בלוג

שיעור 1
---------
ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי,
לסוף פרשת בשלח אנחנו נפגשים עם פרשת המן.
הקדוש ברוך הוא מוריד לעם ישראל מן, לחם מן השמיים, לחם ניסי, מופתי.
במבט ראשון המן נראה עניין זמני שבעצם בא לתת פיתרון נקודתי לבעיה מקומית.
זאת אומרת, עם ישראל נמצאים במדבר, במדבר זה לא מקום זרע, לא מקום תאנה וגפן, ואין מים לשתות, אז בלית ברירה אין מה לאכול, אז הקדוש ברוך הוא עושה להם נס, מוריד להם מן מן השמיים.
אבל הפתרון הזמני הזה, זה עד כדי כך זמני שאתה לא יכול אפילו לשמור את זה למחר. וירום תולעים ויבאש. רק ביום שישי מקבלים לחם משנה, נשמר למחר, אבל בדרך כלל זה לא נשמר יותר מיממה אחת.
ואף על פי כן, קח צנצנת, תן שמה מלו העומר מן למשמרת לדורותיכם לפני השם כתוב. איפה מניחים את זה? בקודש הקודשים מניחים.
זאת אומרת, המן הזמני יש בו גם משהו נצחי.
אבל לא זו בלבד, אלא שהתורה טורחת ואומרת לנו כאן בפרשת בשלח בהתחלה דרך עצמם ממצרים. כבר מתארים לנו ובני ישראל אכלו את המן 40 שנה עד בואם אל ארץ נושבת, כלומר עד ש
עד שהגיעו לארץ.
אבל שימו לב, יש כפילות בפסוק.
ובני ישראל אכלו את המן 40 שנה עד בואם לארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען.
זה ממש הפסוק חוזר על עצמו. מדוע?
אומר על זה רבי משה אלשיך, היה אחד מגדולי ישראל. נולד ב בטורקיה, נדד ליוון, בסלוניקי הוא למד תורה. עלה לארץ לצפת והיה אחד מתלמידיו הגדולים של רבי יוסף קארו. בצפת לפני כ-450 שנה, לאחר מכן היה גם, זכה להיות גם רבו של האר"י הקדוש. ב בהלכה.
והוא גם היה פוסק הלכות וגם פרשן, כתב פירוש על כל התנ"ך.
כותב רבי משה אלשיך, שזה לא סתם הכפילות הזאת. את המן אכלו עד בואם לארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען.
כי הגמרא גם דורשת את זה בקידושין דף ל"ח, הגמרא מציינת שזה לא בדיוק שהמן ירד עד שהם הגיעו לארץ כנען. המן הפסיק, מתי? כשמת משה. באיזה תאריך מת משה?
ז' באדר. נכון מאוד, ז' באדר יום פטירתו של משה רבנו.
ואז פסק המן, כי המן יורד בזכות משה. מת משה, פסק המן. ואף על פי כן, אכלו מן המן שבכליהם עד שנכנסו לארץ ישראל, עד שהתחילו לאכול מעבור הארץ.
מתי התחילו לאכול מ תבואת ארץ כנען, מעבור הארץ? רק בט"ז בניסן.
למה ט"ז בניסן? כי יש הלכה שאסור לאכול מהתבואה החדשה עד שמקריבים את קורבן העומר. ואם לא מקריבים קורבן העומר, לא משנה, עד ט"ז בניסן. ט"ז בניסן מקריבים קורבן העומר.
מתחילים ספירת העומר. ספירת העומר זה בגלל שמקריבים עומר שעורים מהתבואה החדשה, ורק אז אפשר להתחיל לאכול מהתבואה החדשה.
אז עם ישראל מגיעים לארץ, המן מפסיק בז' באדר. אוכלים מהמן עוד יותר מחודש, חודש ותשעה ימים עד ט"ז בניסן. המן שבדרך כלל יורד ומיד נרקב, וירום תולעים ויבאש למחרת.
יום שישי מחזיק מעמד 48 שעות. שישי ושבת. פתאום מחזיק מעמד 39 ימים.
עד שהם נכנסים לארץ כנען, נכנסים בי' בניסן. בעשרה בניסן הם חוצים את הירדן, קריעת הירדן.
אבל עדיין לא, כי עדיין מחכים עד שהם מותר לאכול מתבואת ארץ כנען, מהתבואה החדשה ביום ט"ז בניסן.
שואל רבי משה אלשיך, מה העניין? למה במואב, בערבות מואב אין תבואה?
רק בארץ ישראל יש חיטים? בערבות מואב אין חיטים ושעורים?
המן הפסיק? בסדר. אז היה יכול הקדוש ברוך הוא לדאוג להם. הם יכלו לקחת מהתבואה של ארץ מואב.
לא.
אומר רבי משה אלשיך, אקרא לכם את לשונו, הוא אומר כך, רצה הקדוש ברוך הוא שיבואו מקודש לקודש.
מהמן אל פירות ארץ ישראל, אל תבואת ארץ ישראל. וזה בדיוק מתאים ליום הזה שבו אנחנו עומדים לטו בשבט חגה של ארץ ישראל. ואומר רבי משה אלשיך, רצה הקדוש ברוך הוא שעם ישראל יעברו מקודש לקודש.
מאכילת המן אל אכילת תבואת ארץ ישראל. עד אוכלם מעבור הארץ כנען. שוב בט"ז בניסן לאחר העומר, ברך הקדוש ברוך הוא את המן, שיתקיים לאכול ממנו.
עד אוכלם מעבור הארץ. ואחר כך שבת המן.
זאת אומרת, אומר רבי משה אלשיך, יש פה איזשהו עניין של קדושת המן ישר אל קדושת ארץ ישראל.
בדומה לזה, כתב רבי אברהם אזולאי. היה סבא של החיד"א. החיד"א, מאוד מפורסם, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, היה שד"ר בהרבה מאוד קהילות, גם בחברון, יצא לחוץ לארץ להיות שליח דרבנן, שליח של חכמי ארץ ישראל לאסוף גם כסף לתושבי ארץ ישראל.
אבל הסבא שלו, קצת פחות מפורסם, רבי אברהם אזולאי, היה מקובל גדול. כתב ספר קבלה בשם "חסד לאברהם" על שמו, שמו היה רבי אברהם אזולאי.
כותב רבי אברהם אזולאי, יש להקשות, למה בארץ ישראל יגרה ממנו המן הרוחני? איך זה יכול להיות שבמדבר, זה לא מקום קדוש, ושם יורד לחם מן השמיים. שם יורדת קדושה מן השמיים.
מגיעים לארץ ישראל, יורדים ברמה. מפסיקים לאכול משולחן גבוה, מפסיקים לאכול לחם אלוקי ניסי של הקדוש ברוך הוא, מתחילים לאכול מה? לחמניות.
נחמד לאכול לחמניות, מצות, לא משנה. התחילו במצות כי היה פסח. כן, ט"ז בניסן, אוכלים מצות.
גם מצות זה בסדר לאכול. לא כזה טעים כמו לחמניות, בעיני לפחות. אבל איזו ירידה.
אכלת מן, אה, איך שהגעת לארץ ישראל, בום, אתה יורד במדרגה, אוכל מצות, סתם, לחם טבעי.
עונה רבי אברהם אזולאי, הוא אומר כך: יש לומר כי הטעם לזה הוא כי במדבר אין פירותיו כדאיים לקבל את רוחניותה של הקדושה. לא רק במדבר, במדבר אין פירות. אבל בחוץ לארץ התבואה של חוץ לארץ לא מסוגלת לקבל את הרוחניות של הקדושה.
כי אין גוף טמא נעשה כלי לקבל את רוחניות הקדושה.
כלומר, התבואה עצמה זה גוף, זה משהו כלי, זה משהו שהוא גשמי.
עכשיו, כמו שהאדם למשל, האדם הוא גם גשמי. אדם הוא בשר ודם.
אבל בתוך האדם שוכנת נשמה אלוקית. חלק אלוק ממעל. ויפח באפיו נשמת חיים.
הנשמה היא באה מאת הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נופח. ויפח באפיו, מה זה ויפח? מלשון לנפח. תארו לכם אדם מנפח בלון.
מנפח את הבלון. מה יש עכשיו בתוך הבלון אחרי שניפחתי את הבלון? אוויר. מאיפה בא האוויר הזה?
מהריאות שלי. מהפה שלי. ודרך אגב, לדוגמה, אין שמה חמצן בתוך הבלון. מה יש שמה?
חנקן. דות חמצות פחמן. מה שאדם פולט. אתם יודעים, אנחנו שואפים חמצן ופולטים, ובעיקרון הגוף שלנו צריך זקוק לחמצן.
אז אנחנו שואפים את החמצן, ופולטים, נידמה לי זה נקרא דות חמצות הפחמן, אם אני זוכר נכון.
זה מה שיש בבלון, כי זה מה שאני נופח. מה שיש בתוכי, אני נופח לתוך הבלון.
כך ויפח באפיו נשמת חיים, אומר הזוהר הקדוש, מן דנפח מדיליה נפח. מי שמנפח, מנפח מתוך עצמו, משלו. אז הקדוש ברוך הוא נופח באפיו נשמת חיים, זאת אומרת, כביכול משהו מהקדוש ברוך הוא נכנס באדם, חלק אלוק ממעל. אז זה נשמה בתוך גוף. אז הגוף, הוא גוף גשמי, אבל הקדוש ברוך הוא ברא אותנו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ברא את האדם, אמנם גשמי אבל מסוגל לקבל את העוצמה הרוחנית, את הנשמה האלוקית.
