בלוג

שיעור ראשון:
אז צהריים טובים.
אנחנו בפרשת ויצא, והשיעור שלנו הוא שיעור של פרשת השבוע לאור החסידות. אנחנו לוקחים בכל שבוע נושא אחד מתוך הפרשה ומעיינים בו לאור כתביהם של גדולי החסידות.
פה יש דפים, דפי מקורות למי שרוצה לקחת.

והנושא שבו אנחנו עוסקים היום.

הנושא שבו אנחנו עוסקים היום הוא הטריק של יעקב אבינו עם המקלות. כלומר, אנחנו רואים, מופיע גם לפניכם, יש עוד פסוקים שלא ציטטתי, כי כבר אה כבר לא נשאר מקום לדברים אחרים, אבל בעיקרון, אנחנו יודעים את הרקע שיעקב עובד אצל לבן, ו ובעקבות זה הוא עובד אצל לבן ב-7 שנים ב-2 בנותיו, רחל ולאה. ולאחר מכן, הוא רוצה לעזוב. אחרי שהוא סיים את ה-14 שנים, סיים את חובו לחברה, עכשיו הוא רוצה לחזור לארץ ישראל. והוא אומר ללבן: "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי."
"תנה את נשי ואת ילדי, אשר עבדתי אותך בהן, ואלכה."

לבן מתחנן לפניו שהוא יישאר. "אם נא מצאתי חן בעיניך, אני חשתי וייברכני אדוני בגללך." אני יודע שבזכותך אני מבורך, ולכן אני מבקש שתישאר. הוא לא אומר לו כתוב פה במפורש, אבל זה כתוב בפסוק הבא. ויאמר "נוקבה שכרך עלי ואתנה." מי אומר את המשפט הזה?
לבן, כמובן. שימו לב שהוא אמר גם את המשפט הקודם. פסוק כ"ז: "ויאמר אליו לבן: אם נא מצאתי חן בעיניך, ניחשתי וייברכני שם בגללך."
"ויאמר נוקבה שכרך עלי ואתנה." בעצם המילה ויאמר מיותרת. זה המשך של דברי לבן. אז למה זה זה כלל שהרבה פעמים אנחנו רואים אותו בתנ"ך, שכתוב הכלל הזה נקרא ויאמר ויאמר. כי הרבה פעמים יש את המציאות הזאת שאותו אדם אומר משהו, ואז עוד פעם כתוב ויאמר או ויאמר.
וזה תמיד בגלל שהאמירה הראשונה לא התקבלה. אז הוא צריך לומר עוד משהו. אז בהתחלה, לבן אומר לו: "אם נא מצאתי חן בעיניך", אני מבקש ממך, מה אני מבקש? נא זה לשון בקשה. מה אני מבקש? "ניחשתי וייברכני", הוא לא אומר מה הוא מבקש. אבל אומר: השם בירך אותי בגללי, בשבילי, כן, בגללך, סליחה. בגללך השם בירך אותי. אז אה, אז מה הבקשה? הבקשה שתישאר. אבל יעקב לא, כנראה הוא עושה פרצוף. אין, אין אה אין סרט מלווה לפסוקים. אנחנו לא רואים את הפרצוף של יעקב, אבל אה אבל אנחנו יודעים מזה שלבן חוזר ומבקש "נוקבה שכרך עלי ואתנה", המשמעות של הדבר זה שהוא בעצם אומר תגיד מה השכר שאתה רוצה ואני אתן לך. כלומר, תישאר, תעבוד אצלי עוד. ובסוף הפרשה, יעקב אומר את זה מפורש: "עבתיך 14 שנה בשתי בנותיך, ושש שנים בצאנך." כלומר, מעבר ל-14 שנה האלה, יעקב עובד עוד 6 שנים, תמורת שכר בצאן. וזה מה שיעקב מבקש. יעקב אומר לו: "אתה ידעת את אשר עבדתיך, ואת אשר מקנך איתי. כי מעט אשר היה לך לפניי ויפרוץ רוב, ויברך אדוני אותך לרגלי. ועתה מתי אשיג גם אנוכי לביתי." כל הפסוקים האלה, הם בעצם הקדמה לזה שיעקב רוצה לבקש שכר שווה. ציפיות שכר גבוהות. כי, אתה יודע איך עבדתי אצלך. כמו שמופיע בסוף הפרשה: "גנבתי יום, וגנבתי לילה, אכלני חורב ביום, וקרח בלילה, ותידה שנתי מעיניי." יעקב היה במסירות אדירה לצאן של לבן. ולכן הוא מבקש שכר יותר גבוה. "ויאמר מה אתן לך?" "ויאמר יעקב: לא תיתן לי מאומה." אני לא מבקש כסף. "אם תעשה לי הדבר הזה, אשובה אראה צאנך אשמור." "אעבור בכל צאנך היום, הסר משם כל שהנקוד והטלוא וכל שהחום בכבשים והטלוא והנקוד בעיזים, והיה שכרי." מה שאני מבקש, זה חלק מהכבשים והעיזים. איזה חלק? את היוצאי דופן. ודרך כלל, בכבשים, בכבשים, כלומר, הכבשים הם בדרך כלל לבנות, והעיזים הם בדרך כלל שחורות או חומות. אז הכבשים, אם יש בהם נקוד וטלוא, נקוד זה נקודות, טלוא זה עם טלאים, כמו טלאי על בגד. בימינו כבר אף אחד לא שם טלאי על בגד, נראה לי. אבל מה? כמו פרה, כאילו? כמו פרה. למה זה נקרא טלאים? כי בעיקרון, פעם, כשהיה חור בבגד, היום זה חור בבגד, יש בגדים שמראש עושים אותם עם חורים. בכוונה. אבל אה, אבל פעם, אם היה חור בבגד, אז היו לוקחים איזה חתיכה של בד ותופרים את זה מסביב לחור. זה הטלאי. אז כאילו, כשיש כתם גדול, זה כאילו שמו עליו טלאי, מדבקה גדולה כזאתי של צבע חום על הכבש. כן? אז זה בעצם הביטוי, זה כתמים גדולים. נקוד זה נקודות קטנות, טלואים, זה כתמים גדולים יותר, כמו כתמים של פרות, למשל. וגם כל שהחום בכבשים. החום זה גם יוצא דופן. כי הכבשים הם בדרך כלל לבנות. וטלוא ונקוד בעיזים. העיזים בדרך כלל שחורות או חומות. אז אלה שהם יוצאות דופן, שבעצם הן רובן לבנות ורק פתאום יש להם כמה כתמים כהים. או נקודות כהות. אז זה יהיה שכרי. למה יעקב רוצה דווקא את ה יוצאי דופן? כי הוא מכיר עם מי יש לו עסק. "וענתה בי צדקתי ביום מחר, כי תבוא על שכרי לפניך. כל אשר איננו נקוד וטלוא בעיזים וחום בכבשים, גנוב הוא איתי." אתה תראה שבעדרים שלי יש רק את ה את היוצא דופן, הנקודים, הטלואים, רחומים וכולי, רחומים בכבשים. וזה בעצם יהיה ההוכחה, שלא תוכל לטעון כנגדי שאני גנבתי ממך. ויאמר לבן: "הן, לו יהי כידבריך." רש"י מציין ש"לו יהי", הלוואי יהי כידבריך. זה בכלל לא שכר גבוה בעיני לבן. זה הלוואי. וואו, זה הרמת ציפיות כל כך גבוהות של שכר, בסוף זה מה שאתה מבקש? וואו, בקטנה, אני אשמח להיענות לבקשתך. אני הבנתי את ה, את העניין הזה של לוי כדבר, שהוא אומר, בסדר, אולי, הלוואי ולא יהיה לי טענות בגללך. הכל זה, למרות שכל מה שאתה עושה, אני אגיד שיהיה לי טענות בגללך. כן, אפשר גם להגיד כך. הלוואי שלא יהיו לי טענות נגדך. נכון. אה, עכשיו, יש כאן גם דיונים במפרשים, מה בדיוק יעקב התכוון, והאם לבן באמת רימה את יעקב, או שהוא נענה לבקשתו? קודם כל, אנחנו רואים בסוף הפרשה, שכתוב אה שיעקב אומר ללבן, הרי בסוף אחרי 6 שנים, יעקב בורח. כי הוא רואה שלבן לא ייתן לו לעזוב. הוא בורח ולבן רודף אחריו והקדוש ברוך הוא מתגלה אליו ואומר לו: "הישמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע." הוא בכל זאת מדבר איתו, אבל הוא בא והוא אומר לו: "למה גנבת את אלוהיי?" את הטרפים, הוא מחפש ולא מוצא. ואז: "וייחר ליעקב, ויירב בלבן. מה פשעי, מה חטאתי, כי דלקת אחריי?" וכולי וכולי. ואז הוא אומר לו: "זה לי 20 שנה בביתך. עבדתיך 14 שנה בשתי בנותיך, ושש שנים בצאנך, ותחלף את משכורתי עשרת מונים." כלומר, מה הכוונה "ותחלף את משכורתי עשרת מונים"? 10 פעמים החלפת את משכורתי. 