בלוג

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי. ראשית נזכיר שהיום כ"ב בטבת, זה יום פטירתו של הנשר הגדול, הרמב"ם, רבי משה בן מיימון. יש כבוד גדול. כן. אמא שלי גם אמא שלי גם נפטרה. ברוך השם. מתי זה היה, לא? בטח מתי, מתי? יום שני, כ"ב בטבת. כ"ב בטבת זה היום. כ"ב בטבת זה יום פטירתו של הרמב"ם, שעליו נאמר ממשה ועד משה, לא קם כמשה. הרמב"ם היה ענק התורה, ענק המנהיגות, גם היה, באמת, קשה לדמיין אנשים כל כך גדולים. גם אדם שהוא היה רופא בעל שם עולמי, שכתב ספרים גם ברפואה, עד היום יש, יש בית חולים רמב"ם בחיפה על שמו, יש מרכז לרפואת הרמב"ם, יש כל מיני אהה מוסדות שקשורים לרפואה שנקראים על שמו, בגלל שהוא היה גם רופא בקנה מידה עולמי. ומעבר לזה, היה גם תלמיד חכם שכתב הלכות על כל תחומי התורה כולה. לא היה עד הרמב"ם וגם הרבה אחריו, לא היה אדם אחד בכל הדורות שכתב הלכות על כל תחומי התורה. כולל למשל, מצוות התלויות בארץ, קורבנות, כל מיני דברים שהם לא רלוונטיים להיום. השולחן ערוך למשל, רבי יוסף קארו שהיה גם ענק הענקים, אבל הוא התמקד אך ורק בהלכות שרלוונטיות לימינו. דברים שהם לעתיד לבוא, מלך המשיח, קורבנות, מצוות התלויות בארץ, רבי יוסף קארו לא התייחס לזה. אלא רק לדברים שנוגעים בימיו. הוא חי לפני 500 שנה. ואילו הרמב"ם עסק ממש בכל הסוגיות, בכל ההלכות, גם בהלכות שהם לא היו רלוונטיות בזמנו, אבל הם חלק מהתורה. טומאה וטהרה, קורבנות וכן הלאה. ויש הרבה נושאים שעד היום, אז הסף הרמב"ם הוא בעצם המקור המרכזי וכמעט היחיד, כי השולחן ערוך לא עסק בהם. בסופו של דבר, רוב עם ישראל לא פוסק הלכה נטו לפי הרמב"ם. התימנים כן נוהגים לפסוק הלכה לפי הרמב"ם, וזה חלק מהעניין שהרמב"ם היה גם ענק במנהיגות. כלומר, הוא לא רק עסק בלימוד וכתיבה, אלא הוא גם עסק בחיזוק של קהילות ולתת מענה לאנשים. וכאשר פנו אליו אנשי תימן, שהיו במצוקה מאוד גולה, גזירות שמד נוראיות, התעללות קשה מצד הנוכרים במקומם, אז הרמב"ם כותב אגרת לתימנים, אגרת תימן ומחזק אותם ושומר איתם על קשרי התכתבות, כי היה חשוב לו כל קהילה וכל יהודי באשר הוא נמצא. ומתוך הקשר הזה, קיבלו עליהם אהה יוצאי תימן את הרמב"ם בתור פוסק שהוא, הם הולכים כדרכו. כידוע, רוב עם ישראל לא פוסק לפי הרמב"ם. אהה עדות המזרח פוסקים בעיקרון לפי רבי יוסף קארו, השולחן ערוך. האשכנזים פוסקים בעיקר על פי פסקי הרמה, רבי משה איסרליש. אבל כולם מושפעים מאוד מהרמב"ם. כי גם רבי יוסף קארו וגם הרמה חיו לפני כ-500 שנה, 300 שנה אחרי הרמב"ם, ומושפעים ממנו מאוד. בהרבה מאוד מקומות, השולחן ערוך מצטט את הרמב"ם מילה במילה. כאשר יש מחלוקת ביניהם, אז אנחנו נוהגים לפסוק לפי השולחן ערוך, לא לפי הרמב"ם. אבל ברוב המקרים, השולחן ערוך מצטט את הרמב"ם מילה