החזרה המוזרה
בפתיחת ספר שמות אנו נתקלים בחידה מעניינת. התורה חוזרת ומונה את בני ישראל הבאים מצרימה: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. ראובן, שמעון, לוי ויהודה…" והפסוקים ממשיכים ומזכירים את שנים עשר השבטים ואת העובדה ש"כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש."
הבעיה היא שכל זה כבר נאמר! בפרשת ויגש, בסוף ספר בראשית, כבר קיבלנו רשימה מפורטת ומדויקת של כל בני ישראל הבאים מצרימה – עם פירוט של כל אם ואם, רחל, לאה, בלהה וזלפה, ועם כל הנכדים. למה צריך לחזור על זה שוב? בתורה אין אות אחת מיותרת, כל שכן לא פסוקים שלמים!
תשובת רש"י: המשל לכוכבים
רש"י מביא מדרש מפתיע: "אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאם במיתתם להודיע חיבתם, שנמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר ובשמותם." כלומר, הקב"ה חוזר וסופר את בני ישראל כדי להראות עד כמה הם חביבים עליו – בדיוק כפי שהוא סופר וקורא בשם לכל כוכב וכוכב: "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא."
אבל הדברים הללו צריכים הבנה. מה הקשר בין ספירה לחיבה? ומדוע בדיוק הדימוי לכוכבים מסביר משהו? למה הקב"ה צריך לספור את הכוכבים כל לילה מחדש? הוא חושש שמישהו גנב לו כוכב? וממילא – הוא יודע הכל, לא צריך לספור כדי לדעת כמה יש. ומה הסיפור עם הקריאה בשמות? יש כוכבים – כמו מאדים, צדק, שבתאי – שיש להם שמות, אבל רוב הכוכבים במרחבי היקום אין להם שמות אמיתיים, רק מספרים קטלוגיים. אז מה זה עוזר לנו?
הקשר בין שם לתפקיד
התשובה מתחילה בהבנה פשוטה: כשקוראים למשהו בשם, זה אומר שיש לו תפקיד. השם מבטא את המהות, את התפקיד המיוחד.
למה למשל ילד יהודי מקבל את שמו דווקא בברית המילה? הוא כבר שמונה ימים חי, למה לא לקרוא לו בשם מיד? התשובה היא שבברית המילה הוא נכנס להיות חלק מעם ישראל. כשהוא הופך להיות חלק מעם ישראל, נכנס בבריתו של אברהם אבינו, הופך להיות חלק מהקשר הנצחי של עם ישראל מאבות לבנים – עכשיו יש לו מהות ותפקיד, ולכן הוא מקבל שם.
ניקח דוגמה מהחיים: חקלאי שיש לו רפת של 600 פרות – האם יש לפרות שמות? כמובן שלא. יש להן מספרים באוזן, מספרים קטלוגיים לצורך זיהוי ("פרה 581 צריכה טיפול וטרינרי"), אבל אין להן שמות. למה? כי מבחינת החקלאי אין לכל פרה תפקיד אישי ייחודי. תמות פרה אחת, תבוא אחרת. התפקיד הוא קולקטיבי – להביא חלב. אבל כשיש למישהו תפקיד בעל משמעות אישית, מיוחדת – יש לו שם.
הספירה כהענקת תפקיד
גם הספירה מבטאת תפקיד. למשל, בספר במדבר יש שתי ספירות גדולות של עם ישראל – 600,000 איש. למה סופרים? כי עם ישראל עומד להיכנס לארץ ישראל. בפעם הראשונה סופרים לקראת הכניסה המתוכננת מיד אחרי קבלת התורה. אבל אז בא חטא המרגלים, והעם מתעכב במדבר 40 שנה. לכן סופרים שוב לקראת הכניסה בפועל. כשעומדים להיכנס לארץ ישראל, לכל אחד יש תפקיד מיוחד – כל אחד יקבל חלק בארץ ישראל, כל אחד תפקידו להפריח וליישב את המקום שלו. הספירה מבטאת את התפקיד המיוחד.