10 זה לאו דווקא 10, זה הרבה פעמים. כל פעם שינית את משכורתי. זה טענה אחת. אמירה שהוא אומר את זה ללבן ולבן לא מכחיש. ומעבר לזה, בגם עוד לפני כן, לפני שהוא בורח, הוא קורא לרחל ולאה. והוא מסביר להם את העניין הזה. הוא אומר להם: "ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו." אני קורא בבראשית פרק ל"א מתוחילתו, לא מופיע לפניכם. צריכים הפסוקים בסוף פרק ל'. אז אה בפרק ל"א אומר יעקב קורא לרחל וללאה השדה אל צאנו. ויאמר להם: "רואה אנוכי את פני אביכן, כי איננו אליי כיתמול שלשום. ואלוהי אבי היה עמדי." כלומר, קודם כל, אבא שלכן עושה לי פרצופים, אני רואה שהוא זומם לפגוע בי. כי לא מוצא חן בעיניו שאני, כמו שכן מופיע לפניכם בפסוק האחרון של פרק ל', "ויפרוץ האיש מאוד מאוד, ויהי לו צאן רבות, ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים." פתאום יעקב הופך להיות עשיר עצום, אולי יותר מלבן, לבן קשה לו עם הדבר הזה. אבל גם: "ולא יא יא עמדי." הקדוש ברוך הוא התגלה אליי ואמר לי ללכת לארץ כנען. זה פירוש אחד, או הקדוש ברוך הוא הגיע אליי ולכן אני התעשרתי עד כדי כך. על כל פנים, הוא אומר להם כך: "ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן. ואביכן היתל בי, ויחלף את משכורתי עשרת מונים, ולא נתנו אלוהים להרה עמדי. אם כל יאמר נקודים יהיה שכרך, וילדו כל הצאן נקודים. ואם כל יאמר עקודים יהיה שכרך, וילדו כל הצאן עקודים, ויצל אלוהים את מקנה אביכן ויתן לי." כלומר, הפסוקים האלה אנחנו מבינים, מה זה החליף את משכורתו עשרת מונים? הוא כל פעם שינה. זה האמירה של יעקב לכאורה בהתחלה הייתה תן לי את כל היוצא דופן, זה יהיה שכרי. אבל לבן, כנראה כל פעם משנה. לא, מעכשיו רק הנקודים יהיו שכרך. אלה שייוולדו מעכשיו נקודים. מעכשיו רק העקודים. עקודים לא הופיעו לפני כן. עקוד, עקודים, המפרשים מסבירים שזה בעצם הכוונה כבשים שיש להם רק כתם שחור סביב הרגליים. שזה נראה כאילו קשרו אותם, כשאם אתה קושר מישהו, אז זה משאיר סימנים. כן? קשרת אותו בחבל, הידקת את החבלים, אחר כך זה משאיר סימנים. אז כאילו הכבשים, לא באמת, אבל כאילו קשרו אותם ברגליים, השאיר להם סימן כזה של כתם חום סביב הרגליים. טוב, על כל פנים, זה בוודאי לא היה מה שיעקב הציע. לבן התחנן לפניו שיישאר. אבל אחר כך הוא משנה לו את משכורתו עשרת מונים. אני חוזר אל הפסוקים שלנו בפרק ג', ובפרק ל', סליחה. "ויאמר לבן: הן, לו יהי כדבריך." "ויסר ביום ההוא את התישים העקודים והטלאים ואת כל העיזים, הנקודות והטלאות, כל אשר לבן בו, וכל חום בכבשים." הייתי מצפה שהמשך הפסוק יהיה "ויתן ליעקב." זה מה שיעקב ביקש, לא? את כל היוצא דופן. מה כתוב פה? "ויסר ביום ההוא את התישים" וכולי וכולי, "ויתן ביד בניו." "וישם דרך שלושת ימים בינו ובין יעקב. ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות." למה לבן לוקח את הכבשים האלה ושם ביד בניו? כדי שהוא לא יכול לברוח. המפרשים אומרים שזה לא הצאן של יעקב שהוא לוקח. זה לבן לוקח בשביל עצמו. הוא בעצם, כמו שראינו את רמאותו אצל רחל ולאה שהוא מחליף לו. כמו שעכשיו ראינו בסוף בפרק ל"א שהוא מרמה אותו ומחליף את משכורתו עשרת מונים, שזה גם רמאות. באתי בתנאים מסוימים, פתאום זה הרעה תנאים. לא על זה באתי, לא בשביל זה נשארתי. בשביל זה כל פעם משנה לי את המשכורת. פה זו רמאות נוספת. כך המפרשים אומרים. זאת אומרת, שיעקב התכוון, את כל הכבשים יוצא דופן תביא לי. לבן לא מרמה אותו באופן גלוי, באופן כאילו בפרצוף. אבל הוא כאילו יש לו זה פירוש, הוא מצא איזה לקונה בחוזה השכר ביניהם. והוא אומר, הכוונה שלי הייתה כל אלה שיוולדו מעכשיו יוצאי דופן. מה שמעכשיו יוולד יוצא דופן בכבשים שאצלך, זה יהיה שלך. אבל מה הוא עושה? הוא לוקח את כל הכבשים הבוגרות, שהן כבר יוצאות דופן, מפריד אותם, שם אותם ביד בניו, זה שלי, זה לא שלך. מה שיוולד מעכשיו יוצא דופן זה שלך. אבל איך יקרה שמ עדר שכולו לבן, כי אצל יעקב נשארים עכשיו רק הכבשים הלבנות. אז איך יישאר פה? איך יוולדו פה כבשים שהם יוצאות דופן? רגיל של יעקב. אז כאן יש טריק של יעקב, כן. אבל אז כל העדרים? "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח, ולוז, וארמון. ויפצל בהן פצלות לבנות, מחשוף הלבן אשר אל המקלות." הוא לוקח שלושה סוגים של מקלות, לבנה זה שם של עץ, ולוז, אגוזי לוז זה עץ אגוזים כזה, וארמון זה גם שם של עץ. והוא לוקח את המקלות, "ויפצל בהן פצלות לבנות", כלומר, הוא מקלף בעצם את הקליפה, "מחשוף הלבן אשר אל המקלות." כן? לפצל, הוא כאילו מקלף את ה את הקליפה מן העץ. העצים בדרך כלל, הענף עצמו, הוא בדרך כלל חום, או ארמון, זה יכול להיות אדום, אדמוני, ארמוני. וברגע שקילפת, הפנים הוא לבן. לכן זה נקרא "מחשוף הלבן אשר אל המקלות." ובעצם יוצא שהדמות של המקלות היא דמות של נקודים וטלואים. כי יש פה כרגע במקל, בעיקרון הוא חום עם כתמים לבנים. כי קילפת פה ושם את הקליפה שלהם. "ויצק את המקלות אשר פיצל, ברהטים בשקתות המים, אשר תבואן הצאן לשתות לנוכח הצאן, ויחמנה בבואן לשתות." הוא שם את המקלות, ברהטים בשקתות המים. יש מפרשים אומרים שקתות המים זה השוקת, המקום שבו לפעמים מים לצאן. הרהטים יש מפרשים שהכוונה היא בארמית רהטה זה ריצה. כלומר, באמות, גם באמות המים, כשהמים רצים בהם, אמת המים זה התעלה, שהמים רצים בה אל השוקת, אז הוא שם שם את המקלות הללו. לנוכח הצאן, אל מול הצאן שבאות לשתות, "ויחמנה בבואן לשתות." אני עובר רגע לרש"י, שמופיע לפניכם. מה זה ויחמנה? אומר רש"י: "הבהמה רואה את המקלות, והיא נרתעת לאחוריהם, והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו." כלומר, הבהמה קודם כל רואה מקל כזה מוזר באמצע המים, היא נבהלת. אז היא נרתעת לאחוריה, ואז הזכר בדיוק בא עליה, רובעה אותה, ויולדת כיוצא בו. מה הכוונה כיוצא בו? כמו שהיא רואה, לא? כמו שהיא רואה. כיוון שהיא בבהלה כזאת, והיא רואה איזה דמות מנומרת של מקל, אז הוולד שהיא תלד יוצא מנומר. פירוש שני, רבי יהושע אומר: "המים נעשים זרע במעיהן, ולא יהיו צריכות לזכר. וזהו ויחמנה בבואן לשתות." כלומר, עצם זה שהם שתו, המים, עכשיו זה נס מוחלט. מים זה לא זרע, המים מגיעים אל הקיבה ולא אל הרחם. איך איך המים יפרו אותה? נס מוחלט. על כל פנים, זה מה שאומר הפסוק הבא, פסוק ל"ט: "ויחמו הצאן אל המקלות, ותלדנה הצאן עקודים, נקודים, וטלואים." אז כאמור, כך יעקב אבינו מתעשר, ונולדות לו הרבה כבשים ועיזים, שהם בדיוק השכר שלו. וחיים ב עושר ועושר, עד עצם היום הזה, או פחות או יותר. עכשיו, רש"י מתאר את זה, ודאי לפי רבי יהושע זה נס מוחלט. גם לפי הפירוש הראשון זה די נס. כי קודם כל, זה שהיא מתעברת בדיוק באותו רגע. תמיד הכבשים נזדווגים בזמן השתיה? אני לא יודע, אני לא רואה צאן. נראה לי שלא. אז זה אז זה נס כזה שבדיוק אז הזכר רובעה אותה והיא יולדת כיוצא בו. חוץ מזה שזה שהיא יולדת כיוצא בו, זה גם דבר מפתיע. האומנם זה עובד? זו שאלה טובה. האבן עזרא, שלא חשוד בינינו על מיסטיקה, אלא להפך הוא היה מדען והיה אדם מאוד מאוד רציונליסט ושכלתן. אז הוא אומר פה: "ורבים תמיהו, ויאמרו כי זה פלא." יש הרבה אנשים