בלוג

שלום וברכה, רבותיי.

הגמרא במסכת פסחים אומרת: "עוד זאת דרש תודוס איש רומי. יהודי שקראו לו תודוס והוא היה גר ברומי והוא דרש דרשה כזאת."

"מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת השם לכבשן האש?" חנניה מישאל ועזריה, מקווה שכולם מכירים את הסיפור. הסיפור מופיע בספר דניאל בפרק ג'. הסיפור מופיע שם בארמית, אבל זה קצת קשה להבנה, אבל הסיפור אני חושב מפורסם. שנבוכדנצר מלך בבל בנה פסל מזהב בגובה 60 אמות. 60 אמות זה אומר כ-30 מטר. זה דבר מדהים, כן, זה בערך 10 קומות. בזמנם, זה היה דבר ממש אדיר. ונבוכדנצר גזר שכל אזרחי המדינה מכל העמים והלשונות חייבים להשתחוות לאותו פסל זהב שהוא עשה. ומי שלא ישתחווה, יושלך אל כבשן האש. חנניה, מישאל ועזריה היו פקידים של מלך בבל. והם נאמנים לעבודת השם, לא משתחווים לפסל. הלשינו עליהם לנבוכדנצר. הוא קרא להם בחמת זעם וחייב אותם עכשיו תשתחוו לפסל ולא נשליך אתכם לכבשן האש. ענו לו חנניה, מישאל ועזריה: "לאלוהיך איננו עובדים ולפסל הזהב שהקמת לא נשתחווה. ואם רצון האלוקים להצילנו, יצילנו גם מידך וגם מיד האש." איפה כתוב? איזה תרגום. זה ספר כתוב בספר דניאל. אבל בספר דניאל זה כתוב בארמית. רגע, זה הגמרא, סבלנות. רגע, זה לא כתוב בספר דניאל. אני בינתיים קורא את הפסוקים, את התרגום של הפסוקים. מיד עלתה חמתו של נבוכדנצר מלך בבל. הוא ציווה להכפיל פי שבע את עוצמת האש בכבשן האש. והשליכו את חנניה, מישאל ועזריה אל תוך האש כאשר הם כפותים בחבלים. כדי שלא יצליחו להתנגד. האש היתה כל כך עזה, שהעבדים הגויים של מלך בבל שהתקרבו להשליך את חנניה, מישאל ועזריה על כבשן האש הם עצמם נשרפו חיים מלהבות האש שבקעו מתוך כבשן האש. וכמובן גם חנניה, מישאל ועזריה נפלו אל תוך כבשן האש, נשלחו. אבל לאחר כמה שניות, קם נבוכדנצר בבהלה ואומר לעבדיו: "האם לא השלחנו שלושה אנשים כפותים בחבלים אל תוך כבשן האש?" אמרו לו כן. אמר: "והרי אני רואה בתוך כבשן האש, לא שלוש, ארבע דמויות מתהלכות חופשיות בתוך האש ללא חבלים על גופם. ומראה הרביעי דומה למלאך אלוקים." הגמרא בפסחים ק' י"ז אומרת שיש פה נס על נס. כי מי היה המלאך שנשלח להציל אותם? גבריאל. גבריאל הוא מידת הגבורה. הוא מלאך שממונה על האש. הוא מלאך של אש. לא תגידו שלח מלאך של מים. אם נגיד היה שולח מלאך של מים, אז המלאך מחבק אותם מכל הכיוונים. המים מגנים, לא. אש הגינה עליהם מפני האש. זה דומה קצת למה שראינו במכת הברד, בפרשת וירא. לא על זה אני רוצה לדבר, אבל כן, אש ומים. על כל פנים האש מקררת את האש. ניגש נבוכדנצר בחיל ורעדה אל כבשן האש מרחוק. וקרא לחנניה, מישאל ועזריה לצאת מתוכו. הם יוצאים בנחת מתוך כבשן האש. ראו כולם שלא שלטה אש בגופם. שער ראשם לא נחרך. בגדיהם לא השתנו. ואפילו ריח של אש לא היה בהם. רק ככה. הכבלים, החבלים שבהם הם נקשרו, נשרפו. ראה זאת נבוכדנצר, בירך את השם האלוקים אשר שלח את מלאכו והציל את עבדיו. וגזר שאף אדם בממלכתו אסור לו לדבר כנגד האמונה היהודית בריבונו של עולם. זה הסיפור שמופיע בספר דניאל פרק ג'. על זה אומרת הגמרא במסכת פסחים