנים, באופן יחסי הוא היה מצד אחד כאמור מרבני מרוקו, ומצד שני איזה סוג של גשר בין מזרח למערב. אז אם כן, פה למשל ה'אגרא דכלה' מזכיר אותו, אבל הוא לא מזכיר מה הוא אומר. הוא אומר: 'האור החיים הקדוש העיר בכתוב, הוא הקשה את הקושיה, עיין שם דברי קודשו. ולי הקטן נראה…', והוא מסביר אחרת.

אז מה אומר ה'אור החיים' הקדוש? ה'אור החיים' הקדוש אומר פשוט מאוד, שבדרך כלל מתחילים מהפרט אל הכלל, כמו שמופיע פה בתיאור הזמן, "באחד לחודש השני בשנה השנית". אז בעצם יום, חודש, שנה. זה המצב השגרתי. אז למה במקום הפכו את זה? למה במדבר סיני באוהל מועד? אומר האור החיים הקדוש: הרי ידוע שהקדוש ברוך הוא נקרא "המקום". למה הוא נקרא "המקום"? לפי "שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". הקדוש ברוך הוא הוא מקיים את הכל, הוא מקומו של עולם. ולכן בעצם, אם ככה יוצא, שמהו הכלל? הכלל הוא "אוהל מועד". זה לא כמו שנראה למבט ראשון – במדבר סיני, איפה בתוך מדבר סיני? אה, בתוך מדבר סיני, נעשה לך יותר פוקוס, רזולוציה – אוהל מועד. לא. אוהל מועד, שם זה השכינה, אז שם זה בעצם כל העולם נמצא באוהל מועד.

איפה אנחנו נמצאים כרגע? במעלות, שנמצאת בארץ ישראל, שנמצאת בכדור הארץ, שנמצא בעולם, שנמצא באוהל מועד! כי כל העולם כולו הוא מקומו… זה בשכינה. אז כיוון שהשכינה באוהל מועד, אז כולנו בעצם נמצאים באוהל מועד. והמדבר זה פרט בתוך אוהל מועד.

ר' צבי אלימלך מדינוב, זה לא נחה דעתו הפירוש הזה, כי זה לא הפשט… כי בסוף "אוהל מועד" זה אוהל של השכינה, "אוהל מועד" לכאורה אוהל זה מקום. אז הוא אומר פירוש אחר. "ולי הקטן נראה, גם כן, דהנה סיני הוא קדושת שעה, ששם ניתנה תורה, והיו מלמדים אותה אחר כך באוהל מועד מפי משה. וידוע מנין כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. וללמד בה כל מה שנאמר באוהל מועד מפי משה הוא אשר נאמר בסיני. מה שאין כן בזמן, הקדים הפרט לכלל, נעשה כלל מוסף על הפרט, או מוסיף על הפרט".

נחדד את הדברים. בעצם הוא לוקח את המושגים האלה שהאור החיים הקדוש מדבר עליהם: למה במקום קודם כלל ואז פרט, בזמן קודם פרט ואז כלל? והוא אומר רגע, יש לנו מידות שהתורה נדרשת בהם – כלל ופרט, ופרט וכלל. זה לא בדיוק אותו דבר. נסביר רגע, קודם כל, ניתן דוגמה לעניין של כלל ופרט, ופרט וכלל. כלל ופרט – מופיע במדרש ב'ספרא' למשל שכתוב שאדם מביא קורבן "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם". אז קודם כל אומרים לך כלל: מאיפה אתה מביא קורבן? מן הבהמה. פרט: מן הבקר ומן הצאן. אתה לא יכול להביא תאו, ואתה לא יכול להביא סוס, סוס זה גם בהמה. לא, אבל מן הבהמה הכוונה היא מן הבקר ומן הצאן. אז יש כלל והפרט. "אין בכלל אלא מה שבפרט", אתה לא יכול להביא בהמות אחרות, אומרים לך כלל ואז מפרטים, אז רק מהדבר הזה.

