פרשת שמות – מדוע נקרא החומש 'שמות' 

חזק ונתחזק

אנחנו מתחילים השבוע את חומש שמות, ולא יכול להיות שלא לעצור לרגע ולהרהר: המלחמה הזאת התחילה בשמחת תורה, כשסיימנו את חומש דברים והתחלנו את בראשית מחדש. והנה, סיימנו חומש שלם עם המלחמה הקשה הזו. עדיין לא נושענו.

אבל דווקא עכשיו, בסיום ספר בראשית ובכניסה לספר שמות, יש משמעות גדולה לנוסח שאנחנו אומרים: "חזק, חזק ונתחזק". הביטוי הזה לקוח ממלחמה אחרת – מסיפור של יואב ואבישי בני צרויה בשמואל ב', פרק י'. הם נתקלו במלכודת, אויבים משני הכיוונים, באו רק עם סיירת ופתאום מולם שני צבאות גדולים. הם עומדים גב אל גב ואומרים: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו".

גם אנחנו היום נלחמים בעד עמנו ובעד ערינו. ערים שלמות שאי אפשר לגור בהן – קריית שמונה, שתולה, שלומי, מנרה. מישהו מאיתנו הולך היום לגור בקריית שמונה? אף אחד. וכמו שאנחנו מבינים שאנחנו לא נגור שם, אנחנו גם לא יכולים לצפות מהתושבים שיחזרו לבתיהם כל עוד לא פותרים את הבעיה של חיזבאללה. והאיום הוא לא רק טילים שיכולים להגיע גם לחולון – הבעיה היא החדירה, כוח רדואן שהוא פי חמש גדול ומאומן הרבה יותר מכוח נוחבה של החמאס. איך התושבים ישמרו על הילדים והנשים שלא יקרה שוב מה שקרה בשמחת תורה?

למה "שמות"?

אנחנו קוראים השבוע בפרשת שמות שגם עם ישראל נכנס למצב מורכב. שיעבוד, עבודת פרך, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" – סוג של שואה. לא מחנות ריכוז שרוצחים את כולם, אבל רוצחים את התינוקות. זו השמדה המונית.

והפרשה הזאת, החומש הזה, נקראים "שמות". מה ראו חז"ל לקרוא דווקא חומש שמות? נכון, זו המילה השנייה בפרשה – "ואלה שמות בני ישראל" – אבל למה בחרו דווקא במילה הזאת? אפשר היה לקרוא "חומש מצרימה" – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". זה גם אחת המילים הראשונות, וזה מאוד מאפיין את כל מה שקרה בחומש – באו מצרימה, יצאו ממצרים, שעבוד מצרים, מכות מצרים.

אבל לא, העיקר זה השמות.

ויש כאן שאלה נוספת: למה בכלל צריך את הפסוק הזה? "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו…" – הרי כבר מנינו לא רק את שנים עשר השבטים, מנינו את כל שבעים נפש, את השבטים ובניהם. למה לחזור על זה? רש"י אומר "מונה אותם לפי חיבתם", אבל עדיין הדבר הזה צריך הבנה.

השם – גילוי המהות

השמות זה לא סתם דבר מקרי. כאשר נברא אדם הראשון, הדבר הראשון שהוא עושה זה לקרוא שמות לכל יצורי העולם: "ויקרא אדם שמות… וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". הקדוש ברוך הוא מביא לאדם את כל הבעלי חיים "לראות מה יקרא לו". למה? הקדוש ברוך הוא לא יודע לתת שמות? כמובן שיודע, אבל הוא בחר באדם שייתן שמות לדברים.

מסביר את הדברים רבי שלמה אלישיב, הסבא של הרב אלישיב זצ"ל, שהיה מקובל גדול וכתב סדרת ספרים בקבלה שנקראים "לשם שבו ואחלמה". בספר הראשון, "ספר הדרושים" (שנקרא גם "ספר הקדמות"), הוא כותב: "כל שם בא לעולם רק כדי להשתמש בו לזולתו".

השם הוא דבר ששייך לך, ואתה הכי פחות משתמש בו. מישהו אחר קורא לך בשמך – יעקב, ארנון, דניאל. לא אתה קורא לעצמך. אתה לפעמים משתמש בשם – כשנשאלים אותך "איך קוראים לך?", כשאתה ממלא טפסים – אבל גם אז זה לצורך מישהו אחר.

וגם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כאשר הוא בורא את העולם, קודם כל בורא שמות. יש עולם עליון רוחני שנקרא עולם האצילות, לפי חכמת הקבלה. והעולם הזה נקרא עולם של שמות. קודם כל הקדוש ברוך הוא בורא עולם רוחני שאין בו נבראים – מה יש בו? שמות. שם הוי"ה, שם אדנות, שם אלוקים, ועוד הרבה שמות. יש למשל שם של ארבעים ושתיים אותיות – ראשי תיבות של הפיוט "אנא בכוח" שאנחנו אומרים בכל ליל שבת לפני "לכה דודי". שבע שורות, בכל שורה שש מילים: "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה", "קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא" – שבע כפול שש זה ארבעים ושתיים. הראשי תיבות בעצמם זה שם.

