פרשת ויגש – מה הייתה התוכנית של יוסף

המתח שבין הפרשיות

פרשת ויגש פותחת בשיא מתח דרמטי. השאלה המתבקשת היא: מדוע נעצרה הקריאה בסוף פרשת מקץ דווקא בנקודה הכי טעונה? הגביע התגלה באמתחת בנימין, יוסף הכריז שבנימין ישאר עבד במצרים, והאחים עומדים חסרי אונים. אמנם אפשר לטעון שזו טריחא דציבורא – שלא להאריך מדי בפרשה אחת – אך נראה שיש כאן משמעות עמוקה יותר.

אנחנו, הקוראים, כבר יודעים את ההמשך. הקריאה בשנה שעברה כבר חשפה בפנינו את התגלות יוסף, את הדברים הנוקבים של יהודה, את "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה". אז מה התכלית בהשארת המתח הזה לשבוע שלם?

מצוקה כהזדמנות: הפיכת צרה לצוהר

כאשר אדם נמצא בצרה, התגובה הטבעית היא לחשוב מה לעשות – להילחם, להתחנן, לברוח. אבל התורה מלמדת אותנו גישה אחרת: לא רק לחשוב מה לעשות, אלא למה הקדוש ברוך הוא הביא עלינו את הצרה הזאת. הצרה צריכה להפוך לאוצר, לצוהר – חלון אל הקדוש ברוך הוא.

האחים עומדים בצרה צרורה. האפשרויות שלפניהם:

  • להילחם – שמעון ולוי לבד חיסלו את שכם, ויהודה היה בטוח שהוא לבדו יכול להשמיד את כל מצרים. אבל מלחמה תמיד כרוכה באבדות, וזה לא בטוח.
  • להיכנע – "הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". אולי אחוות עבדים תאפשר להם לשמור על בנימין, כמו שאנשים בשואה ניסו לשמור אחד על השני. אבל גם זו אפשרות עגומה.

בפועל, מהרגע שהגביע נתגלה עד שהם חזרו לארמון של יוסף, עברו שעות. בזמן הזה הם מהרהרים: "מה זאת עשה אלוהים לנו?" חז"ל השאירו לנו שבוע שלם להרהר בעניין הזה – מה עושים עם צרה? לאן לוקחים אותה? זו שאלה רלוונטית לכל צרה: כלכלית, בריאותית, ביטחונית. כל דבר שבא לאדם או לעם צריך לגרום להרהור: מה הקדוש ברוך הוא רוצה שנלמד מכך?

כוונתו של יוסף: שתי תשובות מרכזיות

יוסף מתחיל את כל המהלך בכך שהוא מאשים את האחים במרגלות, שואל על משפחתם, דורש להביא את בנימין, ולבסוף מטמין את גביע הכסף באמתחתו. מה בעצם המטרה?

פירוש ראשון: הגשמת החלומות

לפי פירוש זה, יוסף רצה להגשים את חלומותיו. בחלום הראשון, אחד עשר אלומות השתחוו לאלומתו – זה דורש את נוכחותם של כל האחים. כשהגיעו רק עשרה, הוא דרש: "הורידו אליי" את בנימין. אבל היה גם חלום שני: השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו – זה כולל גם את יעקב (או את בלהה שעומדת במקום רחל).

אולי זו הייתה התכנית: להשאיר את בנימין במצרים, ואז לאלץ את כל המשפחה לבוא – יעקב והשפחות. רק אז, כשכולם ישתחוו, הוא יתגלה. אבל "לא יכול יוסף להתאפק" – המילים של יהודה, הדאגה לאביהם, שברו אותו לפני שהתכנית הושלמה.