כמובן, בעצם נשאלת השאלה, אם ככה, אם הכוונה היא רק מן הבקר ומן הצאן, אז מה הייתי אמור לכתוב? רק את הפרט. מספיק היה לכתוב "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". למה צריך לכתוב את הכלל "מן הבהמה"? באמת לא לומדים מזה משהו נוסף מעצם העניין שכתוב מן הבהמה. אבל יש לזה משמעות רוחנית. זאת אומרת, אומנם מן הבקר ומן הצאן זה מה שבפועל צריך להביא. אבל כאשר אתה מביא מן הבקר ומן הצאן, אתה לא מתקן, זה לא שעכשיו… איך אתה מתייחס לקורבן, כן? זה לא שעכשיו רק לקחת איזה פרה, או איזה כבש או כבשה ונתת לקדוש ברוך הוא, אלא בזה שהקרבת את הקורבן, תיקנת את כל הרובד הבהמי בעולם. זה מן הבהמה, אז יש פה כלל! כי למעשה קודם כל בעצמך יש לך נפש בהמית ונפש אלוקית. אז ברגע שהקרבת קורבן, תיקנת את הנפש הבהמית שבתוכך. ולא רק שבתוכך, אלא ברגע שלקחת בעל חיים, שהוא מרובד העולם החי, והפכת אותו לקודש קודשים שעולה על המזבח, עכשיו למעשה כל עולם החי וכל העולם כולו נתקן ויתעלה. אז זה דוגמה ללמה בא הכלל בכלל. אבל מה הכלל של 'כלל ופרט'? 'כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט'. הפרט הוא צמצום שרק בו חל הכלל.

לעומת זאת, כאשר יש לנו פרט וכלל. זאת אומרת שקודם כל מופיע הפרט ואז מופיע הכלל. במצב הזה, נעשה הכלל מוסיף על הפרט. כלומר, אם יש לנו למשל פרט, ואחרי פרטים פרטים פרטים ואז כלל, למשל: "וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה". "השב תשיבם לאחיך". אז יש את הפרטים, 'כך תעשה לחמורו, כך תעשה לשמלתו', וכך תעשה לכל אבדת אחיך. אז כל אבדה אתה צריך השבת אבידה. אחיך. רגע, אז אם ככה נשאלת השאלה, אם זה הכל, כל דבר בסוף אתה צריך להחזיר, אז למה נאמר הפרט? אז כאן כן, יש פה לימודים שחז"ל לומדים מזה, אבל באופן עקרוני זה שכתוב קודם כל פרט ואז כלל, אז זה לא רק הפרט. הפרט זה דוגמאות. אבל אם מופיע אחריהם הכלל, זה אומר שהוסיף את כל הדברים.

אומר ה'בני יששכר', ככה בעצם גם אצלנו אנחנו צריכים לשפוט ולדון את הדברים. לגבי המקום כתוב לנו "במדבר סיני באוהל מועד". אז מדבר סיני זה מה שניתן מסיני. סיני זה לא רק תיאור מקום שאנחנו אומרים "זה הלכה למשה מסיני", אין הכוונה היא רק שזה היה באזור גיאוגרפי שנקרא סיני, הכוונה היא שזה התגלות אלוקית של סיני. אז כשכתוב "במדבר סיני באוהל מועד", אז מדבר סיני זה הכלל, סיני הוא קדושת שעה ששם ניתנו תורה, ואחר כך לימדו אותה באוהל מועד. והלימוד הוא, אין בכלל אלא מה שבפרט. זה לא שהקדוש ברוך הוא לימד את משה כל מיני דברים ומשה עשה פילטר וסינן ולימד אותנו רק חלק מהדברים. "אין בכלל אלא מה שבפרט". מה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, זה מה שמשה… כידוע "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים" וכולי. בכל הדורות הבאים נאמר "ומסרה". לא כתוב "קיבל". אי אפשר היה להגיד "משה קיבל תורה מסיני, ויהושע ממשה, ואז זקנים מיהושע, והנביאים מהזקנים"? לא, על אף אחד לא נאמר "קיבל", אלא רק משה קיבל תורה מסיני ואחר כך מסרו, ומסרה ליהושע, יהושע מסר לזקנים, הזקנים מסרו לנביאים וכולי.