כך מסביר הטור, רבנו יעקב בן אשר בעל הטורים, מסביר את הברכה שאנחנו אומרים אחרי שהולכים, מחילה מכבודכם, הולכים להתפנות, אז אומרים רופא כל בשר ומפלי לעשות.
אומר הטור, מה זה מפלי לעשות? שקושר רוחני בגשמי. זה פלא.
מפליא לעשות, זה פלא.
מה הוא הפלא? חיבור של רוחני וגשמי. זה שיש עולמות עליונים, רוחניים, זה שיש מלאכים קדושים, שרפי מעלה, זה לא פלא.
זה שיש בהמות חומריות, גם לא פלא. זה שיש בן אדם, בן אדם זה פלא.
בן אדם זה גוף גשמי עם נשמה אלוקית. זה פלא, זה מפליא לעשות.
אומר רבי אברהם אזולאי, בחוץ לארץ, הפירות של חוץ לארץ זה גוף טמא.
אדמת חוץ לארץ טמאה בטומאת ארץ העמים. זה לא מקום שיש בו קדושה.
ולכן, אין גוף טמא נעשה כלי לקבל רוחניות הקדושה. גוף טמא לא יכול להכיל קודש.
על כן, ולכן במדבר, נתן להם הקדוש ברוך הוא המן מן השמיים.
כי מה הם יאכלו עכשיו פירות של חוץ לארץ? השם ישמור. מה זה זה פירות טמאים? הקדוש ברוך הוא עכשיו רוצה לתת להם קדושה, נותן בהם תורה, מוציא אותם ממצרים, מוציא אותם עכשיו ממ"ט שערי טומאה. היציאה ממ"ט שערי טומאה, היא צריכה להיות עכשיו ריפוי רוחני.
תהליך של רפואה. להיגמל מכל הטומאה הזאת. אז מה עכשיו הוא ייתן להם סתם לחם מתבואת חוץ לארץ? מה פתאום?
אז אמנם שיצאו ממצרים, אכלו מצות. התחלה אכלו מצידה שהכינו בארץ מצרים.
אבל גם המצה עצמה, הזוהר הקדוש קורא לה, "נעמא דאסוותא", לחם של רפואה.
נעמא דמהמנותא. לחם של אמונה. מתוך האמונה, מתוך ההתבודלות כלפי הקדוש ברוך הוא.
אז יש כאן וגם המצה, זה משהו באמת בלי שום, רק קמח ומים, אז בעצם ההתבודלות כלפי הקדוש ברוך הוא יש פה את הרפואה הזאת, את האמונה ואת הכוח של הרפואה הרוחנית.
אבל במהל שנה המדבר, לא רצה הקדוש ברוך הוא שעם ישראל יאכלו לחם גשמי של חוץ לארץ, זה טמא.
אומנם, פירות ארץ ישראל הם על ידי הקדושה.
ואותה רוחניות שהיה ראוי למן נתלבש בפירות הקדושים ההם. ולכן לא היה מן בארץ ישראל, כי במדבר.
נזכיר, רבי אברהם אזולאי מתחיל בשאלה, איך מה? מגיעים לארץ ישראל, יורדים במדרגה? במדבר היה לנו מן.
פתאום יורדים במדרגה, עכשיו אוכלים לחם רגיל.
הפוך, אומר רבי אברהם אזולאי. במדבר לא הייתה קדושה שיכולה לחול בלחם הרגיל. כי זה חוץ לארץ. בחוץ לארץ אין קדושה כזאת.
בלית ברירה, כיוון שאין קדושה בחוץ לארץ, והקדוש ברוך הוא רצה לתת להם קדושה, נתן להם מן מן השמיים.
אבל האידיאל זה לא לאכול מן. האידיאל זה להיות בארץ ישראל, ולאכול פירותיה קדושים.
זה בעצם האמירה שאדרבה, כאשר עם ישראל מגיע לארץ ואוכל מפירותיה, זו עליית מדרגה. שפירות ארץ ישראל הם עוד יותר גדולים אפילו מאשר המן.
דברים דומים אומר החתם סופר, על מצוות השמיטה.
במצוות השמיטה כתוב כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת להשם.
שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת להשם.
אומר החתם סופר, בישר לישראל, כי מיד בבואם לארץ ישראל, לא תוסיף הארץ לתת את כוחה הגשמי להם.
כי אם שפע אלוה ממעל תשפיע לארץ להוציא שמחה. כלומר, כתוב כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת להשם.
מה, הם באים ומיד שבתה הארץ? הרי הם באים ואז סופרים שש שנים, ורק השנה השביעית.
זה כתוב, כי תבואו אל הארץ, אשר נותן לכם, ושבתה הארץ שבת להשם.
רק אחר כך כתוב, שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ובשנה השביעית שבת שבתון.
זה סדר הפוך. כי צריך להיות קודם כל כי תבואו אל הארץ, אז קודם כל שש שנים ואז שנה שביעית.
ופה כתוב כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת להשם. אז הוא אומר מה השבתון של הארץ? ברגע שאתם מגיעים לארץ, אז הארץ לא מוסיפה לתת את כוח גשמי במאכלים.
הארץ מפסיקה, זה שביטה. עם ישראל מגיע לארץ ישראל, משהו משתנה.
ברגע שעם ישראל מגיע מתחילה קדושה לחול בארץ. עד שעם ישראל הגיע, פירות של ארץ ישראל לא היו קדושים.
רק כאשר עם ישראל מגיעים, ושבתה ארץ שבת להשם. רק שעם ישראל מגיעים, אז הארץ הופכת להיות בעצם נותנת קדושה במאכלים.
הקשר הזה בין הקדוש בין עם ישראל לארץ ישראל בא לידי ביטוי בהרבה מאוד פסוקים. למשל, ניקח דוגמה שאנחנו אומרים בברכות שבע ברכות בחתונה.
אנחנו אומרים סוס תסיס ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.
העקרה זה דרך אגב משפט נורא מוזר. כי בעצם עקרה, מה זה עקרה? מה פירוש המילה עקרה?
שאין לה בנים, נכון?
עקרה אין לה בנים.
ומה כתוב? סוס תסיס ותגל העקרה. העקרה תשמח.
במה היא תשמח? שיהיה לה בנים. בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. כלומר, יש לה כבר בנים, אבל הבנים התאספו אליה. היא לא באמת עקרה, היא כאילו עקרה.
כי הבנים שלה עזבו אותה. אז היא כאילו עקרה. כמו אישה שאין לה בנים, אז היא יש לה בנים אבל הבנים עזבו אותה. כשהבנים יתקבצו, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה, אז העקרה תשמח. מי זה העקרה ומי זה הבנים שלה? ארץ ישראל. ארץ ישראל זה עם ישראל. איך אנחנו יודעים? כתוב, ברוך אתה השם, משמח ציון בבניה.
זאת אומרת, ארץ ישראל היא בעצם כמו אימא שלנו. אנחנו הבנים של ארץ ישראל.
זה משל אחד. משל נוסף, יש שארץ ישראל היא כאלמנה. היתה כאלמנה, אומר ירמיהו הנביא במגילת איכה.
הייתה כאלמנה, כאשר עם ישראל יוצא וכאילו נעקר מארץ ישראל, ארץ ישראל היא כאלמנה. זאת אומרת, אנחנו גם כמו הבנים של אימא שלנו, גם כמו שעם ישראל הוא הבעל וארץ ישראל היא האישה.
כתוב כי יבעל בחור בתולה, יבעלוך בנאיך, וסס חתן על כלה יסיס עלייך אלוקיך. גם הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל כמו איש ואישה, וגם הקשר בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל כמו איש ואישה.
והאמירה הזאת, שיש פה קשר, זה אומר שארץ ישראל היא ארץ ארץ חיה. זה לא סתם נדל"ן. זה לא סתם רגבי אדמה.
יש פה קדושה במקום. ארץ ישראל יש בה חיים.
כתוב בתהילים, אנחנו אומרים את זה בהלל, את ההלך לפני השם בארצות החיים. אומר המדרש, ארצות החיים זה ארץ ישראל.
זה ארץ של חיים, כי זה ארץ חיה. ארץ ישראל זה לא סתם שטח. זה לא שטחים.
היה פעם סיסמה כזאת, שטחים תמורת שלום. לא משנה שזה לא היה שלום, מה שהם רצו לעשות. אבל אה, זה גם לא שטחים.
ארץ ישראל זה לא סתם שטחים. זה חלק בלתי נפרד מעם ישראל. זה חלק מהאומה. זה זה זה זה ישות חיה.
איך רואים את זה למשל? אחד הדברים הבולטים שושממו עליה אויביכם היושבים בה. נאמר בקללות שכאשר עם ישראל בגלות, ארץ ישראל לא נותנת פירותיה לאויבים.