פירוש שני: מבחן התשובה

פירוש זה טוען שיוסף ביקש להעמיד את האחים במבחן: האם הם באמת חזרו בתשובה על מכירתו? הוא משחזר את המצב המקורי בדיוק:

אז, במכירת יוסף:

  • יוסף היה בן רחל האהובה
  • הוא היה המפונק, בעל כתונת הפסים
  • האחים שנאו אותו וקינאו בו
  • כשנשארו לבד, הם מכרו אותו לעבדות

עכשיו, עם בנימין:

  • בנימין הוא הבן הנותר של רחל
  • יעקב לא רוצה לשחרר אותו: "פן יקראנו אסון"
  • למרות שבנימין כבר בן 30 (כמו יוסף שהיה בן 17 פלוס 22 שנה שעברו)
  • האחים אף מכנים אותו "גנב בן גנבת" – ממש כמו שהסתכלו על יוסף

השאלה: האם הפעם הם יוותרו על בנימין כמו שוויתרו על יוסף? או שהפעם הם יילחמו עליו, יגנו עליו, ימסרו נפש בעדו?

יהודה צועד קדימה: "עבדך ערב את הנער"

כאן מגיע השיא. "ויגש אליו יהודה" – צעד קדימה, פיזית ורוחנית. יהודה לא אומר רק "אנחנו מוכנים להיות עבדים". הוא אומר משהו הרבה יותר עמוק: "עבדך ערב את הנער".

המילה "ערב" טומנת בחובה משמעויות רבות:

  • מעורבות – "אנחנו מעורבים יחד, אנחנו דבר אחד"
  • ערבות – "אם הוא לא משלם את החוב, אני משלם בשבילו"
  • אחדות – בני לאה ובני רחל, כולנו ביחד

זו בדיוק התשובה שיוסף חיכה לה. האחווה האמיתית, הדאגה האמיתית, הנכונות למסור את הנפש. כשיוסף רואה את זה – "לא יכול יוסף להתאפק". המבחן הושלם. התשובה קרתה. האחים השתנו.

מצרה לגאולה

השבוע שבין מקץ לויגש מלמד אותנו שצרה היא לא רק איום אלא גם הזדמנות. הזדמנות להסתכל פנימה, לשאול את השאלות הקשות, לעבור תהליך של תיקון. האחים עמדו בצרה הזאת ויצאו ממנה משונים לטובה.

וכך גם אנחנו – בכל צרה שבאה עלינו, אישית או לאומית, צריכים לזכור: לא רק לשאול "מה לעשות", אלא "למה זה בא" ו"מה אני אמור ללמוד מכך". הצרה צריכה להיות צוהר – חלון אל הקדוש ברוך הוא, ואל עצמנו האמיתיים.