אומר על זה המהר"ל בספר 'דרך חיים' בביאורו לפרקי אבות, שמשה באמת קיבל. כל מה שהקדוש ברוך הוא נתן לו הוא קיבל וגם העביר הלאה. קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. יהושע לא קיבל הכל. לא קיבל הכל, כי אנחנו בשר ודם. אז אנחנו לא יכולים לקבל הכל. הנה עכשיו אני מלמד את השיעור, אחר כך מן הסתם כל אחד קולט את הדברים בצורה טיפה שונה, לפי מבנה נפשו, לפי מבנה אישיותו. זה לא שכל אחד אחר כך יוצא בול עם אותם דברים מהשיעור. כי אנחנו לא מקבלים בצורה מדויקת כמו מכונה. אנחנו בני אדם. אבל משה רבנו, משה רבנו היה כל כך בעל ענווה שהאגו שלו לא שיחק תפקיד. אז זה לא שהוא מקבל את זה על פי אישיותו. הוא מקבל את זה כמו המוסר. כמו הקדוש ברוך הוא. ולכן משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. אז זה בעצם הרעיון פה של "במדבר סיני באוהל מועד". "אין בכלל אלא מה שבפרט". מה שנאמר למשה, זה בדיוק מה שהוא מעביר הלאה באוהל מועד. זה לגבי המקום.

ומה לגבי הזמן? בזמן יש פה "באחד לחודש השני ובשנה השנית". הקדים הפרט לכלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט. כלומר, ביום הראשון, מה שניתן ניתן. אבל אחר כך זה נהיה חודש, ושנה, וזה רק הולך ומוסיף! כי מעבר למה שמשה רבנו נתן, בהמשך הזמן רחבה התורה ונסבה למעלה עוד כל ימי עולם. דור דור ודורשיו, מוציאים נחלי דבש וחמאה, כל אחד לפי חלקו. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא מצד אחד נתן למשה תורה מסיני, ומשה העביר הכל אלינו. אבל מתוך הדברים שהוא העביר אלינו, אז אנחנו הולכים ומפתחים, הולכים ופותחים את הנסתרות, ונעשה הכלל מוסיף על הפרט. מה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו זה נתן, אבל מעבר לזה, אנחנו הולכים ומוסיפים.

איך זה שאנחנו מוסיפים? אז הוא אומר כך: הגם שהכל נאמר בסיני, עם כל זה התורה מסתתרת בלבושים, עד עת בוא פקודת הנשמה, אשר לחלקה ניתנה הדרוש והרמז ההוא הצפון בתורה. אז תתגלה יופיה לעין כל. עיין מה שכתבנו בפרשת כי תשא ותבין. פרשת כי תשא הוא מדבר שם על הפסוק "כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל". חז"ל כבר דורשים בפסוק הזה, "כתוב לך את הדברים האלה כי על פי…", כתוב לך זה תורה שבכתב, "על פי הדברים האלה" זה תורה שבעל פה. אומר על זה ה'בני יששכר' בספר אגרא דכלה על פרשת כי תשא, הוא ממשיך ושואל שאלה נוספת: בהתחלה כתוב "כתוב לך את הדברים האלה". כתוב 'לך'. לך – משמע לעצמך. ואחר כך כתוב "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל". אז זה לא רק איתך, זה גם עם עם ישראל. אז לכאורה היה מתאים להגיד, "כתבו לכם את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתכם ברית", אם זה עם כל עם ישראל. אז למה כתוב לך?

אז הוא מסביר שבאמת בתחילה, בתורה שבכתב, רק אתה מקבל. כי באמת הדברים נמסרו למשה מסיני, הכל נאמר. מה הכוונה הכל נאמר? עם כל זה התורה מסתתרת בלבושים. משה רבנו נמסר לו למשל כל הסודות באותיות הגדולות והקטנות והלפופות והעקומות וכולי וכולי ובגימטריאות ומה… בכל רמז ורמז הכל נמסר, חמישים שערי בינה וכולי. אבל הדברים לא מתגלים עדיין. משה מקבל את התורה שבכתב ובא הכל גנוז. אבל לא הכל גלוי. אז "הכל נאמר למשה מסיני" הכוונה היא שהכל כבר קיים בתורה, זה לא שחידוש שאומר האגרא דכלה – כבר נאמר למשה מסיני. אלא שהכל ניתן, הכל נמסר למשה מסיני, כי נאמר לו כל התורה כולה והכל גנוז בתוך התורה. אבל הכל מסתתר בלבושים. עד עת בוא פקודת הנשמה, אשר לחלקה ניתנה הדרוש והרמז ההוא הצפון בתורה. כלומר, בכל דור ודור רשת הנשמות המיוחדות, שאליה חיכתה התורה. התורה כבר 3,300 שנה כמעט מחכה לך! שאתה תבוא ותאיר פה איזה נקודה, שאתה תבוא ותחדש פה איזה חידוש, שהחידוש הזה, הסוד הזה, הרעיון הזה, היה גנוז וטמון בלבושים, בהסתרים, עד עת בוא פקודת הנשמה… עד שיבוא זמן הנשמה שלך! שאתה – לך מחכים שאתה תבוא ותחדש את הדברים. אשר לחלקה ניתנה הדרוש והרמז ההוא הצפון בתורה. לכל אדם יש את האות שלו בתורה, המשמעות היא שלכל אדם יש את הדבר שהוא צריך לחדש בתורה. זה החלק שלך. על זה נאמר "ותן חלקנו בתורתך".