שמות מגלים תפקידים

למה צריך כל כך הרבה שמות? במדרש במדבר רבה, פרשת חוקת, כתוב: "אני ה' הוא שמי – הוא שמי שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי ביני לבין עצמי, הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי".

כלומר, הקדוש ברוך הוא בורא שמות כי השם הוא הגילוי. שם זה משהו שנועד לזולת. כאשר הקדוש ברוך הוא עוד לפני שבורא את העולם קורא לעצמו שם הוי"ה – משמעות השם היא "היה, הווה ויהיה". מה המשמעות? שהקדוש ברוך הוא עומד לברוא זמן. לא היה זמן לפני בריאת העולם. עצם זה שהוא בורא שם הוי"ה – הוא בורא ציר זמן של עבר והווה ועתיד. עצם זה שהוא בורא שם "אדנות" – זה שם שמגלה שהקדוש ברוך הוא הולך להיות מלך בעולם, אדון לבריותיו.

כל שם מגלה איזו שהיא מידה שבה הקדוש ברוך הוא מתגלה במציאות, בעולם.

והדבר הזה נכון לא רק לגבי הקדוש ברוך הוא, אלא לגבי כל אדם וכל דבר. אני מכיר למשל בן אדם אחד שהוא גם רב חשוב, גם סגן אלוף בצה"ל, גם איש משפחה – ולכל אחד קורא לו שם אחר. התלמידים קוראים לו "הרב", האנשים בבית הכנסת "כבוד הרב", החיילים במילואים "מפקד", השכנים החילונים בשמו הפרטי, הילדים "אבא", הנכדים "סבא", ואשתו בשם חיבה.

יש לו הרבה שמות. למה כל אחד צריך שם אחר? כי כל אחד יש לו תפקיד אחר, גילוי אחר כלפיו. בשביל הילדים הוא אבא, בשביל השכנים הוא שכן, בשביל החיילים מפקד, בשביל התלמידים רב. השמות מבטאים גילויים שונים כלפי הסביבה.

אם נאסוף את כל הכינויים שבהם האדם מתגלה, אנחנו נדע הרבה יותר על המהות של האדם. הוא גם מפקד, הוא גם רב, הוא גם אבא, הוא גם סבא – אנחנו יודעים עליו עכשיו הרבה יותר.

לא שינו את שמם

ולכן כאשר חז"ל אומרים לנו שעם ישראל במצרים לא שינו את שמם, את לבושם ואת לשונם – זה אומר שהם שמרו על הזהות, שמרו על המהות שלהם. מי אנחנו? אנחנו עם ישראל. אנחנו לא סתם עכשיו עבדים, יש לנו שם, יש לנו שמות.

לא במקרה בחרו את המילה "שמות" לשם החומש – לא רק בגלל שהיא אחת המילים הראשונות. אפשר היה לקרוא "חומש מצרימה". אבל לא – העיקר זה השמות. מדוע? כי זה מבטא את המהות, את הזהות. וזה בדיוק מה שהמצרים לא רצו שיקרה.

המצרים רצו להפוך את עם ישראל לעם של עבדים. "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר". כאשר אדם כל כך נתון תחת עול קשה, הוא לא מצליח להתרכז בזהות.

המיילדות – מחיקת השם

אחד הדברים הבולטים בזה הוא כבר בתחילת הפרשה: מלך מצרים קורא למיילדות העבריות. יש להן שמות – "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה". חז"ל אומרים ששפרה ופועה זה מרים ויוכבד, אבל זה אפילו לא נרמז פה. אבל לא כתוב אחר כך "ותאמרנה שפרה ופועה", אלא הכל נאמר: "ויאמר מלך מצרים למיילדות", "ותאמרנה המיילדות", "ותיראנה המיילדות את האלקים".

כאילו אין להן שם. אבל יש להן שם! מה השם שלהן כרגע? המיילדות. זה כרגע התפקיד שלהן. זה מגלה איזשהו מהות של תפקיד.

ולכן זה שיש לעם ישראל שמות – ושמות יהודיים דווקא – זה מגלה דבר עמוק: שעם ישראל שומר על זהותו בכל הגלות הקשה הזאת. נכון, הם גם נכשלו, הם גם חטאו, הם גם עבדו עבודה זרה, היו שקועים מ"ט שערי טומאה. ועדיין, בעומק עומק היה להם את הזהות היהודית.

אובדן זהות בימינו

הדבר הזה מאוד חשוב. היום אתה נתקל בהרבה אנשים שקוראים לילדים שלהם בכוונה שמות אוניברסליים – כמו שון, בן, טום. יש בזה טעם לפגם, יש בזה אובדן זהות. אנשים מחפשים: "אני לא רוצה להתבלט ביהדותי", זה שם אוניברסלי שגם באנגליה ובארצות הברית ישמע יפה.