תמלול השיעור


ערב טוב. ברשות מוריי ורבותיי.
פרשת ויגש פותחת בשיא המתח. עד כדי כך שיש מקום לשאול. למה עצרו בסוף פרשת מקץ בצורה כל כך שאתה לא יכול להירדם בלילה?
תמיד, תמיד בסדרות, בשיא המתח עוצרים.
כן. משאירים למחר.
כן. אז האם באמת עשו את זה בשביל שנישאר במתח?
הרי אנחנו יודעים באמת את ההמשך. יש כבר ספוילר. אנחנו יודעים, כבר שמענו את קריאת התורה הזאת גם בשנה שעברה, ואנחנו יודעים שיהודה ייגש ויגיד לו עבדך הרע את הנער ומביא לאמור ו וחלילה בראותו כן הנער ומת והורידו עבדך שיערות עבדך אביב ויגון שאולה, זה לא יכול לסף לדרפק והוא מתגלה ואומר אני יוסף אחיכם, מי שמחרתם אותי מצרים.
אז אנחנו יודעים כבר את הסוף. אז בכל זאת למה יש את הפער הזה של שבוע? שבוע ימים בין זה לבין זה.
אז זה בעצמו דבר.
לא, ברור שצריך להמשיך את הסיפור. הסיפור צריך להיות כתוב. השאלה היא למה לא קוראים את זה גם בפרשת מקץ? אז אפשר להגיד, שמע, זה כבר פרשה ארוכה מדי. לא רוצים להאריך יותר מדי, זה טריחה דציבורה. לא רוצים להעמיס יותר מדי, אז כן.
כן. אפשר בהחלט לפרש ככה את הדברים. אבל נראה לי שיש פה עוד רמז. כשיש לאדם צרה, האחים נמצאים פה בצרה צרורה. סוף פרשת מקץ הסוף הוא מבחינתם נורא והיום. מבחינתם, מה שהולך וקורה פה זה ש מתגלה שהגביע נמצא באמתחת בנימין, ואשר יגורתי בא לי. מה שיעקב חשש פן יקראנו אסון ואמר, לא ירד בני עמכם.
ו ובכל זאת ראובן ויהודה אחריו, ובכל הכוח לוחצים על יעקב לשלוח איתם את בנימין. הנה זה קרה. הגביע נמצא במתחת בנימין, ועכשיו יוסף אומר, האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם.
או, אז אנחנו תכף נדבר על זה. נספיק לדבר מה הייתה הכוונה של יוסף. אבל קודם כל האחים נמצאים בצרה צרורה. מה האפשרויות שעומדות לפניהם? מה הם יכולים לעשות כרגע?
או להילחם. אני מזכיר לכולנו.
אתה צודק, הם בסך הכל 12 אנשים. 11 אנשים. נגד כל מצרים.
אבל אנחנו מזכירים לעצמנו ששניים מתוכם, שמעון ולוי, לבד חיסלו את שכם.
אתה צודק, אבל זה שניים, וזה 11.
אבל גם, גם למרות שמצרים זו מדינה, באופן טבעי כרגע מולם לא עומד כל הצבא המצרי. מי עומד כרגע מולם? שומרי הראש, משמר המלך של יוסף. שאנחנו לא נזלזל בזה בכלל. משמר המלך זה אנשים מאוד אמיצים, מאוד תקיפים, מאוד מיומנים.
ואף על פי כן, אם שניים שמעון ולוי הרגו עיר שלמה, יכול להיות שאחד עשר כאלה יכולים לעמוד כנגד כל משמר המלך. יכול להיות. חז"ל כן מתארים את זה. חז"ל אומרים שיהודה לבדו אומר אני לבדי הייתי יכול פה להשמיד את כל מצרים.
בפשטות, ששחרר אותו כבר. אחרי שחזרו פעם הראשונה הוא כבר שחרר אותו. על כל פנים, זו אפשרות אחת, להילחם.
אפשרות שנייה זה להתחנן. זה מה שהם בעצם עושים בהתחלה. או להגיד ינינו עבדים לאדוני. כולנו עבדים. גם אנחנו, גם אשר נמצא הגביע בידו. עכשיו הוא אומר, לא, לא, לא, רק הגביע, רק בנימין, לא אתם.