ושממו עליה אויביכם. האויבים יושבים פה בשממה. מדוע? כי ארץ ישראל נאמנה לעם ישראל.
אם עם ישראל לא נמצא פה, ארץ ישראל לא נותנת את פירותיה לאויבים. יוצרת, לא יקבלו כלום. ארץ ישראל תהיה שממה, תהיה מדבר, תהיה ביצות, אבל לא תיתן פירות בעין יפה לאויבי עם ישראל.
אני חושב שזה אחד הדברים המדהימים. זה ראינו בעיניים. הרי זה אי אפשר להתכחש לזה.
ראינו בעיניים, איך במשך 2,000 שנה שעם ישראל לא היה בארץ, ארץ ישראל הייתה שממה. יש המון עדויות על כך.
שמאז החורבן ארץ ישראל, שהייתה בעבר ארץ עשירה, ארץ דשנה, ארץ שנותנת תנובתה בעין טובה.
ופתאום במשך 2,000 שנה, כל מי שהיה כאן, המוסלמים, והצלבנים, והטורקים, ממלוקים, לא משנה לא כל מי שהיה פה, לא מצליח ליישב את ארץ ישראל.
זה דבר מדהים.
גוש קטיף זה דוגמה טובה, נכון? כאשר, לפני שעם ישראל הגיע לשם, היה שמה שממה מוחלטת.
באו תושבים יהודים לגור שם, דרך אגב, דבר ראשון קרה בלי שום הסבר, שום הסבר טבעי, שיהודים התחילו להתיישב בגוש קטיף, כמות המשקעים, הגשם, הוכפל פי שתיים.
אין לזה הסבר. מה יש לזה רק הסבר אחד. ריבונו של עולם.
ולא זו בלבד, הפכו את זה לגן פורח. חממות. איזה חקלאות ענפה.
עגבניות שרי שזכו בפרסים בינלאומיים. ולצערנו גורשנו משם, ומה יש שמה היום? איזה מעצמה חקלאית? קדחת. אין שמה כלום. יש שם כמה תמרים.
אז זה הקשר העמוק של עם ישראל לארץ ישראל.
אומר הרב קוק זצ"ל בספר אורות: ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה. ארץ ישראל זה לא רק זה קשר חיצוני, כמו בן אדם קנה בית לא משנה איפה באונלולו.
זה לא ככה. ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה. איזה כלי עזר, רק ההתאספות של העם, אלא היא קשורה בקשר של חיים.
היא חטיבה עצמותית, היא משהו עצמי שקשור בקשר חיים עם האומה.
ולכן דווקא כאשר עם ישראל מגיע אל ארץ ישראל, אז חלה הקדושה בתוך הארץ.
לפני הרבה שנים, לפני 30 שנה, אנחנו היום בתשפ"א.
ובדיוק לפני 30 שנה, בתשנ"א, הייתה עלייה גדולה מברית המועצות. התחילה, כבר בתש"נ התחילה, אבל בתשנ"א היה עלייה ענקית, התחילו להגיע המונים המונים.
אני באותה שנה לפני 30 שנה, הייתי בחור בשיעור א'.
בישיבת מעלות.
וגם למעלות, לעיירה מעלות, הגיעו המונים.
מעלות באותם שנים הכפילה את עצמה בתושבים. הייתה עיירה של 10,000, 15,000 איש, הוכפלה, הפכה להיות עיר.
אז הגיעו המון המון אנשים שעולים מרוסיה. כמובן, אין להם שום רקע ביהדות. לא יודעים שום דבר. כי ברוסיה אסרו עליהם ללמוד, לא עברית, לא יהדות, שום דבר.
ממש גרמו להם להתבולל בכוח.
פנינו לראש הישיבה, הרב וייצמן, שהוא גם ברוך השם חותני, כמו שאתם יודעים.
אבל אז עוד לא היה חותני, עוד לא הייתי נשוי אז בשיעור א'. ופנינו אליו ואמרנו לו מה, אנחנו צריכים לעשות משהו, מה אפשר לעשות?
אמר לנו קדימה, יש, הרי העולים מרוסיה ממילא באים ללמוד באולפן.
באים ללמוד עברית. אז בואו נבקש מהאולפן שבחורי הישיבה יבואו שעה בשבוע לדבר על יהדות.
האולפנים שמחו מאוד. קיבלו אותנו בשמחה. רק היה בעיה, העולים מרוסיה לא מדברים מילה בעברית, אנחנו לא מדברים מילה ברוסית. טוב, מצאנו שם איזה מתורגמנית שהייתה עולה קצת יותר וותיקה, אז היא עזרה לנו לתרגם כל מיני מונחים, כל מיני מקורות, ודיברנו הרבה בפנטומימה.
ואחד השיעורים, לימים, מערכי השיעור שאנחנו הכנו, הנושאים שהכנו, הפכו להיות תוכנית למידה בכל האולפנים בארץ.
אחד השיעורים, היה בדיוק יצא שהיה בטו בשבט. טו בשבט בשעה 11:00 בבוקר, אני מגיע לאולפן, וצריך לדבר איתם על משהו ביהדות. אמרתי טו בשבט, נדבר איתם על ארץ ישראל.
אז תארתי להם את ה, סיפרתי להם את ההיסטוריה של עם ישראל. על הגלות, על החזרה, והסברתי להם את המושג הזה של ושממו עליה אויביכם.
ביקשתי, עשינו שם ממש איזה שהוא מין משחקון כזה. היה שם זוג נשוי, אז אמרתי רגע, בוא נעשה איזה משחק שהבעל יוצא מחוץ לכיתה, ועכשיו האם האישה רוצה ללכת עם מישהו אחר?
מה פתאום? אז בבני אדם זה ברור לנו.
אבל ארץ ישראל, ארץ יפה. ארץ חיה, ששומרת אמונים לעם ישראל.
היינו בדיוק במעלות, זה בגליל. חלונות פתוחים לרווחה, וחלונות כאלה על כל הקיר, חלונות ממש קיר שלם של חלונות, ומולנו כל הנוף, הרי הגליל הפורחים.
ואני ביקשנו במיוחד מהעולה הוותיקה, שתתרגם לנו את התיאור של מארק טוויין שהיה פה בארץ.
ו וכתב תיאור לפני כ-180 שנה, תיאור של איזה שממה נוראית יש פה בארץ.
ואמרתי להם, תסתכלו בחלון. תראו מה קורה פה.
שעם ישראל לא היה פה, ארץ ישראל לא נתנה פירותיה בעין יפה. עכשיו תראו, זה נס שקורה לנו מול העיניים.
אנשים התחילו לבכות בדמעות, זה היה מרגש מאוד. התחילו לבכות בדמעות. עולים מרוסיה.
אנשים שאין להם שום קשר ליהדות. אבל אמרתי להם, תראו, זה נס. אתם רואים נס מול העיניים. חז"ל אומרים שאין בעל הנס מכיר בניסו. לפעמים אנחנו, זה זה.
קיבוץ גלויות, הפרחת השממה, הקמת מדינת ישראל, זה שאין שיעבוד מלכויות. אנחנו לא משועבדים לאומות, אלא אנחנו במדינה משל עצמנו, זה הכל ניסים גלויים.
שאנחנו צריכים לפקוח את העיניים ולהביט בהם. אז טו בשבט זו הזדמנות טובה, במיוחד שזה תמיד יוצא סביב פרשת בשלח, סביב פרשת המן, להבין את קדושת ארץ ישראל, שזה לא ירידת מדרגה מהמן לאכול מעבור הארץ. זו עליית מדרגה. הקדושה של ארץ ישראל היא חלה בתוך הדבר הגשמי. זה השיא של הפלא שעושה הקדוש ברוך הוא באדם, מפליא לעשות קושר רוחני בגשמי, זה אותו פלא שנעשה במן.
והפלא הזה תלוי בנו. בנו זה תלוי. אדם אוכל, הוא יכול לאכול סתם בתור כמו בהמה.
חז"ל אומרים שאדם שווה לבהמה בשלושה דברים. הוא גם אוכל ושותה, הוא גם ישן, הוא גם מקיים יחסי אישות.
פרייה ורבייה. זה דברים שאדם שווה לבהמה. אבל השאלה, הוא גם שווה למלאכים בשלושה דברים, שהוא הולך זקוף, שהוא מדבר. יש יש דברים וזה תלוי בנו.
האם אנחנו נגררים אחרי הנפש הבהמית, או שאנחנו מקדשים אותה. וזה הפלא של המן. זה הפלא של תבואת ארץ ישראל.
לקחת קדושה ולהכיל אותה בתוך העולם החומרי, בתוך הדברים המעשיים, בתוך הדברים הגשמיים שאדם עושה, שגם אותם יעשה בקדושה.
רבי חנניה בן עקשיה אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל, לפיכך קירבה להם תורה ומצוות, שנאמר אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.
יגדל ויתקדש שמה רבה אמן יהא שמא רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא, יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא לעלא מן כל ברכתא שירתא תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן.




