המדרש רבה על פרשת שלח פותח בשאלה הלכתית מעניינת: האם מותר לצאת להפלגה בים הגדול קודם לשבת שלושה ימים? ההלכה אומרת שמותר, כדי שהאדם יתרגל לתנאי ההפלגה ולא יסבול בשבת.
אבל המדרש מוסיף נקודה חשובה: אם מדובר בשליח מצווה – מותר לצאת אפילו ביום שישי! שליח מצווה דוחה את ההגבלות הרגילות, כי "אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצווה ונותן נפשו להצליח בשליחותו".
ומי הדוגמה שהמדרש מביא לשליחי מצווה מושלמים? המרגלים של יהושע!
השאלה הגדולה
רגע – המרגלים של יהושע? אבל איך בדיוק הם היו מוצלחים? אם נסתכל על הסיפור במבט ביקורתי, נראה שהם כשלו בכל התפקידים הבסיסיים של מרגל:
לא הביאו מידע: לא דיווחו על עובי החומות, כמה שומרים יש, איפה הנקודות החלשות.
נחשפו מיד: כבר לפנות ערב הם עוררו חשד ומלך יריחו שלח לחפש אותם.
היו פסיביים לגמרי: במקום לאסוף מידע באקטיביות, הם הלכו לישון אצל רחב. היא זו שהצילה אותם, החביאה אותם, הורידה אותם מהחלון.
אז למה המדרש כל כך משבח אותם?
הסוד ברמזים
המדרש מביא שני סיפורים שמרמזים על הסוד:
ראשון: "חרש לאמור" – לא רק "בשקט", אלא "חרס". הם התחפשו למוכרי כלי חרס. למה דווקא כלי חרס? כי כלי חרס זה החומר הכי פשוט – עפר שנשרף. אין לו ערך עצמי כלל, הערך היחיד שלו הוא שהוא יכול להכיל תוכן. הם אמרו: "אנחנו רק כלים לשליחות האלוקית".
שני: "ותצפנו" (ולא "ותצפנם") – המדרש אומר שרחב החביאה רק את כלב, כי פנחס אמר לה: "אני כהן, וכהן נקרא מלאך – רואה ואינו נראה". הוא הפך את עצמו לבלתי נראה דרך התבטלות מוחלטת.
ההבנה העמוקה
המרגלים של יהושע הבינו משהו עמוק: הם באים אחרי הטראומה של מרגלי משה. כל עם ישראל חי 40 שנה במדבר בגלל הכישלון ההוא. הפעם זה חייב להיות אחרת.
איך? לא על ידי שהם יהיו יותר מוכשרים, אלא על ידי שהם יבטלו את עצמם לחלוטין. הם אמרו: "אנחנו לא שמים את עצמנו במרכז. לא האגו שלנו עיקר, לא אנחנו הגיבורים. אנחנו רק שליחים של הקב"ה".
ובאמת – האם המידע שהם לא הביאו היה רלוונטי? החומה נפלה בנס! כל התכנון הצבאי לא היה משנה כלום. מה שכן היה משמעותי זה מה שרחב אמרה להם: "נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם" – הפחד של האויבים, לא הכוח הפיזי שלהם.
המסר לדורותינו
יש זמנים שההצלחה באה דרך יוזמה ופעילות, ויש זמנים שהיא באה דרך התבטלות והכרה שאנחנו רק כלים.
במקום העבודה: לפעמים ההצלחה האמיתית באה כשאנחנו מפסיקים לדאוג לקרדיט האישי ומתמקדים במטרה הגדולה.
בחינוך: הורה מוצלח הוא לא תמיד זה שמתכנן הכל מראש, אלא לפעמים זה שיודע להקשיב ולהיות כלי לצרכי הילד.
בעבודת קודש: שליח מצווה אמיתי הוא לא מי שבא להוכיח את עצמו, אלא מי שמבטל את עצמו למען השליחות.
כלי חרס בעולם מודרני
בעולם שמעודד אותנו להיות במרכז, לקדם את עצמנו, להדגיש את הייחודיות שלנו – המרגלים של יהושע מלמדים אותנו משהו הפוך: לפעמים הכח הגדול ביותר הוא להיות כמו כלי חרס – כלי פשוט שכל ערכו הוא ביכולת שלו להכיל תוכן גדול ממנו.
"עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונו כרצונך. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" – זו הייתה הפילוסופיה של המרגלים המוצלחים.