במילה. ולכן יש כאן השפעה עצומה של הרמב"ם לדוריי דורות. ומעבר לדברים האלה, הוא עסק גם כתב פירוש לכל המשניות, ובתוך פירוש המשניות כתב גם המון המון יקרי אמונה, יסודות אמונה, יסודות מוסר, בספר שמונה פרקים, ובספר הקדמות הרמב"ם למשנה, והקדמת הרמב"ם ל לפרק חלק. זה ספרי אמונה יסודיים, ספרי מחשבה יסודיים. כתב גם ספר פילוסופיה של מורה נבוכים על הפילוסופיה היהודית. ממש איש אשכולות, ידו רב לו בכל התורה כולה. וזה ודאי איזשהו עמוד של תורה שבעל פה שהאיר לעם ישראל במשך מאות שנים של הגלות. ואשרינו שזכינו לחסות תחת כנפיו של הנשר הגדול הזה, כך הוא מכונה, אהה שכנפיו באמת מותות כנפיו מלא רוחב ארצך, באמת בכל ענייני התורה כולה. אז זה הנקודה הראשונה שרציתי להדגיש היום, כשאנחנו יוצאים היום הזה, היום היה כ"ב בטבת, אהה יום פטירתו של הרמב"ם. נקודה נוספת שאני רוצה לומר עוד לפני שנגע במה שמותוך פרשת השבוע, זה להזכיר את ההתכנסות שבעזרת השם תהיה לנו כאן הערב. היום בשעה 8:30 בערב, יהיה כאן בבית הכנסת שלנו, התכנסות של לומדי תורה מכל מיני בתי כנסת בעיר. זה מנהג שהתחיל לפני כמה שבועות, שפעם בשבועיים נפגשים כל פעם בבית כנסת אחר. ויש אנשים קבועים שבאים לכל מפגש. עכשיו אנחנו כמובן שזה היום בבית הכנסת שלנו, אז אנחנו ודאי מוזמנים במיוחד. אבל מי שרוצה ומי ש אהה מתחבר לעניין הזה, מוזמן גם להמשיך לבוא גם בשבועות הבאים, כאשר זה יהיה במקומות נוספים, בעוד בתי כנסת, והמטרה היא לעבור כמה שיותר בתי כנסת ולחבר כמה שיותר אנשים ללימוד התורה באופן כזה ש זה לא רק שיעור, אלא זה לימוד בחברותה ושיעור, שזה בעצם ממש בית מדרש. לחוות חוויה כמו של בחורי ישיבה, גם בחורי ישיבה בישיבה יש להם גם לימוד בחברותא וגם שיעור. אז זה איזשהו חוויה שונה קצת של לימוד תורה, קצת יותר מעמיק, קצת יותר אהה ברוח של עיון בתורה. אז זה נקודה ש כמובן כולם מוזמנים. היום בערב ב-8:30, כאן בבית הכנסת. וגם הזכרה וגם הזכרה. אה, הזכרה לאמא שלך. מתי? היום בערב? אה, מצויין. אז אתה מביא ברכות וזה? הכל מוכן, הכל מוכן, אשריך. כל הכבוד. אז יהיו גם דברי התורה כמובן לעילוי נשמתה, מה השם שלה? שושנה שושנה בת מעודה. בת מעודה. בתחילת הפרשה, פרעה רוצה להשמיד את עם ישראל. והוא אומר למיילדות העבריות, "הוריתן על האובניים, אם בן הוא והמתן אותו, ואם בת היא וחיה." המיילדות לא שמעו אל פרעה מלך מצרים, "ותחיינה את הילדים." מי זה המיילדות העבריות? חז"ל אומרים: "שם האחת שפרה ושם השנייה פועה". זה כתוב. חז"ל אומרים: "ששפרה זו יוכבד". ולמה קוראים לה שפרה? שהיא משפרת את הוולד, בלשון שיפור, ופועה זו מרים, על שם שהיא פועה ומדברת והוגה לוולד כדרך אנשים המפייסת תינוק הבוכה. שמדברים ואישה רוצה לפייס ולהרגיע את התינוק אז היא אומרת לו