אומרים זה נס. "ואמת שהוא מפלאות התולדות, וכן המשפט." אבן עזרא אומר זה פלא, אבל זה לא נס נגד סדרי הטבע. זה חוקי הטבע. זה פלאות התולדות. הקדוש ברוך הוא ברא פה נס לא נקודתי למען יעקב. זה חוקי הטבע הם הפלאות הכי גדולות. מה הפלא פה? שכן המשפט, כש כשנקבה רואה מראה מסוים, זה משפיע עליה. "אפילו האישה שנבראה בצלם המלאכים." גם אישה, גם אם מסתכלת על משהו, זה משפיע עליה. ובודאי גם קל וחומר בהמה. כך אומר גם הרד"ק: "ותלדנה העקודים, נקודים, וברודים, כי כוח הדמיון במוח, והזרע תחילתו מהמוח, לפיכך ילדו לפי הדמיון." אז אם כן, המוח משפיע מאוד על הזרע. הזרע, הזרע זה אצל הזכר. טוב, לא משנה, הנקבה יולדת. אבל הזרע הגיע אל הנקבה, ההפריה, הכל. כל הדבר הזה הוא בעצם מהותו במוח, ולכן זה משפיע. אז כאמור, לפי אבן עזרא ורד"ק, זה דבר טבעי. זה טבע העולם. ברש"י, לפי רבי יהושע זה ודאי נס. גם לפי הפירוש הראשון זה ודאי לפחות משולב בנס. הנצי"ב כותב במק דבר, לא הבאתי לכם אותו, אבל הנצי"ב אומר ש העיקר היה השגחה פרטית בצירוף איזו פעולה. כלומר, היה פה איזה שילוב של נס וטבע. יש פה איזה השתדלות של יעקב, אבל ברור שיש פה גם נס. אה, גם המלבי"ם אומר: "וכל זה היה רק הכנה טבעית אל הנס, כמו שראה בחלום." ובפשטות, בודאי היה פה גם נס. גם לפי רד"ק ואבן עזרא היה פה גם נס. כי הרי, כמו שראינו, אז אה, קודם כל ראינו שלבן מחליף את משכורתו עשרת מונים. פה רק הנקודים, פה רק הברודים. פה האם זה עד כדי כך, הוא שם כל פעם פעם הוא שם מקלות כאלה, פעם מקלות כאלה, ואיך הוא עשה עקודים, וזה מאוד מוזר להגיד, כל פעם הוא שינה את המקלות, זה לא הפשט. ולכן הכוונה היא, כל פעם הוא שם את המקלות אותו דבר. אבל כל פעם לפי מה, כן, כמו שיעקב אבינו אומר, שאם כל יאמר נקודים יהיה שכרך, וילדו כל הצאן נקודים. יעקב אומר זה הקדוש ברוך הוא. "ויצל אלוהים את מקנה אביכם ויתן לי." זה פשט שזה נס. גם יעקב, גם בהמשך, המלאך מתגלה אליו ואומר לו: "שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך." אומר לו המלאך, אני ראיתי שלבן מתעלל בך ומרמה אותך, אז בכוונה אני דאגתי שכל העתודים העולים על הצאן, מה הכוונה העתודים העולים על הצאן? זה האילים שהם מפריים ורובעים את הנקבות. אז הם עקודים נקודים וברודים. מה פתאום? לא היה ליעקב עקודים נקודים וברודים שירבעו את הנקבות. אלה לבן לא ייתן. אז אה הכוונה היא שאומנם בחיצוניות הם היו לבנים, הכבשים הללו, אבל הקדוש ברוך הוא נתן בהם את כוח הולדה של עקודים עקודים, נקודים וברודים, לפי הצורך, מה שכל פעם היה משכורתו של יעקב. על עצם האמירה הזאת שזה דבר, היום המדע לא מכיר דבר כזה, שכשנקבה, אישה או בעל חיים, מסתכל על מראה, זה משפיע על ההיריון. המדע לא מכיר מציאות כזאת. כן. כן, אבל יש גנים לא דומיננטיים שיכולים, נכון. נכון. יש מציאות כזאת של גנים רצסיביים, שהם בעצם הם לא דומיננטיים, וכן אנחנו רואים דבר כזה. לפעמים ששני ההורים כהים, ופתאום נולדת ילדה בלונדינית. יש דברים כאלה. כי זה הגנים שעוברים דרך ההורים ומתגלגלים אחר כך. כן. יש בפרשת ברכות, אני לא זוכר בדיוק, נכון מאוד. רבי יוחנן הווה אזל ואתי בשערי טבילה. הולך ויושב בפתח הטבילה, בפתח המקווה. שאנשים הולכות לטבול. אמר: "כי סליקו ואתיה, כי סליקאן ואתיאן בנות ישראל, יסתכלן בי." כאשר בנות ישראל עולות ובאות מהמקווה, שיסתכלו בי. "כי היכי דלהוון להון זרע שפיר כוותי." כדי שיהיה להם זרע יפה כמותי. רבי יוחנן היה מפורסם וידוע בתור אדם יפה תואר, ולכן זה דבר, לכן הוא הולך ויושב. למה דווקא בשערי טבילה? כי אישה הייתה נידה, הייתה אסורה לבעלה. עכשיו, היא טובלת והולכת לשמש עם בעלה, אז המראה של רבי יוחנן יפה התואר, שיחקק לה ב בכוח המדמה, בכוח הדמיון, אחר כך ישפיע על הולדת ילדים יפים כמותו. הגמרא שואלת, איך הוא לא, זה לא צנוע להסתכל על נשים לראות נשים שיוצאות מהטבילה. אומרת לא, רבי יוחנן היה לו בכלל ריסים כאלה ארוכים שהוא לא לא היה רואה כלום. מה הוא רואה ממש רק את החצי מטר שלפניו. יש הגמרא מספרת שכשהוא היה רוצה לראות משהו, אז הוא היה לוקח מזלג להרים את הריסים. עכשיו, זה נחשב חלק מהיופי שלו. כן? גם היום ריסים ארוכים זה דבר שנחשב, לא אצל גברים דווקא. אבל אה אבל יש דבר כזה. אבל הם אומרים שאם אישה נבהלת אז מזה כאילו הוא יכול ליצור בתינוק איזשהו כתם עור כזה או אחר. כן, אומרים. המדע לא מכיר בזה. אני שמעתי פירוש בכלל ש זה מה שהיה קורה ל את דומנו את הנחם שכל נדור. אמן. זה מה שהיה קורה כאילו ל לסוסות. שהוא היה עושה את ה עמודים באיזושהי צורה מפחידה. והשומה הולכת לשתות והיא נבהלת. זה בעצם הפירוש הראשון ברש"י. "הבהמה רואה את המקלות, והיא נרתעת לאחוריה." היא נבהלת. ואז הזכר רובעה אותה, ואז היא יולדת כיוצא בו. עכשיו שוב, פה שזה, כמו שאתה אומר, מתוך בהלה יש לה כתמים, או שפשוט היא משפיעה המראה שהיא רואה. על כל פנים, אה, אני לא יודע, המדע לא מכיר בזה. אה, אבל אה, לא בזה ולא בזה. לא בזה ולא בזה. לא בבהלה שיוצרת כתמים, ולא במראה שמשפיע. זה לא אומר, אני אומר בסוגריים, זה לא אומר שזה לא נכון. זאת אומרת, אה, יש דברים שהמדע לא יודע להסביר אותם, לא יודע אולי זה לא הוכח. לא יודע איך בודקים דבר כזה, אם אפשר להוכיח דבר כזה. זה ברור ש שזה לא, גם לפי הדעות פה שאומרות שזה עובד, זה ברור שזה לא אחד לאחד. כן? זה לא ש אה לא יודע מה, האישה כל היום תסתכל על תמונות של רבנים, אז ייצא לה בן דומה להם. כאילו יש בסוף הגנים, זה מה שמשפיע. אז אה טוב. אז אני לא אומר שזה לא משפיע בכלל, זה ברור שזה לא משפיע בצורה מוחלטת. ולכן, ההשפעה של זה אצל יעקב, זה בוודאי היה גם נס ולא רק איזה טריק. עד כדי כך, עד כדי כך דנים בזה שזה נראה להם, שזה נראה להם ממש טבעי לחז"ל. אז הם דנים בזה, איך יכול להיות שיעקב הצדיק מרמה? כן? הרד"ק למשל אומר: "ויקח לו, עשה זאת רק אחר השנה הראשונה, ורק באלו שלא, כדי שכל צאנו יהיו נקודות, ולא יאמר לבן שגנב משלו." כי רבים תמהו, איך יעקב הצדיק עשה רמאות. אז התשובה שלו זה שהוא עשה את זה רק אחרי השנה הראשונה ורק באלה שלו, ואז זה לא נחשב רמאות. אה הברבנאל אומר: "כאשר ראה יעקב כוונת לבן הרעה, בהרחיקו הנקודים, וכולי, כדי שלא תהרין מהם." הרי הסברנו שלפי חלק מהמפרשים, אז לבן פשע פה מול יעקב בשני עניינים כבר בהתחלה. א', הוא רצה מלכתחילה לתת לו את כל היוצא דופן, לא רק את אלה שיוולדו. וב', הוא לקח אותם והרחיק אותם, ככה שלא יוולדו. יעקב אמר, הנה, זה העדר. מי שיוולד, אפילו אפילו להגיד מי שיוולד. אז מי שיוולד מעכשיו יוצא דופן הוא שלי. אה, מצוין, לוקח את כל היוצא דופן כי אף אחד לא יוולד. זה בעצמו רמאות. אה, אם לבן עברתי את הברבי