בלוג

ערב טובים. השיעור שלנו פרשת השבוע לאור חסידות. ואנחנו לוקחים כל שבוע משהו מתוך הפרשה ועוסקים בו לאור ההוגים החסידיים. והפעם פרשת המיילדות העבריות. הסיפור הזה כידוע מופיע ממש בתחילת אה תחילת ספר שמות. פרעה, אומר רבה, נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקרא מלחמה וכולי. ואז בפרק א' פסוק ט"ו, ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות, אשר שם אחת שפרה ושם השני פועה. מקום לשאול, למה בכלל צריך לספר לנו את השמות שלהם? ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האובניים, האובניים זה מיטת היולדת, מקום הלידה. וראיתן על האובניים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה. חז"ל מביאים שפרעה ראה בהצטגנינים שלו ש עתיד מושיען של ישראל להיוולד ולכן הוא הבין שהבנים צריך להשמיד, בנות לא נורא. זה על דרך הדרש. הדרך הפשט הוא רצה להשמיד את עם ישראל או לכלות את כוחם וזה ברור שבאופן טבעי כל החשש שלו היה ונלחם בנו ועלה מן הארץ. זאת אומרת, החשש שלו זה מאויבים, מ גייס חמישי בתוך המדינה. לכן הגברים הם הנלחמים, הם הסכנה ולכן אותם הוא רוצה להשמיד. עוד יש מוסיפים בעניין הזה שיכול להיות שפרעה את הבנות הוא רוצה בשביל לשעבד אותם ל למצרים. ותיראנה המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר עליהם מלך מצרים ותחיינה את הילדים. ויקרא מלך מצרים למיילדות ויאמר להם מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיינה את הילדים? ותאמרנה המיילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. בטרם תבוא עליהן המיילדת וילדו. וייטב אלוהים למיילדות וירב העם ויעצמו מאוד. ויהי כי יראו המיילדות את האלוהים ויעש להם בתים. ויצב פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד היורה תשליכו וכל הבת תחיו. אם עד עכשיו אז הוא פנה על זה שהמיילדות הן אלה שישמידו את הבנים, אז עכשיו הוא אומר לכל עמו כל הבן הילוד היורה תשליכו וכל הבת תחיו. על הפרשיה הזאת של המיילדות העבריות אומר רש"י דברים מפורסמים: שפרה זו יוכבד. על שם שהיא משפרת את הולד. פועה זו מרים. שפועה ומדברת והוגה לולד. כדרך הנשים המפייסות את התינוק הבוכה. פועה לשון צעקה, כמו כילדה יפה. אז לא רק שהתורה משמיעה לנו, זה מעניין, שמצד אחד התורה משמיעה לנו את שמותיהן של שפרה ופועה. אשר שם אחת שפרה ושם השני פועה. מצד שני אחר כך הייתי מצפה שיהיה כתוב: ותיראנה שפרה ופועה את האלוהים. ויקרא מלך מצרים לשפרה ופועה. ותאמרנה לו שפרה ופועה. וייטב אלוהים לשפרה ופועה. כל הדברים האלה לא נאמרים אלא כל הזמן כתוב: המיילדות. בסדר, אז אפשר להגיד חסכנו מילה אחת במקום שתיים. אבל כבר אמרת את שמותיהם, תקרא להם בשמותיהם. לא, הן נקראות המיילדות. אז לכן יש פה מקום לעיין בהקשר, ולכן גם זה המקום של הדרש שרש"י מביא בשם חז"ל. המקור הוא כמובן בגמרא בסוטה, שמופיע לפניכם. ההסבר הראשון יותר מפורסם כי רש"י מביא אותו. ההסבר השני פחות מפורסם. רב ושמואל. אחד אמר אישה וביתו. אחד אמר כלה וחמותה. לפי מי שאומר שזה כלה וחמותה כמובן זה לא יוכבד ומרים שהן אישה וביתו, אלא מן דבר כלה וחמותה יוכבד ואלישבע. אלישבע היא כלתה של של יוכבד. ולכן אז יש פה דעה אחרת. נציין רגע ונאמר שבצורה פשוטה בכלל לא ברור מהפסוקים האם המיילדות העבריות הן עבריות. לכאורה זה לא סתירה פנימית למשפט שאמרתי עכשיו. כתוב המיילדות העבריות. אז איך אפשר בכל זאת להסביר שהם לא עבריות אלא מצריות? מה? אחד אחד, אסף? המיילדות את העבריות. כן. המילה את הרבה פעמים נשמטת בעברית. ידוע שבן בן גוריון היה תמיד מדבר בעברית בלי המילה את. הולי הסופר. וכן הלאה. זה כאילו היה איזה הוא מאוד זה הראשית הציונות, אז ככה גם העברית רק החלה לקום לתחייה והוא אמר שהמילה את היא מילה מיותרת, אז הוא היה תמיד משמיט אותה. הרבה פעמים גם בתנ"ך אנחנו רואים שהמילה את נשמטת וגם כאן אפשר להגיד כך ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות, כלומר אלה שמיילדות את העבריות. מהפשט של הפסוקים, למה להגיד שזה לא יהודיות? ויאמר לו נשים מצריות שנמצאו כמו חיות. יפה. הן מדברות על העבריות בגוף שלישי. כי לא כנשים המצריות העבריות. אתה לא מבין, העבריות האלה הם לא כמו המצריות. טוב, אז לכאורה, איך קוראים לך? יובל. יובל אומר הם היו צריכות להגיד אם הן יהודיות, היו צריכות להגיד כי אנו לא כנשים המצריות. טוב, מצד שני אם הן מצריות, היו צריכות להגיד כי העבריות אינן כמונו. והם גם את זה לא אומרות. הן אומרות כי לא כנשים המצריות העבריות. אוקיי. עוד ראיות מהפסוקים? רמזים בפסוקים האם הם יהודיות או לא יהודיות? אמרו למצרים שכן הם מצריות. נכון. כמו שגם בהמשך פרעה מצווה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד היורה תשליכו וכל הבת תחיו. זה לא סביר לקחת יהודיות, עבריות. כן, זה באמת יהודים. כשאומרים יהודיות כי בעיקרון אנחנו נקראים יהודים על שם יהודה, על שם ממלכת יהודה, שזה בסופו של דבר מלכות יהודה שאנחנו אה כן אמנם אה אנחנו זוכרים בדורנו שגם בני מנשה נמצאים פה וגם עולי אתיופיה וכדומה, שהם מיוחסים לשבט דן או לפי מסורת אחרת דן ונפתלי גד ואשר. אבל אה אבל המלכות היא מלכות יהודה שגלתה לבבל וחזרה מבבל, ו שאר השבטים שזה מלכות ישראל יותר נדחו ונעלמו רובם הגדול. על כל פנים כן, אז לא מדויק להגיד יהודיות. עבריות. זה הלשון מלשון שאנחנו כולנו בני עבר. שם ועבר. אבל בהחלט יותר סביר שפרעה יטיל משימה כזאת על נשים מבני עמו ולא על עבריות. אוקיי. עוד ראיות לכאן או לכאן? אז בואו נראה, קודם כל הבאתי לכם קטע מתוך קדמוניות היהודים של יוסף בן מתתיהו. שאמנם הוא לא בדיוק פרשן המקרא, אבל אה אם הוא אומר משהו בפירוש המקרא סביר להניח שזה היה פירוש לגיטימי בזמנו. הוא לא היה כזה אחד שרק מנח ו מנח לרסק מיתוסים ולהגיד איזה פרשנויות לפעמים לא, אני לא אומר שכל כל מילה שלו היא אמינה. לא. אבל אה אבל בוודאי בעיקר בנושא של היחס בין היהודים לגויים, הוא הרי לא נרחיב בסיפור, אני מניח שמכירים, שיוסף בן מתתיהו במהלך המרד הגדול עזב ובעצם בגד בחבריו והצטרף והיה היסטוריון ב באוהל המחנה הרומאי הכובש את ארץ ישראל. אז בוודאי בכל מה שנוגע ליחס בין עם ישראל לעמים ובפרט כלפי הכובש הרומאי, אז הוא היה נוגע בדבר, נגיד את זה ככה. אבל בהקשר הזה לכאורה פחות היה לו איזשהו צד לשקר, וזה פשוט המקור הכי קדמון שזה מופיע. כי יוסף בן מתתיהו הוא לפני כל המדרשים והמשניות שאנחנו מכירים. יוסף בן מתתיהו כן, זה בימי אה בימי החורבן ב 70 לספירה לספירת הנוצרים. המשנה רבי יהודה הנשיא בערך 130 שנה אחר כך בערך בשנת 200 לעניינם. אז זה מופיע גם במדרשים. מופיע, אנחנו נראה את זה גם במדרשים. אני לא מסמיך שום דבר ליוסף בן מתתיהו, למרות שזה שיעור חסידות פה, אז זה אחד מהוגי החסידות המרכזיים כידוע. אה על כל פנים, כותב יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים: והמלך פחד. הוא מביא את דברי חז"ל שהיה הוא ראה בהצטגנינים שמושיען של ישראל עתיד להיוולד. ולכן ציווה בעצתו של אותו הצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיוולד לבני ישראל. ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן הייתה מוטלת החובה לפי פקודת המלך להיות המיילדות. והיל ונאמרו לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת שהן בנות עמו. כלומר, מכיוון שהן מיילדות מצריות והן בנות עמו, אז ברור לו שהם לא יעברו על פקודת המלך, ובאמת החידוש שהם כן עברו על פקודת המלך. כאמור, הדברים האלה מופיעים גם במדרש. למשל, בילקוט שמעוני על יהושע פרק ט', רמז ט', כך זה נקרא שם אה ילקוט שמעוני זה לא פרקים ולא פרשות אלא רמזים. כך זה מכונה. אז זה בהקשר של רחב שידוע שרחב התגיירה בספר יהושע, והמדרש אומר: יש נשים חסידות גיורות הגר. כן, שהתגיירו: אסנת ראייתו של יוסף, ציפורה ראייתו של משה. שפרה, פועה בת פרעה, רחב, רות ויעל אשת חבר הקני. אז אנחנו רואים ששפרה ופועה נמנות פה כגיורות. הילקוט שמעוני בוודאי לא סבר שהכוונה היא ל מרים ויוכבד. נגיד שתגיד ש יוכבד גם כן היא כידוע בת לוי, נולדה בין החומות וכולי. אז אה אז גם היא לא בדיוק התגיירה. וודאי שאם היא יהודיה אז ביתה אה לא צריכה להתגייר. כן, היא יהודיה. ולכן ברור שהכוונה היא פה ששפרה ופועה, לפי המדרש, מצריות שהתגיירו. אבל בהתחלה הם היו מצריות ולכן פרעה גזר עליהם את הדבר. כך אומר גם הרמב"ן. ולא היו עבריות. כי איך ייפתח ליבם ונשים העבריות שהמיתו וולדותיהם? ולכן גם הוא מדייק את זה מהפסוק שפרעה אומר למיילדות בילדכן את העבריות תן מיילדות את העבריות, זאת אומרת שאתן לא עבריות. בהקשר הזה מביאה נחמה ליבוביץ' זה לא מעיקר הנושא שלנו היום, אבל בכל זאת זה דבר פחות מוכר וגם מאוד מאוד משמעותי ורציתי להביא אותו. נחמה ליבוביץ' בספרה עיונים חדשים ל בספר שמות, אז היא מביאה שבכל מקום המושג של יראת אלוהים האם יש יראת אלוהים במקום הזה? אז השאלה איך אתה מתייחס אל הזר. למשל, כידוע אצל אברהם אבינו, שהוא אומר על אשתו אחותי היא, למה? כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי. זה ההגדרה של יראת אלוהים. יראת אלוהים אם אין יראת אלוהים, אז פוגעים בזר, יש שנאת זרים, פוגעים בחלש, פוגעים באורח. ולומת זאת, יש יש יראת אלוהים, אז זה אכפתיות מהחלש, אכפתיות מהזר, וזה עניינן של המצריות שהן ותיראנה המיילדות את האלוהים. אני קורא את הפסקה השנייה בדבריה: יש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות. ודווקא בסמוך לפסוק י"ג, המראה את מצרים ברשעותם. כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות? להתקומם לפקודה? לא לציית לה? ולא לנגול מעל עצמו את אשמת הרצח באומרו קיבלתי פקודה מאת מלכי. ואין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית. כשם שיצאו רות ונעמה ממועב ועמון, כן היו שתי צדקניות אלה ממצרים. על מה המילה היחידה שהיא לא אומרת פה אבל ברור שהיא רומזת לה? מה? על מה היא רומזת? על השואה כמובן. גלות מצרים היא אולי ה האירוע ההיסטורי התנ"כי הכי מובהק שדומה מאוד לשואה. זה שואה. זה כנראה הרבה יותר שנים, אנחנו לא יודעים בדיוק כמה זמן נמשך כל השיעבוד. לא 210. 