בלוג

מדרש רבה על פרשת שלח לך פותח בשאלה הלכתית מיוחדת, ומשם מגיע לשבח גדול על מרגלי יהושע בן נון — פינחס וכלב. אלא שהשבח הזה תמוה: מה בדיוק עשו מרגלי יהושע שמגיע להם כל כך הרבה כבוד?

שליח מצווה פטור

המדרש פותח בדין הלכתי: מותר לפרוש לים הגדול שלושה ימים לפני שבת. אם ההפלגה קצרה — מותר אפילו ביום שישי. מדוע יש מגבלה בהפלגה ארוכה? לא בגלל חילול שבת ישיר, אלא מפאת כבוד שבת — שלא ייכנס אדם להפלגה שבה יחולל שבת בסמוך לשבת. ויש ראשונים שמוסיפים שלושה ימים כדי שלא יסבול ממחלת ים ביום שבת גופה.

אלא שהמדרש מוסיף: כל זה בהפלגה רגילה. אבל שליח מצווה — הוא פטור. "שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה" — ויתרה מזאת, שלוחי מצווה בכלל פטורים מכל הפורענות הרגילה. כי "אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצווה ונותן נפשו להצליח בשליחותו".

ומי הם הדוגמה האולטימטיבית לשלוחים שנתנו נפשם להצליח? שני המרגלים שיהושע שלח ליריחו.

מה כל כך גדול במרגלי יהושע?

אלא שכאן מתעוררת שאלה גדולה. מה בדיוק עשו מרגלי יהושע שמגיע להם שבח כל כך גדול? בואו נבחן את מה שקרה: הם נשלחו לאסוף מידע מודיעיני על יריחו. הגיעו לעיר לפנות ערב — ומיד עוררו חשד. מיד באו אל מלך יריחו, מיד שלח לרחב: "הוציאי האנשים הבאים אלייך כי לחפור את כל הארץ באו". הם לא הספיקו לאסוף שום מידע — לא על החומה, לא על הביצורים, לא על השמירות, לא על מספר החיילים. מישהו אחר הציל אותם — רחב גנזה אותם, רימתה את מלך יריחו, הורידה אותם בעד החלון.

ויתרה מזאת: מרגל שמגיע לעיר זרה אמור להתחיל מיד לפעול, לאסוף מידע, להתערבב עם האנשים. מה עשו המרגלים? "וישכבו שמה" — הלכו לישון. בכל השליחות הם פסיביים לחלוטין. רחב היא שהחביאה אותם, היא שרימתה את השמירות, היא שהורידה אותם, היא שאמרה להם לאן ללכת. הם לא יזמו שום דבר. אז מה כל כך מרשים?

הסיפור הראשון: מוכרי כלי חרס

המדרש מביא שני סיפורים שמסבירים את גדולתם. הסיפור הראשון: כתוב "וישלח יהושע מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש לאמור". "חרש" — בחשאי. המדרש דורש: "אל תקרא חרש אלא חרס" — הם התחפשו למוכרי כלי חרס. כלומר הייתה להם אגנדה סמויה, כיסוי, מה שהיום נקרא "legend".

אבל מדוע דווקא כלי חרס? מה המיוחד בכלי חרס?

כלי חרס הוא כלי שחומר הגלם שלו — חרסית, עפר — אין לו שום ערך בפני עצמו. לא זהב, לא כסף, לא ברזל, ואפילו לא עץ. לכן יש לכלי חרס דינים מיוחדים בהלכות טומאה: אי אפשר לטהרו בטבילה. כי טהרה במקווה שייכת לכלי שיש לו ערך — אז הטהרה משנה אותו. כלי חרס אין לו ערך מהותי, ולכן הדרך היחידה לטהרו היא לשוברו. כי ה"ביטול" היחיד האמיתי שלו הוא שבירה מוחלטת.

