פרשת ויצא – ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו

  • מחבר:
  • קטגוריה:ויצא

מסע בודד ואבנים מחלוקת

יעקב אבינו בורח לבדו מפני עשיו אחיו. אחרי שזכה בברכות, עשיו מבקש להורגו, והוא נמלט אל חרן. הוא מגיע למקום כלשהו בשעת ערב, ועייף מהדרך הוא מחפש מקום ללון. הפסוק מספר: "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא).

רש"י מביא שני פירושים למילה "מראשותיו". לפי הפירוש הראשון, יעקב לא שם את האבנים מתחת לראשו כרגיל, אלא "הסבן כמין מרזב סביב לראשו" – סידר אותן כמעין פרסה מסביב לראשו. מדוע? מפני חיות רעות. אמנם אם יבוא נמר או אריה, האבנים לא יעצרו אותו, אבל לפחות מפני נחש או עקרב – האבנים יגנו על הראש, החלק החיוני ביותר בגוף.

יש כאן לקח עמוק על ההשתדלות: אף שאביו בירכו והקדוש ברוך הוא הבטיח לו הגנה, יעקב לא סמך על הנס. גם כאשר אין באפשרותך למנוע כל סכנה, עדיין חובה להשתדל ולמזער סיכונים. אם לא ניתן להגן על כל הגוף, לפחות נגן על הראש. זוהי השתדלות חכמה – עשה את המקסימום האפשרי במצב הנתון.

הנס של האבן האחת

אך רש"י מביא גם פירוש שני, המבוסס על המדרש: יעקב כן שם את האבנים מתחת לראשו ככרית. אלא שהתחילו האבנים רבות זו עם זו – כל אחת אמרה "עליי יניח צדיק את ראשו!" מיד עשה הקדוש ברוך הוא נס והפך את כל האבנים לאבן אחת.

מניין המדרש לומד זאת? בתחילת הסיפור נאמר "ויקח מאבני המקום" – לשון רבים, לפחות שתיים, אולי יותר. המדרש אומר שלקח בדיוק שתים עשרה אבנים. אבל למחרת, כשיעקב קם משנתו לאחר החלום המופלא של הסולם, הוא לוקח את האבן – יחיד! – ומקים אותה מצבה: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ויצב אותה מצבה" (בראשית כח, יח). איך מאבנים רבות הפכה להיות אבן אחת? זה הנס – הקדוש ברוך הוא איחד את כולן לאבן אחת.

אבנים רבות – האם באמת?

אבל מה פשר המשל הזה? האם באמת אבנים יודעות לריב? האם אכפת לאבן שצדיק יניח עליה את ראשו? ומה הפתרון – להפוך הכל לאבן אחת? בסוף גם אם זו אבן אחת גדולה, יעקב מניח את ראשו רק על חלק אחד ממנה, לא על כולה!

ברור שהמדרש מלמד אותנו משהו עמוק על מהותו של יעקב אבינו. כדי להבין זאת, נשים לב לתופעה מעניינת: יעקב מתעסק הרבה עם אבנים. כאן הוא לוקח אבנים ושם אותן תחת ראשו, ואחר כך מקים אותן מצבה. מיד לאחר מכן, כשהוא מגיע לחרן, הוא מגלה שאבן גדולה על פי הבאר, ואף אחד מהרועים לא מצליח להזיזה – אבל יעקב מוריד אותה כאילו זה פקק של בקבוק. בהמשך, כשהוא בורח מלבן, הוא מקים גל של אבנים ומצבה, ואומר: "עד הגל הזה ועדה המצבה" – גם אבן אחת וגם גל אבנים.

מה העניין הזה של יעקב עם אבנים?

אבן – אב ובן

חז"ל מגלים לנו סוד יפה: המילה "אבן" היא צירוף של "אב" ו"בן". האבן מסמלת את הרציפות בין הדורות, את הבניין המשפחתי והלאומי. כל דור הוא כמו שורת אבנים נוספת בבניין. הדורות הקודמים הם האבות, אנחנו הבנים, ובנינו הם השורה הבאה. אבנים בונות בניין, וגם "בן" מלשון בניין – "אל תקרא בניך אלא בוניך" (ברכות סד, א).