210 שנים עם ישראל היו במצרים. אבל מתוך 210 שנים אלה, לא מעט שנים עדיין יעקב היה חי ויוסף היה חי. רק כאשר וימות יוסף וכל אחד וכל הדור ההוא, אז פרעה מלך מצרים, ויקום מלך חדש מצרים אשר לא ידע את יוסף. לא ידע, עשה את עצמו כאילו לא ידע, לא כל כך משנה. ו לא משנה לענייננו. ו אותו פרעה מלך מצרים גוזר על השיעבוד. אבל זה היה בוודאי עשרות רבות של שנים. לפחות עשרות רבות, אולי יותר מ-100, אבל עשרות רבות של שנים. כולל רצח שיטתי, השמדה. לא כמו השואה, לא רק הגברים. אבל רצח שיטתי המוני. אז משה ניצל, אבל המון המון תינוקות הושמדו. ולא רק ההשמדה, אלא עבודת הפרך. עבודת הפרך היא בעצמה, הרי גם בשואה מעבר להשמדה, היו גם מחנות ריכוז והיו מחנות עבודה. והנאצים השתמשו בעם ישראל בתור אה כוח עבודה זול וש אה קל ל לבזבז אותו. ואפשר בקלות לוותר עליו. ולכן ב מעט מאוד מזון ועבודת פרך נוראה, וזה מאוד מזכיר דברים שקורים במצרים. אז כנראה במצרים זה לא היה עד כדי כך, כי זה לא הייתה המטרה של השמדה, אבל מטרה של דבר לא רחוק מזה. כן, פרעה לא גזר אלא על ה לא גזר אלא על הזכרים. אבל עדיין על הזכרים הוא גזר. יש גם דיון בזה האם השיעבוד היה עד כדי כך, האם הגזירה הזאת של להרוג את הזכרים הייתה בכל שנות השיעבוד? או אולי רק בתקופה מסוימת. על פי דווקא על פי חז"ל, שאומרים שזה היה בעקבות ה הצטגנינים שאמרו לו על לידת מושיעם של ישראל. הרי משה רבנו היה בן 80 שנה כאשר עם ישראל יוצאים ממצרים. אז לפחות 80 שנה הם בשיעבוד. כי כשהוא נולד זה כבר היה אחרי השיעבוד ואחרי ה אחרי הגזירה. האם כל ה-80 שנה האלה המשיכו לרצוח תינוקות? א' קשה מאוד לתאר את הדבר הזה. שהרי בסוף עם ישראל פרו ורבו ושירצו ומאוד מאוד ותמלא הארץ אותם. למרות, בסדר, אתה יכול להגיד כאשר ענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אבל בסדר, אז משה אחד ניצל. כי בת פרעה בדיוק לקחה אותו. מה הסיכוי, איזה דבר לא הגיוני שיקרה? שהוא יגדל בביתו של פרעה. אבל כל השאר, המון נשפכו ליאור. אבל איך בסוף נשאר עם? ונשאר עם. איך זה קורה? 600,000 זה רק הגברים שהם אלה שהושמדו לכאורה. אז איך זה קורה? אז הרבה אומרים שבאמת אחרי שלב מסוים הרי הצטגנינים אמרו ל פרעה מתי בערך אמור להיוולד מושיעם של ישראל. ואז הוא גזר. עברו כמה שנים אז הוא הבין כנראה הרגנו את מושיעם של ישראל, הכל רגוע. אז אה אז לא צריך להמשיך לגזור על הרצח התמידי. ואף על פי כן, לא במקרה חז"ל מדברים על תינוקות ששוקעו בחומה ועל זה. עצם הרעב והעבודת הפרך זה דבר שגם ממעיט את הכוח ומקשה על ההולדה. וגם באופן כללי, תמותה מאוד מאוד גדולה. חיי עבד היו חיים מאוד קצרים. אז ודאי היה כאן סיעתא דשמיא עצומה והיה כאן נס. זה היה אז חז"ל אומרים על זה בדרך אחרת. חז"ל אומרים ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. עם ישראל היו יולדים את בניהם. הנשים היו יולדות את בניהם מפקירות אותם בעצם ב בשדה והקדוש ברוך הוא היה מניק אותם דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. על כל פנים, הדבר הזה באופן באופן כללי, התקופה הזאת היא דומה מאוד לשואה, וכמובן של הרבה שנים, אפילו הרבה יותר מאשר השואה, אבל לא השמדה טוטלית, אז יש פה משהו שמזן. ו וודאי אחד הדברים המאוד יסודיים ו מרטיטי לב בשואה, זה כל הנושא של חסידי אומות העולם. אנשים דווקא מאומות אחרות, שמסכנים את חייהם כדי לעמוד כנגד הרשע, כדי לעמוד כנגד הרוע. יש איזה משפט כזה שאני לא זוכר אותו בדיוק. אה משהו צריך הרבה אנשים שיעמדו מהצד שיהיה רוע. לא זוכר בדיוק את זה. מישהו יודע למה אני מתכוון? שאנשים לקחו את ה לא לא את זה. לא את זה. שאני שתקתי כשלקחו את הם לא זה, אלא יש איזה משפט כזה, פתגם כזה שאומרים כדי שהרוע ישלוט אז אה אז צריך פשוט הרבה אנשים שישתקו. משהו כזה. לא, אני לא זוכר את הציטוט המדויק, אבל הבנתם את הרעיון. זאת אומרת, אה מעבר לזה שהיו את הנאצים שהם אנשי ס"ס ואת המשמידים ואת כל ה אנשים שהתעסקו ממש ישירות ברצח והשפלה והשמדה ו ועבדות, היו המון שפשוט שתקו. שפשוט קיבלו את זה ולא התמרדו נגד זה. היו בודדים, מעטים. כשאני אומר מעטים. יש 20 ומשהו אלף חסידי אומות העולם. חסידי אומות העולם זה אך ורק כאלה שהצילו יהודים ללא תמורה כספית. מי שעשה בעד כסף, זה גם מבורך, אבל הוא לא הוגדר כחסיד אומות העולם. עכשיו, הרבה פעמים זה כן היה אנשים שהתחילו בעד כסף, אבל השואה נמשכה ונמשכה ונמשכה, ונגמר ליהודים הכסף. ועכשיו פתאום אותו גוי, שעד עכשיו עשה את זה בשביל בצע כסף, אבל פתאום הוא נתון באיזו שהיא שאלה. או שהוא עכשיו ימשיך לקיים את היהודים האלה ולהציל אותם, למרות שאין פה תמורה כספית. או שהוא בדילמה. אם הוא מסגיר אותם, הוא מסגיר את עצמו. יהרגו אותו. מה הצלת אותם עד עכשיו? אז או שהוא רוצח אותם בידיים או שהוא ממשיך להגן עליהם. אז זה כבר זה כבר לא לשתוק. כן, מה הוא יכול? יכול לגרש אותם. תיאורטית הוא יכול לגרש אותם. ואז הוא מסכן את עצמו במשהו כי זה עלול להתגלות שהם היו אצלו. פתאום בפאת הכפר מתגלה משפחה יהודית. מאיפה אתם באים עכשיו? אז אה אז הוא מסכן את עצמו ואת משפחתו. היה ברור שכל מי שמחביא יהודים, אז הוא ומשפחתו נידונים למות. וזה לא מובן מאליו. זה באמת אה החלטה, אז אז כן, שוב, בצומת הזאת שזה או לרצוח אותם בידיים או להמשיך להגן עליהם, אז היו כמה וכמה שבחרו להמשיך להגן עליהם. היו גם כאלה שבאמת חסידי אומות העולם מלכתחילה, שמראש באו והצילו. לכן נחמה ליבוביץ' מדגישה פה את העניין הזה שבתוך ים של רשע ועריצות, יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות. אתה לא יכול להגיד קיבלתי פקודה מאת מלכי. כן, בוודאי היא מתכוונת ל לאותם נאצים שאמרו רק מילאנו פקודות. על כל פנים, עד כאן זה היה ככה איזשהו נושא, זה לא הנושא העיקרי שלנו היום. אבל אה מי הם היו בעצם שפרה ופועה? זה הנושא שלנו. אז זה כן נוגע לעניין, האם בכלל הם היו יהודיות? פה ראינו שורת מפרשים, שאומרים שבכלל הם היו מצריות. תכף נראה גם המלבים אומר את זה, אבל אנחנו רוצה נראה מהמלבים זווית אחרת. כמובן שדרך המלך, הבאתי את זה כי זה חריג, אז הבאתי את המדרש שלקוט שמעוני, פירוש הרמב"ן, נחמה ליבוביץ'. גם המלבים אומר את זה. רוב המפרשים רש"י, רמב"ן, רד"ק, אה וכן הלאה, בן עזרא ו ו בן עזרא, עוד אחרים, אומרים שהם היו יהודיות עבריות וזה גם ה דברי הגמרא כאמור כפי שראינו ב בגמרא בסוטה דף י"א. אז זה דיון אחד, האם הם בכלל היו עבריות או לא מצריות? שאלה שנייה שעוסקים בה המפרשים, זה איך רק שתי מיילדות? שתי מיילדות על עם כזה ענק? אז האבן עזרא אומר: שרות היו על כל המיילדות, כי אין ספק כי יותר מ-500 מיילדות היו. הוא עושה חשבון, כמה יהודים היו, כמה עם ישראל היה ו כמה מיילדות צריך, בוודאי יותר מ-500. אלא אלו שתיהן שרות היו עליהן, לתת מס למלך מהשכר. וכך ראיתי היום במקומות רבים, שתי אמונות על צבא של מיילדות וכיוון שהם נותנות למלך מס מהשכר, אז למלך יש דיבור איתם. באופן שונה אומר המלבי"ם, כפי הפשט, אמר למצריות שהיו מיילדות את העבריות. כן, המלבי"ם גם הולך בכיוון הזה שזה בכלל נשים מצריות. והיה שני שני מיני מיילדות. א' שהייתה אחת, כלומר, שהייתה עוסקת עם היושבת על המשבר להוציא הולד. והשנייה שהייתה עוסקת עם הנולד לכרות טבורו ולעשות צרכו. האחת נקראת שפרה והשנייה פועה. ואין פירושו שלא היו רק שתי מיילדות, היו עם רב. אבל רוצה לומר שני מיני מיילדות. כלומר, שני סוגים. שני תפקידים. הדבר הזה דומה למה שאמרה הגמרא ורש"י הביא את הדברים. רש"י אומר שפרה שמשפרת את הולד ופועה שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה. אז אפשר לומר זה שני תפקידים של מיילדות. אמנם יש גם ראיתי איזה מאמר ש טוען שאכן אפשר היה להסתדר עם שתי מיילדות לכל עם ישראל. הוא עושה חשבון כל כמה זמן הייתה לידה, הוא עושה חשבון שכל שעתיים בערך. אז מה הבעיה? כל שעתיים לילד, מה מה הסיפור? טוב, לא יודע, אני לא חוויתי אף פעם לא ילדתי אף אחד, גם לא אף אחת. אז אני לא לא יודע, זה נראה לי נראה לי לא מעשי, גם אם זה פעם בשעתיים. א', אני חושב שהחשבון הוא מוטעה כי היו גם הרבה שנהרגו. אתה עושה חשבון לפי כמה שנולדו, כמה שנשארו בחיים. אבל סביר להניח שנולדו יותר ומתו. אז אה כנראה הרבה יותר לידות מאשר פעם בשעתיים. ובנוסף, מעבר לשאלה של נגיד שפעם בשעתיים, אבל זה סטטיסטית, זה ממוצע. יכול להיות חמש בבת אחת. הרבה יותר מחמש בבת אחת. חוץ מזה, נגיד, לא יודע, אתה לא ישן לא ביום ולא בלילה. מאוד קשה להגיד שזה שתיים על כל העם. וכן עד כאן זה היה ככה במפרשי הפשט שעוסקים בשאלה מי הן שפרה ופועה. אז ראינו אם הם היו מצריות או עבריות וגם מה פירוש שמותיהן. וכאן אנחנו עוברים לחלק של החסידות. ומה עושים עם זה גדולי החסידות, מאירים פה איזו שהיא הערה של משהו עמוק ומשמעותי בתפקידים השונים של שפרה ופועה. נראה קודם כל את דברי ה רבי נתן בליקוטי הלכות. אומר רבי נתן זה מופיע בשני מקומות, גם הבאתי גם את שניהם הבאתי לכם. בהלכות ברכת תודה הלכה ב', ואחר כך נראה עוד קטע בהלכות עירובי תחומין הלכה ב' ושם זה גם באריכות גדולה אבל הבאתי רק קטע קטן. רבי נתן מנהרב, כן כידוע תלמידו המובהק והגדול של רבי נחמן מברסלב, ש שהוא כתב בעצם את הרבה מאוד מהספרים מהכתבים של ברסלב, בעצם רבי נתן הוא זה שכתב אותם. רבי נחמן כתב מעט מאוד. אומר רבי נתן: וזה ותיראנה המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר עליהם פרעה מלך מצרים ותחיינה את הילדים. המיילדות הם בחינת צדיקי הדור שהם מיילדות. הם מולידים תלמידים הגונים בישראל שנחשבו כאילו ילדם. אמנם אמרתי שלא ילדתי אף פעם אף אף אחת. הכוונה היא שלא ילדתי אה תינוק שנולד. אבל זכיתי לילד הרבה מאוד רעיונות. זכיתי לילד תובנות אצל אנשים. זה גם לילד. הרבה מאוד תחושות, הרבה מאוד הרהורי תשובה. זה גם לילד. זה ליצור לידה חדשה. אז זה צדיקי הדור הם מולידים תלמידים הגונים בישראל שנחשבו כאילו ילדם. כמו שאמרו רבותינו בברכות נז עמוד ב' שכל המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. שהם עשו בהיפך מידת הסטרא אחרא. שהיא בחינת פרעה ומצרים, שכל הסקם להגדיל את העצבות בכמה נכלים וערמומיות. העיקר על ידי טרדת הממון והפרנסה, ולפעמים על ידי סברות ההפוכות שלהם שנמשכים מחלי התמורות שמשליכים את האדם על ידי התוכחה שינה כאילו ישאר להם וכולי. לא נרחיב בזה. פרעה ומצרים, העיקר שלהם זה להפיל עצבות ב בטרדת הממון והפרנסה ועוד דרכים. וצדיקי הדור אבל המיילדות הנ"ל בחינת צדיקי אמת הם עושים בהיפך. שלא די שאינם משליכים את האדם בדבריהם כרצון הסטרא אחרא חס ושלום, אף גם ותחיינה את הילדים. שהם מחייים את הילדים שהם תלמידיהם הנלווים אליהם. שהם מחייים אותם בדבריהם האמיתיים ומשווים את נפשם בשבעה משבי טעם ומשמחים אותם בכוחם ובדרכי עצותיהם העמוקות וכולי וכולי. בעצם רבי נתן כדרכו, לוקח, ספר ליקוטי הלכות באופן כללי הוא ספר שהוא לוקח מנסה לשלב הלכה באגדה, לא בדיוק בדרך שאנחנו עושים את זה בישיבה, אלא בדרך של לקחת הלכות ולדרוש אותם, יותר על דרך הדרש ודרך הרמז, אבל לקחת כל מיני הלכות ולראות איך זה איך זה מתקשר לחיים, איך זה מתקשר לעבודת השם. וגם כאן לוקח רבי נתן כדרכה של החסידות, לוקח את הנושא הזה של המיילדות העבריות ואומר יש פה את המיילדות שעומדות בגבורה עצומה מול פרעה מלך מצרים. איזה דיקטטור עוצמתי ועריץ, שמשעבד את כולם ורוצח, ו והם עומדות בגבורה והם נותנות תירוצים ובקלות היה יכול לקרות שהם היו מושמדות יחד עם עם ישראל גם אם הן מצריות, ועל אחת כמה וכמה אם הן עבריות, אז אמנם הן אה נשים, אבל בקלות מה זה צירוף פקודה למלך? בקלות הוא היה הורג אותם. דרך אגב, יש כמה וכמה דרשות בעניין הזה על אה שהמיילדות יראו את האלוהים ויעש להם בתים. אז מה הכוונה ויעש להם בתים? אז הגמרא אומרת, במסכת סוטה שראינו, אז הגמרא אומרת בתי כהונה ובתי לויה ובתי מלכות, לפי שיטה אחת. אז אה כלומר, הקדוש ברוך הוא זיכה אותם. זה על פי הדרשה שהם עבריות, שפרה ופועה, יוכבד ומרים, אז מהם יוצאים בתי כהונה ולויה וגם אפילו מלכות, כי דוד מאחת הנשים בא מצאצאית של מרים. כלב התחתן עם מרים. לא משנה, איזשהו סיפור. אבל פירושים אחרים זה ש יש פירוש למשל ויעש להם בתים להיחבא בהם. שהמיילדות היו צריכות אחר כך הוא אומר להם טוב, אני נותן לכם שמעתי את התירוץ, לא מקובל, אני מצפה לראות שיותר יהודים מתים. ואז מה הם עשו? ויעש להם בתים. הקדוש ברוך הוא עושה להם בתים להיחבא בהם. כלומר, הוא סייע בידם להתחבא. אבל הן בעצם במנוסה. לא דבר שהוא פשוט ולא דבר שהוא קל ומובן מאליו. דרך אגב, אני אומר בסוגריים, יש גם פירוש אחר שאומר שפרעה עשה להם בתים. מה הכוונה? עשה להם בתי חולים. אה, זו הבעיה שהעבריות כי חיות הנה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו? מצוין. בוא נעשה בתי חולים שכל מי שהיא בחודש תשיעי תבוא לבית החולים. ואז זה לא אי אפשר יהיה להגיד הם ילדו בשדה. הם הנה, הם יבואו לבית החולים. טוב, זה כנראה גם לא עבד. על כל פנים, אני חוזר לעניינינו. אומר רבי נתן, אני לוקח את המושג הזה של מצרים כמהות, כמושג. והמיילדות העבריות כמושג. מצרים זה המצרים של האדם. זה האדם ש כן, מן המיצר קראתי יה. השם בצרת לי. המושג של בצר ירחבת לי. המצרים, מצרים זה כשאדם נמצא באיזו שהיא מצוקה, באיזשהו צר, גם במובן של צרות חומריות בעולם הזה וגם באיזו שהיא חשיבה צרה. ואיזו שהיא איזשהו קיבעון מחשבתי. זה מצרים. וזה קשור לעצבות, זה קשור לזה למרוץ הבלתי פוסק של האדם אחרי פרנסה ואחרי ממון. כי כשאדם כל הזמן רודף אחרי בני העולם הזה, בסופו של דבר אין לו את הפניות, את רחבות הדעת, את הת החש התרחבות של המחשבה, את חופש הדעת. אין לו את זה. אז הוא צריך להשתחרר מזה. איך להשתחרר מזה? על ידי מיילדות. זה צדיקי הדור. שהם מחייים את הילדים. הגמרא בסוטה שהבאנו אותה בתחילת בתחילת המקורות, אז היא מביאה מה כתוב ותחיינה את הילדים? תנא, לא דיין שלא המיתו אותם אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון. אז זה על פי הדרשה, על פי הפשט, כן, ש שהן אה מחייות אותם בדברים גופניים. אבל רבי נתן בא ולוקח את זה לחיים נפשיים. מוסיף רבי נתן ואומר ועל כן נקראו המיילדות שפרה ופועה. שפרה על שם שמשפרת את הולד. פועה על שם שפועה על הולד וכולי. כמו שאמרו רבותינו ז"ל. כי כן נוהגים הצדיקים האמיתיים עם נפשות ישראל הנלווים אליהם. שהם משפרים אותם ומייפים אותם בכל מיני עצות. לאחיותם ולחזקם בכל נקודה ונקודה טובה שמוצאים בהם וכולי. וכן פועים עליהם כמו לילד ממש, ששורקין ופועין להן לבל יניחו להפיל עצמם בשום אופן. רק יבטחו בחסדי השם כאותם נו וכולי. נשים לב שיש פה בדברי רבי נתן בעצם שתי בחינות של מה עושים הצדיקים לתלמידיהם. שפרה ופועה. שפרה שמשפרת את הולד. כלומר, נותנים עצות טובות, משפרים, מדריכים אותם בדרך ישרה. זה עניין אחד. פועה זה משהו אחר. פועה זה לא עצות שכליות לחיזוק, אלא זה עידוד ששורקים ופועים להם, כמו שאישה פועה על הולד, כמו שהביא רש"י. שהמשמעות היא שהאישה הזו היא מדברת אליו והוגה, זה משהו שהוא יותר נפשי. יותר במישור הרגשי. כאשר האישה משמיעה לילד קולות רכים ומרגיעה אותו, אז המטרה היא לא לתת לו עצות טובות. כן, בולד, אז שפרה משפרת. מה הכוונה משפרת? מחטלת אותו, רוחצת אותו, חותכת לו את חבל הטבור, מטפלת באופן מעשי בכל מה שהיא צריכה לעשות. לעומת זאת, פועה מרגיעה אותו נפשית. וזה נראה שהדברים קשורים למה שאומר פה רבי נתן שצד אחד זה הצד של לשפר את עם ישראל. הצדיקים, תלמידי חכמים, נותנים עצות טובות, הדרכות טובות, עוצמות של תורה, יותר במישור השכלי לתקן ולשפר את עם ישראל. אבל הם גם במישור הרגשי שורקים ופועים להם. כן, אתה מסתכל אל אבא או אמא שאומרים, משמיעים לילד שלהם כל מיני קולות. מהצד זה נראה מצחיק. כאילו איזה מין קולות אלה? מה אתה אתה לא יודע לדבר? לא, אבל זה הוא יודע לדבר, אבל אני עכשיו לא מדבר אל השכל. התינוק אין לו יותר מדי דעת להבין. אני עכשיו פונה אל הרגש. והפנייה אל הרגש היא חלק משמעותי מהעניין. כמובן שהדבר הזה הוא נכון לא רק לגבי ילד אלא גם לגבי מבוגר. גם מבוגרים יש להם גם צרכים פיזיים ושכלי לשפר אותם כמו השפרה שמשפרת את הולד וגם צרכים שכליים שאפשר להבין אותם, אבל גם צרכים רגשיים. האדם זקוק לאהבה, האדם זקוק לקשר, האדם זקוק ליחס. יצא לי להיות באיזה הרצאה של איזה איש עסקים, אה מנטור לעסקים כזה, שבעצמו יש לו כמה וכמה עסקים גדולים. ובהרצאה שלו לאנשי עסקים אז הוא דיבר פחות על איכות המוצר ושיפור המוצר וכולי, אלא הנושא של ההרצאה היה חווית הלקוח. עכשיו, בצורה פשוטה, אני כאילו הרגשתי, שמעתי את ההרצאה, הרגשתי בהתחלה על מי אתה עובד? מה זה חווית הלקוח? כן, תשתמשו בכל חמשת החושים. כשאתה כשנכנסים ל לחברה שלך או ל חנות שלך או מה שאתה מתעסק, לעסק שלך, אז אה תחשוב איזה מוזיקה ברקע ואיזה ריחות יהיו ומה ויזואלי ושכל זה יהיה אחיד. הכל משדר את אותו מסר, הכל תהנדס את חווית הלקוח. ואמרתי לעצמי בואנה, עובדים על הלקוחות, חבל על הזמן. מוכרים לך חוויה מהונדסת במקום למכור לך מוצר. אני בסוף רוצה מוצר, אני רוצה שהדברים יהיו פרקטיים, יהיו מעשיים. מה תמכור לי חוויות? אבל מסתבר שאנשים רוצים את ה להיות חוויות. זה לגיטימי. וזה גם מה שאנשים זקוקים. אנשים לא רוצים רק את הפרקטיקה. בסדר, יכול להיות שזה עושה את העבודה, אבל זה הרבה יותר יפה. זה הרבה יותר משדר לי וזה משהו, איזו יוקרה או איזה ערך אחר, איזשהו ערך מוסף אחר. וזה מדבר אליו. אז הדבר הזה, כן, מתחיל מה מ משתי שתי ההופעות האלה של שפרה ופועה שבפשטות מה שרבי נתן אומר פה, זה צד אחד לשפר באמת בכל מיני עצות, לאחיותם ולחזקם. אבל גם פועים עליהם כמו לילד ממש. לא רק דברים שכלתניים, אלא פשוט ברגש, לפנות אל הרגש של האדם. הרבה פעמים אתה יכול דרך דברים שכליים לפנות גם אל הרגש. כל החסידות עושה את זה. אבל זה קודם כל שני חלקים מאוד מאוד מרכזיים ב בנפש של האדם. וזה גם דבר שלומדים אותו גם מכאן. בכיון אחר לגמרי אומר, ראיתי את זה גם בדגל מחנה אפרים וגם בעוד מקומות בשם המגיד ממעזריץ'. המגיד ממעזריץ' לא כתב יותר מדי ספרים, לא כתב בכלל ספרים, אבל תלמידיו הביאו דברים בשמו. אז בין השאר דגל מחנה אפרים זה הנכד של הבעל שם טוב, שהוא שהוא היה תלמידו של המגיד ממעזריץ'. והוא אומר כך: שמעתי מהרב המגיד המנוח רבנו הרב דוב בער ז"ל המגיד ממעזריץ'. שם אחת שפרה ושם השנייה פועה, שהוא רומז על שתי ה של שם הוויה ברוך הוא. האחת שפרה, היינו ה אחת שפרה שמשפרת את הולד, דהיינו על ידי תשובה ומעשים טובים. והשנייה פועה, הוא לשון דיבור שהוא מלכות. אז הוא לוקח את זה יותר לקבלה. שם י"ק ו"ק מורכב משני חלקים: י"ק ו"ק. ויש בכל חלק את האות ה. וזה כנגד עשר הספירות. אז ה ראשונה היא כנגד הבינה, והא שנייה היא כנגד המלכות. אז ה הראשונה זה שפרה שקשורה לתשובה ומעשים טובים, ממקור הבינה, התשובה באה. כך אומר הרב קוק ב באורות התשובה וזה מקורו בהרבה ספרים פנימיים שהמושג הבינה קשור לתשובה. גם פה למשל זה מה שהוא אומר ששפרה משפרת את הולד דהיינו על ידי תשובה ומעשים טובים. זה משהו ברמה מאוד מאוד עליונה, ספירת הבינה, ה העליונה שהיא משהו מאוד מאוד עליון בעשר הספירות. ולעומת זאת יש גם ו"ק. הו"ק זה עוד שש ספירות, והא האחרונה זה ספירת המלכות שהיא הספירה התחתונה. והשנייה פועה, הוא לשון דיבור שהוא מלכות. וזה עכשיו מעבר לספירות, זה בינה וזה מלכות וזה, בסדר, מה זה אומר לנו? אז בחסידות, השאלה מה זה אומר לנו? שתי בחינות אלו הן בחינת עלמה דאתכסיה ועלמה דאתגליה. יש משהו עולם שהוא מכוסה, עולם שהוא עליון, שהוא גבוה מאיתנו. זה בחינת הבינה. ויש עלמה דאתגליה שהוא משהו יותר גלוי. עכשיו הוא לוקח את זה לעוד כמה, לוקח את זה גם לעולם חומרי מול עולם נשמתי. ולכן יש אדם ש הוא מדבר על זה, יש אדם שמייגע, מתייגע כדי להגיע לפרנסה ועושר, ויש אדם שמייגע את עצמו ל להעלות נשמות ישראל ולייחד קודשא בריך הוא ושכינתא. שזה קשור יותר לעולם העליון. אבל אני רוצה לקחת את זה לכיוון נוסף ולומר שבעצם זה שאנחנו מדברים על אה על משהו עליון יותר, בחינת הבינה, ועל משהו תחתון יותר, זה קשור בכלל למושג הזה של שפרה ופועה, לא רק במובן של האם אתה עושה שיפור פרקטי או אם אתה פונה רגש. אלא האם אתה פונה לרמה של הילד או שאתה פונה לרמה מאוד מאוד גבוהה? והאמת היא שגם בחסידות עצמה יש את שני הדברים. מצד אחד חסידות, אנחנו מרגישים לפעמים פה בשיעור, כמו למשל גם בדברים האלה של הדגל מחנה אפרים, פתאום הוא מדבר איתנו על ספירות, עלמה דאתכסיה, עלמה דאתגליה, ה עליונה, ה תחתונה, מלכות. מה, עזוב אותנו, אנחנו לא מבינים בדברים האלה. זה צד אחד של החסידות שעוסקת הרבה בקבלה. מצד שני, החסידות מחפשת תמיד איפה זה פוגש אותך בחיים. איפה זה בנפש שלך. מה זה, איך זה מקדם אותך בעבודת השם בחיים? כאן זה דוגמה טובה לשני הדברים. זאת אומרת, קודם כל זה באמת משהו כנגד הבינה וכנגד המלכות. שם אחת שפרה, ה אחת, ושם השנייה, ה שנייה, זה פועה. זה משהו רוחני, עליון, בספירות. אבל בעצם יש פה משהו שממש נוגע לחיים. משום שבכל דבר ודבר, אז האדם צריך תמיד מצד אחד להציב לעצמו, הוא מציב לעצמו מטרות. הוא צריך מצד אחד להציב לעצמו מטרות קרובות, מטרות שהוא מסוגל לעמוד בהם. כי אם הוא יציב לעצמו איזו שאיפה מאוד מאוד עליונה, והוא לא יעמוד בה, אז הוא יקרוס. אז הוא יתנפץ לו והוא ייפול והוא לא יגיע לכלום. ולכן צריך להציב לעצמו מטרה קרובה. דור צופה לישועה קרובה, להגיע ל עוד צעד, ועוד צעד, ועוד צעד. וכל פעם משהו שמתאים לי, משהו שאני בנוי לו. מצד שני, אם האדם תמיד יהיה רק בבחינה הזאת של הרובד המתאים לי, אז הוא לעולם לא מתרומם, הוא לעולם לא מגיע למשהו שהוא יותר עליון. אדם כן צריך להציב לעצמו שאיפות מאוד גדולות, מאוד גבוהות. יש מחלוקת בגמרא בברכות, פרק שישי, כאשר יש לאדם פרוסה ושלמה. כ כיכר לחם שלמה ופרוסה. על מה בוצע? הלכה בהלכות ברכות. על מה מברכים המוציא לחם מן הארץ? על הפרוסה או על השלמה? מה הסברה, מה אתם יודעים? מה נפסק להלכה, אתם יודעים? על השלמה. כן, מברכים על השלמה. אז מה הגיון לברך על פרוסה? איזה היגיון יש בזה? מה הסברה בזה? ברור, צריך לברך על הדבר היותר חשוב והיותר משמעותי. אז אומרים לברך על השלמה. התשובה היא כי הפרוסה היא מתאימה לך. זה משהו שאתה לוקח פרוסה, מכניס לפה. כיכר לחם, אתה לא לוקח ומכניס לפה. אתה צריך להיות לעבד אותה, לפרוס אותה לפרוסות כדי אז זה לא רק בגלל הזמן, ייקח עוד 10 שניות. אלא בגלל שזה מצד אחד איזה מטרה מאוד מאוד גבוהה, ומצד שני יותר שלמה. מצד שני יותר רחוקה ממני. הגמרא מספרת שם שהיה שם אדם בשם שלמן, אחד מהחכמים, שהוא בא ואמר מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. אז איך מכניסים פרוסה בתוך השלמה? למשל כמו שאנחנו עושים בליל הסדר. יש לנו שלוש מצות ואנחנו לוקחים את האמצעית, פורסים אותה לשתיים, יחץ. אז חצי אחד לאפיקומן, ואחר כך כשאנחנו מברכים המוציא לחם מן הארץ, יש שם בעצם שתי מצות שלמות מלמעלה ומלמטה, ובאמצע פרוסה. וככה אנחנו מברכים על זה. מדוע? כי זה בעצם מבטא את הנקודה הזאת של ה מצד אחד אני עטוף במטרות גבוהות, במטרות עליונות, שלמות. מצד שני, יש לי גם את הפרוסה. יש לי גם את המטרה המטרה של הביניים, את ה צד צד וקצת. טיפה טפח מעל מה שאני רגיל. X פלוס 1. הדבר הזה בא לידי ביטוי באמת באישיות של שפרה ופועה. שפרה היא משפרת את הולד. לשפר זה תמיד לדחוף קדימה. רגע, אז מה הלאה? אז איך אתה מתקדם? כל הזמן מצפים לך רגע. אז מה אתה שואף? ומה המטרות שלך עכשיו? ולאן אתה הולך? ומה יהיה פעם הבאה? שואפים כל הזמן קדימה. לעומת זאת, פועה היא פועה על הולד ומדברת איתו בשפתו. כמו שאמרנו קודם, אתה רואה הורים משמיעים קולות לילדים. אתה צוחק על זה קצת. אדם מבוגר משתטח ומשמיע קולות כמו תינוק. אז למה יכול להיות גם רב גדול. הוא בא הביתה ולתינוק שלו, לנכד שלו, הוא מדבר בשפה תינוקית. הוא לא, למה הוא לא יעביר לו שיעור? למה הוא לא יגיד לו איזה פסקה מהרב קוק זצ"ל? אנחנו מבינים לבד למה. כי סביר להניח שהתינוק יתחיל לבכות, לא בגלל שהוא לא מזדהה עם הרעיונות של השיעור, אלא בגלל שאתה מדבר איתו בשפה שהיא לא השפה שלו, הוא מרגיש לא שייך. וראה זה פלא, דווקא כשאתה מדבר אליו במלמולים חסרי פשר, אז הוא נרגע והוא מחייך והוא שמח. אז באיזו שפה אנחנו צריכים לפנות לילד? בשתי השפות גם יחד. שפרה ופועה. ודאי שבילדותו צריך להשמיע לו צלילים רכים, גם אם הם חסרי פשר. כי הם נעימים לו והם משדרים לו איזשהו שדר. אבל גם בהמשך החיים אנחנו צריכים מצד אחד לתת לילד את ה רמה של פועה, את הרמה של משהו שמדבר אליו. משהו שנעים לו, משהו שמתחבר אליו. ומצד שני, אנחנו כן תמיד צריכים להציב רף יותר גבוה. להציב, זה גם לעצמנו וגם בישיבה. פעם אמר לי ראש ישיבת הסדר, הוא אמר לי שהוא רואה את עיקר תפקידו ב להלחיץ את הרמים. מה הכוונה? באופן טבעי הכי כיף לרמים ל לזרום עם התלמידים. למשל, מה קצב הלימוד בגמרא? אז תהיה בייזי, התלמידים רוצים יותר בנחת. בוא לא נעבוד כל כך קשה. נהיה עוד יומיים על הסוגיה. בסדר. לא. הוא אמר לי אני בתור ראש ישיבה תפקידי לזרז אותם. אז לזרום איתם. אז לעבוד יותר קשה ולהביא את החבר'ה יותר קשה ו וכן הלאה. אז אני לא בטוח שבהכרח תמיד הרמים הם זורמים עם התלמידים וראש ישיבה תמיד מלחיץ. לא יודע, זה ככה היה התחושה שלו. אבל ה אבל בוודאי שכמו שלילד אתה לא רק ממלמל לו צלילים חסרי פשר, אלא אתה גם מנסה לתת לו גירויים אינטלקטואליים, ואתה שר לו שירים, ואתה מספר לו סיפורים, גם אם הוא לא מבין לגמרי. ואתה אתה כן, אתה רוצה שהוא ירכוש אוצר מילים גבוה ואתה רוצה אתה רוצה לרומם אותו. אתה רוצה שפרה, לא רק פועה. כך גם האדם לעצמו וכך גם ב בין רב לתלמידו ובין מורה לתלמידו ובין הורה לילדו. וזה בעצם עוד איזו שהיא מדרגה של ה של השפרה של השיפור. נסיים בדברי רב זר זאב וולף מזי'טומר. גם אחד מתלמידיו של מגיד ממעזריץ'. שכתב ספר בשם אור המאיר. זה ספר על כל חמישה חומשי תורה, אבל יש לו גם על שיר השירים. בביאור לשיר השירים אז הוא אומר שהצדיקים נקראים שופר. למה? על שם שם אחת שפרה בשם השנייה פועה. שם אחת שפרה על שם שמשפרת את הולד. דהיינו הצדיק הוא המשפר. הוא מייפה את מי שאין בו דעה. והרי הוא כעולל וכי יונק המלוכלך ומתו עב מהעוונות שדש בעקבותיו. ולא ידע ללכת יושר. כיוון שנבער מדעת קונו. בא הצדיק, משפר ומייפה אותו מכל חלוף רצון. ושופר רומז לבינה. עולם התשובה. גם כן מטעם שהיא האם הרוחצת צואת בניה וימין פשוטה לקבל שווים. מי שרוצה לגשת אל העבודה פנימה, להזיז מתוך נפש בני ישראל, לקרב לבב בני ישראל לבורא ברוך הוא, מחויב לקנות לעצמו בחינה זו למצוא לכל אחד ואחד מישראל צד זכות וטובה. אז הוא לוקח את זה לכיוון קצת אחר. במובן מסוים ממש הפוך מדגל מחנה אפרים. למה הפוך? כי הוא אומר שהשופר שזה פועה רומז לבינה. כי השופר זה תשובה, אז בינה זה תשובה ו טוב. אבל אבל בעומק, מה הוא בעצם אומר? הוא אומר שצד אחד זה לשפר באמת. צד שני זה להסתכל בעין טובה על מה שקיים. כן, למצוא לכל אחד ואחד מישראל צד זכות וטובה. במובן הזה זה דומה למה שאמרנו על שפרה ופועה. שפרה זה לשפר, זה תמיד לשאוף למשהו יותר גבוה. אז לדחוף לדחוף, לעורר, לתקן, להדריך לדרך יותר טובה. מצד שני פועה זה להסתכל, כך הוא מסביר, להסתכל בעין טובה, לראות צד זכות וטובה בכל אחד ואחד מישראל. וזה למעשה, הכוח הזה הוא הכוח של הפועה, של לראות אותו כמו שהוא, ולאהוב אותו כמו שהוא. הקדוש ברוך הוא אוהב אותך כמו שאתה? נראה לי שכן. אוהב כל יהודי. אתה אוהב כל יהודי? אתה אמור לאהוב כל יהודי. רגע, אתה לא רוצה שהוא ישתנה? אתה לא רוצה שהוא יתקדם? אתה לא רוצה שהוא ישתפר? אז איך זה שאתה אוהב אותו כמו שהוא? כן, צריך להחזיק את שני הדברים יחד, שפרה ופועה. גם להשתפר, להסתכל כל הזמן בביקורת. מה צריך לתקן? מה לא בסדר? וגם להסתכל באהבה, בנחת, בעין טובה, למצוא את צד הזכות והטובה שיש לכל אדם באשר הוא. שאלות? בהצלחה. חזק ומתחזק.