ממשפחה לעם: המהפכה הגדולה
וזה בדיוק מה שקורה כאן בפתיחת ספר שמות. נכון, כבר ספרנו את בני ישראל בפרשת ויגש. אבל שם ספרנו אותם כמשפחה. יעקב אבינו עם 70 נפש – משפחה גדולה, ברוך השם, עם 12 בנים, אבל עדיין משפחה. זה עדיין לא עם. 70 נפש זה זרע של עם, נקודת המעבר.
ספר בראשית היה ספר של יחידים: אדם הראשון, נח, אברהם, יצחק, יעקב, שנים עשר בניו. משפחות, אבל קבוצות של יחידים. בספר שמות קורה משהו מהפכני – עם ישראל הופך לעם. כעת הם מקבלים תפקיד חדש, תפקיד לאומי, קולקטיבי.
ולכן – סופרים מחדש. קוראים בשמות מחדש. אבל הפעם המשמעות שונה לחלוטין. כשאומרים כאן "ראובן, שמעון, לוי ויהודה" – לא מתכוונים לבנים של יעקב כאנשים פרטיים. מתכוונים לשבטים. ראובן הוא שבט בעם. שמעון הוא שבט בעם. לוי הוא שבט בעם. כל אחד מקבל תפקיד חדש, לא כיחיד אלא כחלק מעם.
החיבה האמיתית: להיות ככוכבי השמים
וזו בדיוק החיבה שרש"י מדבר עליה. החיבה היא לא סתם רגש – החיבה היא שיש להם תפקיד. "אתם הולכים להיות עמי של הקדוש ברוך הוא – אשריכם!" לכן סופרים אותכם מחדש, קוראים לכם בשמות.
ועכשיו מובן גם המשל לכוכבים. למה הקב"ה סופר את הכוכבים? לא כי הוא צריך לדעת כמה יש, אלא כי לכל כוכב יש תפקיד. יש אינסוף כוכבים, מיליארדים על מיליארדים שאנחנו בכלל לא רואים. אבל הקב"ה ברא כל אחד מהם למטרה. "כל פועל ה' למענהו" – "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו." יש סיבה למה הקב"ה ברא כל דבר, גם אם אנחנו לא מסוגלים להבין.
וזה בדיוק מה שקורה לעם ישראל: "ועתה שמך ה' אלוקיך ככוכבי השמים לרוב." עם ישראל הופכים לעם, הופכים להיות ככוכבי השמים. לכן יש את הספירה החוזרת, המניין השני: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש."
התחלה של משהו גדול
ומכאן מתחיל הסיפור הגדול: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם." כאן עם ישראל הופך ממשפחה לעם. זו נקודת המעבר. זה לא סתם חזרה על מה שכבר נאמר – זו הכרזה על תפקיד חדש, על מציאות חדשה, על התחלה של העם שיקבל תורה, יכנס לארץ, ויהיה אור לגויים.
וזו בדיוק החיבה שהקב"ה מראה – לא רק שהוא אוהב אותנו, אלא שהוא נותן לנו תפקיד. שכל אחד מאיתנו, כמו כוכב ביקום, נמנה ונקרא בשמו – כי יש לו מטרה ייחודית בתכנית האלוהית.
תמלול השיעור
ברשות מורי ורבותיי.
דברי התורה היו לעילוי נשמת אליהו בן חנה הכהן.
רפואתו של גל רפואת גל ירש.
בן רחל.
בן רחל.
לעילוי נשמת הקדוש שנרצח יהודה בן מרדכי.
אברהם בן חיה.
לעילוי נשמת אברהם בן חיה.
אברהם בן חיה.
וגם שלום וצביה.
וגם שלום וצביה.
אנחנו סיימנו בשבת האחרונה, קראנו בפרשת ויחי, שזה הפרשה שחותמת את ספר בראשית.
ואנחנו מתחילים השבוע את חומש שמות, חומש חדש.