מקש תתפתל. כיוון שהוא עושה ככה, אז מותר כבר לרמות אותו. כיוון שהוא ראה את כוונת לבן הרעה, אז הוא השתדל על ידי המקלות באותו מראה, כי הצבעים מעוררים לחוט, הכוונה היא שהצבעים של המקלות, זה מעורר, זה משפיע על הלחות, על הזרע והביצית שהם בעצם יושפעו מזה. בכל מקרה, איך שלא יהיה, גם לפי, כמו שאמרנו, גם לפי מי שרואה את זה כדבר הכי טבעי בעולם, עדיין יש פה המון המון נס. כי זה אף פעם לא עובד אחד לאחד. כי לבן מחליף את משכורתו עשרת מונים, וכל פעם נולד משהו אחר. ובצורה הכי פשוטה, יעקב אומר: "ויצל אלוהים את מקנה אביכם ויתן לי." זה הכל מאת השם. רגע, אז אם זה הכל מאת השם, אז למה צריך בכלל את המקלות? זה איזה משהו כל כך זניח, זה לא איזה השפעה דרמטית מעשית. אז איך זה? למה? למה בכלל צריך את זה? וכאן אנחנו, השיעור שלנו זה על פי החסידות, עד עכשיו קראנו ממש במפרשי הפשט, לא שום דבר חסידי. ועכשיו אנחנו עוברים בעצם, מתקרבים, עוד לא מגיעים, אבל מתקרבים אל העולם החסידי. כן, אנחנו המקור הראשון שאנחנו עכשיו נוגעים זה תורה אור על פרשת בראשית, בעמוד הראשון למטה. אה, תורה אור זה של האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מילאדי, מיסד חסידות חב"ד, בעל התניא. אז הוא לא מתייחס לזה בפרשת ויצא, הוא מתייחס לזה בפרשת בראשית, והוא מזכיר את זה ממש בדרך אגב. והוא אומר: "יעקב שהיה רואה צאן, מקל לבנה לח" וכולי. בסוגריים: "התקללות חג"ת, חסד, גבורה, תפארת, עיין זוהר ויצא." כלומר, הוא כבר רומז לנו, שמעו, העניין הזה של הוא לקח מקלות, מקל לבנה לח ולוז וארמון, זה כנגד חסד, גבורה, תפארת, דברים עמוקים, זה ספירות עליונות בקבלה, כמו שכתוב בזוהר פרשת ויצא. וזה אצל יעקב. "שאדם אחר רואה צאן, הוא רואה בגשמיות." מה שאין כן יעקב שהיה יושב אוהלים. אצל יעקב צריך להבין שכל מעשה של יעקב זה ייחודים קדושים שתלויים בו. זה לא בצורה פשוטה. הוא לא סתם רואה צאן, הולך ומחליל, עושה. יעקב, כל מעשה שלו, זה מכוון. לא במקרה האדמו"ר הזקן אומר את זה. אתם יודעים שהאדמו"ר הזקן בעצמו הלחין הרבה שירים. איזה שירים למשל? אין לכם מושג. אתם לא מכירים אף שיר שהוא הלחין. אתם מכירים, אתם לא יודעים שהוא הלחין את זה. כן. למשל, אלי אתה וודוק, כולם מכירים, נכון? למשל, יש פה מישהו לא מכיר? עושים לי פרצופים, כולם מכירים. זה שיר מוכר, רק לא יודעים שהאדמו"ר הזקן הלחין אותו. למשל, ניגון שנקרא ארבע בבות. מכירים? ניגון מפורסם. הרבה שרים אותו גם בחופות. או בתישים. כן. דרך אגב, חסידי חב"ד מאוד מקפידים, אסור לשיר אותו, רק או נדמה לי בראש השנה ויד כיסא וחתונה, אולי אני לא זוכר, אולי ב ג' בתמוז, פטירת הרבי, כן, אולי גם בח' באלול, יום הולדתו של האדמו"ר הזקן. יש כאילו לא להגיד יום פטירתו של הרבי, יום הסתלקותו של הרבי. כן. על כל פנים, אה למה למה אסור לשיר את זה? כי האדמו"ר הזקן אמר שהניגונים שלו הם ניגונים מכוונים. מה זה ניגון מכוון? ניגון מכוון זה אומר שכל עליית חצי טון, זה מכוון. זה לא בגלל שזה נעים לאוזן. זה בגלל שהניגון הזה הוא בקבלה. כל פרט, כל איזה עוד תוספת של ניגון כזה, כל הצליל נוסף בניגון, עליה או ירידה, זה הכל בעצם רומז לעולמות עליונים. זה מייחד ייחודים. עכשיו, יש ניגונים שזה זה, כמו שתפילות. תפילות, אז יש תפילה שאתה יכול להגיד כל יום. אתה אומר כל יום את התפילה. פיק אטי לי, יכול להגיד כל יום. אבל יש את תפילות של ימים נוראים, שזה רק לימים נוראים. אז יש ניגונים שזה רק למדרגות קדושה מאוד מאוד עליונות. אתה לא ראוי לשיר את זה ביום יום. לא שרים את זה ביום יום. זה כאמור בימים מאוד מאוד מיוחדים של קדושה מאוד גבוהה. חופה זה למשל דבר כזה. בחופה, כל עוונותיו נמחלים. אז ממילא זה זמן לשיר את הניגונים האלה. מה אני רוצה להגיד? שהאדמו"ר הזקן היה חי ככה. שכשהוא עושה משהו, או שהוא שר משהו, אז כל צליל כזה, זה עכשיו כנגד, אתם יודעים, אני מקווה שאתם יודעים, שיש דבר כזה, אה מקובלים שמתפללים עם כוונות הרש"ש. נכון? עם כוונות על פי הסוד. שבכל מילה בתפילת העמידה, כל מילה עכשיו זה מכוון כנגד הספירה הזאת, והפרצוף הזה, והבחינה הזאת, וזה מוריד שפע ככה, וזה. זה ליודעי חן. חן בראשי תיבות חוכמת נסתר. זה כאילו יש יודעי חן שהם מתפללים ככה ו לוקח לו לפעמים הרבה זמן לברך ברכה אחת. הייתי פעם בחופה, לא בחופה, ב גם בחופה, שהלואי איזה מקובל לברך ברכה, וואו. המון זמן. וכל מילה הוא מאריך, מאריך, מאריך, מאריך, כי הוא צריך לכוון את כל הכוונות של על פי הסוד. מה? מי זה הברכה השביעית? מי זה הברכה השביעית? אבל יותר גרוע מאשר ברכה שביעית בחופה, זה מוהל שהוא מברך, כי התינוק כבר צורח, והוא בינתיים מכוון ייחודים. על כל פנים, האדמו"ר הזקן היה חי ככה. והוא אומר לנו, יעקב אבינו אין לי ספק שהוא כשהוא לוקח שלוש מקלות, לא סתם, אה, בוא, יש פה איזה מקל חום, יאללה, תביא, נעשה בו מחשוף הלבן. לא, זה עכשיו כל דבר, זה דברים עמוקים, ויעקב מודע לזה והוא חי ככה. יש סיפור על השפת אמת. מאדמו"רי גור. סיפרנו עליו שבוע שעבר למדנו על שפת אמת, תורת השפת אמת. ו הוא, כשהוא היה ילד, סיפרתי שהוא היה האדמו"ר השני מגור. הסבא שלו היה האדמו"ר הראשון, חידושי הרי"ם. אבא שלו נפטר צעיר, אז הילד גדל אצל סבא שלו. עכשיו, לגדול אצל החידושי הרי"ם מגור, כן, רבי יצחק מאיר מגור, זה היה לגדול אצל אדם צדיק וקדוש, שזה פחד לגדול אצלו. הסיפור מספר כך, שיום אחד הילד, שפת אמת, כשהוא היה ילד, נכנס אל הלשכה, אל החדר של סבא שלו. כן, אתם נגיד נכנס לחדר של הרב ויצמן, לדוגמה, בסדר? אז אה לא אתה, נכד שלו נכנס לחדר שלו. אז השפת אמת נכנס לחדר של הסבא שלו, והיה שמה איזה קופסת טבק על השולחן. אז הוא פתח, הריח, החזיר. אחרי כמה דקות, נכנס הסבא, הסתכל על השולחן, מי נגע פה בקופסת טבק? אז הנכד אומר: סליחה, זה אני, לא ידעתי ש שכאילו מה, רק הרחתי החזרתי. אז הסבא אומר לו: "לכל דבר בעולם יש מקום, ולכל תנועה יש סיבה. אם לא יודעים, לא נוגעים." עכשיו, זה מפחיד אמירה כזאת. אבל אבל חד משמעית, אדמורי החסידות, רבים מהם חיו ככה. שאם יש לו קופסת טבק על השולחן, אז זה מכוון, זה בדיוק במקום של מזבח הקטורת בבית המקדש. ככה, כאילו, דברים כל צעד, סתם, אני אומר דוגמה, זה לא חייב להיות דווקא כנגד מזבח הקטורת. אני מתחיל לפרשן את הסיפור. אבל הם חיו בחיים מכוונים. שכל מעשה, הוא מרים את היד? זה בגלל משהו. זה עלית המלכות. הוא מרים את היד שמאל, עכשיו, יש המון דברים כאלה שהרבה רבנים מקפידים עליהם. למשל, נזכרנו את הרב ויצמן. אף פעם לא תמצאו אותו עושה ככה. משלב את הידיים עם אצבעות ככה. אף פעם. תמיד הוא שם את הידיים ככה, יד ימין מעל יד שמאל. עכשיו, זה לא זה גם הרבה לפני