שיעור 2
--------
ערב טוב, בשוד מור ורבותיי.
דברי התורה והברכות לעילוי נשמת טינתן בת מיכאל,
ראייתו של יהושע האהוב והיקר שלנו,
שנפטרה באופן פתאומי בתחילת השבוע.

יהושוע הוא מהוותיקים ביותר ב מתפללי בית הכנסת.
כ-50 שנה הוא פה.
53 שנה.
ועמודי ה עמודי התווך של בית הכנסת שלנו.
ואנחנו מאחלים לך בריאות ושמחה לאורך ימים שנים טובות, לראות בשמחת, אמן, נכדיך בחופתם ובשמחתם.
בעזרת השם שהקדוש ברוך הוא יזכה אותך בכל הטובות והנחמות.

נאמר עוד דבר אחד, עוד לפני דברי התורה.
אני יכול להגיד באופן אישי, שכל פעם שאני יצא לי להיפגש עם יהושע ותינה,
זה היה מדהים לראות את האהבה המופלאה שביניהם.
אהבה כזאת זה דבר שאי אפשר לתאר אותו.
איזה דבקות, איזה אהבה, איזה אכפתיות, איזה טיפול.
היה גם בתקופה שיהושע היה לו קשה ותינה טיפלה בו, גם בתקופה הפוכה.
וגם אחר כך שכבר לא ממש יכלו לטפל אחד בשני, וגם צריכים שאחרים יעזרו להם.

אבל רק, אפילו בחודשים האחרונים, מאז שתינה, ביום כיפור זה היה, לפני יום כיפור.
שנפלה והייתה בשיקום.
הגעגוע והאכפתיות והדאגה
אי אפשר לתאר זוגיות כזאת ואהבה כזאת, שזה לחלוטין לכל אחד ואחד מאיתנו, השראה ומקום ללמוד הרבה לחיים.
גם על הזוגיות, גם על הנתינה, והמון המון המון מישורים.
כיוון שיהושוע פה אז לא נגיד את כל שבחו בפניו.
אבל זה ככה מקצת של הדברים, גם עליו וגם על ראייתו שהייתה אשת חיל.
אין דברים כאלה, איזה אשת חיל, באיזה מסירות.
חוכמת נשים בנתה ביתה. איך בנתה את ביתה, את משפחתה לתפארת.
הדברים האלה ממש לא יסולו בפז.

בפרשת השבוע אנחנו מוצאים את המן.
המן שירד לבני ישראל,
רבותיי, 40 שנה במדבר.

לכאורה, במבט ראשון, נראה לנו שהמן הוא פתרון זמני לבעיה נקודתית.
זאת אומרת, עכשיו באופן זמני, מה זה זמני? 40 שנה.
עם ישראל כרגע הולך במדבר. במדבר, לא מקום זרע,
מים מים לשתות, אז מה, מה נוכל?
הקדוש ברוך הוא עושה נס, מוריד מן מן השמיים 40 שנה.

המן הוא עד כדי כך זמני, שלא רק שהוא רק ל-40 שנה האלה, הוא גם רק ליום אחד.
ברגע שעובר יום, וירם תולעים ויבש. כמובן, חוץ מאשר יום שישי, שירד לחם משנה עבור יומיים ושרד גם לשבת.
כל המן הזה הוא כולו לחם ניסי לחלוטין. הירידה שלו היא נס.
זה שלמחרת הוא נרקב, זה נס.
זה שבשבת הוא לא נרקב למחרת, זה נס. הכל נס.

עם ישראל אוכל את הלחם הניסי הזה.
אבל דבר מעניין, אנחנו רואים שלמרות שזה נראה דבר כל כך זמני,
אבל אנחנו לומדים מפרשת השבוע שזה לא רק משהו זמני, אלא יש בו משהו לדור ודורות.
איפה רואים שהמן הוא לדורות?

קודם כל, כולנו ביום ובליל שבת ובשבת בבוקר, בוצעים על לחם משנה.
כי קדושת השבת כתוב ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו.
אומר המדרש, ברכו במן וקידשו במן.
הברכה במן, זה שיש לחם יומיים, שיש פי שתיים.
והקדושה, שבשבת לא יורד מן.
קודם כל, אנחנו עד היום, גם זה שאנחנו אוכלים, בוצעים על לחם משנה.
אבל לא רק זה, גם זה שמכסים את הלחם,
ואפילו המנהג לאכול קוסקוס ביום שישי. נכון?
יש כאלה מפה אוכל קוסקוס ביום שישי. יש כאלה.
אוכלים, למה?
זכר למן.

אז יש המון גם הלכות וגם מנהגים.
כן, נכון.
עקובי גם, נכון.
כן.
כן.
אם כן, הרבה הרבה מנהגים קשורים לזה.
אבל זה לא רק המנהגים שאנחנו עושים.
אלא נאמר בפרשת השבוע, כשהקדוש ברוך הוא מצווה את משה,
ומשה רבנו מצווה את אהרון,
קח צנצנת אחת, ותן שם מלא העומר מן, והנח אותו לפני אדוני למשמרת לדורותיכם.
המן הוא לא רק זמני, הוא לדורות.
צנצנת המן לא התקלקלה.
כל מן שאתה משאיר למחרת, וירם תולעים ויבש.
אבל צנצנת המן איננה מתקלקלת. ואיפה היא מונחת?
כתוב: והנח אותו לפני אדוני למשמרת לדורותיכם.
מה הכוונה? להניח לפני השם?
בצר ארון הברית בקודש הקודשים.
אומנם, כאשר יושיהו המלך גנז את ארון הברית, הוא גנז יחד איתו גם את צנצנת המן.
אבל היא עדיין קיימת איפה שהוא, כמו שארון הברית קיים איפה שהוא.
אז גם צנצנת המן קיימת וממתינה.

אז מצד אחד, אנחנו רואים שיש פה איזו שהיא נצחיות במן, מצד שני זמניות.