יש בספר קהלת… ספר קהלת באופן כללי זה ספר כידוע עם המון תמיהות והמון קשיים, חילוניים מאוד אוהבים את ספר קהלת, כי הוא ספר כזה שמנפץ… מנתץ מיתוסים ומנפץ… שוחט פרות קדושות, ושואל שאלות בלי מעצורים. אבל יש בו גם תשובות. ואחת התשובות שחוזרת על עצמה כל הזמן בספר קהלת, כמה וכמה פעמים: "כי הוא חלקו". מה הכל הבל? מה המשמעות? חוכמה? עושר? נכסים? שירה? נשים? אה… שום דבר אין לו משמעות. מה כן יש לו משמעות? מה שהוא חלקך. החלק שלך. זו מילת מפתח שחוזרת על עצמה כמה פעמים בספר קהלת. והיא באה להגיד שבסוף – איזהו עשיר? השמח בחלקו. אין הכוונה שהוא מסתפק במועט. מצניע לכת, זה לא הכוונה. הוא שמח בחלקו. הוא יודע שזה חלקו, זה החלק שלו. הוא ממשיך לשאוף! הוא שואף כל הזמן לעוד ועוד ועוד בחלקו. הוא לא מתקנא במה ששייך לחברו. כי מה ששייך לחברו לא נוגע אליו, זה לא בשבילו, זה לא יעשה לו טוב. אם זה לא, לא חלקי, אז זה לא טוב לי, אני לא רוצה את זה. אז זה אמירה הזאת גם בתורה: שיש לכל נשמה את פקודת הנשמה שלחלקה ניתנה הדרוש והרמז ההוא הצפון בתורה.

אז אם כן, איך זה עונה על השאלה שבה הוא פתח? בתיאור המקום, אנחנו מתחילים מהכלל לפרט כי אין בכלל אלא מה שבפרט. מה שנאמר מסיני, זה מה שמשה נתן, בלי שום הבדל והפרש. אבל מבחינת הזמן, שמתארים את הזמן – הזמן הולך ונמשך, ממשה רבנו עד אלינו. וממשה רבנו עד אלינו, זה לא אין בכלל אלא מה שבפרט, הכל נשאר אותו דבר קפוא על שמריו. אלא להיפך, הולך ומתרחב. כמשמרות נטועים. ניתנו מרועה אחד. נטועים – במובן שזה תורה שבעל פה, הולכת וניטעת, הולכת וצומחת, הולכת ומתרבה. הדברים פרים ורבים, כמו שאומר הטור על ברכת התורה: "אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו". נתן לנו תורת אמת – זו תורה שבכתב. וחיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה. תורה שבכתב היא תורת אמת, נצחית, בלתי משתנה, כך ניתנה למשה מסיני וכך הוא העביר באוהל מועד. אין שום הבדל. אבל תורה שבעל פה, אדרבה, היא הולכת ומתרבה. חיי עולם נטע בתוכנו – יש פה איזו נטיעה שהיא הולכת ופורחת וצומחת. עד כאן פירוש ראשון של האגרא דכלה. אבל מכאן הוא אומר פירוש נוסף: ויאמר עוד.