דף נ"ג: "עוד זאת דרש תודוס איש רומי. מה ראו חנניה, מישאל ועזריה להשליך עצמם, למסור עצמם על קדושת השם לכבשן האש?" השאלה היא קצת מוזרה. מה זאת אומרת למה הם ראו למסור עצמם? זה בעיקרון הלכה פסוקה. הרי אומרת לנו הגמרא שעל שלוש עבירות יהרג ואל יעבור: גילוי עריות, עבודה זרה, שפיכות דמים. איזה עבירה דרשו מהם לעשות פה? עבודה זרה, להתערבות לפסל. אז מה, מה השאלה של תודוס איש רומי? מה הם ראו להשליך עצמם לכבשן? מה זאת אומרת? הם ראו הלכה ברורה. רגע, בוא נראה מה התשובה שהוא אומר. שואל תודוס איש רומי: "מה ראו למסור עצמם לקדושת השם לכבשן האש?" הוא עונה: "נסעו קל וחומר בעצמם מצפרדעים." הם למדו את זה מהצפרדעים של מכת הצפרדע בפרשת השבוע. וזה הקשר לפרשה. מה היה אצל הצפרדעים? הצפרדעים לא מצווים על קדושת השם. ובכל זאת כתוב בהם: "ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך, ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך." גם בתנורים. בתנוריך ובמשארותיך. משארות זה התבניות של החלות או של ה של העוגות. בתנוריך ובמשארותיך. מתי המשארות מצויות אצל התנור? בשעה שהתנור חם. אז כך למדו חנניה, מישאל ועזריה. אם אפילו הצפרדעים מסרו עצמם על קדושת השם, למרות שהם לא מחויבות במצוות, אנחנו על אחת כמה וכמה. טוב, נשאלת השאלה, מה, למה צריך ללמוד מסירות נפש דווקא מהצפרדעים? אנחנו מחויבים. יש מצווה כתוב בתורה בספר ויקרא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל." והכוונה היא שאדם יחויב בשלוש העבירות הללו למסור עצמו על קדושת השם. אז אם כן, מה החידוש בדבר? את השאלה הזאת שואלים בעלי התוספות. תוספות על מסכת פסחים שואל: למה צריך להגיד למדו מצפרדעים? יש פסוק מפורש. חנניה, מישאל ועזריה לא מכירים את הפסוק, רק מכירים את מכת הצפרדעים? יש מצווה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל." תשובה ראשונה אומר רבנו תם, אחד מבעלי התוספות: הפסל הזה שהקים נבוכדנצר, לא היה עבודה זרה. אומר רבנו תם, זו היתה אנדרטא של מלכים. זה היה פסל לכבוד המלך. לא התכוון נבוכדנצר שהוא האל. ולא שהפסל הזה הוא האל. להשתחוות במובן של, כמו שקדים למלך. במובן של הכנעה למלך. למשל: האחים באים אל יוסף בספר בראשית. הם משתחווים לו. מה, הם עובדים אותו עבודה זרה? לא. זה בסך הכל הכוונה היא כבוד. לכן אומר רבנו תם, גם אם היו משתחווים לפסל, זה לא נחשב עבודה זרה. ולכן השאלה, אז למה הם לא הסכימו להשתחוות? למדו מהצפרדעים. מסירות נפש, גם בשלב שאתה לא חייב מסירות נפש למען עבודת השם. אז זו תשובת רבנו תם. אבל רי, רבנו יצחק לא מקבל את התשובה הזאת. מדוע? כי הוא אומר, משמע בפסוקים, שוב, לא קראנו את הפסוקים בארמית, אבל הפסוקים משמע שהמדובר על פסל של עבודה זרה, פולחן ממשי. וזה גם השתחוויה לפסל. הרי אדם משתחווה לאדם, יכול להגיד זה לכבודו. אבל שאתה משתחווה לפסל, זה עבודה זרה. ולכן אומר רבנו יצחק שהתשובה היא תשובה אחרת. והוא מביא דברי המדרש שהרב ציון הזכיר פה קודם. אומר המדרש, חנניה, מישאל ועזריה התלבטו. לא התלבטו אם להשתחוות לפסל חס ושלום. מה