יעקב הוא האב האחרון בשושלת האבות. אחריו כבר לא יהיה "אבינו" נוסף – משה יהיה רבנו, נח לא ייקרא אבינו למרות שכולנו צאצאיו, ואפילו ראשי השבטים לא יקראו "אבינו". רק שלושה נקראים אבות: אברהם, יצחק ויעקב. הם אלו שעיצבו את המהות של האומה.

יעקב הוא האבא האחרון שממנו יוצאים כל הבנים – שנים עשר השבטים. ולכן בחלום הזה, כשהוא עדיין לא נשוי ואין לו ילדים, הקדוש ברוך הוא סיבב שילקח בדיוק שתים עשרה אבנים. זה לא מקרה – כל אבן מסמלת שבט עתידי. אבל כל האבנים הופכות לאבן אחת, כי זה אבא אחד עם בנים, עם אחד עם שבטים.

גל האבנים והמצבה – אחדות ויחידות

ולכן כשיעקב כורת ברית עם לבן, הוא מקים שני סמלים: מצבה – אבן אחת, וגל אבנים – אבנים רבות. "עד הגל הזה ועדה המצבה" (בראשית לא, נב). האבן האחת – זה יעקב עצמו, היחיד. גל האבנים – זה עם ישראל כולו, השבטים השונים שיוצאים ממנו. אבל הם גל אחד, בניין מאוחד.

כאן טמון המסר המרכזי: עם ישראל הוא אמנם מורכב מחלקים רבים ושונים – שנים עשר שבטים, מגזרים שונים, אשכנזים וספרדים, עולים ותיקים, עשירים ועניים, דתיים וחילונים – אבל כולנו צריכים להיות גל אחד, בניין אחד. לא אבנים מפוזרות שכל אחת מתגאה בעצמה, אלא מבנה מאוחד שכל אבן בו תומכת בחברתה.

כל אבן רצתה שיעקב יניח את ראשו עליה – כלומר, כל חלק בעם רוצה להיות "המרכז", להיות הכי חשוב. אבל הפתרון אינו לבחור אבן אחת על פני האחרות. הפתרון הוא לאחד את כולן לאבן אחת – שכולם יהיו חלק מאותה מטרה, מאותו ייעוד, מאותה זהות.

המשכיות הדורות – אחריות הבנים

ויש כאן גם מסר אישי ומשפחתי: האבות בנו בניין, והבנים צריכים להמשיך אותו. כל דור מוסיף שורה נוספת על הבניין של הדור הקודם. כשאדם נפטר, במיוחד בקיצור ימים, הוא משאיר אחריו אחריות כבדה – להמשיך את מה שהוא בנה, לקחת את מה שלמדנו ממנו, ולהוסיף עוד שורה בבניין.

יעקב אבינו, כשהוא בורח לבדו, עייף ומפוחד, שם את ראשו על אבנים. בחיצוניות זה נראה כמו רגע של חולשה, של בדידות. אבל באמת זה רגע של התגלות – הוא מבין שהוא לא לבד. הוא נושא עמו את האבות שלפניו, ובתוכו טמונים כל הבנים שיבואו אחריו. האבנים הרבות מתאחדות לאבן אחת – כי כל עם ישראל, על כל השבטים והדורות שלו, הוא בסופו של דבר אחדות אחת.

המצבה שהוא מקים למחרת היא לא רק סימן למקום הקדוש. היא גם סמל לבניין הנצחי של עם ישראל – בניין שכל דור מוסיף לו שורה, כל משפחה מוסיפה אבן, אבל הכל ביחד – אבן אחת, עם אחד, ייעוד אחד.