יש לשים לב שבכל תחילת חומש, בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, כל פעם בתחילת החומש,
רש"י מדבר על חיבתם של ישראל.
כמה עם ישראל חביבים.
חביבים ישראל שנקראים בנים למקום.
חיבה יתרה נודעה להם שנקראו בנים למקום, כך מופיע בפרקי אבות.
רש"י לא אומר את המשפט הזה, אבל כל פעם רש"י מזכיר בתחילת חומש חיבתם של ישראל. בוא נראה מה הוא אומר אצלנו.
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה."
"את יעקב איש וביתו באו."
"ראובן, שמעון,"
ראובן, שמעון, לוי ויהודה, יששכר, זבולון ובנימין, דן ונפתלי, גד ואשר.
"ויהי כל נפש יוצא ירך יעקב 70 נפש ויוסף היה במצרים."
אלה חמשת הפסוקים הראשונים של חומש שמות, והפסוקים האלה קשים ביותר.
למרות שהם נראים פשוטים. אלה השמות של בני ישראל, מזכירים פה את 12 השבטים.
הכל נראה פשוט, ובכל זאת זה פסוקים תמוהים ביותר.
מה כל כך תמוה בפסוקים האלו?
מי שיש לו רעיון?
למה זה מוזר בכלל הפסוקים האלה?
כי הפסוקים האלה מיותרים. למה הם מיותרים? לכאורה מיותרים.
מה? בפרשה הקודמת.
למדנו את זה אפילו הרבה יותר בפירוט.
בפרשת ויגש, בסוף ספר, בסוף ספר בראשית.
מופיע בדיוק מניין של כל בני ישראל הבאים מצרימה.
"את יעקב איש וביתו באו." "כל יוצא ירך יעקב, 70 נפש", הכל כתוב שמה.
עכשיו פה זה עוד תקציר.
מונים פה רק את 12 הבנים. ראובן, שמעון, לוי ויהודה, יששכר, זבולון ובנימין, דן ונפתלי, גד ואשר.
ויוסף היה במצרים. מה פיפספתי? ראובן, שמעון, לוי ויהודה, יששכר, זבולון ובנימין, דן ונפתלי. לא פיפספתי, גד ואשר ויוסף.
בסדר, אז 12. אבל בפרשת ויגש אפילו כל אחד הזכירו גם מי אמא שלו, יש הרי ארבע נשים, שתי שתי האמהות, רחל ולאה, אבל גם בלהה וזלפה. אז ארבעה נשים, מהאמהות. וגם הזכירו וגם הזכירו את כל הבנים שלהם, את הנכדים של יעקב. בקיצור, מנו את זה בצורה הרבה הרבה יותר רחבה.
ולמה צריך למנות את זה שוב? אנחנו כבר יודעים מי בא מצרימה. אנחנו יודעים שהם היו 70 נפש. כל זה כבר נאמר.
ובתורה אין אות אחת מיותרת.
אז למה מונים את זה שוב?
אומר רש"י, אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם,
מה הכוונה מנאן? ספר אותם, מלשון למנות. הוא מנה אותם.
מנה אותם בשמותם בחייהם, חזר ומנעם במיתתם.
עכשיו כשהם נפטרים, הוא חוזר וסופר אותם. למה? להודיע חיבתם, שנמשלו לכוכבים,
שמוציאם ומכניסם במספר ובשמותם.
כלומר, גם הכוכבים, כאשר הקדוש ברוך הוא מכניס ומוציא את הכוכבים,
אז הוא גם סופר אותם וגם מזכיר אותם בשמותם.
אומר הקדוש ברוך הוא, כוכב מאדים.
מכובד בעלייה, לא בעלייה לתורה, בעלייה לשמיים.
כוכב צדק, מכובד לעלות לשמיים. וכן הלאה. מזכיר את שמותיהם.
שנאמר, "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא."
כלומר, הקדוש ברוך הוא מוציא את הכוכבים במספר, סופר אותם וגם לכולם בשם יקרא, קורא להם בשמות.