היתה השאלה שלהם? הם באו ליחזקאל הנביא. יחזקאל היה גר בבבל. יחזקאל הוא נביא שהיה בבבל, כתוב מפורש שהוא גר בבבל, כתוב בספר יחזקאל. שאלו אותו: מה לעשות? והוא ענה להם: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם." כלומר, תתחבו. אתם לא חייבים לעמוד שמה כמו איזה קוץ בעיניים של נבוכדנצר, ולהראות שאתם לא משתחווים. תתחבו. תורידו את הראש, השערה תעבור. אז הם אמרו לו, וזאת בעצם השאלה. השאלה ששואל תודוס איש רומי: אז למה בעצם הם באים ועומדים שמה ולא משתחווים? למה לא להתחבא? מה, מאיפה למדו שלא להתחבא? והתשובה היא, למדו מהצפרדעים. עדיין צריך להבין מה, מה הכוונה, מה יש פה ללמוד מהצפרדעים. הצפרדעים באמת יש להם ציווי: "ועלו ובאו בביתך" וכולי "ובתנוריך ובמשארותיך." אז יש צפרדעים שצריכות להיכנס לתנור. מי אמר שגם פה חייבים להיכנס ולבוא ולהגיד: "אנחנו לא מוכנים להשתחוות." אפשר להתחבא. הנביא אומר להם: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם." תשובה לדבר אומר מורי ורבי, חותני, הרב יהושע וייצמן, ראש ישיבת מעלות. בספר שהוא כתב על ספר המצוות לרמב"ם, ספר שנקרא "מצווה ברורה", אז אחת המצוות זה מצוות קידוש השם. "ונקדשתי בתוך בני ישראל." אז שם הוא כותב, הוא מדייק בלשון הרמב"ם ש האירוע הזה היה אירוע חד פעמי באמת בהיסטוריה. והוא אירוע שנבוכדנצר שולט על כל העולם והוא מצווה שכל העולם ישתחוו לפסל. לא מדובר על מקרה ספציפי שבאים לבן אדם ואומרים לו תשתחווה אתה. במקרה הזה יהרג ואל יעבור. אבל אם הוא יכול להתחבא, שיתחבא, להיפך. אם אדם יכול להתחבא, מצווה עליו להתחבא וזה חמור מאוד אם הוא מכניס את עצמו סתם לסכנת חיים. בדרך כלל אם אדם, נניח, יכול לברוח ולהתחבא והוא הולך לו למקום שיכריחו אותו לעבוד עבודה זרה או למות, אז זה כחרב השב על כיאו, אסור לו ללכת לשם. אז למה כאן הם הולכים? כי זה היה מעמד מיוחד במינו. מעמד שכל העולם משתחווה לפסל. והם אמרו: "אנחנו לא רוצים שיהיה מצב שכל העולם נראה אפילו כעובד עבודה זרה." אנחנו מרגישים צורך ללכת לשם להתייצב במקום ולקדש שם שמיים. נמרוד לא שלט על כל העולם. אז זה לא היה אותו דבר. נמרוד גם כן באור כשדים, הוא עבר אחד אחד. הוא אמר: "אתה תשתחווה, אתה תשתחווה." ואברהם לא הסכים להשתחוות. אבל בוודאי זה דומה. כן, אברהם מושלך לכבשן האש בבבל, אור כשדים זה בבל, זה בדיוק דומה, כן. ולכן הדבר הזה דומה מאוד לסיפור של הצפרדעים. על הצפרדעים נאמר: "ועלו ובאו בביתך" וכולי "ובחדר משכבך ועל מיטתך, ובתנוריך ובמשארותיך." זה לא בני אדם. אבל יש לי רגע שאלה: האם כל צפרדע היתה חייבת להיכנס דווקא לתנור? למה לא? לא כל צפרדע. אבל א' הם לא אנשים, לא שומרים את זה. לא משנה, הקדוש ברוך הוא מצווה עליהם. אבל יש תנורים, כתוב גם "ובחדר משכבך ועל מיטתך." שניה, אני אוכיח את זה. אתה צודק, אני אוכיח את זה. הרי כתוב בפסוק שהצפרדעים יהיו גם בחדר משכבך ועל מיטתך. אז חלק מהצפרדעים צריכים להיות במיטה, נכון? אז חלק הולכים לשם, חלק יקפצו לו אל תוך הבגדים. חלק יקפצו לו על השולחן שהוא רוצה לאכול. אז הצפרדעים צריכים