תמלול השיעור


ברשות מוריי ורבותיי, ערב טוב. דברי התורה והברכות לעילוי נשמת מוריס בן ציפורה.
ברגל האזכרת 11 חודש, לעילוי נשמתו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.
כאשר יעקב בורח מן ארץ ישראל, בורח לחרן. הוא בורח מפני עשיו אחיו. אחרי שהוא גונב את הברכות, עשיו רוצה להורגו.
הוא בורח לבדו.
"ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". מגיע לאיזה מקום, כבר ערב, הוא הולך לישון.
"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו".
"וישכב במקום ההוא".
אז הוא לוקח מאבני המקום ושם, מה זה מראשותיו? מה הכוונה מראשותיו?
כרית.
מתחת לראש. האמת, לא יודע אם ניסיתם פעם, זה לא כזה נוח להניח את הראש על אבן.
מי מניח את הראש על אבן?
מה?
כי אין ברירה, אתה אומר.
נעליים אולי לא היה לו?
אולי היה לו נעליים.
יכול לשים את הראש על נעליים, זה יותר נוח.
לא היה לו כלום, יחף הוא בורח?
חז"ל אומרים שבא אליפז, לקח לו הכל. אבל, אבל גם נעליים לא השאיר לו?
טוב.
שני פירושים. פירוש אחד, אומר רש"י, מראשותיו, אין הכוונה מתחת לראש.
אומר רש"י, הוא שם את זה מסביב לראשו. מדוע?
מפני חיות רעות.
לשונו של רש"י הוא אומר "הסאן כמין מרזב סביב לראשו".
מרזב, הכוונה היא, מין פרסה כזאתי מסביב לראש, להקיף את הראש, שהיה יראה מפני חיות רעות.