תירוץ נוסף לאותה קושיה. "דהנה, אמרו רבותינו ז"ל, אילו היו יודעים אומות העולם כמה אוהל מועד יפה להם וכולי. שמתחילה, כשהיה הקול יוצא, היו נתרזים מתוך פנקסיהם. מה שאין כן כשנבנה אוהל מועד, היה הקול מצטמצם באוהל מועד. לציר נאמן, פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו וכולי". כלומר, אומר המדרש, אומות העולם רק מנסות כל הזמן להחריב את בית המקדש. אם היו יודעים כמה אוהל מועד יפה להם, אם היו יודעים כמה בית מקדש זה דבר שהוא לטובתם, למה? כי בתחילה, כשיצא הקול של עשרת הדיברות בהר סיני, היה הקול יוצא ומתפשט על כל העולם כולו. קול גדול ולא יסף. אין לו סוף. זה קול אלוקי, זה אין סוף. אתם זוכרים שבמעמד הר סיני שמעו את זה? כל העולם כולו שמע את זה. וכל מלכי אומות העולם, לא רק המלכים, כל אומות העולם היו נתרזים מתוך פנקסיהם. בלי לפרט פה כל מילה, הכוונה היא שהם היו עושים במכנסיים. זה הכוונה. כלומר, הם לא היו שולטים בגופם. פיזית. עצר חיהם בגלל שחילו רעדה אוחזת אותם מלשמוע את הקול. ובעיקרון מאותו רגע היה אמור להיות הקול האלוקי מהדהד בעולם בלי הפסקה. עשה עליהם הקדוש ברוך הוא חסד, ונבנה אוהל מועד. ואז היה הקול מצטמצם באוהל מועד. לציר נאמן, כמובן משה רבנו, פנים אל פנים. מה אנחנו רואים מכאן? שיש פה 'כלל ופרט'. כלומר, אין בכלל אלא מה שבפרט. בהתחלה הקול באמת מבחינת המקום היה אין סופי, מתפשט לכל מקום. ואז, מהמקום האין סופי הזה, הלך והצטמצם ונכנס רק באוהל מועד. זהו סוד הצמצום – כלל ופרט. אין בכלל אלא מה שבפרט.

נכתב "באחד לחודש השני", פרט, "בשנה השנית", כלל. נעשה כלל מוסיף על הפרט. לידע ולהודיע ולהיוודע הנהגת הזמן בעולם. יש פה לימוד גדול על כל המושג של הזמן. על פי מה שכתבו חכמי האמת: זמנים המסוגלים ביותר לתשובה משאר הזמנים, הוא בסוף איזה זמן הנועד. דהיינו, זמן מנחה – להתעורר בתשובה על חטאי היום, כי הוא סוף היום. ערב שבת, שהוא סוף השבוע. ערב ראש חודש, שהוא סוף החודש. ערב ראש השנה, סוף השנה. זאת אומרת, יש על פי חכמי האמת, על פי חכמי הקבלה – השל"ה הקדוש למשל מביא את זה ועוד – שיש מעלה גדולה לחזור בתשובה בסוף זמן.

המפורסם ביותר מכולם זה ערב ראש חודש, נכון? אתם מכירים את זה שיש דבר כזה יום כיפור קטן? יש מושג כזה יום כיפור קטן, יש בסידורים תפילה, תפילת יום כיפור קטן, שהיו מתפללים מנחה של יום כיפור קטן, כלומר של ערב ראש חודש, זה נקרא יום כיפור קטן.

כי זה יום של תשובה. ובוודאי מוכר, ערב ראש חודש סיוון – סגולה מפורסמת של תפילת השל"ה. נכון? זה אתם מכירים. ולמה? מה… איפה נפל עליו התאריך הזה, ערב ראש חודש סיוון? אז ערב ראש חודש, זה דבר ידוע, זה זמן מפורסם לתשובה. כי זה סוף החודש. אז מה, לכאורה הייתי מצפה – התחלה! אתה מתחיל משהו חדש. עכשיו התעוררות, עכשיו אני מתחיל חודש חדש, מתחיל זמן חדש, מתחיל שנה חדשה, אני בא עם כוחות מחודשים. לא! סוף הזמן, סוף היום, לכאורה אתה כבר בלי כוחות, לא, זה הזמן להתעורר לתשובה!