אז זה גרוע מאוד, כי לפחות הם נמכרים איתו לעבד, אז אולי בתור אחוות עבדים יכולים קצת לשמור אחד על השני, גם לא יותר מדי. אבל אפילו בשואה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לא להבדיל. גם בשואה אנשים שמרו אחד על השני. לא תמיד אפשר היה. לדעבון הלב, הרבה מקרים קרעו ילדים מחיק אמותיהם, ו והאנשים לא הצליחו לשמור על קרובי משפחתם, על הילדים שלהם, על ההורים המבוגרים, על האח. לא הצליחו לשמור. אבל יש הרבה שהצליחו. למשל, דוגמה אחת מאוד מפורסמת, הרב ישראל מאיר לאו, שהיה הרב הראשי לישראל, היום הבן שלו, הרב דוד לאו הוא הבן הרב הראשי לישראל. הרב ישראל מאיר לאו, האבא, הוא ניצול שואה. הוא היה ילד בן חמש או שמונה, משהו כזה, כשפרצה השואה, ואח שלו, נפתלי, טוליק, אז הוא שמר עליו. את ההורים לא הצליחו להציל, ההורים נלקחו למשרפות. אבל הפעם האחרונה שאמא שלהם ראתה אותם, היא אמרה לנפתלי, האח הבכור, אמרה לו טוליק, שמור על לוליק. טוליק זה הקיצור של נפתלי, ולוליק קיצור של ישראל. וזה המשפט האחרון שהם שמעו ממנה לפני שנלקחה למשרפות. ואותו האח הבכור, האח הגדול של הרב ישראל מאיר לאו, הצליח באמת בתשועה מופלאה ובמסירות עילאית, הצליח לשמור עליו. חלק מהזמן הוא החביא אותו בתוך שק, ושכב אותו כמו תפוחי אדמה. חלק מהזמן הוא אסף עוד כמה חברים, אז הם היו גבוהים, והוא הלך ביניהם ולא ראו שיש מישהו, עוד מישהו ביניהם. ילד. להציל ילד שמה, כי שמה לקחו, הצילו, השאירו בחיים רק מי שהיה לו כוח עבודה. ילד, מה קשור ילד? וזה היה זה, זה וילנה לפלא, זה דברים מדהימים. עכשיו יש כאלה. אני מכיר עוד כמה וכמה סיפורים על נתינה עילאית שאנשים אחד נתן לשני את המעיל, אחד נתן לאח שלו את הנעליים, שהוא הבין שבלי זה הוא לא ישרוד. אז אף על פי שזה לא 100 אחוז, אבל עדיין אחוות עבדים, אז כולנו נהיה עבדים, אולי איכשהו נצליח לשמור אחד על השני. לשמור על בנימין.
שאלה טובה. על כל פנים, הם נמצאים בצרה צרורה. מה שלא יהיה זה הולך לקרות רע. כי גם אם כולנו עבדים, זה על הפנים. גם אם אנחנו הולכים למלחמה, אז במלחמה באופן טבעי יש אבדות. יכול להיות שנצליח לנצח, אבל יכול להיות שחלקנו לא נחזור. זה איך שלא יהיה, הם עומדים בצרה צרורה.
ואולי התורה מלמדת אותנו כאן שכאשר יש לאדם צרה, אז הוא לא צריך רק לחשוב מה לעשות, אלא לחשוב לעצמו למה הקדוש ברוך הוא הביא לי את הצרה הזאת. ואם הוא הביא לי את הצרה הזאת, הצרות צריך להפוך אותם ל אוצרות. את הצרה צדי ריש הא צריך להפוך ל צוהר. צדי הא ריש. זה צוהר, זה חלון אל הקדוש ברוך הוא. ודווקא כאשר אנחנו מחכים פה איזה שבוע, שבוע ימים בין הפרשה הקודמת לפרשה הזאת, שנהרהר קצת. באה הצרה לאדם, באה הצרה לעם ישראל, באה הצרה לשבטים. מה אנחנו עושים איתם? לאן אנחנו לוקחים את זה? אז נכון, זה קרה תוך שניות. יוסף אמר קדימה, רק בנימין עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם. באותו רגע, ויגש אליו יהודה. יהודה צועד צעד קדימה. זה לא היה פה שבוע. אבל מצד האמת, כ הרבה פעמים אדם נמצא זמן בצרה, עד שהוא מוצא פתרון. זה לא תמיד כזה מיידי. גם אצלם זה לא היה כזה מיידי. כי בהתחלה האיש אשר על הבית רדף אחריהם, והם כבר היו בדרך לארץ כנען. ובדרך הוא מוצא אותם ואומר להם תעצרו, אני אחפש את הגביע, הלו זה אשר ינחש ינחש אדוני בו. ו ואז הוא מוצא את גביע הכסף שהוא הרי בעצמו יטמין, הוא ידע בדיוק איפה לחפש. ואז הם הולכים העירה. מעמיסים ויעמיסו יש על חמורו וישובו העירה. הם חוזרים לעיר, זה לוקח כמה זמן. אולי שעה. עד שהם מגיעים חזרה לתוך העיר, לתוך מצרים, ומגיעים לארמון של יוסף, כל זה לוקח זמן. בזמן הזה הם מתייעצים. בזמן הזה הם מקין על חט. בזמן הזה מהרהרים מה זאת עשה אלוהים לנו.