הם לא הצליחו למרות שהיו פסיביים – הם הצליחו בגלל שהיו פסיביים. בגלל שהבינו שההצלחה האמיתית באה כשאנחנו מפסיקים להיות במרכז ונותנים למשהו גדול יותר לפעול דרכנו.
תמלול השיעור
ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי, מדרש רבה על פרשת השבוע, פותח ועוסק בשאלה הלכתית. כך אומר המדרש, הלכה, האם מותר לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלושה ימים? כלומר, אדם מפליק בספינה. הפלגה, זה לא הפלגה קצרה. בדרך כלל, ודאי בזמנם, הפלגה בים הגדול, בים התיכון, זה עניין של כמה שבועות, תלוי לאן אתה מפליק. אבל הפלגה רגילה, זה לא עניין של יום יומיים. אז ההלכה היא, כך מביא המדרש, וזה הלכה ידועה, מופיעה בגמרא, שמותר לצאת להפלגה שלושה ימים לפני שבת. המדרש מביא גם שאם זה הפלגה קצרה, כמו מצור לצידון, מותר אפילו גם ביום שישי. כי זה דבר ידוע שהוא יגיע באותו יום. ולמה בעצם, אם זה הפלגה ארוכה, אסור לצאת לפני? זה לא שם היו חלל שבת. הרי אם הוא יוצא להפלגה של שבועיים, בכל מקרה הוא יהיה בים בשבת. תדאוג, לא נחלל שבת. זה בלי קשר. אבל יש פה עניין אחר של כבוד השבת. כן, אז מה? ולכן מה? לא בדיוק שבעה ימים. אוקיי, ולכן מה? לא הבנתי מה השאלה. מה אתה שואל? אני לא מבין את השאלה. אם זה לצידון, זה לא קורה, היית ביום חמישי, הוא חוזר. כן. אבל בן אדם נוסע לקרוז, יוצא ליב. וגם אני יכול ככה ימים. אתה יודע, הוא רק סו ימים. מה ימים. מה? לא משנה. ואז מה, מה השאלה? ואז מה? הלכה היא. הלכה היא. אני אסביר. אם הוא מתכוון לחזור לפני שבת, אין בעיה. רגע, אם הוא מתכוון... אני עונה שנייה, שמעתי את השאלה, אני עונה. אם הוא חוזר לפני שבת, אין בעיה. אם הוא נשאר בשבת בהפלגה, אז צריך לצאת להפלגה לכל המאוחר ביום שלישי. אם הוא יוצא ברביעי, חמישי או שישי, זה בעיה. מכיוון שזה לא לכבוד השבת, שאדם יוצא להפלגה אל תוך השבת סמוך לשבת. עכשיו, יש בדבר הזה כמה טעמים נאמרו בזה. אני לא רוצה להיכנס לזה, כי זה לא עיקר ענייננו. זה המדרש מביא את ההלכה הזאת, ומשם הוא עובר לעניין אחר. וזה בעיקר מה שאני רוצה לומר. אבל, ה הראשונים מביאים כמה טעמים להלכה הזאת. סיבה אחת שמופיעה בראשונים, היא בגלל שזה, הרי בסופו של דבר, האוניה הרבה פעמים, אם זה אוניה של גויים, זה מפליגה גם בשבת. אז אומנם הגוי לא עושה את זה בשבילך, ולכן התירו. אבל, לא שאתה נכנס סמוך לשבת, או אפילו שלושה ימים, ככה אמרו, שלושה ימים קודם לשבת. אז שלא יכנס, כי זה נראה רע שאתה בעצם נכנס סמוך לשבת, עוד מעט שבת, עוד כמה ימים שבת, ואתה נכנס להפלגה שיחללו בה שבת. אם לא מחללים שבת בכלל בהפלגה, אז יש פחות בעיה. למרות שיש ראשונים שכותבים שהסיבה לדבר היא בגלל עונג שבת. כלומר, אדם שלא רגיל להפלגה, אז בשלושה ימים הראשונים יכול להיות לו מחלת ים. הוא יכול להרגיש לא נעים. רגע, אז תיכנס להפלגה מספיק זמן מראש באופן כזה שאתה תתרגל ושבת כבר תרגיש טוב. עכשיו, לכן, בן אדם שיודע שגם אין לו בעיה של, של מחלת ים. הוא רגיל בהפלגות, הוא יוצא, לוקח כדורים, הוא יוצא ל לנופש, הוא לא יוצא לסבול. וגם אין חילול שבת באוניה, אז יש אחרונים שמתירים במקרה הזה. אם כן, לצאת ביום שישי. כן, אם אין בזה לא חילול שבת ולא בעיה, לא בעיה של