הרבה פעמים בגלות היה ליהודים שם עברי וגם שם לועזי. אני מכיר מישהו ששמו ראובן, אבל כולם קוראים לו ריצ'רד. הוא גר בארצות הברית. מה הקשר בין ראובן וריצ'רד? אין קשר.

פעם שאלו את הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: אדם חזר בתשובה וקראו לו נמרוד. דתיים בדרך כלל לא קוראים נמרוד כי זה שם של מרד בקדוש ברוך הוא. מה, הוא צריך לשנות את השם? אמר לו הרב: לא, אתה לא צריך לשנות. ההורים שלך ניבאו ולא ידעו מה הם מנבאים. הם היו חילונים, קראו לך נמרוד – וזה שקראו לך נמרוד נתן לך את הכוח למרוד בדרך שלהם ולחזור בתשובה.

מחיקת השם בשואה

הכוח למחוק את השם של מישהו זה כוח שהרבה משתמשים בו. גם בצבא, כשנותנים לך מספר אישי, זה קצת כדי לטשטש את הייחודיות שלך. בא אליך קצין או רס"ר ואומר לך "בואנה חייל!" – הוא לא קורא לך בשמך. קורא לך "חייל", כי אתה עכשיו בורג במכונה.

אבל אולי הצורה הקיצונית – דיברנו על מצרים שניסו למחוק את השמות של עם ישראל – אחד הדברים הכי בולטים שאנחנו נתקלים בזה בדורות האחרונים היה באמת בשואה. בשואה, בעיקר באושוויץ, היה מספר חקוק על היד. המספר, האסיר מספר ככה וככה וככה.

היה הסופר יחיאל דינור, קאצטניק. הוא היה ניצול שואה שגם העיד במשפט אייכמן והתעלף באמצע העדות שלו. את כל הספרים שלו הוא לא כתב בשם יחיאל דינור, אלא חתום "ק. צטניק". מה זה קאצטניק? קאצט זה כינוי למחנה ריכוז בגרמנית – קונצנטראציונסלאגר. קאצטניק זה אסיר מחנה הריכוז.

הוא חתם בכוונה בשם "ק. צטניק" כדי להגיד ששם לא הייתה לו אישיות. מחקו אותו.

מטפילים לבני אדם

הכל מתחיל מזה שכאשר רוצים לעודד אנטישמיות ורצח עם, מציגים – ככה האנטישמיות הנאצית הציגה את היהודים לפני השואה – לא בתור בני אדם, בתור טפילים. אפשר לראות את זה ביד ושם: כל מיני כרזות אנטישמיות שרואים את היהודים בתור חרקים מגעילים, עכברים, יצורים שאתה לא מרגיש רע כאשר אתה הורג אותם. אתה רואה ג'וק בבית – מה תעשה? תמחץ אותו עם הנעל, לא מרגיש רע.

הציגו את היהודים ככאלה. זה לא בני אדם עם שם, זה לא בני אדם עם אישיות. זה אוסף בעלי חיים מאוסים שאפשר למחוק אותם.

אותו דבר – הנאצים ימח שמם של בני זמננו, גם החמאס, בשטיפת מוח בלתי פוסקת הנחיל לכל תושבי רצועת עזה את התפיסה שיהודים זה לא בני אדם. זה יותר גרועים מקופים וחזירים. אפשר להרוג אותם ואפשר להתעלל בהם, אתה לא צריך להרגיש שום דבר.

התשובה: השמות

והתשובה של עם ישראל לכל הדבר הזה – זה השמות. כנגד הטשטוש של הזהות, כנגד הניסיון של אנטישמיות להציג את עם ישראל בתור עם של בעלי חיים נחותים, עם ישראל עומד איתן ושומר על השם, על הזהות ועל התפקיד.

ולכן זה המעשה הראשון של אדם הראשון בעולם: "ויקרא אדם שמות, כל אשר יקרא לו נפש חיה הוא שמו". כי האדם הראשון נותן זהות, הוא נותן משמעות. יש משמעות לאריה, לגמל, לכל בעל חיים שהקדוש ברוך הוא ברא אותו בשביל משהו. ולכן לכל דבר יש שם שהאדם הראשון נותן לו, ובזה הוא נותן לו משמעות, הוא נותן לו תפקיד.

ולכן חומש שמות מדגיש כל כך את נושא השמות – זו בעצם התשובה העמוקה לגלות הקשה שבה עם ישראל היה נתון. בעומק הגלות, בעומק השעבוד, בעומק הניסיון למחוק את הזהות – עם ישראל שמר על השמות. ובזה שמר על המהות, על הייעוד, על התקווה.


רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר"

תמלול השיעור



כבוד הרב, ברוכים תהיו מוריי ורבותיי.
אנחנו מתחילים השבוע את החומש השני, חומש חומש שמות.
זה קודם כל מעורר קצת הרהורים נוגים,
שהמלחמה הזאת שאנחנו נמצאים בעיצומה, התחילה בשמחת תורה, כאשר סיימנו את חומש דברים והתחלנו, קראנו החתן בראשית, זו עוד לא פרשת בראשית. אז נו כן, זאת הברכה, ו פרשת בראשית. והנה סיימנו חומש שלם עם המלחמה הקשה הזאת. ועדיין לא נושענו. אבל אנחנו נוהגים בסיום קריאת ספר, בסיום פרשת ויחי שהיא סיום ספר בראשית, אומרים "חזק, חזק ונתחזק". הביטוי הזה כך אנחנו נוהגים אצלנו בבית הכנסת. כן. הביטוי הזה "חזק ונתחזק" לקוח ממלחמה אחרת, שהיו חילותיו של דוד המלך. זה מופיע בשמואל ב', פרק י'.
יואב ואבישי בני צרויה נמצאים במלכודת, שמצד אחד באים אדום, מצד שני באים ארם, צבאות אדירים, כאשר הם לא באו עם כל הצבא אלא רק עם צבא הגיבורים. כלומר, הם באו עם הסיירת, הם חשבו שהם באים לעשות איזושהי פעולה כירורגית נקודתית, איזשהו מבצע, פתאום הם נתקלים עם שני צבאות גדולים בשני הכיוונים. ואז הם עומדים גב אל גב. יואב לוקח חצי מהכוח שיש לו, אבישי את החצי השני, עומדים גב אל גב ואומרים "חזק ונתחזק בעד המלך." אם כן, אז זה קודם כל גם תפילה שאנחנו אומרים היום, גם הנוסח הספרדי "חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לאדוני", בהחלט גם נכון למה שאנחנו נמצאים. מייחלים לשם וצריך שיתחזק לבבנו. וגם העניין הזה של "חזק ונתחזק" ובעד אמנו ובעד הרי אלוקינו, אנחנו גם נלחמים פה בעד ארץ ישראל וגם בעד הערים. ערים שלמות שכרגע אי אפשר לגור בהם. בוודאי באזור הצפון, אז אומנם כרגע אנחנו נלחמים בדרום, אבל בסופו של דבר, גם הצפון על הפרק וודאי אי אפשר לחזור לשגרה בלי שפותרים את הבעיה בצפון. מישהו מאיתנו הולך היום לגור בקרית שמונה? בשתולה, בשלומי, במנרה? בדיוק, אף אחד, כמו שאנחנו מבינים שאנחנו לא נגור שם, אז גם אנחנו לא יכולים לצפות מהתושבים שם שיחזרו לבתיהם כל עוד, כל עוד לא פותרים את הבעיה של האיום של חיזבאללה. והאיום זה לא רק הטילים. טילים של חיזבאללה יכולים להגיע גם לחולון. הבעיה זה החדירה. יש להם שם את כוח רדואן, שהוא גדול פי חמש ומאומן הרבה יותר מכוח הנוחבה של החמאס. וחוזרים, איך הם ישמרו על הילדים שלהם ועל הנשים שלהם ועל עצמם שלא יקרה בדיוק אותו דבר כמו שקרה בשמחת תורה? ולכן אנחנו עדיין נמצאים במצב מאוד מאוד מורכב. ואנחנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת שמות, שגם עם ישראל נכנס למצב מורכב. מצב של שיעבוד, של עבודת פרך, סוג של שואה. כל הבן הילוד הורה תשליכו. אז זה לא מחנות ריכוז שרוצחים את כולם, רק רוצחים את התינוקות. זה לא רק בכלל. רק את הזכרים. בסדר, זה השמדה המונית. שלא לדבר על זה שגם עצם עבודת הפרך גם אנשים מתים בה. ואם כן, המצב הזה הוא מצב מאוד מאוד מורכב וקשה שעם ישראל נמצא בו. והפרשה הזאת וגם החומש הזה נקראים חומש שמות. מה ראו חז"ל לקרוא דווקא חומש שמות? אז בסדר, זה המילה השנייה בפרשה, "ואלה שמות בני ישראל". אז לכאורה זו סיבה טובה. באמת אנחנו יודעים שתמיד, או כמעט תמיד, הפרשה נקראת על שם אחת המילים הראשונות. זה לא בדיוק תמיד על שם המילה הראשונה. יש למשל, נכון שחומש בראשית נקרא על שם המילה בראשית, גם ויקרא זה המילה הראשונה. "ויקרא אלוקים אל משה". אבל למשל חומש במדבר זה לא המילה הראשונה. גם שמות זה לא המילה הראשונה, זו המילה השנייה. "ואלה שמות בני ישראל". חומש במדבר: "וידבר