אבל מעניין, שנאמר בתורה בפרשת השבוע שלנו, עד מתי אכלו את המן?
מתי אוכלים את המן? במדבר. עד מתי?
עד כניסתם לארץ. אז בפסוק כתוב בצורה מוזרה שיש בה כפילות.
הפסוק אומר כך: ובני ישראל אכלו את המן 40 שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען.
יש פה ממש כפילות.
ובני ישראל אכלו את המן 40 שנה עד בואם אל ארץ נושבת. זאת אומרת, עד שהם הגיעו אל ארץ כנען.
ומידה אחרי זה כתוב: את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. אז למה זה צריך להגיד את זה?
הגמרא מבארת, הגמרא בקידושין דף ל"ח מסבירה שעם ישראל באמת אכלו את המן עד שנכנסו לארץ.
אבל המן הפסיק לרדת לפני זה. מתי הפסיק המן לרדת?

מי יודע באיזה תאריך הפסיק המן לרדת?
עוד לפני, לפני פסח.
מי אמר ז' באדר?
כלים.
מישהו אמר שם ז' באדר, זה נכון. למה ז' באדר?
רבותיי, המן ירד בזכותו של משה רבנו.
מת משה, פסק המן.
אז איך כתוב שאת המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען?
הרי בז' באדר הם עוד לא נכנסו לארץ.
מאיזה תאריך הם נכנסו ממש לארץ? בי' בניסן, יותר מחודש אחר כך.
אתם יודעים למה? ויבקו את משה 30 יום.
אבלים על משה רבנו. לא רק שבעה, שבעה ו-30.
30 יום אבלות. לאחר 30 יום אומר להם יהושע:
התקדשו, כי בעוד שלושת ימים אתם עוברים אל ארץ ישראל, אל ארץ כנען.
אז מז' באדר עד ז' בניסן יתאבלו, עוד שלושה ימים, כתוב מפורש בספר יהושע, בעשור לחודש, לחודש ניסן הם נכנסו.
דבר מדהים הוא, שאומרת הגמרא בקידושין ל"ח, שאומנם המן פסק כבר בז' באדר,
אבל הם ניזוןו מן המן שבכליהם עד י' בניסן.
לא רק עד י' בניסן, נכנסו לארץ, עדיין אכלו מן.
אסור לאכול מתבואת ארץ כנען. יש לנו הלכה שחדש אסור מן התורה.
אסור לאכול מהתבואה החדשה עד שמקריבים את קורבן העומר בט"ז בניסן, ממחרת הפסח.
אז לאחר שעשו את ליל הסדר, למחרת הביאו את קורבן העומר, ואז כתוב בספר יהושע פרק ה', ויאכלו מעבור הארץ.
הם אוכלים מתבואת הארץ.
אבל למעשה, כמעט חודש וחצי, מז' באדר עד ט"ז בניסן,
הם אוכלים מהמן שנשאר בכליהם.
זה פלא. איך הוא לא מתקלקל?
כמו ש, רגע, כמו שביום שישי לא התקלקל ונשאר יומיים,
בז' באדר לא רק שלא התקלקל, נעשה בו נס והוא התרבה והתרבה והתרבה והתרבה, והספיק להם עד ט"ז בניסן.
וזה אומרת הגמרא מהכפילות בפסוק שלנו,
שכתוב: ובני ישראל אכלו את המן 40 שנה עד בואם אל קצה ארץ נושבת, זאת אומרת, שהם רק התקרבו לקצה ארץ כנען, כבר הפסיק לרדת המן.
את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. כשהם נכנסו ובאו אל ארץ כנען, אז הפסיקו ממש לאכול את המן.

שואל על כך רבי משה אלשיך.
האלשיך הקדוש היה חי לפני כ-450 שנה, הוא נולד בטורקיה,
למד תורה בסלוניקי ביוון, ועלה לארץ ישראל לצפת, היה מגדולי תלמידיו של רבי יוסף קארו.
רבי יוסף קארו כולם מכירים.
רבי משה אלשיך היה מגדולי תלמידיו, היה מקובל אלוקי, וכתב פירוש על כל על כל התנ"ך.
אז בפרשה שלנו הוא שואל: למה בעצם הם צריכים לאכול מהמן שבכליהם?
נכון, ברור שאסור היה להם לאכול מתבואת ארץ כנען, שהרי אסור לאכול מהתבואה החדשה עד הקרבת קורבן העומר אחרי פסח, אחרי ט"ז בניסן.
אבל, למה שלא יאכלו מהתבואה בערבות מואב?
הם נמצאים, עוד לא נכנסו לארץ. ז' באדר הם עוד לא נמצאים בארץ.
רק בי' בניסן הם עוברים. כל החודש הזה הם נמצאים מחוץ לארץ ישראל.
שמה מותר לאכול את התבואה החדשה. זה מצווה התלויה בארץ.
מחוץ לארץ מותר לאכול מהתבואה החדשה. למה לא אכלו מהתבואה החדשה?
אומר האלשיך הקדוש, אלא שרצה הקדוש ברוך הוא שיבואו מקודש לקודש.
מאיזה קודש לאיזה קודש?
מהמן ישירות לתבואת ארץ ישראל.
עזוב, אל תאכל מפירות חוץ לארץ.
אתם באים, תאכלו את המן. מיד אחרי, המן יספיק לכם.
עזבו, יש לכם פה פירות מחוץ לארץ שמותר לכם לאכול. אל תיגעו.
יש לכם הזדמנות וזכות לעבור מקודש לקודש.
מהמן ישירות אל תבואת ארץ ישראל.
כי יש קדושה בארץ ישראל, וממילא יש פירות, יש קדושה בפירות של ארץ ישראל.

בדומה לזה כתב גם רבי אברהם אזולאי.
רבי אברהם אזולאי הוא היה סב סבו של החיד"א.
החיד"א הוא סב, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, כתב עשרות ספרים על כל תחומי התורה.
הוא היה שליח דרבנן, הסתובב בכל הקהילות בעולם לאסוף תרומות עבור תלמידי חכמים בארץ ישראל.
אבל אני מדבר על הסבא של סבא שלו, רבי אברהם אזולאי.
הוא גם חי לפני 450 שנה.
נולד בפס במרוקו, עלה לארץ הוא בן 30.
שהוא בן 30, כבר זה היה אחרי שהוא כתב עשרות ספרים.
כזה תלמיד חכם עצום שבגיל 30 כבר הספיק לכתוב עשרות ספרים.
אבל בדרך לארץ ישראל באונייה, האונייה טבעה,
כל הכתבים שלו טבעו.
אבל הוא ניצל, עלה לארץ ישראל, הגיע לחברון.
למד קבלה מפיו של רבי חיים ויטאל.
מי זה רבי חיים ויטאל? תלמידו המובחר של האר"י הקדוש.
האר"י הקדוש מסר את כל תורתו לרבי חיים ויטאל, ורבי אברהם אזולאי, הסב סבו של החיד"א, הוא היה תלמיד של רבי חיים ויטאל.
והוא, יש לו ספר קבלה שנקרא חסד לאברהם,
ושם הוא שואל, הוא שואל שאלה אחרת.
לכאורה, במדבר אכלו מן.
מן זה ברור שזה אוכל קדוש, זה אוכל רוחני, כולו בנס.
כתוב בתהילים לחם אבירים אכל איש. אומרים חז"ל, זה לחם שנבלה באברים, לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו.
מלאכי השרת לא צריכים אכילה ושתיה, אבל כביכול זה משהו שהוא רוחני לגמרי.
אז שואל רבי אברהם אזולאי, אז למה דווקא איך זה שדווקא בארץ ישראל, הארץ הקדושה לא יורד מן?
אומר רבי אברהם אזולאי, שזה בדיוק הנקודה.
בארץ ישראל לא צריך את המן.
כי הפירות של ארץ ישראל, הם בעצמם קדושים כאילו זה מן.
ולהיפך, זה קדושה יותר גדולה.
זה שהקדוש ברוך הוא יכול לעשות נס של אוכל שהוא כולו ניסי, בסדר.
אבל זה שהקדושה הזאת, קדושה כזאת גדולה, יכולה להיות
בתמרים וענבים ותפוחים, וחיטים שגדלים בארץ ישראל, דברים חומריים.
זה שהקדושה נמצאת בתוך דברים כאלה חומריים, זה פלא הרבה יותר גדול.
וזה בעצם הקדושה המיוחדת של ארץ ישראל.
הדברים מתאימים לטו בשבט, שאנחנו ממש עוד רגע נכנסים לטו בשבט.
יום ראשון בערב, יש לנו פה סדר ליל טו בשבט בשעה 7 בערב למתפללי בית הכנסת.
וכבר זה מתאים, תמיד פרשת בשלח שבה מדובר על המן, תמיד צמוד לטו בשבט.
כי המן מלמד אותנו שאת הקדושה הזאת הם אכלו עד בואם אל ארץ כנען כדי לחבר בין קודש לקודש.
כי הקדושה של המן מתגלה בפירותיה של ארץ ישראל.
והדבר הזה נסיים בברכה שאנחנו מברכים אחרי שאוכלים מזונות או פירות משבעת המינים או שותים יין, מברכים ברכת מעין שלוש.
נכון? על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן.
בברכה הזאת, חלק מהנוסח, אנחנו אומרים: על ארץ חמדה טובה ורחבה, שרצית מנחת על אבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה.

כותב בעל הטור, רבי חיים בן אשר, בספר הטורים, בארבעה טורים.
אז הוא כותב: מה פתאום לאכול מפריה ולשבוע מטובה? בשביל זה אנחנו באים לארץ ישראל? בשביל לאכול?
אנחנו באים לקיים מצוות, באים ללמוד תורה. מה קשור עכשיו? מה, אתה בא לאכול ולשבוע?
עונה על כך הב"ח, בספר בית חדש, רבי יואל סירקיש, הוא עונה ואומר כך:
בוודאי, אני לא מבין בכלל מה אתה שואל.
ברור שלאכול מפריה ולשבוע מטובה, אתה יודע איזה זכות זאת? לאכול מפריה ולשבוע מטובה של ארץ ישראל.
לאכול את פירותיה הקדושים של ארץ ישראל.
אני קורא לכם את המילים שלו: קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, כנגד ארץ ישראל יש את העולם העליון.
אז הקדושה הזאת נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ.
באכילת פירותיה של ארץ ישראל, אנחנו ניזונים מקדושת השכינה ומתאהרתה.
ולכן הזכות העצומה לאכול מפירותיה של ארץ ישראל.
אז זה גם פרשת השבוע, זה גם עכשיו אנחנו אוכלים ומברכים לעילוי נשמת המנוחה.
וגם לקראת טו בשבט, שהוא חג של פירותיה של ארץ ישראל והמצוות התלויות והקדושתה של ארץ ישראל.

נאמר קדיש על ישראל, ולאחר מכן נברך ברכה אחרונה ונעמוד לתפילת ערבית.
רבי חנניה בן קשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות, שנאמר אדוני חפץ מען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.


שיעור 3
--------
ערב טוב, רשות מוריי ורבותיי. אנחנו בפרשת בשלח נפגשים פעם ראשונה עם המן. לא מן הרשע. המן שיורד מן השמיים. ועתיד ללוות את עם ישראל 40 שנה במדבר. אנחנו גם מזכירים את זה בהגדה של פסח. שאילו לא האכילנו את המן, גם דיינו. אבל האכילנו את המן, על אחת כמה וכמה, שמעלות טובות שהקדוש ברוך הוא הרעיף עלינו על אבותינו, על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים להודות ולהלל לשבח. המן נראה כדבר הכי זמני שיש. קודם כל זה זמני במובן הזה, שזה רק ל-40 שנה אלה. אחרי זה אין דבר כזה, זה לא משהו שאתה יכול למצוא בעולם. משהו חד פעמי בהיסטוריה. אבל זה לא רק שזה חד פעמי בהיסטוריה, אלא כל פעם שהמן יורד, מחזיק מעמד רק לאותו יום. למחרת וירם תולעים ויבאש. למחרת כבר אי אפשר ליהנות ממנו, הוא כבר מתקלקל. מתמלא תולעים. רק ליום שבת, לא? רק בשבת היה יורד ביום שישי ונשאר יומיים לשישי ושבת. אבל בכל יום אחר, היה יורד באותו יום, נניח היה יום ראשון, היה יורד היום, אם אתה לא אוכל היום, לא ישאר לך למחר. והדבר הזה, בפרשה פסוק בספר דברים, אומר משה לעם ישראל ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך למען ענותך לנסותך. זה עינוי. מה העינוי פה? המן זה דבר נפלא, כצת בטבש, אתה טועם בו כל טעם שאתה רוצה. מה העינוי? שאין לך ביטחון כלכלי. הביטחון היחידי שיש לך הוא ביטחון בהשם. זה לא מעכשיו לעכשיו, זה ביטחון של נצח. אבל לא בי. אני אין לי שום דבר בידיים, אני לא שולט על המציאות. אלא כל השליטה בידי הקדוש ברוך הוא והאמונה שלי בקדוש ברוך הוא יהיה הדבר היחיד שיש לי. אז לכן, המן הוא לכאורה הדבר הכי רגיל שיש. מצד שני אותו אוכל לאכול כל יום. אז בגלל זה חז"ל אומרים שאתה יכול לטעום בזה איזה טעם שאתה רוצה. יש תאווה. היה צריך להוריד את זה גם תפריט כבוד הרב. כן. היום הדבר הכי חשוב בתפריט זה לא מה יש שמה, אלא איך אתה קורא לזה. כל מנה יש לה כבר איזה שם, המציאו לזה שמות. אז זה יותר חשוב מאשר התוכן של המנה. אף על פי שהמן נראה בעינינו כדבר זמני, התורה אומרת גם שזה דבר הכי נצחי בעולם. למה הכי נצחי? אומר השם לאהרון, כך, אומר למשה, משה מצווה את אהרון, "קח צנצנת אחת ותן שמה מלו האומר מן והנח אותו לפני השם למשמרת לדורותיכם." אוכל רגיל לא מתקלקל תוך יום כמו המן. אבל אוכל רגיל אחרי כמה זמן מתקלקל, לחם אחרי כמה זמן אתה כבר לא יכול לאכול אותו. יום, יומיים, שלושה. כן, אני יודע, שלושה ימים, תלוי אם זה לחם פרוס כזה עם חומר משמר, אז הוא מחזיק מעמד עוד כמה, עוד איזה יומיים. עוף, אם אתה לא שם אותו במקרר. פעם לא היה מקררים. תוך כמה זמן הוא מתקלקל? 24 שעות אולי. תפוח שאתה לא שם אותו במקרר, כמה זמן הוא יכול להחזיק מעמד? כמה? כמה ימים, אולי שבועיים. המן, שהוא מתקלקל הכי מהר. מחר מיד מתקלקל. אבל אם אתה שם, משה ואהרון שמים אותו בצנצנת מן למשמרת לדורותיכם, הוא מחזיק מעמד, לא מתקלקל, לא מביעש במשך דורות רבים. עד מתי? עד היום. אנחנו לא יודעים איפה צנצנת המן הזאת, אבל היא קיימת. יושיהו המלך גנז, כתוב בתורה להניח את צנצנת המן לפני השם למשמרת לדורותיכם. מה הכוונה לפני השם? איפה בבית המקדש? בקודש הקודשים. יחד עם ארון הברית. בתוך קודש הקודשים היתה מונחת צנצנת המן. וכאשר יושיהו המלך גונז את ארון הברית, הוא קיבל נבואה מישעיהו, קיבל נבואה, חולדה, לא משנה. קיבל נבואה שבית המקדש עתיד להיחרב. ויושיהו המלך עוד הרבה לפני החורבן, לוקח את ארון הברית וגונז אותו. יחד עם גם עם לוחות הברית ויחד עם צנצנת המן. נגנזו. איפה הם היום? וואו, יש על זה מלא הגדות, יש אומרים שהם גנוזים עדיין במחילות שמתחת לבית המקדש. ויש כאלה שאומרים שלקחו אותו לאתיופיה. ויש כל מיני סיפורים מפה עד הודה חדשה. כשמשיח יבוא הוא יוציא אותם בחזרה. זה בטוח. אבל צנצנת המן עדיין שם. יחד עם ארון הברית. אז המן שהוא הדבר הכי זמני, הופך להיות הדבר הכי נצחי. אין מאכל שמחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. זה בא לידי ביטוי בעוד נקודה אחת שהתורה מדגישה אותה פעמיים. התורה אומרת עד מתי אכלו בני ישראל את המן. הוא מתחיל בפרשה שלנו, מיד אחרי קריעת ים סוף, הם אומרים, רגע אין לנו אוכל, מה נאכל? אנחנו במדבר. מה אוכלים במדבר? אל דאגה, הקדוש ברוך הוא יוריד לכם מן. עד מתי? אומרת התורה "ובני ישראל אכלו את המן 40 שנה. עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען." עכשיו תשימו לב שזה כפילות בפסוק. 40 שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. למה צריך להגיד פעמיים? מספיק להגיד: אכלו את המן 40 שנה עד בואם אל קצה ארץ כנען. למה צריך להגיד פעמיים? אל ארץ נושבת, אל קצה ארץ כנען. כותב על זה רבי משה אלשיך. רבי משה אלשיך היה חי בטורקיה לפני בערך 450 שנה. הוא למד בסלוניקי ביוון, אחר כך עלה לארץ ישראל, היה חי בצפת, היה תלמיד של רבי יוסף קארו. רבי משה אלשיך היה מקובל גדול וכתב פירוש על כל התורה. אז בפירושו לפרשת השבוע שלנו, הוא מדייק ואומר, באמת למה כתוב פעמיים? כי באמת יש תאריך אחד שהמן הפסיק לרדת, אבל עדיין המשיכו לאכול ממנו, לא כשנכנסו אבל לקח עוד זמן מאז שהוא הפסיק לרדת ועד שנכנסו לארץ כנען. מה הכוונה? הכוונה היא כזאת. מתי פסק המן? אז זה חז"ל אומרים לנו בכמה וכמה מדרשים שהמן הפסיק ברגע שמשה נפטר. שלוש מתנות טובות היו לעם ישראל: הבאר בזכות מרים, ענני הכבוד בזכות אהרון, והמן בזכות משה. מתה מרים נעלמה הבאר. משה ואהרון מקים בסלע חזרה הבאר. מת אהרון, פסקו ענני כבוד. ביקש משה, חזרו ענני כבוד. מת משה, פסקו שלוש המתנות. באיזה תאריך מת משה? ז' באדר. ז' באדר יום פטירת משה. כך אומרת הגמרא בקידושין, בשבעה באדר מת משה ופסק המן מלרדת. והיו מסתפקים ממן שבכליהם. המן כבר לא יורד יותר. כי משה משה מת, הפסיק המן. היו מסתפקים מהמן שבכליהם. המן לא התקלקל. בכלים שלהם. ירד מן ביום האחרון בז' באדר, היא הספיקה להם לכמה זמן? חודש. יותר מחודש. גם להם. חודש ותשעה ימים עד ט"ז בניסן. למה דווקא ט"ז בניסן? הם נכנסים לארץ ישראל בי' בניסן. תראו, העניין הוא כן, העניין הוא כזה. המן כולו פלא. ז' באדר משה מת. בוכים את משה 30 יום. זה כתוב במפורש בספר דברים. בכו את משה 30 יום כלומר, מ-ז' באדר עד ז' בניסן. בז' בניסן מתחיל ספר יהושע. אומר יהושע לעם "היו נכונים לשלושת ימים". כי בעוד שלושה ימים אתם עוברים את הירדן לעבור לרשת הארץ. וכתוב במפורש באיזה תאריך עברו את הירדן? בעשור לחודש הראשון. כלומר י' בניסן. ועדיין לא אוכלים מהתבואה של ארץ ישראל. למה? כי יש איסור חדש. איסור תבואה חדשה. מכירים את האיסור הזה? שאסור לאכול מהתבואה החדשה כל שנה עד ט"ז בניסן. מקריבים את ה קורבן העומר, נכון? ביום הראשון של חול המועד פסח מקריבים קורבן העומר, מתחילים לספור ספירת העומר. אבל עד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה. ולחם וקלי וחרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קורבן אלוהיכם. אז רק כאשר בט"ז בניסן מותר להם לאכול. וככה כתוב במפורש בספר יהושע. שהם עשו את הפסח והקריבו את קורבן העומר, ויאכלו מעבור הארץ בשנה ההיא. כלומר התחילו לאכול מהתבואה של הארץ, כתוב במפורש, זה הכל פסוקים, בט"ז בניסן של אותה שנה. אז בעצם מ-ז' באדר שמת משה, פסק המן. הם אוכלים את המן הזה חודש ועוד תשעה ימים עד ט"ז בניסן. אומר רבי משה אלשיך, קודם כל זה הפשט בפסוק. שכתוב בפסוק, "ובני המן אכלו את המן 40 שנה עד בואם אל ארץ נושבת." כלומר, המן ירד עד מתי? עד שהם באו אל ארץ נושבת, לא שהם באו, לא כתוב שהם באו אל ארץ כנען. הם באו אל ארץ נושבת, הם עדיין בערבות מואב. עוד לא נכנסו לארץ ישראל. אבל כבר באו אל ארץ נושבת, הם לא במדבר. נמצאים בערבות מואב, בצד המזרחי של הירדן, רבת עמון שמה באזור הזה. ואז מפסיק המן מלרדת. את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען, זה בא ללמד שעוד אחרי שהפסיק המן לרדת, עדיין הם אוכלים מן המן עד שהם נכנסים לארץ ישראל ואוכלים מעבור הארץ בשנה ההיא בט"ז בניסן. ונשאר טרי. ונשאר טרי. כן. במקום שהיה משאיר אותו, המן היה כן, פתחנו בזה שהמן היה דבר הכי זמני. אבל כמו שאנחנו כולנו יודעים שנעשה בונס ירד ביום שישי, כן