כבוד שבת ולא בעיה של עונג שבת, אז יש מהאחרונים שמתירים בעיה. רגע, אני רוצה להתמקד בהמשך, כי המדרש, עיקר מה שהמדרש מביא את ההלכה הזאת זה כדי לומר, זה הלכה שבעיקרון הלכה ידועה בהלכות שבת. המדרש בעיקר... המדרש בעיקר מביא את ההלכה הזאת כדי לומר שאם אדם הולך בשליחות של שליח מצווה, אפילו ביום שישי ילך. אומר המדרש, ששליח מצווה דוחה את השבת. כמו שמצאנו במסכת סוכה, ששנינו ששלוחי מצווה פטורים מן הסוכה, שאין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח שמשתלח לעשות מצווה ונותן נפשו להצליח בשליחותו. ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצווה ונותנים נפשם להצליח בשליחותם כאותם שני מרגלים ששלח יהושע בן נון. אז נחדד רגע את העניין. קודם כל, המדרש בסוף פתאום מגיע לנושא המרגלים. דווקא המרגלים לא של משה, מרגלים של יהושע, שאנחנו קוראים עליהם בהפטרה. אבל המדרש מתחיל בעצם ממילה אחת בפרשה. איזה מילה תפסה את תשומת ליבו של המדרש? מילה בפרשת השבוע? שלח. נכון. שלח. שלח לך אנשים. הוא שולח אותם בשליחות של מצווה. אז אומנם המרגלים של משה כשלו וחטאו והחטיאו את עם ישראל. הוציאו דיבה על הארץ, המסו את לבב העם. הם חטאו. אבל המדרש כן מביא דוגמה חיובית של מרגלים שנשתלחו לעשות מצווה ונתנו נפשם להצליח בשליחותם. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו. אמן. אבל, אני אשאל את השאלה, למה המדרש כל כך משבח את המרגלים של יהושע? במה הם היו כל כך טובים? הם הלכו לאסוף מידע מודיעיני. האם הם הביאו מידע על ה... על ה... על החומה, על הביצורים, על השמירות? לא הביאו בכלל מידע. מיד, לא ממש נתפסו, אבל מיד נחשפו. מיד עלו עליהם. כתוב מפורש בספר יהושע, שהם נכנסו לעיר לפנות ערב, ומיד עוררו חשד. מיד באו אל מלך יריחו, ומלך יריחו מיד שולח אומר לרחב, הוציאי האנשים הבאים אלייך אשר באו לביתך, כי לחפור את כל הארץ באו. מזלם שמישהו אחר הציל אותם. רחב גם רימתה את מלך יריחו, גוננה עליהם, החביאה אותם. אבל הם בעצם לא הצליחו לעשות כלום. מה המדרש כל כך משבח אותם? יותר מזה, הם באים לבית של... מרגל מגיע לעיר זרה, מה הוא אמור לעשות? מה התפקיד שלו? להתחיל לאסוף מידע. איפה למשל אפשר לאסוף מידע? לאן האורח שבא לעיר זרה? בית מלון, פונדק, איזה מסבאה, מקום אנשים שותים, מועדון. הם באים. מה הדבר הראשון שהם עושים? הולכים לרחב והולכים לישון. כך כתוב. הם באים וישכבו שמה, הולכים לישון. הייתי מצפה לפחות אה, תעשו משהו, תחפשו, קצת מידע, קצת, תלכו תתערבבו עם אנשים. לא, הולכים לישון. שוב, ומיד לא הספיקו כלום, מיד והיא מחביאה אותם. הם פסיביים לגמרי. הם לא נוקטים יוזמה בשום שלב. מגיעים, הולכים לישון. היא באה, מחביאה אותם. אחר כך היא מורידה אותם בעד החלון, היא אומרת להם איפה להתחבא. הם פסיביים לגמרי. למה המדרש כל כך משבח אותם? אז המדרש מסביר למה הוא משבח אותם. המדרש מביא שני סיפורים. סיפור ראשון, אומר המדרש, כתוב, וישלח יהושע בן נון מן השיטים, שניים אנשים מרגלים, חרש לאמור, לכו, ראו את הארץ ואת יריחו. מה זה חרש? בשקט, בחשאי, בסתר. המדרש דורש על דרך הדרש, אל תקרא חרש, אלא חרס. שהם התחפשו למוכרי כלי חרס. תראה איזה יופי. היה להם סיפור כיסוי, הם השתדלו, לא סתם