וכן תבין ותתבונן דוגמתן בשמיטין ויובלות, ובסוף אלף השישי. כאשר יגיע הזמן אלף השביעי, שבת לה'. אנחנו כבר נמצאים ממש בסוף האלף השישי. אתם מכירים את הגמרא המפורסמת: שית אלפי שנין הוי עלמא, וחד חרוב. ששת אלפים שנה הווה העולם, אלפיים שנה תהו, אלפיים שנה תורה, אלפיים שנה משיח. וחד חרוב, משמע באלף השביעי חורבן. אבל אין הכוונה חורבן, אלא הכוונה היא התנתקות מהעולם הגשמי ועלייה והתעלות אל העולם הרוחני. סוף האלף השישי… כמו שאמרנו שערב שבת זה סוף השבוע, יום שישי זה זמן מיוחד לחזור בתשובה. ומנחה של כל יום, אז בודאי מנחה של יום שישי, שעת אחר הצהריים, עיתותי ערב של יום שישי. וזה הזמן שבו אנחנו נמצאים.

בשנת ת"ש"נ, התחיל חצות היום של היום השישי. כי אלף שנה, אז 500 זה היום, אז 250 זה מחצות והלאה. זה נקרא 'עיתותי ערב של האלף השישי'. יום שישי אחר הצהריים, עוד רגע שבת. מה זה עוד רגע? עוד קצת יותר ממאתיים שנה. אבל כן. עכשיו אנחנו בעיתותי ערב של היום השישי. כי אנחנו באלף השישי, כבר עברנו חמשת אלפים שנה ועוד 785. אנחנו כבר… כי "אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור". ולכן כל אלף שנה זה בעצם יממה.

עצם זה שאנחנו אומרים שהזמן הוא נברא, זה יסוד מאוד מאוד מרכזי. הקדוש ברוך הוא "היה, הווה, ויהיה" – אין הכוונה שהוא גם היה בעבר, גם הווה עכשיו, וגם יהיה בעתיד. "היה הווה ויהיה" פירושו שהוא מעל לזמן. שהוא ברא את הזמן. קשה לנו קצת להבין מה זה, כי אנחנו נמצאים בתוך ציר הזמן. אבל אצל הקדוש ברוך הוא, הוא מסתכל מלמעלה, ומבחינתו כל ציר הזמן פרוש לפניו כביכול.

עכשיו אנחנו בכל היום הזה רושמים רישומים וחוקקים ביום הזה. זה נברא! הזמן, היום הזה, זה אחד הנבראים. ואנחנו מעצבים אותו, בבחירה שלנו. נכשלנו במשהו? יצרנו כתם בזמן הזה. הארנו משהו, עשינו מצווה? וכן הלאה. בעצם יש לנו השפעה על הזמן.

"והנה קודם שחוזר היום לעולם העליון, אז הפגם הוא רק בעולם הזה. מה שאין כן כשחוזר היום הנפגם למקום העליון, אז הפגם חס ושלום במקום עליון יותר. אז תשובת האדם יותר קשה, כי פגם בעליונים". ואם לא תיקן גם בסוף השבוע, ומתעלה הזמן יותר, אז הפגם הוא במקום עליון יותר, ותשובתו יותר קשה. וככה תתבונן בשאר חלקי הזמן. זאת אומרת, ברגע שנגמר היום, כל עוד היום הזה פה, אתה יכול לשנות, אתה יכול בקלות לתקן את הפגם. הטלת כתם ביום הזה… אתה עדיין פה, אתה יכול לתקן. רגע לפני שהיום הזה הולך, זה הזמן שאתה יכול לעשות תשובה ולתקן את כל מה שעשית. אחר כך, כבר הרבה יותר קשה. ולכן בסוף כל יום, בסוף כל חודש, בסוף כל שבוע, בסוף כל שנה, בסוף כל שמיטה, ובסוף כל יובל, זה דבר משמעותי שהאדם צריך לחזור בתשובה.

"שהכלל הוא תמיד נוסף על הפרט בבנייני הזמן עוד כל ימי עולם". כלומר, בשונה מהמקום, מבחינת הזמן אנחנו הולכים ומוסיפים. הולכים ומוסיפים. וזה בעצם הכלל שמוסיף על הפרט, שככל שהזמנים הולכים ומתעלים אל מתכונתם ואל מקורם, אז בעצם יותר מאמץ צריך לחזור ולתקן את הדברים.