אהה, והיא פועה. פועה זה לשון כמו שכביסה פועה ועושה "מה". אז כאילו האישה אומרת לו אהה, אהה, חמודי, מומי, מאמי, אני יודע, אומרת לו כל מיני מילים וככה היא בעצם מפייסת ומרגיעה אותו. זה רש"י מביא את הפירוש הזה בשם חז"ל. צריך להכיר שהאבן עזרא למשל אומר בכלל, לא אבן עזרא אהה מי אומר את זה? יש איזה אחד הפרשנים, זה דרשה שמופיעה בחז"ל. אחד ההסברים בחז"ל שהמיילדות האלה בכלל לא היו יהודיות, לא היו מעם ישראל. זה גישה אחרת. יש גישה שאומרת שזה שפרה ופועה, שיוכבת ומרים. ויש דעה שאומרת שזה בכלל לא היה, זה היו מצריות. אז למה כתוב "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות"? אומרים חז"ל, הכוונה היא למצריות שמיילדות את העבריות. אז זה פירוש ככה יוצא דופן, אנחנו לא רגילים לפירוש הזה. זה כדאי להכיר, זה יש בזה גם הגיון במובן הזה שמה השבח מה פרעה חשב לעצמו? שהוא יפנה לשתי יהודיות והם ירצחו יהודים? זה מה שהוא חשב? מה עלה בדעתו? וגם באמת זה שבח מאוד גדול אם זה מצריות שהן קיבלו על עצמם שלא לפגוע ביהודים, זה באמת שבח מיוחד. על כל פנים, הפירוש המקובל שזה שפרה ופועה. אז שפרה ופועה לבדן שתי נשים היו אחראיות על הלידות, היו המיילדות היחידות בעם של 600,000 איש? זה לא הגיוני. אז האבן עזרא באמת אומר שהם היו לא המיילדות היחידות, אלא הם היו מנהלות המחלקה, מחלקת יולדות. זאת אומרת, היו הרבה מיילדות. אבל שפרה ופועה הם היו השרות, כן, כאילו אחראיות על כל ה על כל ה ילודים, על כל הלידות של בני ישראל במצרים. גישה שונה אומר המלבי"ם, הוא אומר שהיו שני מיני מיילדות, כלומר שני סוגים של מיילדות. שם האחת שפרה ושם השנייה פועה. כי יש באמת, בלדת הילד, אז יש באמת שני חלקים, שני תפקידים. מה זה שפרה? אמרנו מלשון שיפור. מה צריך לשפר את הוולד? הכוונה היא שיש שפרה הייתה רוחצת את התינוק שנולד, מחטלת אותו, חותכת את חבל הטבור. באופן כללי, מטפלת באופן מעשי בכל מה שצריך לעשות. זה נקרא לשפר אותו. מצבו כרגע שהוא מחובר בחבל הטבור לאמא שלו, צריך לחתוך. מצבו כרגע שהוא מלוכלך, צריך לשטוף אותו. מצבו כרגע שקר לו, צריך להלביש אותו. מצבו כרגע שהוא התלכלך מ מצרכים שהוא עשה, צריך להחליף לו טיטול. טיטולים לא היה, אבל חיתולים כאלה, חיתולי בד כאלה ואחרים. אז אם כן, זה תפקידה של שפרה. זה סוג אחד של מיילדת שנקראת שפרה, שתפקידה לשפר את המצב של הוולד. והמיילדת השנייה היא פועה. אז גם זה יוכבד ומרים, אבל זה לא רק יוכבד ומרים, אלא זה היה שני סוגים של מיילדות שהיו בעם ישראל. פועה זה יותר בצד הרגשי. פועה לא מטפלת בילד, אלא היא פועה אליו. היא בעצם נותנת לו איזשהו מענה רגשי. מדברת איתו, מניימה לו, עושה לו מנגינה נעימה. עושה לו הרגשה טובה. שני הדברים האלה, זה דברים חשובים גם עבור ילד תינוק