אז את הזמן הזה חז"ל השאירו לנו שבוע להרהר בעניין הזה של צרה. צרה שבאה לאדם, מה הוא עושה איתה? לאן הוא לוקח את זה? אז זה בעצמו לימוד גדול לדעת איך להתייחס לכל צרה. אם זה צרה כלכלית, אם זה צרה בריאותית, אם זה צרה ביטחונית, אם זה כל דבר, כל דבר שבא לאדם או לעם, צריך להסתכל עליו באופן הזה ולשאול את עצמנו מה בעצם המשמעות של הדבר, מה הקדוש ברוך הוא רוצה שאנחנו ניקח מהנקודה הזאת.
מה באמת הייתה המטרה של יוסף בכל העניין? הרי יוסף מלכתחילה מתל בהם. אומר להם מרגלים אתם, ערבת הארץ באתם לראות. ואז הוא אומר רגע, רגע, אבל אמרתם שאתם הייתם 12 בנים. איפה עוד, אתם רק 10 פה. אה, אחד איננו. אחד מת. אחיו מת. אה, אחיו מת ויותר הוא לבדו? איפה הוא? עלו אליי הורידו אליי ואשים מעייני עליו. אני רוצה לראות אותו. הוא יודע מה שהוא עושה. הוא בדיוק מוביל אותם לאיזשהו צד, ומה בעצם המטרה? אז יש כמה תשובות בדבר הזה, מה בעצם הייתה הכוונה של יוסף בכך שהוא מנסה אה, כביכול להתעלל באחים.
מה הוא ניסה להשיג? אפשרות אחת להסביר, שהוא ניסה להגשים את החלומות. הרי היה לו חלומות. החלום שלו היה ש 11 שיבולים משתחווים לו. 11 אלומות. זאת אומרת, 11 האחים. ואז הוא בעבורו יש רק 10. רגע, אז אני צריך את החלום שיקרה. אז אני צריך 11. תביאו את בנימין. מביאים את בנימין, אוקיי, זה החלום הראשון, אבל היה גם חלום שני.
גם רחל ויעקב. אז רחל נפטרה, אז אולי בלהה.
כן, בלהה היא שפחת רחל. היא עומדת במקום רחל. אז אולי בגלל זה הוא אומר, טוב, אז השאיר פה את בנימין, ואז הם בהלת ברירה אני אכריח אותם לבוא עם כל המשפחה, שיביאו גם את יעקב והשפחות. ואז אחרי שכולם ישתחוו לי, אז אני אתגלה. הוא לא עמד בזה. ולא יכול יוסף להתאפק. מה המשמעות של לא יכול יוסף להתאפק לפי הפירוש הזה? הוא מבחינתו רוצה להתאפק עוד, כי הוא עוד לא השלים את כל המשימה. המשימה הייתה להגשים את החלומות. החלום השני עוד לא יתגשם. אבל הוא לא יכול להתאפק. הוא שומע את יהודה, הדברים פורטים לו על נימי הלב, הוא לא מסוגל יותר. או שהוא אומר לו ש כיראותו כן הנער ומת, והורידו עבדך צבא, עבדך אבינו בעגון שאולה. הוא אומר לעצמו, אם באמת עכשיו הם ילכו ליעקב ויגידו לו בנימין בכלא, ויעקב ימות, זה גם לא יגשים את החלום שלי.
נכון, 131, נכון. אז אם כן, זה פירוש אחד. שזו הייתה המטרה של יוסף. פירוש שני, שיוסף בעצם מה שהוא רצה זה להחזיר את האחים בתשובה. או לבחון אותם. כלומר, הוא רצה להעמיד את האחים באותו מצב, באותה סיטואציה בדיוק כמו שהיו במכירת יוסף, ולראות כיצד הם מתנהגים.
מכירת יוסף היה פה את יוסף, שהוא בן אחד של רחל. רחל האישה האהובה. יוסף הבן המפונק, לאו דווקא מפונק באופי, אבל הבן שאבא שלו מכיר לו טובה יותר משאר כל האחים. נותן לו כתונת פסים. כל האחים הולכים לראות צאן, ויוסף נמצא עם אבא.