שהוא התחיל להתעסק בקבלה. הוא עשה את זה. למה? כי זה דבר ידוע, הרבה רבנים ככה נשמרים. כי יד ימין זה חסד, יד שמאל זה כנגד מידת הגבורה. אז לא מערבבים, אלא אם כבר אז החסד עוטף את מידת הגבורה וממתק את הדינים. ידוע למשל, אני משער שחלקכם לפחות יצא לכם לראות ברסלבים, חסידי ברסלב, שבאמצע תפילת 18, פתאום הוא מוחה כפיים. נכון? ראית דבר כזה? יש כאלה ששמעתי דבר כזה. שמעתם, כן. אז אני לא אוהב את זה קודם כל כי זה מפריע לתפילה של אחרים. ממילא התפילה שלך, תעשה לבד, אבל אה לא משנה, אבל אה אבל למה? כי רב נחמן כותב על פי הקבלה, שוב, שהימין ושמאל, ברגע שהם נפגשים, זה גם כן זה סוג של מיתוק הדינים. אתה מפגיש את החסד ואת הגבורה, מחבר אותם. אז לא מערבב אותם, אבל מחיאת כף. על ידי ריקודים ומחיאת כפיים, מתמתקים כל הדינים. נכון, מכירים את השיר הזה? אז אה, זה זה אמירה של האדמו"רים החסידים, שאדמו"רי החסידים בעצם חיים חיים מכוונים, חיים שמבינים, כמו שיש ירושלים שלמטה וירושלים שלמעלה, אז כל מעשה שאני עושה פה, יש כנגדו למעלה. אז זה קודם כל אמירה כללית. וכך כל האדמו"רים החסידים הולכים בכיוונים, בכיוון הזה להסביר על יעקב, כל אחד בזווית אחרת. אני מדלג רגע, הבאתי פה משהו גם מרמה מפאנו, אני מדלג רגע עליו. אה, הוא גם לא הוא מקובל, אבל הוא לא מעולם החסידות. אז אני עובר רגע, אנחנו הופכים את הדף, ואנחנו עוברים לדברי הבעל שם טוב. אומר הבעל שם טוב, אני כבר רואה שאני לא אספיק את כל מה שרציתי, כמו שבדרך כלל קורה. אבל בסדר. אומר הבעל שם טוב על התורה: "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח, ולוז, וארמון." "רמז לאור המחיה העולמות." כמו שכתבו על פסוק "בכל הארץ יצא קוום", כי תחילת הצימצום הוא קו. כי כל קו יש לו ימין ושמאל. מסביר רגע על מה הוא מדבר. הוא אומר שהמקל, מה זה מקל? מקל זה בעצם קו. זה בצורה של קו ישר. אז זה רמז לקו, שנאמר עליו: "בכל הארץ יצא קוום." הפשט בפסוק הזה בתהילים י"ט, הפסוק הזה מדבר על השמש. השמש והירח. "בכל הארץ יצא קוום." קווי האור, קרני האור של השמש, מאירים בכל הארץ. אה, מה פתאום, נראה לך שהשמש על זה מדובר פה, השמש? זה בפשט, אבל בעומק, בקבלה, מדברים פה על קווי האור האלוקיים. הקדוש ברוך הוא הוא המאיר לעולם כולו בכבודו. כיצד הקדוש ברוך הוא מאיר לעולם? זה אחד הדברים היסודיים בתורת הנסתר. באופן כללי, החסידות היא ממשיכה דרכה של הקבלה. בהמון המון דברים, החסידות הולכת בתורת הנסתר, בתורת הקבלה ומייחד, הייחוד של החסידות שהרבה פעמים הם מחברים את הסודות העליונים של תורת הקבלה, מחברים את זה אליך, לחיים, לנפש, וכולי. לכן, אחד היסודות המרכזיים בתורת הנסתר, שהארי ז"ל ממש מתחיל בזה את ספר עץ חיים, כמעט בהתחלה. שבעצם, לפני שנברא העולם, הקדוש ברוך הוא כבר היה קיים, נכון? אני ראשון ואני אחרון. אני רואה עד שלא נברא העולם, אני כשנברא העולם, נברא לי גם לפני שנברא העולם. אז מה היה? היה אינסוף. אור אינסוף. שכינתו של הקדוש ברוך הוא, אורו של הקדוש ברוך הוא הוא אינסופי. אם הוא אינסופי, אז כאשר עלה הרצון לפני השם לברוא את העולם, איפה בדיוק הוא ברא אותו? אין מקום לברוא אותו. למה? כי הכל זה אינסוף של הקדוש ברוך הוא. אז כביכול צריך איזה שהוא צמצום הקדוש ברוך הוא מצמצם את אורו האינסופי כדי להשאיר מקום שבו הוא אל מסתתר, הוא לא מתגלה. הרי "לא יראני אדם וחי." אם האור האלוקי היה נמצא כאן אינסופי כמו עוצמתו האינסופית שמלפני העולם, שום דבר לא יכול להתקיים. לא אני, לא אתם, לא השולחן, לא שום דבר. לא כדור הארץ. כי הכל מתאיין ומתאדה מול האור האינסופי. אז לכן הקדוש ברוך הוא מצמצם את אורו, משאיר כאילו איזה חלל ריק, פנוי, בלי אור אלוקי. ואז זה תחילת הצימצום הוא קו. הוא מתחיל להוריד קו של אור אל תוך החלל הריק הזה. כדי להאיר פנימה, אבל הפעם לא אור אינסופי, אלא אור דק, אור מצומצם. כל האור שמתגלה בעולמות שלנו, הוא אור מצומצם. אבל זה הקו. אה, אז המקל לבנה, המקלות, הם רומזים לקו, זה שפע אלוקי. כל השפע האלוקי שיורד לעולם, אז הוא בציור הזה, במשל הזה של קו. אני מדלג לפסקה הבאה כי אין לנו זמן. "ויפצל בהן פצלות" על דרך רמז. "התחיל להפריד הקליפות, שהם לבושים וכיסויים של העולם." כל העולם הזה הוא כולו מכוסה. העולם הזה הוא כולו, כן, אתה לא רואה את ה את יד השם שמתגלה בהיסטוריה. שמתגלה במציאות. הרב קוק היה ידוע שהוא היה כותב היסטוריה עם ת'. בעיקרון זה מילה בלועזית. אפשר לקרוא לכתוב את זה ב עם ת', אפשר עם ת'. כולם כותבים עם ת'. אבל הרב קוק היה מקפיד לכתוב עם ת' מנושא, כדי לרמוז שהיסטוריה זה בעצם הסתר י"ה. זה הקדוש ברוך הוא מסתתר פה. אם תפקח את העיניים, תראה. אבל אה לא תמיד פוקחים את העיניים. וצריך להפריד את הקליפות שהם לבושים וכיסויים של העולם. אתה רואה בן אדם, הוא לפעמים נראה לך אפילו בן אדם רחוק מתורה ומצוות, אדם בעייתי, אדם רגע, תקלוף את הקליפה. "ויפצל בהן פצלות, מחשוף הלבן אשר אל המקלות." אתה חוסף פתאום, אתה רואה בפנים יש נשמה אלוקית קדושה. זה לא סתם בן אדם עם תכונות בעייתיות, יש בו נשמה אלוקית קדושה. אז זה באדם. אבל בכל דבר בעולם, כל דבר הוא הוא בריאה אלוקית. יש ברייתא שנקראת פרק שירה. מכירים? שמעתם? פרק שירה זה זו ברייתא תנאית שהתנאים מתארים שמה את המון המון בעלי חיים, צמחים, גרמי השמיים. מה הם, מה הפסוק שהם משוררים לקדוש ברוך הוא? כל אחד, הכלבים, התרנגול, החיטה, השמיים, השמש, כל דבר ודבר יש לו איזה פסוק שזו השירה שהוא משבח לקדוש ברוך הוא. מה הפשט? הייתי אוזן פעם לכלבים, שמעתי רק נביחות. כן, אבל עצם זה שהכלב קיים, למה הוא קיים? הוא קיים כי הקדוש ברוך הוא רואה בו איזה טעם נסתר. אז תקלוף את הכלב, לא תשפיל לו את העור, אלא תקלוף את הצד החיצוני הנגלה, אתה תגלה פתאום שיש פה איזה מהות רוחנית שהקדוש ברוך הוא בכוונה ברא פה את המציאות הזאת. ועל כן אמר: "לבנות, פצלות לבנות", נכון? ככה כתוב? כן. "ויפצל בהן פצלות לבנות." אז למה כתוב לבנות? פירוש, לגלות האור הפנימי, שנקרא לבן. וזהו שאמר: "מחשוף הלבן." לבן ראשי תיבות ל"ב נתיבות החוכמה. וזהו שאמר: "אשר על המקלות." "על" דייקה, להוריד שפע אור לובן עליון. הלובן זה האור האלוקי. יעקב מקלף את הקליפות כדי להראות את הקדוש ברוך הוא שמסתתר בתוך ה בתוך המציאות. כל העולם כולו מלא קליפות, מלא כיסויים. יעקב מפריד את זה, מפצל ומקלף כדי להראות מחשוף הלבן, להראות את האור ה את הלובן. ולכן הוא אומר: "מחשוף הלבן אשר על המקלות." הלובן מקרב על המקלות. הלובן, המקל זה השפע שכבר יורד לעולם. אבל מאיפה יורד השפע? זה מעל המקלות. זה מהאור האינסופי שהוא מעל המקלות, זה הלובן העליון. אני עוצר רגע כאן, ונאמר