החזיק מעמד יומיים, נכון? לשישי ושבת. אז כך אמרנו היה בונס נעשה נס שצנצנת אחת נשארה עד היום, לא התקלקלה. ונעשה נס נוסף שמפטירתו של משה עד שהתחילו לאכול מעבור הארץ מתבואת ארץ ישראל, החזיק מעמד המן, לא רק שלא התקלקל. מנה שירדה בשביל יום אחד, הספיקה להם ל-39 ימים. זה יותר מנס פח השמן של חנוכה. עכשיו אנחנו כבוד הרב, אנחנו אנחנו יודעים שהבצק שלהם לא החמיץ. הם אכלו מצות, שיצאו ממצרים. כן. אז איך זה זה סותר כאילו ואחרי כן יורד המן ואבל הם לא מבשלים, הם אוכלים אותו. אז המן כולו נסי. הבצק שהוציאו ממצרים לא נעשו בו ניסים. אלא הם אפו אותו מהר, כי דורשים ממצרים ולא יכלו להתמהמה, ולכן לא החמיץ. אבל אותו מן זה כולו אוכל נסי. זה לחם אבירים הוא נקרא, לחם שנבלע באיברים, לחם שמלאכי השרת כביכול אוכלים אותו. כלומר, מלאכי השרת לא צריכים אוכל. זה בעצם משהו רוחני לחלוטין. אומר רבי משה אלשיך, בשביל מה עשה הקדוש ברוך הוא את הנס הזה? בשביל מה, בעיקרון, הרי הם נמצאים בערבות מואב, בצד המזרחי של הירדן. גם שם יש תבואה. הם כבר כבשו את עבר הירדן המזרחי, יכולים לאכול שם. אומנם, אם הם נכנסים לארץ ישראל, אסור לאכול מהתבואה החדשה עד ט"ז בניסן. אבל בערבות מואב עדיין מותר. מותר היה להם לאכול מהתבואה החדשה. אז למה הם לא אוכלים שם? אין שם את התבואה תמיר. למה לא? מה? כמו שיש בצד המערבי של הירדן, יש גם בצד המזרחי של הירדן. קח. מה לא? יש. אומר רבי משה אלשיך, רצה הקדוש ברוך הוא שיבואו מקודש לקודש. מה הכוונה מקודש לקודש? מאכילת המן, שאמרנו הוא קודש קודשים, שהוא לחם אלוקים. לחם מן השמיים. רצה הקדוש ברוך הוא שיבואו מקודש לקודש. מהמן עד אכילת תבואת ארץ ישראל. כי לאכול מפירותיה של ארץ ישראל זה קודש. זו זכות, אנחנו לא תמיד קולטים איזה זכות יש לנו. אני היום אחרי צהריים יצא לי לאכול תפוח גרנד סמית מהרמת הגולן. בסדר, תפוח. מוכרח להגיד, כשאכלתי אותו לא חשבתי יותר מדי. התחשק לי משהו כזה קצת מרענן, אמרתי יאללה, תפוח. ועכשיו שאני חושב על זה, אני אומר וואו. איזה זכות. לאכול פרי מארץ ישראל. אף אחד לא חושב על זה. אף אחד לא חושב על זה. אני רק עכשיו בזכות השיעור חושב על זה. מי שקוטף קלמנטינה מהגינה, הוא חושב על הזכות הזאת? אז תחשבו, בואו נחשוב על סבא שלנו, סבא רבא שלנו, שהוא לא זכה לדברים האלה. אבותינו שבמשך 2000 שנה בגלות, התפללו לארץ ישראל. חיכו לרגעים האלה. ויש קדושה בפירות של ארץ ישראל, בתבואה של ארץ ישראל. ולכן אומר רבי משה אלשיך, רצה הקדוש ברוך הוא שיבואו מקודש לקודש. עד אוכלם מעבור ארץ כנען, שהוא בט"ז בניסן אחרי קורבן העומר, ברך את המן שיתקיים לאכול ממנו עד שיאכלו כבר מעבור הארץ ואחר כך הוא שבת. בכיוון דומה כתב גם רבי אברהם אזולאי. רבי אברהם אזולאי היה סב סבא של החיד"א. על החיד"א אני מניח ששמעתם, הרב רבי חיים יוסף דוד אזולאי. הסבא של סבא שלו רבי אברהם אזולאי היה נולד לפני 450 שנה בערך, בפס במרוקו. הוא עלה לארץ ישראל, כשהיה בן 30. בדרך, האונייה טבעה, ועל האונייה טבעו גם כל הספרים שהוא כתב, הוא כבר בגיל 30, כבר כתב הרבה ספרים. הכל טבע. הוא הגיע לארץ ישראל, הוא ניצל, הגיע לחברון. למד קבלה מרבי חיים ויטאל, התלמיד של האר"י. ו והוא בעצמו, רבי אברהם אזולאי כתב ספר קבלה שנקרא חסד לאברהם. הוא נולד לפני 450 שנה. החיד"א, נכון? הסבא של סבא של החיד"א. רבי אברהם אזולאי. החיד"א, אחד מצאצאיו, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, גם כן ידוע בגלל שהוא החיד"א התפרסם במיוחד, גם בגלל שהוא כתב איזה 50 ספרים, וגם בגלל שהוא נדד הרבה בכל קהילות ישראל בגולה. גם במגרב, באזור צפון אפריקה, וגם באירופה, וגם במזרח. בהמון מקומות הוא נדד כדי לאסוף תרומות ליישוב היהודי בארץ ישראל. וככה כל רבני הגולה הכירו אותו. על זו זכות. הוא בא בשביל לזכות ארץ ישראל. אבל בזכות זה הוא התפרסם גם בכל העולם. לא כל אחד שנודד בכל העולם, אז הוא מתפרסם. הוא פשוט גם היה כזה גדול בתורה שגם כל מקום שהוא הגיע, מיד שמו לב אליו. על כל פנים, כותב הסבא של סבא שלו, רבי אברהם אזולאי, אז הוא שואל, יש להקשות, למה דווקא בארץ ישראל יגרע מאיתנו המן הרוחני? למה דווקא? ארץ ישראל, מה, עכשיו שיא הקודש. אדרבה, דווקא כאן היית מצפה שפה עוד יותר ירד לנו מן. כי זה לחם קדוש בארץ קדושה, לא? עונה רבי אברהם אזולאי, הוא אומר ככה: במדבר היה רק רוחניות קדושה. שום דבר גשמי לא היה יכול להיות קדוש. כי זה לא בארץ ישראל. בארץ ישראל המיוחד שארץ ישראל, שהרוחניות מתלבשת בגוף. הרי מה זה בעצם השלמות של האדם? זה גוף ונשמה. נשמה לבד זה זה כלום. כשהנשמה מנותקת מהגוף, זה מוות. האדם מת, אז הנשמה פורחת לה למעלה. אבל השליחות שלנו בעולם הזה, זה שהנשמה תהיה בתוך הגוף. ותתלבש בגוף ולקדש את הגוף. וזה אומר רבי אברהם אזולאי, זה הייחוד של ארץ ישראל. ארץ ישראל עניינה שהרוחניות והקדושה יתגלו בדברים חומריים, בדברים גופניים, בדברים פשוטים. שכאשר חייל משרת בצבא הגנה לישראל והוא בעצם מגן על עם ישראל, נלחם מלחמת מצווה, הוא מגן על עם ישראל מפני אויבים שלנו, בעצם הבגדים שהוא לובש, המדים שהוא לובש, זה בגדי קודש. בדרך כלל חייל לא מרגיש ככה. מה הוא מרגיש? יאללה, עד מתי תן לי להשתחרר כבר. אבל באמת באמת כל זמן שהוא משרת בצבא, עושה מצווה גדולה. הרי כל אחד יודע ש האם מותר, נשאל שאלה פשוטה. האם מותר לחייל ששומר בגבול להמשיך לשמור בגבול בשבת ולעשות סיורים בג'יפ בשבת? בוודאי. בוודאי שמותר. זה פיקוח נפש דוחה שבת, נכון? זה פשוט מכל פשוט. כל אחד יודע את זה. למה? כי המצווה של שמירת החיים של עם ישראל יותר גוברת על מצוות השבת. אז שוב, בגדי שבת זה בגדים הכי חגיגיים. ובגדי צבא, אז יוצא בגדים עוד יותר חגיגיים. כי זה בגדים שאתה עושה בהם מצווה שגוברת אפילו על מצוות השבת. אז אנחנו לא מרגישים ככה, כמו שאנחנו לא מרגישים כשאנחנו קוטפים קלמנטינה בגינה. אבל באמת באמת, זה בגלל שהאור מכוסה, כמו שהנשמה, גם הנשמה אנחנו לא מרגישים אותה. אדם קם בבוקר, אז הוא אומנם מברך נשמה שנתת בי טהוראי, אבל מי איתנו חושב על זה? מי איתנו מרגיש את זה? את הנשמה שבתוך הגוף. אנחנו בדרך כלל מרגישים את הגוף. אם אני רעב, אני רעב, אם אני עייף, אני עייף. זה שהנשמה משתוקקת זה פחות אנחנו מרגישים את זה. לפעמים כן. אבל זה בעצם המעלה הגדולה של ארץ ישראל. זה מה שאומר החיד"א. בחוץ לארץ הפירות הם טמאים. וגוף טמא לא נעשה כלי לקבל רוחניות הקדושה, ולכן הוא מוריד להם מן. לכן נתן להם הקדוש ברוך הוא מן מן השמיים. אבל פירות ארץ ישראל, הם על ידי הקדושה, אותה רוחניות שהיתה ראויה למן, היא התלבשה בפירות הקדושים האם. הקדושה של המן מופיעה היום בפירותיה של ארץ ישראל. ולכן זה קדושה אפילו עוד יותר גדולה מאשר קדושת המן, כי המן זה כאילו רק נשמה. ורק נשמה זה יפה, אבל זה לא המטרה שלנו בעולם. המטרה שלנו בעולם שהנשמה תהיה בתוך גוף, בתוך דבר חומרי. ולכן דווקא בארץ ישראל שאותה קדושה של המן מופיעה בפירות של ארץ ישראל, זה בעצם המדרגה היותר גבוהה. או, בגלל זה המחירים גבוהים. אקומה. נסיים בכך שהדברים האלה מתאימים לט"ו בשבט שמתקרב אלינו. אנחנו היום כבר שנה הבאה. כן, בעזרת השם, יום ראשון הבא, מיד אחרי שבת בשלח, מיד אחרי שאנחנו קוראים על פרשת המן, מיד אנחנו עוברים לחגוג את ט"ו בשבט שהוא חג של פירותיה של ארץ ישראל. זה החג שבו אנחנו שמים לב, וואו, קלמנטינה מהגינה, תפוח מרמת הגולן, ענבים מהר חברון, ככה וככה, אתה פתאום מרגיש טורקיה. פירות יבשים לוקחים מטורקיה, וזה באמת זה אבסורד. כי המטרה היא כולה. בוודאי. לא בחברון, בהר חברון. הר חברון, איבטלי, מושב לחיש. זה הר חברון. וגם וגם. ענבי אומר עוד תטעי כרמים בהרי שמרון. זה היה נשמע כדבר פלא. כי חורבן הבית האדמה חרבה, היה פה שממה מוחלטת. והנביא אומר עוד תטעי כרמים בהרי שמרון. עוד יהיה דבר כזה, ואכן, ברוך השם זכינו לדבר הזה וזה בשורה גדולה ושמחה עצומה, במיוחד בדור שלנו. ומתאימים הדברים שפרשת המן תמיד בא בסמוך לפרשת בשלח כדי לעורר אותנו להבין את הקדושה של פירות ארץ ישראל. רבי חננא בן גשע אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך רבה להם תורה ומצוות שנאמר צדקו יגדיל תורה ויאדיר.