שנולד, אבל גם עבור ילד בכל הגילאים, וגם עבור מבוגר. כי לכולנו יש קודם כל גם צרכים מעשיים ופרקטיים, כמו שפרה שמשפרת את המצב של הוולד, אז לכולנו יש קודם כל צרכים מעשיים, כמו למשל אוכל, בגדים, קורת גג לגור בה, אהה חימום בחורף, כל פרנסה, כל מיני דברים שהם צרכים מעשיים, שזה צריך גם כל אדם צריך את הצרכים האלה, וזה גם חלק מהתפקיד של המנהיג של ממשלה. כשהיא רוצה לטפל באזרחים, אז היא צריכה קודם כל לדאוג להם ל לשפר את מצבם. זה במובן של שפרה, לשפר את המצב הפרקטי. אהה בריאות, לא הזכרנו. כן, זה היום מאוד דומיננטי. אז אהה, כן, מזון, לבוש, מחסה, אהה חימום, בריאות, כל מיני דברים כאלה. זה שיפור של המצב הפרקטי של האדם. אבל מע יש יכול להיות אדם שיש לו את כל הדברים האלה. יש לו הרבה כסף, יש לו בריאות, יש לו אהה בית גדול, יש לו בגדים, יש לו מזון, יש לו כל מה שהוא צריך, והוא עדיין יכול להיות אומלל. הוא עדיין יכול להיות בדיכאון נוראי. כי בסופו של דבר, כל הצרכים הפרקטיים, זה הכל חומריות. מה עם הנשמה? מה עם הנפש של האדם? פה זה המדרגה השנייה של פועה. פועה בעצם היא פועה אל הוולד. היא לא מחממת אותו, היא לא מלבישה אותו, היא לא מנקה אותו. מה היא כן עושה? עושה לו הרגשה נעימה. עוטפת אותו בחום ואהבה. וזה, שוב, זה צורך גם של תינוק. אבל בסוף זה צורך גם של מבוגר. גם מבוגר הוא צריך את האכפתיות, צריך שאנשים יארחו אותו, צריך שאנשים יאהבו אותו. הוא רוצה שיהיה לו משפחה, שיהיה לו חברים, שיהיה לו אנשים שקשורים אליו. ובלי זה, אם האדם לא מרגיש שהוא שייך למשפחה, למעגל חברתי, אז הוא מרגיש פתאום שהוא בודד. והבדידות זו סיבת המוות, אחת מסיבות המוות המרכזיות בדורנו. איך יכול להיות? אנשים מתים מבדידות? כן. הבדידות בסופו של דבר גורמת גם לדיכאונות, גם לחוסר מעש, גם ל בסופו של דבר, גם לנזקים רפואיים ממשיים. אז אלה שני הדברים. שפרה ופועה, זה קודם כל מצד התינוק, אבל שוב, זה לא מלמד אותנו רק לגבי התינוק, אלא זה מלמד אותנו לגבי כל אדם באשר הוא. הוא זקוק גם לשיפור משמעותי של החיים שלו, וגם הוא זקוק לרגש, הוא זקוק לקשר, הוא זקוק לאיזשהו עולם רגשי שימלא אותו. רבי נתן מנמירוב, תלמידו של רבי נחמן מברסלב. אתם יודעים שרבי נחמן מברסלב היה לו תלמיד גדול, רבי נתן, שהוא כתב את הספרים של רבי נחמן, הוא זה שהביא כמעט כל תורת רבי נחמן הגיעה אלינו דרך תלמידו הגדול, רבי נתן. ורבי נתן כותב רבי נתן כותב בספר ליקוטי הלכות, שהדבר הזה הוא גם כן אצל רבנים ותלמידי חכמים. גם צדיקי הדור, אומר רבי נתן, יש צדיקים שמשפרים את המצב, כלומר, שהם נותנים להם כל מיני עצות לעם ישראל, מלמדים אותם תורה, מדריכים אותם בדרך ישרה, וזה בעצם שיפור של המצב. ויש תלמידי חכמים שאולי הם לא נתנו יותר מדי עצות טובות, אבל