אלוקים אל משה במדבר סיני". זה המילה החמישית. אפשר לקרוא לזה חומש וידבר. מתברר שזה לא סתם. יש כנראה איזו שהיא סיבה למה בוחרים. ברור שזה חייב להיות אחת המילים הראשונות, אבל כנראה יש משמעות דווקא למילה הזאת. אבל מעבר לשאלה איך קוראים לחומש או לפרשה, יש שאלה גדולה, למה בכלל צריך את הפסוק הזה? "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולון" וכל אלה, למה צריך את כל זה? הרי כבר מנינו לא רק את ה-12 שבטים, מנינו את כל 70 נפש. השבטים ובניהם. למה צריך לחזור על זה? כבר שנינו. אז רש"י אומר, מונה אותם לפי חיבתם, אבל עדיין הדבר הזה צריך הבנה. ונראה שהשמות זה לא סתם איזשהו דבר מקרי. אלא זה שמדגישים פה את השמות, זה בגלל ששם הוא דבר מאוד מהותי. כאשר נברא אדם הראשון, הדבר הראשון שהוא עושה זה לקרוא שמות לכל יצורי העולם. "ויקרא אדם שמות". "כל אשר יקרא לו", כן, "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". הקדוש ברוך הוא מביא לו, "ויבוא אל האדם לראות מה יקרא לו". הקדוש ברוך הוא לא לא יודע לתת שמות? הוא יודע, אבל הקדוש ברוך הוא בחר באדם שהוא ייתן שמות לדברים. למה? מסביר את הדברים רבי שלמה אלישיב, הסבא של הרב אלישיב, שהוא היה מקובל מאוד מאוד גדול, כתב סדרה של ספרים בקבלה שנקראים "לשם שבו ואחלמה". אז באחד הספרים, ספרי הקבלה האלה, הספר הראשון, שהוא נקרא "ספר הקדוש". הקדוש זה גם קדושה, אבל זה גם ראשי תיבות של "הקדמות ושערים". כלומר, זה ספר מבוא לחכמת הקבלה. ובספר הזה כותב הרב אלישיב, הוא כותב כך: "כל שם בא לעולם רק כדי להשתמש בו לזולתו." השם הוא דבר ששייך לך ואתה הכי פחות משתמש בו. מישהו אחר קורא לך בשם הזה. יעקב, ארנון, דניאל, זה ועוד כל הנוכחים פה, מישהו אחר קורא לכם בשמות האלה. לא אתה קורא לעצמך. אתה לפעמים משתמש בשם, שואלים אותך "איך קוראים לך?". אתה עונה. לפעמים אתה צריך למלא טפסים, שם, שם משפחה, מספר תעודת זהות. אבל גם שאתה ממלא טפסים זה לצורך מישהו אחר. וגם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כאשר הוא בורא את העולם, קודם כל בורא שמות. יש עולם, דיברנו על זה בשבת, בשיעור הלכה בליל שבת, שיש עולם עליון רוחני שנקרא עולם האצילות, בחכמה, על פי חכמת הקבלה. והעולם הזה הוא נקרא עולם של שמות. קודם כל הקדוש ברוך הוא בורא עולם רוחני שאין בו נבראים. מה יש בו? שמות. שהם י"ק ו"ק. שם אדנות, א.ד.נ.י. שם אלוקים ועוד הרבה שמות. יש למשל שם של 42 אותיות, ראשי תיבות של השיר "אנה בכוח". הפיוט "אנה בכוח" שאנחנו אומרים אותו בכל ליל שבת לפני לכה דודי, ואומרים אותו גם שאומרים אותו בקורבנות לפני תפילת שחרית, יש כמה וכמה הזדמנויות שאומרים את הפיוט הזה. קריאת שמע שעל המיטה. הפיוט הזה הוא ראשי תיבות של 42 אותיות, שימו לב שם, שבע שורות בכל שורה שש מילים: "אנה בכוח גודל ימינך תתיר צרורה", "קבל רינת עמך, סגבנו טהרנו נורא". וכן הלאה. אז שבע כפול שש 42. הראשי תיבות, בהרבה בבהרבה סידורים כתוב ליד זה. למשל, ליד "אנה בכוח גודל ימינך תתיר צרורה" כתוב בסוגריים: א.ב.ג. י.ת.