בלוג

ערב טוב ברשות מורי ורבותיי. אנחנו לא רק פותחים את פרשת במדבר אלא גם את חומש במדבר. אחד הדברים היפים לשים לב אליהם שבכל חומש וחומש, בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, בכל חומש וחומש כאשר רש"י פותח לבאר את הפרשה הראשונה בחומש, הוא מדבר על חיבתם של עם ישראל. כבר בחומש בראשית אומר רש"י על הפסוק הראשון "בראשית ברא אלוקים", אין המקרא הזה אומר אלא דורשני, כמו שאמרו חז"ל, למה ברא אלוקים את העולם? בראשית ברא אלוקים, בשביל ראשית. מה נקרא ראשית? בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו", השם קנני ראשית דרכו, זו התורה. ובשביל ישראל שנקראו "קודש ישראל להשם ראשית תבואתו". אז זה כאמור כבר בפסוק הראשון על התורה בחומש בראשית, מביא רש"י את חיבתם של ישראל שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל.

זה מדרגה אחת. מדרגה נוספת שאומר רש"י בתחילת חומש שמות, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו", וכאן התורה מתחילה למנות אותם, ראובן, שמעון, לוי ויהודה, יששכר, זבולון ובנימין וכולי. אומר רש"י, רש"י התקשה בשאלה, הרי כבר בספר בראשית מנינו מניין הרבה יותר מפורט, גם את כל הנכדים של יעקב אבינו עד שבעים נפש שהגיעו. פה מזכירים שוב רק את שנים עשר השבטים, בשביל מה להזכיר אותם שוב? כבר הזכרנו אותם. אומר רש"י, אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן. כאן הם מתים, שכתוב "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא". אז שם בחייהם הם יורדים למצרים ומונה אותם, כאן הם נפטרים מן העולם, מונה אותם שוב. מדוע? להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם. שנאמר "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". אז הקדוש ברוך הוא, כמו שהוא מונה מספר לכוכבים, "המוציא במספר צבאם", אז הוא מונה את הכוכבים בשמותם, אז הוא גם את עם ישראל, מונה אותם בכל הזדמנות. מונה אותם בחייהם, חוזר ומונה אותם במותם.

בתחילת ויקרא, "ויקרא אל משה וידבר השם אליו מאהל מועד לאמור". אומר רש"י: לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה. לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר". המלאכי השרת קוראים זה לזה, ככה הקדוש ברוך הוא קורא אל משה. ולא רק למשה אלא לכל נביאי עם ישראל הוא קורא. לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה. אבל לנביאי אומות עובדי כוכבים ומזלות נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם". שמה לא כתוב מלשון קריאה אלא "ויקר", קרה מקרה, כאילו איזה מקרה הקדוש ברוך הוא התגלה אליו, אבל זה דרך בלשון עראי כמקרה ולשון טומאה כמו קרי. זה לא לשון של חיבה כמו "ויקרא אל משה".

גם בספר במדבר, מאוד דומה למה שאמרנו בשמות שהוא מונה אותם. בספר במדבר, ספר במדבר כולו, כל ההתחלה שלו, כל פרשת במדבר וגם פרשת נשא, זה הרבה הרבה עניין של מפקד, שמונים את העם וסופרים אותם. גם סופרים כל שבט ושבט בנפרד, גם סופרים את כל העם, גם אומרים כמה כל מחנה ומחנה, כי הם חונים בארבעה מחנות, סביב למשכן יחנו, ואחר כך המפקד של הלויים. הרבה הרבה עיסוק סביב העניין הזה. אומר רש"י, מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן. וכשנפלו בעגל מנאן, לידע מניין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאן.

בספר דברים גם הוא פותח, אומנם פותח בדברי תוכחה: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". אומר רש"י, כל אלה דברי תוכחות. גערות לעם ישראל. שכן, מה זה הדיבור הזה? איפה הוא מדבר עם עם ישראל? בעבר הירדן. הוא באמת נמצא בעבר הירדן. במדבר – הוא כבר לא במדבר, הוא כבר סמוך לירדן. בערבה – הוא כבר לא בערבה. מול סוף – הוא כבר מזמן לא מול ים סוף. ומה זה בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב? אין במקרא שום מקום שקוראים לו לבן ולא די זהב. מה זה כל המקומות האלה? אומר רש"י… זה לא חיבתם של ישראל, זה תוכחה לעם ישראל. במדבר – מזכיר להם שהכעיסו במדבר שאמרו "מי יתן מותנו במדבר". בערבה – זה רומז למה שחטאו עם בנות מואב בשיטים בערבות מואב. מול סוף – על מה שהמרו בים סוף. ומה זה תופל ולבן? אומר רש"י דברים שתפלו על המן, שהוא היה לבן. ופארן – זה חטא המרגלים. ומה זה די זהב? עגל הזהב.

אז כל אלה תוכחות. אז איך אמרנו שרש"י תמיד פותח כל חומש וחומש בחיבתן וכבודן של ישראל? אומר רש"י לפני כל ההסבר: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל." כלומר, גם כאן הוא לא מתחיל להוכיח אותם ולהזכיר במפורש, אלא רק ממש רומז את הדברים. זוהי חיבה: גם כשמוכיח — מכבד.

כל הדברים הללו, בכל חומש וחומש רש"י… והאהבה הגדולה של רש"י לעם ישראל, שהוא בתחילת כל חומש מדגיש את הנקודה הזאת של האהבה הגדולה של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.

אבל אני רוצה לחזור רגע למה שהוא אומר בתחילת חומש במדבר. מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, כשנפלו בעגל מנאן לידע מניין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן וכולי. אבל עדיין צריך להבין מה העניין פה של לספור. אז אפשר לדמיין את זה, יש משל שאומרים, משל לעשיר גדול שיש לו יהלומים, והוא נהנה כל רגע לספור, וואי הנה עוד יהלום, ועוד יהלום, ועוד יהלום. אבל זה הנאה חומרית. הקדוש ברוך הוא לא כפוף להנאות כאלה, מה אז מה… אפשר להגיד על דרך המשל. אבל מה העומק של העניין הזה? וגם שאומר רש"י, "כשנפלו בעגל מנאן לידע מניין הנותרים". הקדוש ברוך הוא לא יודע כמה נותרו? הוא יודע בדיוק כמה היו לפני, הוא יודע בדיוק כמה נהרגו בעגל, והוא יודע בדיוק כמה נשארו, מה העניין פה של… תמיד הקדוש ברוך הוא יודע. אז למה עכשיו אחרי חטא העגל הוא צריך לספור כדי לדעת כמה נותרו?

הרשב"ם, שהיה נכד של רש"י, אבל הוא פשטן, הוא תמיד נצמד להסבר הכי פשטני. הוא אומר, למה צריך עכשיו למנות? מסיבה מאוד פשוטה. מאותה סיבה שמונים מבן עשרים שנה ומעלה, "כל יוצא צבא בישראל". כשאתה יוצא למלחמה, הדבר הכי טבעי, אתה צריך לדעת כמה חיילים יש לך. ולאיזה מלחמה הם יוצאים עכשיו? לכבוש את ארץ ישראל. אמנם בפועל זה לקח עוד ארבעים שנה, אבל זה רק בגלל שהם חטאו בחטא המרגלים. בעיקרון יצאו ממצרים עכשיו עבר שנה וחודש. מה הם עשו בכל הזמן הזה? קודם כל עברו את ים סוף, קיבלו תורה בשבועות, חטאו בחטא העגל בי"ז בתמוז, עברו זמן ומשה רבנו עולה לארבעים יום להתפלל עליהם ועוד ארבעים יום לקבל לוחות שניים. ביום הכיפורים מקבלים את הלוחות השניים. ואז מקבלים ציווי על בניית המשכן, בונים את המשכן, חונכים אותו בא' בניסן, עושים פסח, בא' אייר עושים מפקד לקראת היציאה לארץ ישראל. אז עכשיו הולכים לכבוש את ארץ ישראל. אבל כאמור, זה הסבר של הרשב"ם על דרך הפשט. זה לא קשור למה שאומר רש"י על חיבתם של ישראל.

ונראה שביאור הדברים הוא על פי הרמב"ן. הרמב"ן הולך באותו כיוון של רש"י ואומר כך: הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש השם, מי זה אב הנביאים? משה רבנו. מי זה אחיו קדוש השם? אהרון. מי שבא לפני משה ואהרון והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים. אומר הרמב"ן, אתם לא מבינים, זה לא סתם לספור, אחד שתיים שלוש. כל מי שבא, הוא בא פיזית. בא אל משה ואל אהרון. כתוב שמשה ואהרון הם הפוקדים, הכוונה היא שהם פוקדים אישית. הם לא שולחים שליחים. משה ואהרון בעצמם עוברים מול כל עם ישראל, כולם באים אליהם, וכל אחד נודע אליהם בשמו.

עכשיו הרבה פעמים אנשים הולכים אל הצדיקים, בוודאי. באו אל הבאבא סאלי, באו אל רבי אלעזר בבאר שבע, עדיין ממשיכים לבוא אל אחיו יבדל לחיים ארוכים רבי דוד אבוחצירא בנהריה, וגם לאדמו"רים וצדיקים. מה לא באים אל צדיקים? באים. אתה בא לצדיק, אתה מקבל ברכה. אז גם כאן, המפקד זה לא סתם לספור לדעת כמה יש. אלא כל מי שבא אל משה ואהרון ונודע אליהם בשמו. איך קוראים לך? זאב. קוראים לך שי. קוראים לך איציק. קורא לך כל אחד בשם שלו, וכל אחד שפונים אליו בשם שלו, זה זכות וחיים. זה ברכה שבאה אליו קודם כל מהמפגש עם הצדיקים. אבל לא רק זה. שמונים אותו הוא גם לא רק בן אדם שקיבל ברכה, אלא הוא חלק מהכלל. ממשיך הרמב"ן ואומר: יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם. כלומר דבר ראשון, זה זכות עצומה להיות חלק מהכלל. הוא בא בסוד העם. העם, עם ישראל, זה משהו הרבה יותר חזק מאשר האדם הפרטי. האדם הפרטי היום פה, מחר מי יודע. בעוד מאה ועשרים שנה כנראה לא פה. האדם הפרטי הוא קטן וחלש. מה נותן לך את הכוח של הנצח? החיבור לעם ישראל. זה שאתה יודע שאתה בא מאברהם יצחק ויעקב. וזה שאתה יודע שבניך ובני בניך וצאצאיך בעזרת השם ממשיכים את הדבר הזה, ממשיכים את החיבור לעם ישראל. זהו הנצח. זה נשמה של כנסת ישראל, נשמה של עם ישראל כולו זה יותר חזק מאשר נשמה של האדם הפרטי. ולכן כאשר אדם, סופרים אותו ומונים אותו, זוהי חיבתו. זוהי חיבתם של ישראל. כי זה לא רק עוד פלוני ועוד בן אדם, אלא ברגע שסופרים אותם, אומרים בזה אתה לא רק פלוני. אתה בעצם חלק מהעם כולו. אתה משהו הרבה יותר חזק והרבה יותר נצחי רק מאשר האדם הפרטי שאתה.

מעבר לזה כמובן, אומר הרמב"ן: וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרון, כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, השם אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. כלומר, זה העניין השני שהוא אומר, משה ואהרון מברכים אותך. תקבל ברכה ממשה ואהרון. כמה היית מוכן לשלם היום בשביל לקבל ברכה ממשה ואהרון? אבל זה לא רק משה ואהרון, לא רק הברכה, אלא להיות חלק מסוד העם, חלק מנשמת כנסת ישראל. במובן הזה אפשר לומר, על פי דברי הרמב"ן, שבזמן המפקד קורים שני דברים הפוכים. מה הכוונה הפוכים? מצד אחד האדם הופך להיות חלק מהכלל. במובן הזה לפעמים אדם מאבד קצת מעצמיותו. לכן זה בא לידי ביטוי גם בכך שכל אחד נותן מחצית השקל. למה מחצית? אתה לבד, אתה לא שלם לבד. אתה רק יחד עם עוד יהודי אתה יכול להיות שלם. לבד אתה לא שלם, אתה רק חצי. ולכן כל אחד נותן מחצית השקל.

דומה הדבר לצבא. שבצבא הרבה פעמים לא פונים אליך בשם. מקסימום בשם משפחה. אבל בדרך כלל קוראים לך "חייל. בוא הנה חייל". המפקד האישי שלך מכיר אותך ופונה אליך בשם משפחה בדרך כלל. אבל סתם הרס"ר פתאום רואה אותך, בוא הנה חייל. בקיצוניות יותר חזקה, מספר אישי. אתה מספר. עכשיו באמת כן, אתה חלק ממכונה. אתה חלק מעוצמה מאוד גדולה של צבא שפועל למען עם ישראל. אז מצד אחד בכל מספר, בכל מניין שמונים את עם ישראל, האדם הפרטי כאילו מאבד קצת מאיחודו. אבל מצד שני, דווקא כאן שכל אחד ואחד מקבל ברכה אישית ממשה ואהרון, אז זה מאזן את הדברים. מצד אחד זה זכות, גם בצבא דרך אגב, יש ערך מאוד גדול בדבר הזה. כי בסוף, כן, כשאתה מתגייס לצבא, אתה לא בא לבטא את אישיותך ולהגיע למיצוי עצמי, לא זאת המטרה. המטרה שלך עכשיו זה לתרום לעם ישראל. דע את מקומך.

ועכשיו שבא להשרות שכינתו עליהם – מנאן. כי הם נכנסים עכשיו להשראת שכינה. שלב חדש במציאות של עם ישראל, בתפקיד ובשליחות של עם ישראל. והוא מונה אותם שוב. בפרשת פינחס בסוף ספר במדבר מונה אותם שוב לקראת הכניסה לארץ ישראל. וגם הפרשה שלנו עצמה, הוא מונה בנפרד כל שבט ושבט ואחר כך כולם ביחד. למה צריך למנות כל דבר…? כי לכל דבר יש תפקיד. לכל אדם יש תפקיד, לכל שבט יש תפקיד, לכל מחנה – כן, מחנה במזרח, בצפון, בדרום וכולי, לכל מחנה יש תפקיד. ולכלל עם ישראל יש תפקיד אחד משותף ולכן המניין הוא בכמה וכמה רבדים. כי הוא מבטא מצד אחד את החיבור של האדם אל הכלל ומצד שני את התפקידים המיוחדים והברכות המיוחדות שכל אחד ואחד מקבל ומתברך.