עכשיו, איזה חיות רעות? אם יבוא נמר, אז אם יש כמה אבנים מסביב לראש, זה מזיז לו?
לא מעניין אותו.
אז מה יכול להיות?
אולי נחש, עקרב.
אם תבוא איזה חיה רעה כזאת, אז עדיין היא יכולה לעקוץ אותו, להכיש אותו.
אבל לפחות לא בראש.
זה דבר כבר דבר ראשון שלומדים מכאן משהו על ההשתדלות.
בעיקרון, אבא שלו בירך אותו, הקדוש ברוך הוא בירך אותו, אבל עדיין, צריך לעשות השתדלות. לא סומכים על הנס.
ואפילו אם אין לך אפשרות למנוע כל מצב רע, לפחות מזהר סכנות, זה גם דבר חשוב.
אז תשים אבנים מסביב לראש.
יבוא עקרב, אז יקיש אותו ברגל ולא בראש. גם עדיף.
פירוש שני אומר רש"י,
הוא כן שם את האבן מתחת לראשו.
כמו כרית.
התחילו האבנים רבות זו עם זו. כל אחת אומרת, עליי יניח צדיק את ראשו.
זאת אומרת עליי יניח, זאת אומרת עליי יניח. מיד, עשה הקדוש ברוך הוא את כל האבנים האלה לאבן אחת.
מאיפה בא הרמז לדבר בפסוקים?
שבתחילה כתוב "ויקח מאבני המקום". כלומר, כמה אבנים הוא לקח?
אנחנו לא יודעים, לא כתוב כמה. אבל בטוח יותר מאחת. כי לא כתוב "ויקח אבן".
"ויקח מאבני המקום". כלומר, הוא לקח כמה אבנים, לא יודע לא כתוב כמה.
לפחות שתיים, אולי חמש, אולי 12, לא יודע כמה.
יש פירוש שהוא לקח 12. אבל הוא לקח כמה אבנים.
לעומת זאת, בבוקר, אחרי שהוא ישן שם, הוא חלם שם חלום, שהקדוש ברוך הוא מתגלה אליו. סולם מוצב ארצה, ראשו מגיע השמימה. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו.
קם יעקב משנתו ואומר, אכן יש אלוהים במקום הזה. אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמיים. אני מבין שהמקום הזה מקום קדוש.
ואז הוא לוקח, כתוב, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ויצב אותה מצבה". הוא לוקח את האבן ואומר האבן הזאת זה מצבה, זה סימן למקום הקדוש הזה שפה אני מתפלל אל השם, פה אני עובד את השם.
אבל שימו לב שכתוב "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו". אז כמה אבנים הוא שם מראשותיו?
אחת. כתוב אבן.
אז איך בהתחלה כתוב שהוא לקח מאבני המקום, פתאום זה הופך לאבן?
על זה אומר המדרש, נעשה נס. כל אחת מהאבנים רצתה שעלייה יניח הצדיק את ראשו. עשה הקדוש ברוך הוא נס, הפך את כל האבנים לאבן אחת, וכך הוא הניח את ראשו על אותה אבן.
קודם כל, נתחיל קודם כל בסיפור אמיתי שהוא קצת בדיחה אבל הוא בכל זאת סיפור אמיתי.
סבא של אשתי, זכרונו לברכה.
סבא אברהם קראו לו.
אז הוא הלך פעם אחת לבית אל.
יש להם קרובי משפחה בבית אל. היישוב בית אל אז היה יישוב חדש, זה היה לפני איזה 40 שנה. היישוב חדש, עוד לא היה שם כבישים מסודרים. היה שם דרכי עפר, בתים, היה כבר חשמל ומים, אבל זה היה, לא היה משהו הכל מסודר.
בשבת שהוא היה שם, הוא התארח אצל קרובי המשפחה, אז הוא הלך בדרך ומעד. היה שם איזה בור בדרך עפר, מעד ונפל, ממש התגלגל לתעלה בצד הכביש.
וחטף מכות. חטף ככה כמה, קצת נפצע, לא רציני, אבל קצת נפצע.
חזר הביתה, אשתו נבהלה. אמרה לו מה קרה?
אז הוא אמר לה כל האבנים ביישוב רבו, כל אחת אמרה, עליי יניח צדיק את ראשו.
אז זה, זה בשביל הבדיחה.
אבל באמת באמת, מה זה כל האבנים רבו?
אבנים רבות?
האבן אכפת לה שיעקב הצדיק מניח עליה את ראשו?
האבן לא יודעת לריב.
ומה הפתרון? להפוך את כולם לאבן אחת.
בסדר, אז זה אבן אחת, אבל בסוף הוא מניח את ראשו רק במקום אחד, לא בכל המקום באבן.
אז ודאי הדבר הזה הוא משל. המדרש הזה רוצה ללמד אותנו משהו על המהות של יעקב אבינו.
אם נשים לב, יעקב אבינו מתעסק הרבה עם אבנים. גם לוקח מאבני המקום, עושה את האבן מצבה. אחר כך הוא מגיע לחרן, ואז כל העדרים נאספים סביב הבאר, והאבן גדולה על פי הבאר.
ואף אחד לא מצליח להוריד את האבן מהבאר. בא יעקב, מוריד את האבן מהבאר כאילו זה פקק מבקבוק בקלי קלות.
בהמשך, כאשר לבן רודף אחריו, יעקב אומר, הוא מציב אבן וגם גל אבנים. גם אבן אחת וגם גל אבנים.
ואומר, "עד הגל הזה ועדה המצבה בינינו".
אז מה העניין שיעקב אבינו כל הזמן מציב אבנים?
חז"ל אומרים שהמילה "אבן" היא בעצם חיבור של המילה "אב" ו"בן".
מה הקשר בין אבן לאב ובן? משפחה זה כמו בניין.
כל דור הוא כמו עוד שורת אבנים בבניין.
כל דור ממשיך את הדורות הקודמים.
אז יש את הדורות הקודמים שהם האבות, אנחנו הבנים. הבנים שלנו זה כבר השורה הבאה בבניין. אבן זה מלשון בניין.
אבנים הם בונות את הבניין.
גם בן זה מלשון בניין. אל תקרא בנייך, אלא בונייך. בנים ובוניינים זה דבר קשור כי הבן הוא בעצם בונה את השורה הבאה של הבניין.
עכשיו יעקב, איך אנחנו קוראים לו? יעקב אבינו.
למה? יש לנו את אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו. שלושה נקראים אבות. זהו.
אחרים לא נקראים אבות. למשל,
משה נקרא רבנו, לא אבינו. הוא גם באמת לא אבא של כולנו. אתה לוי?
לא, אני גם לא לוי. משה היה לוי. אז רק מי שהוא משבט לוי, משה אולי אבא שלו.
הוא לא אבא שלי, כי אני לא צאצא שלו. נתן לנו את התורה לכן הוא רבנו. אבל למשל,
נח, כולנו באנו מנח. למה לא נקרא לו נח אבינו?
יותר מזה, שם, כולנו באנו משם. למה לא קוראים לו שם אבינו?
ועוד יותר מזה.
אם יש פה, אחרי שנוצר העם. אם יש פה, יש פה למשל כהן בציבור. מישהו פה כהן או לוי?
יש פה, הנה, אתה כהן? לוי.
אז אולי נגיד לוי אבינו?
כי אתה יודע מאיזה שבט אתה. אני לא יודע מאיזה שבט אני, אולי יהודה, אולי שמעון, אולי מישהו אחר.
אבל אתה יודע, אתה משבט לוי. למה לווים לא אומרים לוי אבינו?
כי רק שלושה הם אבות האומה.
זה השלב שבו התעצבה המהות של האומה. אברהם, יצחק ויעקב, הם אבותינו וזהו. כל השאר אנשים צדיקים, אנשים טובים, הם כן אבות אבותינו אבל אנחנו לא קוראים להם אבינו.
יעקב הוא האבא האחרון. אחריו הוא יודע, יבואו הבנים.
ולכן זה מצד אחד אבן אחת, מצד שני הרבה אבנים.
כי הרבה אבנים זה מסמל את 12 השבטים שיוצאים ממנו. ולכן, אבא, מה שאמרת, המדרש אומר שהוא לקח 12 אבנים.
הוא עוד לא יודע כמה בנים יהיה לו.
אבל סיבב הקדוש ברוך הוא כך שהוא לקח כמה אבנים, זה בדיוק היה 12. כי האבנים מבטאים את הבנים.
אבל כל האבנים הופכים לאבן אחת. כי זה אבא אחד עם בנים. זה בעצם המשמעות היא
נכון, הוא עוד לא היה נשוי.
אבל במהות שלו הוא כבר היה אב, אב האומה. וממנו יוצאים השבטים שהם שבטי י-ה.
ולכן, מצד אחד יעקב אבינו, הוא מציב, לוקח כמה אבנים והם הופכות לאבן אחת. כי בסוף המטרה היא שכל עם ישראל, כל השבטים השונים יהפכו לאחדות אחת.
וכך גם בסוף הפרשה, כאשר הוא בורח מלבן, ולבן רודף אחריו, ואז הם כורתים ברית, הוא שם אבן ושם גם גל אבנים.
"עד הגל הזה ועדה המצבה".
מכיוון שהאבן האחת זה אני, זה יעקב. אבל מצבת אבנים של הרבה אבנים זה כנגד עם ישראל.
וזה בעצם החשיבות של עם ישראל להיות קודם כל כגל אבנים שהם גל אחד, אבן אחת.
כלומר, כל האבנים מאוחדות, כל השבטים מאוחדים. הרבה פעמים התחושה היא בעם ישראל שיש מגזרים שונים, חלקים שונים, כאילו שבטים שונים בעם ישראל.
אבל חייבים לאחד את כולם. בלי קשר ל אשכנזים, ספרדים, עולים חדשים, ותיקים, עשירים, עניים, לא משנה מאיזה גלות באת, מאיזה אזור הגעת לארץ. כולנו עם אחד.
והדבר הזה הוא דבר מאוד מאוד משמעותי, האחדות של עם ישראל כבניין אחד.
וזה גם הקשר בין האבות לבנים. שהאבא בנה בניין, הבנים ממשיכים אותו.
ואם אנחנו נמצאים כרגע בהזכרה של אדם שנפטר בקיצור ימים ושנים, אז זה גם דבר שמלמד אותנו הרבה את החובה שלנו להמשיך את הבניין.
להמשיך עוד שורה. השאיר לנו אחריות גדולה. לקחת מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו? מה קיבלנו ממנו? ומה אנחנו יכולים לבנות על גבו את השורה הבאה של הבניין בעזרת השם.
נאמר קדיש על ישראל ולאחר מכן ניכנס פנימה לתפילת ערבית.
רבי חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל. לפיכך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.