באו. עשו תחפושת, הביאו כלי חרס. מי שרוצה לקנות קדרות יבוא ויקנה. זה הסיפור הראשון. הסיפור הזה, האמת לא כזה משכנע להתלהב מהם. האם התחפושת שלהם הייתה מוצלחת? כנראה שלא מספיק. אז מה המדרש כל כך מתלהב מזה? סיפור שני, אומר המדרש, כתוב, ותיקח האישה את שני האנשים ותצפנו. לא כתוב ותצפנם. ותצפנו. אומר המדרש, היא החביאה רק אחד מהם. מי היו שני המרגלים? פנחס וכלב, כך חז"ל אומרים. יהושע כבר לא יכול להיות מרגל, הוא כבר ראש העם. הוא שולח את פנחס וכלב, שהם הוכיחו את עצמם כבר. אז הוא שולח את פנחס וכלב. כן. אז כלב היא מחביאה אותו. פנחס אמר לה, אני כהן, וכהן נקרא מלאך. שנאמר, שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך השם צבא אותו. אז כהן נקרא מלאך. ומלאך יכול להיות רואה ואינו נראה. נכון? אז הוא אומר אני לא צריך שיחביאו אותי, אני כהן. כהן נקרא מלאך, מלאך הוא רואה ואינו נראה. אז אני אעמוד פה ולא יראו אותי. ולכן כתוב ותצפנו, ובאמת היא לא הייתה צריכה להחביא אותו. את פנחס, רק את כלב. טוב, יש כהן בקהל, אין פה אף אחד כהן, נכון. כן, כהנים. אז הרב יכול להדגים? להיות אינו נראה. אליאב. הוא אומר, פנחס הוא אליהו. אבל הוא לא אמר, אני נביא, אני צדיק, אני אליהו. הוא אמר, אני כהן. כל כהן לכאורה, לפי המדרש, כל כהן יכול לעשות את זה. אז כן, אז כמובן זה... אז קודם כל זה לא כל כך פשוט כמו שהמדרש מתאר את זה. זה פסוק שאומר שכהן נקרא מלאך. אז מה? כל כהן יכול להיות אינו נראה. כנראה שזה לא ככה. אבל יש פה שאלה נוספת. ברור מתוך הפסוקים שזה לא נכון. היא החביאה את שניהם. כתוב פסוק אחד אחר כך. והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשטי העץ. אז לא כתוב, העלת הוא ותטמנו. העלתם ותטמנם. החביאה את שניהם. אז אומנם כתוב ותצפנו, אבל הכוונה היא שהיא החביאה את שניהם. אז, אז איך אנחנו מבינים את הדבר הזה? אז אם כן, צריך להבין שהמדרש רוצה לרמוז לנו כאן דבר עמוק מאוד, על שליחותם של המרגלים האלה. הרי שני המרגלים האלה, כל עם ישראל בעצם חי בטראומה של המרגלים של משה. 40 שנה לפני כן, נשלחו מרגלים וזה היה קטסטרופה, חיכינו 40 שנה במדבר בגלל זה. כל אותו דור מת. עכשיו עוד פעם שולחים מרגלים. אומרים המרגלים האלה של יהושע, שני המרגלים, אומרים, אנחנו לא שמים את עצמנו במרכז. אנחנו שליחים של ריבונו של עולם. אנחנו נותנים את נפשנו, בכוונה הם פסיביים. מה שהקדוש ברוך הוא יוביל אותנו, זה מה שיהיה. זה לא תמיד מצווה להיות פסיבי. בדרך כלל, אדם צריך להיות אקטיבי, פועל, יוזם. אבל במקרה הזה, שהם כבר היו אחרי כישלון כל כך מהדהד, עכשיו הם צריכים להיות פסיביים. הם צריכים לראות מה הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו. הרי בסופו של דבר, הם לא הביאו בכלל מידע מודיעיני צבאי, לא על החומה ולא על הביצורים ולא על השמירות ולא על החיילים. אבל אם הם היו מביאים, זה בכלל היה רלוונטי? זה לא היה מועיל כלום, אם הם היו מביאים מידע על עובי החומה ועל כמה שומרים יש על החומה, זה בכלל לא משנה. למה זה לא משנה? החומה נפלה בלב אחי. התברר שרבות מחשבות בלב איש. זה ברור. הרי אדם מתכנן, הוא חושב, אני אלך, אני אעשה מידע כזה, מידע כזה, בסופו של דבר, זה בכלל לא היה רלוונטי. מה כן היה רלוונטי? מאוד רלוונטי. דור היחיד שהקדוש ברוך הוא גלגל שהם יראו, שהיא אומרת להם, נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם. הפחד הזה של יושבי הארץ, זה היה הדבר הכי משמעותי, הכי חשוב. אם כן, זה בעצם הייתה הנקודה של המרגלים. דווקא ההתבטלות העצמית שלהם כלפי הקדוש ברוך הוא. אנחנו לא שמים את עצמנו במרכז. לא האגו שלנו הוא העיקר, אנחנו לא האישו. העיקר השליחות. העיקר להתבטל כלפי הקדוש ברוך הוא. עשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונו כרצונך. בטל עצמך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. המרגלים באים ואומרים, אנחנו, בעיקרון השליחות שלנו לאסוף מידע, אנחנו לא יודעים באמת מה יהיה רלוונטי. אנחנו באים, מתבטלים כלפי הקדוש ברוך הוא, מבטלים את עצמנו. וזה בא לידי ביטוי גם בסיפורים שהמדרש מספר הוא רומזים את אותו עניין. הדבר הראשון אומר המדרש, הם מתחפשים כמוכרי כלי חרס. מה המיוחד בכלי חרס? כלי חרס הוא כלי שהחומר שלו אין לו שום ערך. חרס, זה בעצם עפר, זה חרסית. זה לא מתכת, זה לא זהב, לא כסף, לא ברזל. זה אפילו לא כלי עץ. לכן זו גם הסיבה שכלי חרס יש לו דינים מיוחדים בעניין טומאה וטהרה. למשל, אי אפשר לטהר אותו במקווה. למה? כי כלי שיש לו ערך, יש בו טומאה, אתה יכול לטהר אותו. כלי חרס אין לו בעצם שום ערך. הערך היחיד שלו זה זה שאפשר להכיל בו משהו. למשל, כוס כזאת יש לה ערך, היא שווה. לעומת זאת, אם ניקח רגע, מה שהכי דומה אצלנו היום לכלי חרס, זה כוס חד פעמית. כוס חד פעמית שווה משהו? מה זה, בקושי הגורה. זה שווה כמה הגורות, אבל זה, זה כלום. לא שווה אפילו פרוטה. ולכן, ולכן, אבל מה כן הערך שלה? אם יש לך מים ואין לך כלי לשתות, אתה בבעיה. בסוף זה כלי. ולכן, כלי חרס מקבל טומאה. אבל הדרך היחידה לטהר אותו זה לשבור אותו. כי הערך היחיד שלו זה זה שהוא כלי. לכן גם יש עוד דין מיוחד בכלי חרס. כלי חרס לא נטמא מגבו, אלא רק מתוכו. כלומר, כלי רגיל, אם בן אדם טמא נגע בו מבחוץ, נטמא. שרץ נגע בו בחוץ, נטמא. כלי חרס לא נטמא מבחוץ, לא נטמא מגבו, רק מתוכו. הערך היחיד שלו זה זה שיש לו יכול להכיל תוכן. עוד הלכה, שאפילו אם שרץ נכנס לתוך האוויר של הכלי ולא נגע בכלום, לא נגע בו. אבל הוא נכנס לאוויר הכלי, נטמא. למה? כי כל חלל הכלי, זה המהות של הכלי. לא דפנות של הכלי, זה העיקר בכלי חרס, הם לא שוות כלום. כל הערך שלהם זה החלל שהם יוצרים בפנים. אז זה רמז אחד שנותנים לנו המדרש בעניין הזה של מוכרי כלי חרס, כדי לומר לנו, מה הכוונה שהם עושים לעצמם כמוכרי כלי חרס? הם בעצם אומרים אנחנו, אין לנו שום ערך, אנחנו רק כלי לשליחות האלוקית. מתפללים לקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, תעשה אותנו כלים לשליחותך. אנחנו כלי, תיצוק בנו את השליחות המתאימה. אנחנו לא בעלי ערך, אנחנו מתבטלים כלפיך. בשל השני, גם הוא מבטא את אותו דבר בדיוק. מה הכוונה, מה זה בא להגיד שפנחס עושה את עצמו רואה ואינו נראה? הוא בעצם הופך את עצמו לאין, לריק, לכלום. זה בדיוק ההתבטלות כלפי ריבונו של עולם. זה המדרש בסיפורים שלו רוצה לרמוז לנו את הרעיון העמוק הזה. שפנחס וכלב שבאים, הם באים בהתבטלות גמורה כלפי הקדוש ברוך הוא.