צ. סופית. שזה בעצם הראשי תיבות. מדגישים את הראשי תיבות, כי הראשי תיבות האלה בעצמם זה שם. אנחנו לא יודעים בכלל איך להגיד את השם הזה, זה לא שם שאתה יכול להגיד. אבל זה שם. מה המשמעות של השם הזה? בשביל מה צריך כל כך הרבה שמות? חז"ל אומרים שכל התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא. למה צריך כל כך הרבה שמות? מביא הרב אלישיב, הוא מביא שיש מדרש במדבר רבה, פרשת חוקת, כתוב שם, "אני השם הוא שמי". הוא שמי שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי ביני לבין עצמי, הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותיי. כלומר, הקדוש ברוך הוא בורא שמות כי השם הוא הגילוי. שם זה משהו שנועד לזולת. כאשר הוא בעצם עוד לפני שהוא בורא את העולם, הוא קורא לעצמו שם י"ק ו"ק, משמעות שם י"ק ו"ק זה "היה, הווה ויהיה". מה משמעותי? שהקדוש ברוך הוא עומד לברוא זמן. לא היה זמן לפני בריאת העולם. לא הייתה מציאות כזאת של אתמול והיום. מאיפה בא אתמול והיום? מזה שיש שמש והכדור הארץ מסתובב, אז יום ולילה, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". זה בעצם הזמן כמו שאנחנו מכירים אותו היום, נברא ביום הרביעי של הבריאה. ולכן זה שהקדוש ברוך הוא, יש לו שם י"ק ו"ק, קשה לנו להבין מה זה מציאות בלי זמן. אבל גם בלי מקום, לא היה גם שטח, לא היה גם מרחב פיזי. הקדוש ברוך הוא היה לפני הבריאה. ובעצם אז האמירה שהוא קורא לבורא שם י"ק ו"ק, הוא בורא ציר זמן של עבר והווה ועתיד, היה והווה ויהיה. עצם זה שהוא בורא שם שנקרא "אדנות", א.ד.נ.י, זה שם שמגלה על זה שהקדוש ברוך הוא הולך להיות מלך בעולם, מלך על בריותיו. שהוא אדון לבריותיו. וכן הלאה. כל שם הוא בעצם מגלה איזו שהיא מידה שבה הקדוש ברוך הוא מתגלה מהשם, מתגלה במציאות בעולם. והדבר הזה הוא נכון לא רק לגבי הקדוש ברוך הוא, אלא לגבי כל אדם וכל דבר. אני מכיר למשל בן אדם אחד שהוא גם רב חשוב, הוא גם סגן אלוף בצה"ל, והוא גם איש משפחה, הוא גם גר בבית, יש לו שכנים וכל אחד קורא לו שם אחר. התלמידים שלו קוראים לו, הרב. האנשים בבית הכנסת שלו קוראים לו, כבוד הרב. החיילים שלו שהוא במילואים, סגן אלוף בצבא, קוראים לו מפקד. השכנים שלו, יש לו שכנים שהם בכלל לא דתיים, הם לא מכירים אותו בתור רב. הם קוראים לו בשמו הפרטי. והילדים שלו קוראים לו אבא. והנכדים קוראים לו סבא. ואשתו קוראת לו בשם חיבה. אז יש לו הרבה שמות. אבל בשביל כל אחד הוא מתגלה. למה כל אחד צריך שם אחר? כי כל אחד יש לו תפקיד אחר, גילוי אחר כלפיו. בשביל הילדים שלו הוא אבא. בשביל השכנים הוא שכן, פלוני. בשביל אשתו הוא אהוב ליבה, היא קוראת לו בשם חיבה. בשביל החיילים הוא מפקד. בשביל התלמידים הוא הרב. וככה בעצם יש שמות מבטאים גילויים אחרים ל לסביב כלפי הסביבה. למה הדבר הזה כל כך חשוב? מכיוון שהרי עם ישראל השם של האדם מבטא את המהות, איך הוא מתגלה. אם נאסוף את כל הכינויים שבהם האדם מתגלה בהם, אנחנו נדע בעצם הרבה יותר על המהות של האדם. מה הוא? אז הנה, הוא גם מפקד, הוא גם רב, הוא גם אבא, הוא גם סבא, הוא גם אהוב של מישהו, של מי שהיא. אז אנחנו יודעים עכשיו עליו הרבה יותר. ולכן כאשר חז"ל אומרים לנו שעם ישראל במצרים לא שינו את שמם, את לבושם ואת לשונם, זה אומר שהם שמרו על הזהות. הם שמרו על המהות שלהם. מי אנחנו? אנחנו עם ישראל. אנחנו לא סתם עכשיו עבדים. אנחנו יש לנו שם, יש לנו שמות. לא במקרה בחרו את המילה הזאת, לא רק בגלל שהיא אחת המילים הראשונות. אפשר היה לקרוא לזה חומש "ואלה" או יותר טוב, חומש "מצרימה". "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". זה גם מילה ראשונה. אחת המילים הראשונות. וזה מאוד מאפיין את כל מה שקרה בחומש הזה, באו מצרימה, יצאו ממצרים, שיעבוד מצרים, מכות מצרים. לא, זה לא העיקר. העיקר זה השמות. מדוע? כי זה מבטא את המהות, את הזהות. וזה בדיוק מה שהמצרים לא רצו שיקרה. המצרים רצו להפוך את עם ישראל לעם של עבדים. "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר". כאשר