כך מביא רש"י בשם מדרש רבה.
אבל הדברים האלה צריכים הבנה. קודם כל, אוקיי, אתה מחבב אותם, אז למה אתה צריך לספור אותם שוב?
אתה כבר יודע כמה הם.
לא, כמו הכוכבים. אז מה אם זה כמו הכוכבים? מה מועיל לי הדימוי לכוכבים?
למה את הכוכבים צריך לספור כל יום מחדש?
נכון, ככה כתוב. "המוציא במספר צבאם", כלומר הקדוש ברוך הוא כל יום, כל לילה, שהוא מוציא את הכוכבים, סופר אותם מחדש.
למה הוא חושב ועושה ספירת מלאי שמישהו לא גנב לו איזה כמה כוכבים?
אף אחד לא יכול לגנוב לו כוכבים, ואם מישהו, אם היתה אפשרות שמישהו יגנוב כוכבים, הקדוש ברוך הוא יודע הכל.
הוא לא צריך לספור כדי לראות כמה נשארו לו.
ומה העניין שהוא קורא להם בשמות?
אז הבאתי קודם דוגמה של מאדים וצדק. יש עוד כמה כוכבים, שבתאי וחמה, יש כמה כוכבים. כל כוכבי הלכת יש להם שמות בעברית.
אבל יש כוכבים שהם כל כך רחוקים,
שאף פעם לא המציאו להם שם, וגם אם תשאלו בנאס"א,
הם יגידו לכוכב הזה קוראים בי 132.
אין לו שם. סתם, קטלגו אותו, כי צריך לקטלג. זה כמו מספר קטלוגי כזה. אז אז קראו לו באיזה שם לצורך, אין לו שם.
נכון.
כן.
מיליונים ומיליארדים.
אי אפשר גם לספור את הכוכבים.
כל מה שאפשר, אי אפשר לספור, אבל זה זה לא לא הכל עין של בן אדם יכולה לראות, אפילו באמצעות טלסקופ אי אפשר אי אפשר לראות כל דבר.
אבל למשל, שביל החלב זה בעצם ערפילית של מלא מלא כוכבים.
אבל מה שאפשר לראות בעין של של בן אדם עם טלסקופ,
נתנו לו איזה שם. שוב, זה לא שם, לא כמו שלאחד קוראים מוטי ולאחד קוראים משה.
אלא זה שם קטלוגי. זה כמו שיש לך ברקוד במוצר בסופר.
זה לא שם של המוצר.
מעניין מה הוא בספר.
כן. כמובן זה לא מופיע בספר, זה באינטרנט, במחשב זה נמצא.
אז מה המשמעות של העניין הזה שהקדוש ברוך הוא מוציא את הכוכבים במספר? למה הוא סופר שוב את עם ישראל? למה זה חיבתם?
אמרנו, רש"י כל פעם מדגיש את חיבתם של ישראל. אבל מה החיבה פה? לא ברור למה זה חיבה.
וגם אם נשווה את זה לכוכבים, למה זה עוזר שמשווים את זה לכוכבים? אז מה אם זה כמו כוכבים? למה את הכוכבים הוא צריך לספור ולמה להם הוא קורא בשמות?
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן.
אני חושב שקודם כל, כשקוראים למשהו בשם,
זה אומר שיש לדבר הזה תפקיד.
חז"ל מלמדים אותנו שגם האדם, השם של האדם, זה מבטא את המהות שלו. לא במקרה,
מתי קוראים שם לילד לבן שנולד?
בברית המילה.
למה בברית המילה? ככה יש טקס, זה כל עדות ישראל, אשכנזים, ספרדים, תימנים, לא משנה.
שעושים את הברית, מברכים על כוס יין ואומרים, זה נקרא ישמו בישראל, אומרים את השם שלו.
למה? הוא כבר שמונה ימים חי, למה לא לקרוא לו בשם לפני זה?
אפשר להגיד לתת זמן להורים לחשוב, שיהיה להם זמן להתבשל, להתלבט איך לקרוא לילד.