אדרבא, הוא האח השנוא. הוא האח שכולם שונאים אותו, שכולם מקנאים בו. וזה כאשר הם נמצאים לבד, מה הם עושים? משליכים אותו לבור, אחר כך מוכרים אותו למדיינים. אומר יוסף לעצמו, אני אעמיד אותם באותה סיטואציה בדיוק. אני אביא את הבן הנותר של רחל, בנימין, שהוא גם כן הבן המפונק כביכול, והאהוב על יעקב. איך אנחנו רואים שבנימין הוא הבן האהוב על יעקב? הוא לא רוצה לשחרר אותו. פן יקראנו אסון. רבותיי, זה לא איזה ילד קטן. איך יש שיר כזה, אהוד בנאי, הילד בן 30. בנימין היה בן 30 באותו זמן. בן 30, בדיוק. החז"ל עושים את החשבון. יוסף בן 17 שנה כשהוא נמכר, עוד 22 שנה, יוצא ככה, שהוא היה בן 30.
כן, אז זה לא איזה ילד, פן יקראנו אסון. הלו, אדם מבוגר.
נכון, הוא לא היה שותף למכירה, הוא בן קטן, נכון. וגם, כן. על כל פנים, בנימין הוא לא ילד. אז למה אבא שלו דווקא עליו הוא דואג? כי הוא היחיד שנותר לו מאשתו האהובה. רחל נפטרה בגיל צעיר. יוסף, התורה אמר אח טרוף תורף. נשאר לו רק בנימין. זה היחיד מאשתו האהובה. הוא לא רוצה לתת אותו. ולכן האחים באמת עוד יותר יקנאו בו, ועוד יותר יראו אותו בעין רע. ועכשיו מה עוד מתברר? שהוא גם גנב את גביע הכסף. אז בכלל ישנאו אותו. המדרש אומר שהם אמרו לו, גנב בן גנבת. למה הם קוראים לו בן גנבת? רחל גנבה את התרפים. והנה אללה איתך, גם אתה גונב את הגביע. אז הם האשימו אותו. אומנם לפי פירושים אחרים, הם הבינו שזה הכל עלילה. כי עובדה שהם ראו גם את הכסף שלהם בפי אמתחותיהם, והם הבינו שהם לא גנבו את הכסף. כל אחד יודע על עצמו, אני לא גנבתי את הכסף, הנה הוא מונח בפי אמתחתי. אז מישהו פה מעלה עלילה. אבל זה גם חלק מהעניין. חלק מהעניין היה גם, שהם יחשדו קצת בבנימין.
ואם כן, עכשיו בוא נראה איך הם יגיבו. עכשיו בוא נראה האם הם מוסרים את הנפש להגן על בנימין, או שהם, יאללה, אז מוותרים עליו כמו שוויתרו על יוסף, כמו שמכרו את יוסף לעבד במצרים. אז זה בעצם משחזר את המצב של מכירת יוסף. אתם מכרתם את יוסף לעבד למצרים. האם תשאירו את בנימין להיות עבד במצרים? זו זאת הבחינה שעושה יוסף לאחים.
נדבר על זה, אבל עכשיו אני רק רוצה לומר, אנחנו כבר צריכים לסיים, אני רק רוצה לומר, שבסופו של דבר יהודה, גם לפי הפירוש הזה, בדבריו של יהודה, הוא מצליח במרכאות לשבור את יוסף. אנחנו נדבר בעזרת השם מחר, או מחרתיים, ביום רביעי נדבר על זה, על כיצד מצליח יהודה לשבור את יוסף, ולגרום לו שהוא לא יכול להתאפק. אבל בפשטות, עצם זה שהוא אומר עבדך ערב את הנער. להיות ערב זה קודם כל להיות מעורב, להיות מחובר. אנחנו מעורבבים יחד. אנחנו דבר אחד. ערב זה גם במשמעות של אם אחד לא משלם חוב, אז הערב משלם בשבילו.
וזה בעצם חלק מהעניין. עצם האחדות הזאת של יהודה עם בנימין, של המנידים של בני לאה, יחד עם הבן הנותר שנותר מרחל. יוסף רואה את זה ולא יכול יותר יוסף להתאפק.
זה מה שהיה, נכון. אחר כך בחלוקת המלוכה, יהודה ובנימין הולכים יחד, נכון. כן, נכון. טוב, נעצור כאן להיום. מיד אחרי התפילה יהיה לנו גם שיעור הלכה קצר בהלכות שבת. רבי חנניה בן קשיה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.