אדם כל כך נתון תחת איזה מרמס של איזה עול קשה כל כך, הוא לא מצליח להתרכז בזהות. אחד הדברים הבולטים בזה זה כבר בתחילת הפרשה, מלך מצרים קורא למיילדות העבריות. יש להם שמות. "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה". חז"ל בכלל אומרים ששפרה ופועה זה מרים ויוכבד, אבל זה אפילו לא נרמז פה. אבל נגיד שפרה ופועה, אבל לא כתוב אחר כך, "ותאמרנה שפרה ופועה", אלא הכל נאמר, "ויאמר מלך מצרים למיילדות", "ותאמרנה המיילדות", "ותיראנה המיילדות את האלוקים". כאילו אין להם שם. אבל יש להם שם. מה השם שלהם כרגע? המיילדות. כמו שאמרנו שאותו אדם לפעמים קוראים לו הרב, לפעמים קוראים לו מפקד, כאן קוראים להם המיילדות. זה כרגע התפקיד שלהם. אז זה מגלה איזשהו מהות של תפקיד. ולכן זה שיש לעם ישראל שמות ושמות יהודיים דווקא זה מגלה דבר מאוד עמוק שעם ישראל שומר על זהותו בכל הגלות הקשה הזאת. נכון הם גם נכשלו, הם גם חטאו, הם גם עבדו עבודה זרה, היו שקועים מ"ט שערי טומאה. ועדיין בעומק עומק היה להם את הזהות היהודית. הדבר הזה הוא מאוד חשוב. היום אתה נתקל בהרבה אנשים שקוראים לילדים שלהם בכל מיני שמות בכוונה שמות אוניברסליים כאלה. כמו שון, או כמו בן, אבן. אבן זה בכלל שם גוי. אבל אבל יש שמות כאלה שהם כאילו נייטרליים. כן, טום. טום זה מילה בעברית, אבל אבל הרבה פעמים אנשים קוראים טום לא בגלל התמימות, אלא כדי שגם באנגליה ובארצות הברית זה ישמע יפה. טום ג'ונס. כן. אז אז יש בזה טעם לפגם. יש בזה אובדן זהות. שאנשים מחפשים, "אני לא רוצה להתבלט ביהדותי". זה שם כזה אוניברסלי. עכשיו, הרבה פעמים בגלות היה יהודים שהיה להם שם עברי וגם שם לועזי. אני מכיר מישהו שהשם שלו ראובן, אבל כולם קוראים לו ריצ'רד. הוא גר בארצות הברית. מה הקשר בין ראובן וריצ'רד? אין קשר ככל הידוע לי. אני לא איזה בלשן באנגלית, אבל לא נראה לי קשור. אבל ככה. ומה עם שפעם כשכתוב בתורה למשל כמו נמרוד, היום כולם קוראים לילד שלהם נמרוד. נכון. פעם שאלו את הרב צבי יהודה הכהן קוק. שאלו אותו, אדם אחד חזר בתשובה. ההורים שלו, בדרך כלל דתיים לא קוראים נמרוד. לא תמצא דתיים שקוראים נמרוד כי זה באמת שם של מרד, ועוד מרד בקדוש ברוך הוא. נכון. אז פעם היה אדם אחד שחזר בתשובה וקראו לו נמרוד. והוא בא לרב צבי יהודה הכהן קוק ושאל אותו מה, אני צריך לשנות את השם? אז הוא אמר לו לא, אתה לא צריך לשנות. ההורים שלך ניבאו ולא ידעו מה הם מנבאים. הם היו חילונים. קראו לך נמרוד וזה שהם קראו לך נמרוד, זה נתן לך את הכוח למרוד בדרך שלהם ולחזור בתשובה. מעניין. עכשיו, הכוח הזה למחוק את השם של מישהו זה כוח שהרבה משתמשים בו. להבדיל, גם בצבא כאשר נותנים לך מספר אישי, אז זה קצת בשביל לטשטש את הייחודיות שלך. בא אליך איזה קצין או איזה רס"ר, הוא אומר לך "בואינה חייל!". הוא לא קורא לך בשמך. קורא לך חייל, כי אתה עכשיו בורג במכונה, מה אתה צריך לדפוק עבודה ולתת מענה ולהגיע לתוצאות. בצבא זה לפעמים נצרך. ככה קצת אבל לא יותר מדי. גם בצבא מאוד חשוב שהמפקדים יוכלו להיות גם קשובים, גם לשים לב. היום יותר, טוב הצבא היום קצת יותר מדי לפעמים מתחשב וקשוב, אבל אבל כן, צריך גם את הרמה הזאתי שהמפקד ידע להקשיב לחייל, להקשיב לצרכים, להיות רגיש לדברים מסוימים, לא סתם להכניס את כולם לאיזה מכבש אחיד. אבל אולי בצורה הקיצונית, דיברנו על מצרים שניסו למחוק את השמות של עם ישראל. אולי אחד הדברים הכי בולטים שאנחנו נתקלים בזה בדורות האחרונים, זה היה באמת השואה. בשואה, בטח באושוויץ, היה מספר