הם פועים אליהם. כלומר, מחזקים את האנשים. לא נותנים להם עצות טובות דווקא, זה לא התחום שלהם לתת עצות, אבל הם מחזקים. הם מדברים לנפש של האנשים, הם משמחים אותם, הם מרגיעים אותם, הם מחזקים אותם, וזה בעצמו, שוב, זה שני צורות גם של תלמידי חכמים ש בשני התחומים האלה, בתחום המעשי ובתחום הרגשי. כיוון אחר שאפשר לקחת את העניין הזה של של שפרה ופועה. במובן מסוים, הדיברנו על זה עד עכשיו בהקשר של ששפרה זה יותר הצד המעשי, הפרקטי, ופועה זה הצד הרגשי. אבל אפשר להסתכל על זה בעוד זווית. ששפרה זה מלשון לשפר, להתקדם קדימה, לדחוף עוד, לצעוד, להשתפר, להתקדם. לעומת זאת, פועה זה היא מדברת אל הוולד בשפה שלו. אם אנחנו רגע נשווה את זה, כשאנחנו ניגשים לילד, נניח לתינוק בן ארבע, כבר לא התינוק טמטן שהרגע נולד. ילד בן ארבע. אז אם אנחנו נדבר אליו למשל, נגיד לו דברי תורה ברמה גבוהה. או שנספר לו מה חדש ב בחדשות היום. האם זה יעניין אותו? לא יעניין אותו, זה בכלל לא בסגנון שלו ולא ברמה שלו. זה רמה גבוהה מדי בשבילו. זה מין שיח של מבוגרים, הוא לא מבין את זה. ואם אתה תדבר איתו ברמה מאוד מאוד פשוטה, איך היה לך בגן? מה אתה אוהב לאכול? עם מי אתה אוהב לשחק? דברים פשוטים. זה הוא יבין. זה ברמה שלו. אז מצד אחד, אנחנו כן רוצים לדבר עם הילד לא רק ברמה שלו, לא רק לרדת לרמה שלו, רוצים גם קצת לרומם אותו. אז בוא ניתן לו אתגר, בוא נציב לו משהו שהוא לא 10 רמות מעליו שאין לו מושג בכלל מה אתה רוצה מהחיים. רמה אחת מעליו. אם זה רמה אחת מעליו, אז הוא מסוגל להבין את זה. זה דורש ממנו מאמץ. אתה דורש ממנו קצת יותר, אתה מצפה ממנו קצת יותר, והוא מצליח להבין, אבל זה קשה לו. ככה אתה בעצם משפר אותו. מצד שני, אנחנו גם צריכים פועה במובן של לפעול אליו ברמה שכרגע הוא נמצא, כדי לקרב אותו, כדי שהוא יהיה ב אז מצד אחד אנחנו רוצים לדבר איתו בסגנון שלו, ומצד שני רוצים לקדם אותו. שוב, זה שני דברים שזה נכון גם אצל הוולד, וגם אצל אדם מבוגר. גם אצל ילד וגם אצל אדם מבוגר. גם כל אדם כלפי עצמו צריך כל מצד אחד לשמוח במה שיש לי. לא להרגיש כל הזמן אהה צר על מה שחסר. יש לו מנה, רוצה 200. וזה נכון גם בכסף, וזה נכון גם בדברים אחרים. אדם הגיע למעמד מכובד, לא, הוא לא מרוצה מזה, למה? כי הוא לא הגיע למעמד יותר מכובד. בכל דבר. אז אדם צריך לדעת גם שיהיה לו סיפוק, שיהיה לו טוב לבב, שיהיה לו שמחה במה שהוא עשה. מצד שני, גם לשאפות ליותר, גם לרצות להתקדם. אז זה שוב שני המדרגות האלה של שפרה ופועה, הרצון להשתפר ולהתקדם כל הזמן, מול השמחה במה שיש, והטוב לבב והשלווה במה שכבר הסבנו. רבי חנניה בן קש אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך קבע להם תורה ומצוות, שנאמר אדוני חפץ וצמתו, יגדיל תורה ויאדיר."