להיות בכל מקום, לא רק בתנורים. צפרדעים אין להם בחירה חופשית ואין להם מודעות, אין להם דעת, כמו שאברהם פה אומר לידי כל הזמן. אבל תיאורטית נדמיין את הצפרדעים בתור אנשים. אומרת הצפרדע לעצמה: "סליחה, למה שאני דווקא אקפוץ לתנור? אני אקטין ראש. אני אלך להיות זאתי שבחדר המיטות. אני אציק לו בשירותים, אני אציק לו במטבח, אני אציק לו בשביל." כל צפרדע יכולה להגיד לעצמה: "למה אני דווקא צריכה לקפוץ לתנור ולהישרף בתנור?" אבל מישהו מהצפרדעים, מישהי, כן צריכה להיות גם בתנור. אין פה ציווי: "עלייך, צפרדע ירוקה מכוערת, אל תיכנסי לתנור." אבל יש פה ציווי על כלל הצפרדעים שיהיה גם מישהי בתנור. עכשיו, זה לא, זה משל, זה לא, זה ברור שזה אצל הצפרדעים זה לא מודעות ודעת, אלא זה יותר אינסטינקט. אבל שהקדוש ברוך הוא מצווה, הוא נותן אינסטינקט בצפרדעים להגיע לכל מקום. ועובדה שחלק נכנסו כן לתוך התנור. שזה שזה נגד הטבע של בעל חיים, הטבע ההישרדותי. אבל כאשר יש ציווי אלוקי, אז מישהו נכנס גם לתנור. אומרים חנניה, מישאל ועזריה: אין ציווי עלינו דווקא להישרף כרגע. אנחנו יכולים להתחבא. הנביא אמר לנו: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם." אבל מישהו, לא אין ציווי עלינו, אבל מישהו מעם ישראל חייב למסור את עצמו. למה? לא יעלם הדעת שנבוכדנצר מכריח את כל העולם להשתחוות ואף אחד לא עומד בקומה זקופה ואומר: "לא! לאלוהיך איננו משתחווים, ולפסל שלך לא נשתחווה. והאלוהים שלנו יכול להציל אותנו גם ממך וגם מכבשן האש שלך." מישהו חייב לעשות את זה. מי יעשה את זה? אנחנו יכולים להתחבא. הוא יכול להתחבא. ההוא יכול להתחבא. גם ההוא יכול להתחבא. אבל מישהו צריך להתייצב פה. אמרו חנניה, מישאל ועזריה: "אנחנו לומדים מהצפרדעים." כמו ששם היו צפרדעים שהתנדבו וקפצו לתוך התנור, כאן אנחנו מתנדבים לבוא ולהיות מייצגים את האמונה האלוקית ואומרים: "היו לא תהיה! לא יהיה מצב שכל העולם ישתחווה לפסל." או יברח. "אנחנו נעמוד בקומה זקופה ונגיד: אנחנו מאמינים, בני מאמינים." וזה כוח של מסירות נפש שבאה עם בחירה. האדם בוחר להכניס את עצמו למצב הזה. דרך אגב, יש על זה שאלה הלכתית שדנו בה הרבה פוסקים, ציץ אליעזר ועוד הרבה פוסקים בספרי השו"ת דנו בשאלה הזאת: האם מותר לאדם למסור את עצמו על מנת להציל את חברו? נניח שאדם, נניח רואה מישהו טובע בים. ודאי שצריך להציל, אבל הוא טובע, אולי גם מי שבא להציל הוא גם בסכנה. אם אתה עברת קורס מצילים ואתה כזה בריון בנוי לתלפיות, ואתה יודע לשחות ויש לך חליפת צלילה, תעמוד, תציל אותו, זה לא איזה שאלה. זה התפקיד שלך. אבל אם אתה אדם פשוט. עכשיו אתה עובר ואתה נמצא בחוף ואתה רואה מישהו מתפרפר במערבולת, מוציא יד, תציל אותי. אתה תקפוץ להציל אותו? כן, לא בטוח שתנצל. עדיין. אז האם מותר לאדם? יש על זה דיונים רבים. אבל יש, רבותיי, יוצא דופן אחד. במלחמה, במצב של סכנה לכלל ישראל, אין ספק ודאי שמותר ומצווה לאדם אפילו להרוג את עצמו במודע על מנת להציל אחרים. לא להתאבד, אבל כן, לקפוץ על רימון. עכשיו ב היה עכשיו הברג'ל במלחמה עכשיו שקפץ על רימון