חקוק על היד. זה המספר, האסיר מספר ככה וככה וככה. היה הסופר יחיאל דינור, קאצטניק. כן. יחיאל דינור היה ניצול שואה שגם העיד במשפט אייכמן והתעלף גם באמצע העדות שלו. זה הייתה עדות מאוד מפורסמת, ככה כולם עצרו את נשימתם כשהוא העיד, ויש סרטון, הכל מצולם. העיד ופתאום באמצע העדות הוא לא יכל לצאת והתעלף. את כל הספרים שלו הוא לא כתב בשם יחיאל דינור. אלא הוא חתום שם, קאצטניק. ק' נקודה צטניק. מה זה בעצם קאצטניק? קאצטניק קאצט זה בעצם כינוי למחנה ריכוז. בעיקרון זה מילה ארוכה בגרמנית, משהו כמו קונצנטראציונסלאגר, משהו כזה, אני לא לא חזק בגרמנית. אבל בעיקרון מחנות הריכוז לאגר זה מחנה, וקונץ משהו. אז אז קאצט זה מחנה ריכוז. קאצטניק זה אסיר מחנה הריכוז. ככה כינו את האסירים במחנות הריכוז, קאצטניקים. אז הוא חתם בכוונה את השם ק' נקודה צטניק כדי להגיד ששמה לא היה לי בעצם אישיות. מחקו אותי. כן. עכשיו בהתחלה הוא בכלל כתב בעילום שם, לא ידעו מי זה. אחר כך הוא כן התפרסם וידעו שזה הוא יחיאל דינור, שזה דרך אגב גם לא השם המקורי שלו. השם המקורי שלו שקראו לו בפולין זה היה קרל צטינסקי, שזה מעניין שזה גם ראשי תיבות של ק' נקודה צט. גם גם קאצט. אז זה הכל מתחבר. עכשיו, הכל מתחיל מזה שכאשר רוצים לעודד אנטישמיות ורצח עם, אז מציגים, ככה אנטישמיות הנאצית הציגה את היהודים לפני השואה, לא בתור בני אדם, בתור טפילים. אפשר לראות את זה, הייתי לפני שבועיים ביד ושם, לפני עשרה בטבת. היה לפני שבועיים עשרה בטבת, לפני שבוע וחצי. והלכנו ליד ושם, למוזיאון יד ושם. אתה רואה שם כל מיני כרזות אנטישמיות, אנטישמיות שרואים את היהודים בתור כל מיני חרקים מגעילים, עכברים, כל מיני יצורים שאתה לא מרגיש רע כאשר אתה הורג אותם. אתה רואה ג'וק בבית, מה תעשה? תמחץ אותו עם הנעל. לא מרגיש רע. הציגו את היהודים בתור כאלה. זה לא בני אדם עם שם. זה לא בני אדם עם אישיות. זה אוסף בעלי חיים מאוסים שאפשר למחוק אותם. אותו דבר, אם הנאצים ימח שמם בני זמננו, גם החמאס בשטיפת מוח בלתי פוסקת הנחיל לכל תושבי רצועת עזה את התפיסה הזאת שיהודים זה לא בני אדם. זה יותר גרועים מקופים וחזירים. אפשר להרוג אותם ואפשר להתעלל בהם, אתה לא צריך להרגיש שום דבר. נכון, בכל האסלאם, אבל בעזה זה יותר בולט. גם נאציו דרך אגב ב-67 גם הוא הציג את היהודים ואת עם ישראל נכון. והתשובה של עם ישראל לכל הדבר הזה זה השמות. כנגד הטשטוש של הזהות, כנגד הניסיון של אנטישמיות להציג את עם ישראל בתור איזה עם של בעלי חיים נחותים, עם ישראל עומד איתן ושומר על השם, על הזהות ועל התפקיד. ולכן זה המעשה הראשון של אדם הראשון בעולם, "ויקרא אדם שמות, כל אשר יקרא לו נפש חיה הוא שמו". כי האדם הראשון נותן זהות, הוא נותן משמעות. יש משמעות לאריה, לגמל, כל בעל חיים הקדוש ברוך הוא ברא אותו בשביל משהו. כל בעל החיים האלה. ולכן כל דבר יש לו שם שהאדם הראשון נותן לו ובזה הוא נותן לו משמעות, הוא נותן לו תפקיד. ולכן חומש שמות מדגיש כל כך את נושא השמות שזה בעצם התשובה העמוקה לגלות הקשה שבה עם ישראל היה נתון. רבי חנניה בן עקשיה אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך ריבה להם תורה ומצוות. שנאמר, "אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר".
יתגדל ויתקדש שמי רבא, אמן, יהא שמיה רבא מברך, לעלם ולעלמי עלמיא, יתברך, וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא, אמן, לעל מהן מכל ברכתה שירתה תושבחתה ונחמתה, אמן. בריך הוא לעל מן כל ברכאתה ושירתה דאמירן בעלמא ואמרו אמן.