עוד דין מיוחד: כלי חרס אינו מיטמא מגבו — רק מתוכו. אין לו ערך מעצמו, רק ערך של מה שהוא מכיל. והולך רחוק יותר: אם שרץ נכנס לאוויר הכלי ולא נגע בדפנות — כלי חרס נטמא. כי כל חלל הכלי הוא מהות הכלי — לא הדפנות, לא החומר, אלא הריק שבתוכו.

זהו הרמז שנותן המדרש: המרגלים "התחפשו כמוכרי כלי חרס" — הם אמרו לעצמם ולרבונו של עולם: אנחנו אין לנו ערך עצמי. אנחנו כלי חרס. ערכנו אינו בנו — ערכנו בשליחות שאנחנו נושאים בתוכנו. "תיצוק בנו, ריבונו של עולם, את השליחות הראויה. אנחנו כלים — ורק כלים".

הסיפור השני: רואה ואינו נראה

הסיפור השני: "ותיקח האישה את שני האנשים ותצפנו" — "ותצפנו" בלשון יחיד, ולא "ותצפנם" בלשון רבים. המדרש דורש: היא הסתירה רק אחד מהם. מי היו המרגלים? פינחס וכלב. כלב — היא הסתירה. פינחס אמר לה: "אני כהן. כהן נקרא מלאך, שנאמר 'שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא'. ומלאך — רואה ואינו נראה". כלומר, פינחס אמר: אינני צריך שתסתיריני — אעמוד כאן ולא יראו אותי.

כמובן שבפשט הפסוקים היא הסתירה את שניהם — "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ". אז מה המדרש בא ללמד?

פינחס עשה עצמו "רואה ואינו נראה" — הוא הפך עצמו לאין, לריק, לכלום. "לא אני — השכינה מדברת מתוך גרוני. לא אני — ה' הוא השולח. לא אני — אין אני". זהו ביטול עצמי מוחלט כלפי ריבונו של עולם.

ויש עוד רמז: רחב אמרה להם "ונחבתם שמה שלושת ימים". המילה "ונחבתם" כתובה בתנ"ך בלי א' — "נחבתם" ולא "נאחבתם". האות א' מבטאת את ה"אני". כאן אין א' — אין "אני". המרגלים מחקו את עצמם לחלוטין.

הביטול כמפתח להצלחה

ועכשיו אפשר להבין מדוע המרגלים של יהושע הצליחו דווקא בגלל שלא עשו כלום ביוזמתם. הם ידעו — אחרי הכישלון הנוראי לפני ארבעים שנה — שלא הם שיצליחו. שלא הם שישנו את המציאות. הם באו בשיא הביטול: "ריבונו של עולם — מה שתרצה, יהיה. אנחנו כלים שלך בלבד".

ואכן, המידע הצבאי שאספו — לא היה רלוונטי כלל. האם חשוב כמה שומרים יש על חומת יריחו? החומה נפלה מאליה בשבע הקפות. האם חשוב עובי הקיר? לא. הדבר היחיד שנחשב — ורחב עצמה הסבירה אותו למרגלים — הוא ש"נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם, ולא קמה עוד רוח באיש". הלב נמס. זה מה שמשנה.

כי "עשה רצונו כרצונו, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" — זוהי חכמת הביטול. כשאתה מבטל עצמך לגמרי לרצון הקב"ה — האויבים מתפזרים, הלבבות נמסים, ורצון שמיים מתגשם.

המרגלים של משה שמו את עצמם במרכז: הם חישבו, הם הגיעו למסקנות, הם ניתחו, הם הפחידו. "ונהי בעינינו כחגבים" — האני שלהם, האגו שלהם, הוא שנגע בארץ ויצר את חטא המרגלים. לעומתם, מרגלי יהושע — פינחס וכלב — לא שמו את עצמם במרכז כלל. "כלי חרס", "רואה ואינו נראה", "ונחבתם" בלי א'. ובגלל הביטול הזה — הם היו שליחי מצווה אמיתיים שנתנו נפשם להצליח בשליחותם.