כדי להציל חברים שלו. היה אלבז, נתן אלבז. היו הרבה, היו כמה וכמה. נכון, במיגונית. נכון. ענר, קראו לו. ענר, נדמה לי ענר שפירא, אם אני זוכר נכון. למה זכרתי ענר? כי מישהו כתב על זה שיר שזה היה ברימון השמיני הוא לא הצליח. ואמרו שזה כמו נר שמיני של חנוכה. בגלל זה זכרתי את השם, ענר. על כל פנים זה לא היה בחנוכה, זה היה בשמחת תורה, זה היה בשמיני עצרת. גם גם שמיני. אבל שמונה רימונים זורקים וכל פעם הוא הצליח לתפוס את הרימון ולזרוק אותו חזרה. השמיני התפוצץ עליו. עכשיו הוא יכל להתחבא מאחורי אחרים. לא, אבל הוא עמד ראשון וספג את הכל. עכשיו זה לא מקרה אחד. כשבן אדם הולך ראשון במנהרה, כשבן אדם כל בן אדם, עכשיו תראו יש גם הרבה אנשים שמתנדבים. אני יכול להגיד, גם הבן שלי גויס. הוא לא התנדב. הוא גויס למילואים. אבל אחר כך הגדוד שלו השתחרר. בועז, אחד הבנים שלי, הגדוד שלו השתחרר. שלחו אותו הביתה. זהו, לא צריכים יותר אותך יותר. אבל חבר שלו, שהיה קצין בגדוד אחר, אמר לו: "תשמע, אין אצלנו נגביסטים." אין מישהו שמיומן בשימוש בנגב. בנשק של כוח אש מאוד חזק ומשמעותי. והוא היה איתו בצבא והוא יודע שבועז היה נגביסט. "אולי אתה מוכן לבוא אלינו?" אז הוא בא, התנדב ונכנס שוב לעזה. אז זה רק דוגמה קטנה. יש מאות רבות של אנשים שבאים ורוצים להתנדב. האם מותר לבן אדם בכלל להתנדב, לסכן ככה את עצמו? בוודאי. כאשר יש סכנה לכלל ישראל, כאשר יש מלחמה למען עם ישראל, כולנו אחד. וזאת מסירות הנפש. זה מה שאמרו חנניה, מישאל ועזריה. אומנם אנחנו באופן אישי יכולים להתחבא. אבל אנחנו לומדים מהצפרדעים. כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה על הצפרדעים בכללי, אתה על הצפרדע, בתך אל ארץ מצרים. בלשון יחיד אפילו זה נאמר, צפרדע. למה? כי יש פה מהות אחת. אז להבדיל אלף אלפי הבדלות, אלף רמות מעל זה. האדם, עם ישראל כעם, הוא מהות אחת. חנניה, מישאל ועזריה אומרים: "כל עם ישראל צריכים לקחת בחשבון שלא יהיה מצב שכולם עובדים עבודה זרה או מתחבאים." מישהו צריך לעמוד ולמסור את נפשו. אז אמרו: "אנחנו נמסור." ומי שמחמה, מישהו צריך ללכת. מזה יהיה המישהו? אם כל אחד יגיד: "לא, שהוא ילך, שהוא ילך, שהוא ילך." אז יהיה חס ושלום אין תקומה. חייב מישהו ללכת. ולכן מצווה עצומה לאדם לבוא וגם לסכן את עצמו וגם להיות במצב של סכנת חיים ממשית ולפעמים אפילו להרוג את עצמו כמו לקפוץ על רימון וכדומה כדי להצלת הכלל. אז זה הלימוד הגדול שלומדים מהצפרדעים, ממכת הצפרדעים דרך חנניה, מישאל ועזריה ועד ימינו. בעזרת השם שנזכה שחודש שבט, ראש חודש היה היום. שבט ראשי תיבות שיהיו בשורות טובות, שנתבשר בשורות טובות. בעזרת השם שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו במהרה בקרוב. ישיב את החטופים לבתיהם. ייתן להם עצה, לנצח ניצחון מוחץ. יסיר מאיתנו את כל הלחצים הבינלאומיים ואת כל ההבלים והאנטישמיות שיוצאת נגדנו בעולם. ובעזרת השם ייתן את אויבינו בידינו ויגאלנו גאולה שלמה. רבי חנניה בן עקשיה אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר צדקו אדיר תורה ויאדיר."