בסדר, היה להם תשעה חודשים.
אף על פי שקוראים לו לפני כן, אבל רשמית, על פי ההלכה השם חל על הילד רק בברית המילה.
למה? כי אז הוא נכנס להיות חלק מעם ישראל.
וכשהוא הופך להיות חלק מעם ישראל, אז יש לו את המהות שלו כיהודי, הוא נכנס בבריתו של אברהם אבינו.
הוא הופך להיות חלק מהקשר הנצחי של עם ישראל, מהאבות לבנים.
עכשיו הוא מקבל שם. השם קשור לתפקיד של הדבר.
ככה הרבה פעמים,
וכמובן השם מבטא ממילא מהות.
זאת אומרת,
אני גדלתי בתור ילד במושב חקלאי.
והיה למשל, היו לא מעט שכנים,
שהיה להם רפת.
אתם חושבים שהיה להם שמות לפרות? לא.
לא.
כל בן אדם יש לו איזה רפת ענקית 600 ראש.
אתם חושבים שהוא קורא להם בשמות? לא מכיר אותם בכלל.
מכיר. מכיר כי כשיש איזה, שוב, איך הוא מזהה אותם? אתם יודעים? יש להם סימן כזה באוזן.
יש להם מטביעים להם מספר באוזן.
אז למשל הוא צריך לדעת שאם פרה 581 יש לה איזה מחלה, אז הוא יזכור להגיד לווטרינר איזה פרה הוא צריך לבדוק.
אבל הוא לא קורא לה בשמות, זה לא שם, זה סתם מספר.
עכשיו מבחינתו,
אין תפקיד ספציפי לפרה הזאת. תמות הפרה הזאת, תבוא פרה אחרת.
מבחינתו, התפקיד של כל הפרות ביחד להביא חלב.
אבל כשיש למשהו תפקיד בעל משמעות אישית, משמעותית, מיוחדת,
אז יש לו שם.
וכאשר הקדוש ברוך הוא סופר, גם המספר הוא מבטא תפקיד.
למשל, מאוד בולט, אצלנו בסך הכל סופרים את 12 בניו של יעקב, ומזכירים שכל המשפחה היו 70 נפש.
אבל בעיקר בספר במדבר, יש שתי פעמים, פעם אחת בתחילת הספר, פעם שנייה בפרשת פנחס, לקראת סוף הספר.
סופרים את כל עם ישראל.
600,000,
קצת אפילו יותר. 600,000 ואלף, ועוד גם הכהנה וכהנה.
יש, סופרים פעמיים.
למה הספירה? הספירה בעצם מבטאת את התפקיד שלהם לקראת הכניסה לארץ ישראל.
עם ישראל עומד להיכנס לארץ ישראל.
וכאשר, ולכן סופרים אותם פעמיים, כי בפעם הראשונה היו אמורים להיכנס מיד.
יצאו ממצרים, קיבלו תורה, אמורים להיכנס.
אבל אז פתאום חטאו המרגלים, והתעכבו עם ישראל במדבר עוד 40 שנה.
כיוון שהתעכבו 40 שנה, אז רק הדור הבא נכנס לארץ ישראל. סופרים מחדש.
כי כשעומדים להיכנס לארץ ישראל, עכשיו כל אחד יש לו תפקיד מיוחד. כל אחד יקבל חלק בארץ ישראל.
כל אחד תפקידו להפריח וליישב את המקום הזה בארץ ישראל שבו אותו מקבל.
ולכן כשסופרים יש פה תפקיד מיוחד.
נכון, כבר ספרנו אותם בפרשת ויגש. אנחנו יודעים מי הם 12 בניו של יעקב. אנחנו יודעים שהם 70 נפש.
אבל הפעם זה משהו אחר.
בפרשת ויגש ספרנו אותם בתור משפחה.
משפחה.
יעקב נפש, יעקב אבינו ב-70 נפש.