על זה, הוא מאריך פה בפרטים, למה זה צאן, זה עם ישראל, והרהטים שהשפע העליון רץ כמו המים שרצים ב אמות המים, ו וכן הלאה. אבל, אני חושב שהדבר הזה, קודם כל זה עיקרון יסודי עמוק מאוד בתורת החסידות, שכל המציאות יש עליה קליפות, ואתה מקלף את הקליפות כדי להגיע אל הפנים. "אם תוציא יקר מזולל, כפי תהיה." בעולם הרבה דברים נראים זוללים, כלומר, מזולזלים, דברים ירודים. לא, תקלוף, תגלה את הפנימיות. ההסתכלות הפנימית זה אחד היסודות הכי מרכזיים של תורת החסידות. אבל יותר מזה, למה יעקב דווקא עושה את זה פה? יעקב נמצא באחד הרגעים הכי קשים בחיים שלו. הוא ברח מעשיו שרצה להורגו. הגיע ללבן. לבן מרמה אותו, יעקב הציע לעבוד 7 שנים בעד רחל. אבל הוא לא חשב שהוא יעבוד בעדה 14 שנה. דרך אגב, אנשים טועים ואומרים בטעות שהוא עבד 7 שנים בעד לאה, ו7 שנים בעד רחל. לא, זה מה שהוא קיבל. אבל 7 שנים ראשונות הוא עבד בשביל רחל. הוא קיבל את לאה. ואז הוא עובד 7 שנים בשביל רחל. בסדר? כדי לקבל את רחל. הוא קיבל אותה, הוא קיבל אותם מיד. במקרה הזה, "מלא שבוע זאת וניתנה לך גם את זאת." כלומר, הכוונה היא, בעבודה שאתה תעבוד עמדי עוד 7 שנים אחרות. הכוונה היא שלבן אומר לו, אוקיי, תסיים 7 ברכות, 7 ימי המשתה. כנראה לא בירכו את הקדוש ברוך הוא שמה, לא בדרך כלל לבן. אבל "מלא שבוע זאת", כלומר, כן היה מקובל, ששבוע ימים החתן חוגג עם הכלה, זה היה מנהג גם בחרונה. ואחריו, מיד בסוף ה-7 ברכות, מיד אחרי 7 ימי המשתה, תקבל גם את זאת, ותעבוד אשר תעבוד עמדי עוד 7 שנים אחרות. בסדר? עוד 7, תקבל מיד את רחל עוד שבוע, ואחר כך תעבוד עוד 7. אבל הוא עובד 14 שנים בעד 2 נשים. ולאחר מכן, שוב, לבן מרמה אותו, ו ו וכל הזמן יעקב גם אומר לו, אני רוצה "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי." אני רוצה הביתה. למה אני רוצה הביתה? כי אני, אני בעצם, יעקב רואה את עצמי כהמשך של אברהם יצחק. אני רוצה אני, אני מבין, זה קשור למה שלא קראנו פה שהוא "אשר תבואנה הצאן", אז הבעל שם טוב כותב "פירוש ישראל, שנקראים צאן מריתי אדם." ולא משנה, יש פה עוד הרחבה, אבל אבל יעקב אומר, אני, אני לא סתם איזה בן אדם פה שנקלטתי אל איזה סיטואציה. אני בן אדם, יעקב אבינו. אני בן אדם שאני המשך של אברהם ויצחק, ויש לי תפקיד להוליד את הצאן, להוליד את עם ישראל. להוליד את העם שהוא, אתם עדיי ואני אל נום השם. ולכן, אני פה נמצא באיזה טלטלה, באיזה מציאות מנותקת, מרוחקת, קשה, מאיימת. אבל באמת אני עושה פה איזושהי פעולה קודם כל כדי להזכיר לי. מי אני? איפה אני נמצא? מה המהות שלי? זה לא אני. אני לא זה שאיזה מסכן שמתעללים בו. זה הקדוש ברוך הוא עושה לי. הקדוש ברוך הוא מסובב אותי לכאן ולשם בשביל כל מיני תיקונים. אני יכול להיות שאני יודע, אני יכול להיות שאני לא יודע למה, זה לא משנה. אני גם בן של אברהם ויצחק, ואבא של עם ישראל. ולכן, אני חלק מהמקל הזה. זה גם קשור למה שהאדמו"ר הזקן אמר. האדמו"ר הזקן אמר פה שזה חסד, גבורה, תפארת. בסוף העמוד הקודם, שקראנו ש"מקל לבנה לח, ולוז, וארמון", זה התקללות של חסד, גבורה, תפארת, עיין זוהר ויצא. הבאתי לכם פה גם את הזוהר בדף אבל לא הספקנו לקרוא אותו. אבל בעיקרון חסד, גבורה, תפארת זה ידוע שזה כנגד אברהם, יצחק, ויעקב. "תיתן אמת ליעקב, חסד לאברהם." חסד זה אברהם. גבורה זה מידת יצחק. אלואי הבריי אברהם ופחד יצחק היה לי. יצחק זה מידת הגבורה. ויעקב הוא מידת התפארת. תפארת זה האיזון בין החסד לגבורה. בעומק, הדבר הזה קשור גם ל עקודים, נקודים, וברודים, שזה גם כן לא במקרה דווקא הדברים האלה, אבל זה לא יספיק לראות היום. אממ במקום פה הבא של הגרה דקלה, שזה ספר של בעל הבני ישכר, לא נקרא אותו היום. אבל הוא מסביר יותר את העניין של עקודים, נקודים וברודים על פי הקבלה. על כל פנים, בעצם, יש פה את ה יעקב מבין שיש לו תפקיד קוסמי, תפקיד כלל עולמי. יש את אברהם שהוא מידת החסד, יצחק מידת הגבורה. אני עכשיו צריך, יש לי תפקיד מאוד מהותי במקל הזה, בקו אור שמוריד את השפע האלוקי לעולם. אני יעקב. אני מידת התפארת. אני צריך לקחת את אברהם ויצחק ולאזן אותם ולהמשיך אותם הלאה. אז זה גם הוא עושה את זה מול הכבשים, לעשות איזה השתדלות. אבל העיקר פה זה הנס, והנס קורה בזכות המקלות. למה בזכות המקלות? לא, המקל זה הנקודה. הנקודה היא העמדה הנפשית של יעקב. יעקב אומר לעצמו, אם אני המשכיות של אברהם ויצחק, ואני בעצם כן, אני משקה פה את הצאן של לבן, אבל אני מה שאני מתכוון בליבי, הייחודים שאני מייחד, זה להוריד את השפע האלוקי אל עם ישראל. אל הצאן, אתם צאן מריתי אדם אתם. בזכות ההסתכלות הזאת, אז אכן הקדוש ברוך הוא נותן לו את כל השפע. "ויפרוץ האיש מאוד" וכולי וכולי. כל השפע הזה בא בזכות ההתכווננות הרוחנית. אנחנו נותנים דבר קצת דומה אצל יוסף. יוסף גם כן נמצא ב מציאות מאוד קשות. האחים מוכרים אותו. הוא מגיע לבית פוטיפר. שם הוא לא חטא כנגד אשת פוטיפר, והוא נשלח לבור הכלא. הוא יורד מדחי אל דחי. אבל כל מקום שהוא מגיע, הוא עושה את כל המאמצים לעשות הכל בצורה הכי מושלמת. ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה. הוא לא סתם מצליח. ויהי יוסף איש מצליח. הוא מצליח. אבל הוא מצליח כי הוא מתאמץ. הוא נותן את הנשמה. מה אתה נותן את הנשמה הבית של פוטיפר? זה הרבה פעמים בא לידי ביטוי בצבא. בצבא אז אה כל אחד חולם, אה אני אבוא ואני אלחם, ואני אהיה בשריון, ואני אהיה ב אה בחי"ר, ואני אלחם בעזה, ואני אלחם בלבנון, ואני אה ובסוף אתה צריך לעשות איזה משימת שירותים. או בסוף אתה צריך ל תוקעים אותך באיזה משהו משימה שאתה סתם, פקוקה. רגע, איך אתה מתייחס? דרך הנכונה להתייחס זה רגע, זה לא ה מפקד שמתעלל בי. זה לא לבן הארמי שמרמה אותי. זה הקדוש ברוך הוא שולח לי ניסיונות. אז אם זה הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא שם אותי פה. אז עכשיו אני צריך לעשות את הדבר הכי נכון בדרך הכי טובה, עם כל כוחות הנפש. לא רק לנסות כל הזמן לצאת מפה. יכול להיות שאתה המשימה שלך זה גם לצאת מפה, זה גם לפעמים, גם יעקב בסוף בורח משם. כי הוא מבין שאוקיי, הגיע הזמן שאני צריך לצאת מפה. אבל עדיין היסוד של הדברים הוא ל כל הזמן לחשוב מה השם אלוקיך שואל מעימך. מה הקדוש ברוך הוא מכוון אותך, ומה התפקיד שלי? יעקב, בגלל שגם במיוחד שיש לו תפקיד כל כך משמעותי של להיות אבי האומה הישראלית, אז הוא בעצם כל הזמן שם לו את זה לעצמו מול העיניים, להנכיח לעצמו את הדבר הזה, ולגרום לו, קודם כל לגרום לעצמו, להיות נאמן לתפקידו. ממילא אם אתה נאמן לתפקידך, אז הקדוש ברוך הוא גם משפיע עליך שפע אור וטוב. ויש עוד הרבה מה להאריך בזה, אבל אנחנו נעצור בזה. חזקו וימצאו.




שיעור שני:
-------------
ערב טוב, ברשות מורי ורבותיי.
בתוך פרשת השבוע, בתוך הסיפור של יעקב
לעילוי נשמת אופר הבטולגה,
שמחר בערב
יהיה אזכרת
יום פקידתה.

יעקב מסתבך עם לבן. בהתחלה הוא מוכר לו את לאה במקום את רחל.
לאחר מכן, כאשר הוא בסופו של דבר מקבל את רחל,
אז הוא
עובד בעד כבשים.
אבל
לבן הרמאי, הארמי,
מחליף את משכורתו עשרת מונים.
כל פעם הוא אומר לו, הפעם העקודים, הפעם הנקודים, הפעם התלואים.
אבל גם יעקב
עושה פה איזשהו מעשה.
מה הוא עושה? קודם כל, כמובן,
יעקב אומר, אומר במפורש
שהקדוש ברוך הוא בירך אותו. המלאך מתגלה אל יעקב,
והמלאך אומר ליעקב, אם כו יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקודים. ואם כו יאמר עקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקודים.
אז יש פה יש פה נס,
ברכה אלוקית
שמה שלבן מנסה
להרע ליעקב,
הקדוש ברוך הוא לא נותן לו להרע עם יעקב. לבן, הוא כזה טיפש הוא לא רואה פעם פעמיים שלוש לא הולך.
לא, לא רואה.
אבל
יעקב לא רק מסתפק בנס, אלא הוא עושה איזשהו מעשה.
מה עושה יעקב?
"ויקח לו יעקב
מקל לבנה לח
ולוז וארמון".
זה שלושה סוגים של עצים.
עץ לבנה, סוג עץ אחד.
לוז
זה מהאגוזי לוז.
מכירים?
אגוזי לוז כאלה עגולים קטנים אז ענף
של עץ לוז,
וארמון.
אז יעקב לוקח את המקלות האלה, מקל לבנה לח ולוז וארמון,
"ויפצל בהם
פצלות לבנות,
מחסוף הלבן אשר למקלות".
בדרך כלל, ענף עץ באיזה צבע הוא?
חום.
חום.
אם אתה מקלף את הקליפה,
זה לבן.
נכון?
אז יעקב מפצל פצלות לבנות,
מחסוף הלבן אשר על המקלות. הוא חוסף
את החלק הלבן.

אז יש בעצם המקל עצמו הוא חום,
אבל יש בו כתמים לבנים.
"ויצג את המקלות אשר פיצל
ברהטים בשקתות המים,
אשר תבואנה הצאן לשתות". כלומר, כאשר הכבשים באות לשתות,
אז
מול העיניים שלהם, כאשר הם שותות,
יש להם את המקלות האלה
בצורה של כתמים
חומים ולבנים.

"ויחמנה בבואן לשתות".
יעקב מניח
את המקלות האלה בתקופת הייחום
של הכבשים, בזמן שהם נכנסות להריון.
וכך,
כאשר הצאן מתעברות,
אז הוולדות הם באמת בצורה הזאת, בצבע הזה, של
כתמים חומים ולבנים.
למה רמאות?
למה רמאות?
לא.
לא, הוא רוצה זה ה, ה זאת שלו.
זה טבעי.
לא באופן טבעי. הוא מרמה, הוא שם, הוא...
אוקיי.
שאלה מתבקשת אחרת.
אם היום עושים כזה דבר
אין מצב שזה יכול לקרות.
בוודאי שזה לא עובד.
לא, זה לא זה.
לא זה תרגיל בביולוגיה.
לא משנה, אבל הוא עושה את זה.
תכף. אז קודם כל נסביר שני דברים. דבר ראשון, ביולוגית
בוודאי שזה לא עובד. זה לא דבר טבעי
שהכבשים רואות
מקל
לבן וחום ומתייחמות.
זה אז מה, איך בדיוק? רש"י אומר, רש"י תכף נביא
נביא שני פירושים ברש"י, בסדר? עוד רגע.
אבל
אתה שואל, לכאורה יעקב מרמה.
צריך לשים לב
מה הרמאות המקורית.
בהתחלה בעדר רגיל
אז יש רוב העדר של כבשים, בדרך כלל, לבנות.
יש מיעוט של
עקודים, נקודים ותלויים.
ללבן יש עדר.
והוא אומר ליעקב, אתה יודע מה?
בוא נעשה ככה, אתה תשמור את הצאן שלי
ומה שייוולד
עקוד או תלוי, יהיה שלך.
מצוין.
אבל אז מה עושה לבן?
הוא מרמה ראשון. מה הוא עושה?
לוקח את כל הכבשים הבוגרים
שהם עקודים, נקודים ותלויים
ומרחיק אותם.
עכשיו, הכבשים הלבנות
ממי תתעברו?
רק מכבשים לבנות.
ולכן מה שייוולד
רק לבן.
ב-99% זה רק לבן.
ולכן יש פה רמאות של לבן.
כי אתה זה מאוד משנה.
אם אתה גונב ממני ואני אגנוב ממך זה מצויין.
אבל הוא לא גנב.
דבר ראשון.
הוא רמאי, הוא רמאי, הוא רמאי, הוא רמאי.
הוא לא מרמה, הוא לא מרמה. הרב הסביר.
דבר ראשון.
דבר ראשון כן. דבר ראשון כן.
מותר?
אני אחדד את זה.
יש לא, לא הגונב מגנב פטור. זה לא משפט נכון להגיד.
רק שנייה אני אסביר.
אני אסביר.
הגונב מגנב
אסור לגנוב מגנב. זאת אומרת, אם למשל,
אני גנבתי ממך,
אז הוא אסור לו לגנוב ממני.
זה נקרא גונב מגנב שהוא פטור, אבל אסור. הוא פטור מלשלם כפל,
אבל ודאי שהוא חייב להחזיר את הגניבה.
לעומת זאת,
כאשר בן אדם גונב ממני,
אז זהו, אז אני צריך להשאיר את זה ככה?
קודם כל, אם אני יכול, אני צריך לפנות לבית משפט.
ואם אין בית משפט, אז יש מקרים
שאביד איניש דינא לנפשיה,
שמותר לאדם לקחת את החוק לידיים.
יש סוגיה על זה בגמרא.
לא תנוא יש את החינם.
נו.
מה זה לא תנוא יש את החינם?
בסדר שאסור לרמות.
אבל בן אדם שגונב ממני, אז אני לא צריך להחזיר לעצמי את הרכוש שלי?
אז זה דבר ראשון. דבר שני, יעקב לא מרמה, הוא לא עושה מאחורי הגב.
לבן מרמה.
לבן סיכם משהו אחד,
עושה משהו אחר.
יעקב
לא מרמה.
נכון ש
שבדרך הטבע
הכוונה שלו שהצאן תתייחם.
תתייחמו וילדו ככה.
ודאי.
הכוונה שלו.
ודאי שזאת הכוונה שלו.
זה סיפור אחר.
לא הבנתי.
זה אם זה קורה באמת, לא קורה באמת סיפור.
זה גם קרה.
הכוונה שלו.
זה גם קרה. הוא עשה את זה וזה גם קרה. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
אבל הרב הסביר, לבן הוא לקח את כל העקודים.
נכון, נכון. לבן עשה, לבן.
ואז יכולים רק לצאת לבנים. אז מה, איפה הוא יגלה לו?
רק לבנים יכול לצאת.

לבן הרי הוא שרמאי.
אז אתה מרמה, הוא גונב לו, הוא גונב.
הוא עשה תרגיל וזה הצליח לו.
יש יש הבדל
רוצה יהיה לג'ינג'י.
אתה אומר לבנים לבנים.
נכון, אבל זה מעטים.
נוצר נס שם.
בדיוק. זה שזה יהיה בגנים, זה יוצא מעטים מאוד מאוד מאוד.
לעומת זאת,
פה זה יצא יחסית הרבה,
למרות שלא היה בכלל בבוגרים
אף אחד
עקוד או תלוי.
על כל פנים, שוב, רמאות,
אין פה רמאות. הוא לא עשה משהו מאחורי הגב,
הוא לא עשה משהו בחווה,
הוא לא עשה משהו שאיננו כשר.
נכון, הוא שיפר את הסיכויים שלו.
זה דבר לגיטימי לחלוטין.
במיוחד שזה בא
לאחר שלבן
רימה בכוונה תחילה
ועשה משהו שהוא נוגד את כל ההסכם שביניהם.
על כל פנים, איך זה בעצם עובד?
רש"י מביא שני פירושים.
פירוש אחד הוא מביא בשם רב הושעיה
שהנס היה מוחלט.
שבכלל לא היה זכרים.
לבן לא השאיר לו בכלל זכרים.
אז נעשה נס וכאשר
הכבשים היו שותות. כתוב "ויחמנה בבואן לשתות".
כאשר
הם היו באות לשתות מים,
אז המים, בתוך המים, היה את המקלות
המפוצלים,
ואז נעשה נס והמים
הפכו לזרע שהזריע את הכבשים וכך הן נכנסו להריון.
זה פירוש אחד, נס מוחלט.
פירוש שני, שכן היה זכרים.
והנקבה, הכבשה,
הייתה רואה את המקל בשוקת,
וה, ובאותו זמן היא הייתה נבהלת מהמראה הזה,
ואז באותו זמן
הזכר היה רובע אותה,
וכאשר
בתודעה שלה, במוח שלה,
נמצא המראה
המנומר הזה,
אז היא
אז היא מולידה
כמו המראה הזה.
כמו שאומרים אישה בהריון מה שהיא רוצה
תיתן לה את מה שהיא רוצה, אם לא יצא כתם לידה באותה צורה.
כן.
מדעית זה לא באמת קורה.
לא. אבל הרב יש סיפור על רבי יוחנן
הרב, כל זה היה...
ואף על פי כן,
הבן שלו, היה לו זה מלאך, היה יכול להיראות.
אמר לו, מה...
גם גם בצורה הזאת, רבותיי,
זה היה נס מוחלט.
קודם כל,
האם זה בדיוק עובד מדעי או לא, זה כנראה לא עובד מדעי.
לגבי רבי יוחנן שהיה על שערי טבילה,
זה לא בגלל היופי החיצוני שלו.
רבי יוחנן היה, היה לו מראה של אדם קדוש.
וכש
כשאשה הולכת מתוך
ראתה איזה רב קדוש,
אז מתוך זה, ה, כל הגישה היא אחרת.
זה ה, זה הדרך היותר נכונה להסביר. שם בכל מקרה איך שהוא מסביר את זה.
גם אם
מראה שאישה רואה או נקבה רואה
משפיע על מה היא מולידה,
איך הכבשים יודעות
בדיוק בחודש הזה שכולם
ילדו רק נקודים,
בחודש הזה כולם עקודים, בחודש הזה כולם תלויים.
הרי לבן החליף את משכורתו.
כל פעם הוא אומר לו עכשיו ככה, עכשיו ככה, עכשיו זה לא
אין פה מראות שונים. המראה הוא מראה מנומר, אבל מנומר ככה או מנומר ככה.
אז איך זה, זה ודאי ודאי ודאי
יד השם הייתה בדבר.
אבל דווקא בגלל שיד השם הייתה בדבר,
אז נשאלת השאלה, אז מה הטעם? אם אתה ממילא סומך על הנס,
אז מה הטעם במקלות הצבעוניים?
שמעתי פה פירוש יפה
מאחד הרבנים שלימד אותי בישיבת ההסדר במעלות, שם למדתי,
רב בשם הרב מנשה וינר.
והוא מסביר
שבעצם,
אם אנחנו נתבונן רגע במה קרה במציאות.
יש פה אדם אחד שקוראים לו לבן.
האין באמת באישיותו הוא לבן?
לא, שחור.
שחור משחור הבן אדם הזה.
והבן אדם ההוא קוראים לו יעקב. מה פירוש השם יעקב?
עקב עקב.
יעקב זה לא רק לשון לעקוב אחריו,
אלא עוקבה זה עורמה.
כמו שאומר עשיו.
"הכי קרא שמו יעקב
ויעקבני זה פעמיים". רימה אותי פעמיים.
"את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי".
אז עוקבה זה גם עורמה.
אז יעקב,
השם שלו בעצם מבטא
ערמומיות.
האין באמת יעקב היה כל כך ערמומי?
איזה מסירות. נכון שפה הוא עושה משהו
לטובת עצמו. אדם לא צריך להיות
פרייר.
אבל תראו באיזה מסירות.
"אכלה ני חורב ויום וקרח בלילה, ותידד שנתי מעיניי".
"ומידיי תבקשנה", "אנוכי חתנך מידיי תבקשנה, גנובתי יום וגנובתי לילה".
כל דבר שיעקב היה במוסר עבודה,
הלוואי על כולנו
עובדים עם כאלה כזה מוסר עבודה.
אז זה דבר מדהים שדווקא האדם שנקרא שמו לבן,
הוא שחור משחור.
האדם שנקרא שמו יעקב בלשון רמאות,
הוא נאמן בצורה קיצונית.

יעקב
הוא רוצה שהקדוש ברוך הוא ישפוט בינינו.
"ירא השם ביני ובינך".
כמו שאומר יעקב ללבן בסוף הפרשה.
ולכן הוא לוקח שלושה שלושה מקלות.
אחד, מקל לבנה לח.
מה רומז השם לבנה?
לבן.
לבן.
אחד, ארמון.
מה רומז ארמון?
ערמומי.
ערמומיות.
יש פה לבן ויעקב.
אבל בעצם זה היפוך תפקידים.
לבן הוא הרמאי,
ויעקב הוא איש תם.
אומר אומר יעקב לריבונו של עולם, הוא שם את המקלות בתור סימן
לריבונו של עולם. הוא אומר ריבונו של עולם,
אני שם לפניך,
יש מקל אחד לבנה, מקל אחד ארמון, באמצע לוז.
מקל לבנה לח,
ולוז
וארמון.
הלוז,
לוז זה בעצם הלב של הדבר.
זה משמעות השם לוז.
את המילה לוז פגשנו כבר בבית אל.
"ואולם לוז שם העיר לראשונה".
למה חשוב להגיד מה היה שם העיר בראשונה?
כי בעצם,
לוז, פירוש המילה לוז,
זה הלב של הדבר.
גם עד היום אומרים הלוז של הדבר.
זה כאילו הלב של הדבר.
למשל, חז"ל אומרים שיש עצם בעמוד השדרה ששמה לוז.
והיא ממנה האדם קם בתחיית המתים.
כי זה בעצם מה שהנקודה הפנימית שמחייה את הכל.
ולכן,
אומרים, אומר יעקב,
שהעצם הזאת, סליחה, העץ הזה הלוז,
הוא מבטא את
השראת השכינה.
ולכן דווקא בבית אל, "אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמיים",
שם
מתבטא העץ הזה לוז,
ולכן שם זה נקרא לוז.
וחז"ל אומרים שעד היום יש עיר כזו
שאף אחד לא הצליח להחריב אותה ואפילו מלאך המוות
אין לו רשות לעבור בה.
זה איזשהו
מקום מיוחד ששמו לוז.
ויעקב לוקח את העץ הזה ששמו לוז
כדי לומר,
הקדוש ברוך הוא, אתה, אתה פנימיותו של עולם.
אתה הלב של כל העולם.
כל העולם תלוי בך, אתה בוחן כליות ולב.
אתה תשפוט ביני ובין לבן.
מצד אחד עומד עץ לבנה, מצד שני עץ ארמון.
מצד אחד לבן, מצד אחד יעקב.
ואתה תשפוט באמת
מי הנבל ומי הלבן?
מי הערמומי ומי התם?

ולכן
באמת בסוף הפרשה
מתגלה הקדוש ברוך הוא אל לבן ואומר לו, "הישמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע".
ואומר יעקב,
"את עוניי ואת יגיע כפיי
ראה אלוהים
ויוכח אמש". אתמול בערב
הקדוש ברוך הוא התגלה אליך והוכיח
מי הצדיק ומי הרשע.
ויש לפעמים בעולם שאנשים רשעים
מראים את עצמם כאילו הם הצדיקים.
והקדוש ברוך הוא, הוא זה שבוחן כליות ולב
ויודע לשפוט,
"ישפוט השם ביני ובינך".
אז אם כן,
זה בעצם איזשהו רמז
שרומז יעקב במקלות הללו
ובכך בעצם הקדוש ברוך הוא שומע לבקשתו
ומחולל לו את הנס
ומזכה אותו
לעמוד מול כל הניסיונות והערמומיות
של לבן הארמי.
רבי חנניה בן עקשיה אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,
לפיכך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.