שנאמר "ב-70 נפש ירדו אבותיך מצרימה" "ואתה שמחה השם אלוקיך" "ככוכבי השמיים לרוב". זה העניין של הכוכבים.
הם ירדו בתור משפחה. משפחה של 70 נפש, משפחה קטנה או גדולה?
גדולה, ברוך השם, 70 נפש. מה זה? טוב, כי יש לו 12 בנים.
כבר 12 בנים, רק לבנימין לבד יש 10 ילדים.
אז ברוך השם, 70 נפש, כהנה וכהנה.
עם של 70 נפש זה גדול או קטן?
לא עם בכלל.
מה זה? זה רק זרע של עם, זה עוד לא עם.
זה בדיוק נקודת המעבר.
הקדוש ברוך הוא סופר אותם בחייהם כאשר הם משפחה.
אבל עכשיו יש לעם ישראל בספר שמות תפקיד חדש.
בספר שמות, ספר בראשית היה ספר של יחידים.
היה בהתחלה אדם הראשון, נח, אברהם, יצחק, יעקב, 12 בנים של יעקב. זה למשפחה, משפחה זה עוד יחידים.
זה קבוצה, אבל זה קבוצה של יחידים.
בספר שמות עם ישראל הופך לעם.
עכשיו עם ישראל מקבל תפקיד חדש.
התפקיד הזה, מקבלים תפקיד חדש, סופרים מחדש.
ולכן זה חיבתם של ישראל. החיבה היא שיש להם תפקיד.
שהם הופכים עכשיו לעם. אה, אתם הולכים להיות עמו של הקדוש ברוך הוא, אשריכם.
לכן סופרים אותכם מחדש, קוראים לכם בשמות. הפעם, כשאומרים פה ראובן, שמעון, לוי ויהודה, לא מתכוונים פה לבנים של יעקב.
כן, זה הבנים של יעקב, אבל לא מתכוונים אליהם בתור אדם פרטי ראובן בן אדם.
אלא מה זה פה ראובן?
זה שבט.
זה כבר שבט בתוך העם. הוא מקבל תפקיד חדש. אתה היום ראובן, היית בן אדם.
היה לך גם משפחה, ילדים, אישה, ברוך השם. אבל מעכשיו, כשבונים עם, אז אתה הופך להיות שבט בעם הזה.
שמעון, עוד שבט בעם. לוי, שבט בעם. וכן הלאה.
ולכן מונה אותם מחדש, ולכן הדגש של רש"י,
שהוא קורא להם שנמשלו לכוכבים.
גם הכוכבים, הקדוש ברוך הוא לא סתם סופר אותם ולא סתם קורא להם בשמות כי יש להם תפקיד.
יש, כן, אינסוף כוכבים, מיליארדים על מיליארדים של כוכבים. אנחנו לא מסוגלים בכלל לראות אותם, אבל הקדוש ברוך הוא בוודאי יש סיבה למה הוא ברא כל כוכב וכוכב.
גם כוכבים שאנחנו בכלל לא רואים אותם.
אה, אז הוא סתם ברא אותם כי היה לו משעמם? מה פתאום?
יש לכל דבר סיבה. "כל פעל השם למענהו." "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו." יש סיבה למה הקדוש ברוך הוא ברא כל דבר, גם אם אנחנו לא מסוגלים להבין.
ולכן זה בעצם עם ישראל נמשל פה לכוכבים. "ואתה שמחה השם אלוקיך ככוכבי השמיים לרוב." עכשיו עם ישראל הופכים לעם, הופכים להיות ככוכבי השמיים, ולכן כאן
מופיעה הספירה החוזרת. המניין השני שמונים את עם ישראל "ויהי כל נפש יוצא ירך יעקב 70 נפש",
ומזה מתחיל העניין שבני ישראל "פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאוד מאוד ותימלא הארץ אותם." כאן עם ישראל הופך להיות ממשפחה לעם.
נאמר קדיש על ישראל, ואחר כך תפילת ערבית. רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר, "השם חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר."