בלוג

צהריים טובים. אנחנו בשיעור פרשת השבוע לאור החסידות, ואנחנו בכל שבוע לוקחים נושא אחד מתוך הפרשה, ומרחיבים אותו לאור תורתם של גדולי החסידות. והפעם ויצא יעקב, ויברח יעקב. בהפטרה אנחנו קוראים ויברח יעקב שדה הרם. ולעומת זאת, בפרשה אנחנו קוראים לזה ויצא יעקב מבאר שבע. אז האם באמת יעקב יוצא או בורח? למה בהפטרה כתוב שהוא בורח? נכון, גם בפרשה זו אומנם סוף הפרשה הקודמת, סוף פרשת תולדות, שרבקה אומרת לו, אומרת לו קום ברח לך. ממה הוא בורח כמובן? מפני עשיו. ובכל זאת כאן מופיע ויצא יעקב. האם זה מוגדר כבריחה או לא כבריחה? אז אם אנחנו נתבונן רגע בפסוקים באמת בסוף הפרשה הקודמת, אז באמת עשיו אומר יקרבו ימי אבל אבי והרגה את יעקב אחי. ורבקה שומעת את הדברים, והיא אומרת בפסוק מ"ג, פרק כ"ז פסוק מ"ג, היא אומרת ליעקב ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה. אתה בורח. אתה בורח מפני חמת אחיך עשיו. אז מתי תחזור? מתי יעקב אמור לחזור? עד שיפסיק לכעוס. נכון, לא יודעים כמה זה, אבל עד שעשיו יפסיק לכעוס. זה מה שכתוב פה. וישבת עמו ימים אחדים, עד אשר תשוב חמת אחיך. עד שוב אף אחיך ממך, ושכח את אשר עשית לו. ושלחתי ולקחתיך משם. למה אשקל גם שניכם יום אחד? כלומר, אומרת רבקה ליעקב, אתה צריך לברוח מפני חמת עשיו, תברח עד שזה יעבור לו, עד שוב חמת אפריחיך ממך, ואז אני אקרא לך. האם באמת רבקה בסוף קראה לו? כל כך פשוט שלא, איך אתם יודעים שלא? נכון, הגיעה הסיבה, קודם כל אנחנו רואים שכמצויר שהוא חוזר לארץ, לא כתוב ותשלח רבקה ליעקב ותאמר לו שבה חמת הפה אחיך. קום, חזור אל ארץ אבותיך. אלא מופיע שקודם כל יעקב רואה את פני לבן והנה ננו אתו כאתמול שלשום. ומלאך מתגלה אליו ואומר לו תחזור לארץ ישראל. והוא בורח מלבן. זה לא ש עכשיו, אומנם בדרך חזרה כאשר הוא חוזר מחרן, נאמר ותמות דבורה מינקת רבקה. ורש"י מביא בשם חז"ל, מה עשתה שמה דבורה מינקת רבקה? איך היא קשורה לסיפור? כן, רבקה שלחה אותה לקרוא לו. מה שכתוב פה ושלחתי ולקחתיך משם. הנה, היא שלחה את מיניקתה, עכשיו האמת היא שזה קצת תמוה, אם היא מיניקה של רבקה, זאת אומרת שהיא צריכה להיות קצת מבוגרת, כן, בכל זאת, אז אבל אז זו האישה המתאימה לשלוח אותה ל את כזאת דרך רחוקה עד חרן. בסדר, יכול להיות שהיא צריך מישהו נאמן, אז היא עשתה את הדרך למרות גילה המבוגר, ובדרך חזרה היא נפטרה. אז יש דעה כזאת בחז"ל שהיא כן שלחה וקראה לו. אבל מה עוד היגיון, מה עוד תומך בסברה שהיא לא שלחה וקראה לו? מה? זה אמרנו, הקדוש ברוך הוא אמר לו לצאת, הוא בורח בגלל לבן, הוא לא אבל יש עוד עוד נימוק לעניין הזה. בדיוק. הרי מה רבקה אומרת? מתי אני אקרא לך? כאשר עשיו כבר לא יכעס, שכח את אשר עשית לו. האם עשיו שכח? הנה הוא צה לקראתך ו-400 איש עמו, זה לא משלחת קבלת פנים משרתיך האדום, זה גדוד לוחמים שבא להילחם ביעקב. לכן וירא יעקב מאוד, ויצר לו, זה ברור לו שעשיו בא למלחמה. אז זה מחזק את הסברה שזה לא באמת קרה, אבל בכל מקרה, אם יעקב בורח אז הוא בורח בגלל עשיו, ואז המטרה היא להינצל, ופרק הזמן הוא לא ידוע, הוא ימים אחדים, יכול להיות הרבה ימים אחדים, עד שישוב אף אפו של עשיו. אבל בפסוק האחרון פרק כ"ז, פסוק מ"ו, ותאמר רבקה ליצחק קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לוקח יעקב אישה מבנות חת כאלה, מבנות הארץ, למה לי חיים? אני לא מוכנה שיעקב יתחתן, מה היא בעצם רומזת לו? ולכן לכן שילך לחרן. עכשיו, אני שם רגע בסוגריים, יש לנו באופן כללי איזה תחושה לא נוחה מהתקשורת הזוגית בין רבקה ליצחק. כי כאשר רבקה חושבת שיעקב הוא זה שצריך לקבל את הברכות, אז היא עושה את זה כביכול מאחורי גבו של יצחק. כאשר היא חושבת שיעקב צריך לברוח מפני עשיו, שלא ירצח אותו, אז היא לא אומרת ליצחק, תשמע, הבן האהוב שלך רוצה לרצוח את הבן השני. מה זה, אלא היא אומרת לו תשמע, אני צריכה שיעקב יתחתן עם מישי אחר. יצחק, עכשיו זה על התקשורת הזוגית ביניהם, יש מקום לדון, לדבר. הנציב מוולוז'ין, זה לא הנושא שלנו אבל הנציב כותב שהכל התחיל מהרגע שבו רבקה פוגשת את יצחק פעם ראשונה. היא רואה יצחק יוצא לשוח בשדה לפנות הערב, חז"ל אומרים שיוצא להתפלל, ורבקה רואה אותו מרחוק, ותיפול מעל הגמל, ורק אחרי שהיא נופלת מעל הגמל, היא שואלת את העבד, את אליעזר, מי האיש הלזה הולך בשדה לקראתנו? אז הוא אומר העבד, הוא אדוני, ותיקח הצעיף ותתכס. זאת אומרת, היא נופלת מעל הגמל, עוד לפני שהיא יודעת שזה יצחק. סתם, היא רואה מישהו, אבל זה מישהו כנראה שמעורר יראת הרוממות כלפיו. היא רואה, תארו לכם מה זה לראות את יצחק אבינו מתפלל? זה כנראה משהו מחזה מדהים. היא רואה את זה והיא רואה איזה קדושה כזאת, אז היא מתמלאת יראת הרוממות, נופלת מעל הגמל. אחר כך היא מגלה שזה אמור להיות בעלה. אז כמו שאומרים, אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני. הרושם הראשוני הזה של רבקה, של היראת הרוממות מפני יצחק, נשארה חקוקה בליבה. זה כך אומר הנציב מוולוז'ין. כמובן שזה לא מספיק. הוא מוסיף ואומר שמעת השם היתה זאת, כדי שהברכות יגיעו דווקא בדרך כזו של גניבה, לא מרצונו של יצחק. אבל זה נושא לשיעור אחר. מי שרוצה יעיין בנציב. יצחק מקבל את הדברים, בפרק כ"ח. ויקרא יצחק ליעקב, ויברך אותו, ויצוהו ויאמר לו לא תיקח אישה מבנות כנען. קום לך פדנה הרם, ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך. כאן יעקב לא בורח. קום לך. אתה הולך, ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך, והיית לקהל עמים, ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך איתך, וירשתך את ארץ מגוריך שנתן אלוהים לאברהם. וישלח יצחק את יעקב. וילך פדנה הרם. אז הוא לא רק בורח, הוא גם נשלח בשליחות. מזכיר לנו, חז"ל אומרים ששופרה דה יעקב אבינו, מעין שופרה דאדם הראשון. יופיו של יעקב אבינו מעין יופיו של אדם הראשון. עכשיו, זה יכול להיות גם שזה היה איזה יופי חיצוני שהיה מקרין חוכמת אדם תעין פניו, אבל זה גם בוודאי איזה יופי נשמתי רוחני. ואנחנו גם אצל אדם הראשון יש משהו דומה. שאדם הראשון מגורש מגן עדן. ויגרשהו. אבל יש גם וישלחם לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. זה גם גירוש וגם שליחות. אז פה זה לא גירוש, אבל זה בריחה ושליחות. אז יציאה, הוא יוצא מבאר שבע, ויש ביציאה הזאת באמת את שתי הבחינות. גם בריחה, הוא בורח כדי להינצל, כאמור, המטרה היא להינצל, פרק הזמן ימים אחדים, עד שוב עד שוב אף אחיך ממך. אם הוא נשלח, אז המטרה היא לקחת אישה, ומה פרק הזמן? עד שימצא אישה. כמה זמן בפועל זה לקח? האישה שהוא רצה בה. 14 שנה זה תשובה נכונה. כי בהתחלה הוא אמר אעבודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, אחרי שבע שנים הוא קיבל את לאה. אחרי כמה זמן הוא קיבל את רחל? אחרי עוד שבוע. אחרי שבוע ימים הוא התחתן עם רחל. אבל עבד בשבילה עוד שבע שנים אחרות. אז אם כך, בפועל, כדי לקבל את רחל, האישה שהוא חפץ בה, הוא נאלץ לעבוד 14 שנים. עובדה היא שהוא לא חזר ארצה אחרי 14 שנה, אלא כמו שידידי אמר מקודם, חזר אחרי 20 שנה. ועוד שנתיים לקח לו הדרך. אז אז אנחנו רואים שבאמת היציאה שלו היא מורכבת משני ה שני המישורים האלה, שני הממדים האלה. אז על עצם הבריחה, יש פה פרק של רבי אליעזר שעוסק בשאלה למה אליהו הנביא תמיד מגיע לברית מילה. אז הוא מביא אה, בשורה השנייה פה, כך היו ישראל נוהגים למול, עד שנחלקו לשתי ממלכות וממלכות אפרים נמנעה מהם ברית מילה. ועמד אליהו זכור לטוב וקינא קינאה גדולה, ונשבע לשמיים שלא להוריד טל ומטר לארץ. בפשט של הפסוקים כתוב שהם עבדו עבודה זרה. המדרש פה דורש את זה על זה שעצרו את ברית המילה, כי אליהו אומר עזבו בריתך בני ישראל. אז דורשים את זה על ברית המילה. על כל פנים, שמאי זבל ובא לשאול להרוג אותו. עמד אליהו והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אליהו, הטוב אתה מאבותיך? ברח. מה קרה? מה פתאום זה לא לפסון שלך לברוח? תברח. מה אתה רוצה שאני אציל אותך בכוח? ההצלה צריכה לעבור לפעמים דרך בריחה. בריחה זה גם דבר תהליך שלפעמים הצדיק צריך לעבור אותו. והטוב אתה מאבותיך? הנה, עשיו ביקש להרוג את יעקב, הוא ברח מפניו. שלמה ויברח פרעה. פרעה ביקש להרוג את משה, הוא ברח, וימלד מפניו. שאול ביקש להרוג את דוד, הוא ברח מפניו, ונמלט. ותמלט נפשך, ודוד ברח וימלט. אז לכן אליהו בורח ונמלט. בורח להר חורב. כן. מה, מישהו אמר משהו? לחיים, ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה מדברו. אמן. השפת אמת בשלושה מקומות מתייחס למדרש על העניין הזה של הבריחה. לא המדרש הזה של פרק של רבי אליעזר, המדרש בבראשית רבה, תכף נראה אותו. אבל נתחיל קודם כל מהשפת אמת. שפת אמת בשנת תרל"ד. במדרש, אז תלך לבטח וכולי, אם תרוץ לא תיכשל וכולי. פירוש, טוב. קודם כל הציטוט הזה שהביא השפת אמת זה לא ציטוט מהמדרש, זה ציטוט משני פסוקים במשלי. אבל הוא גם לא הביא את המדרש. אז אה, אומר לך וכולי, מה אתה לא מכיר את המדרש? בוא נדבר על המדרש. צריך לצתתך. אז אה, בעניותנו אנחנו צריכים שיצטטו לנו, אז בדף המקורות יש גם את המדרש. בוא נראה את המדרש. המדרש לא אומר כל כך הרבה לכאורה. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. רבי פנחס בשם רבי יונה בר פפא פתח, האביטוי הזה של פתח, זה סגנון של מדרש. במדרש יש לפעמים פתיחתא. פתיחתא זה אומר שהמדרש עוסק בפרשת ויצא. אבל כדי להבין פרשת ויצא, לוקחים איזה פסוק אחר שהוא בעקרון לא קשור, אבל מתחילים לדרוש אותו וממנו מביאים איזשהו עומק לפרשה שלנו. אז רבי פנחס בשם רבי יונה בר פפא פתח, אז תלך לבטח דרכך, אם תשכב לא תפחד. זה פסוקים כאמור בספר משלי פרק ג'. שגם הם מופיעים, סליחה, גם הם מופיעים לפנינו בדף המקורות. דורש רבי פנחס. אז תלך לבטח, זה יעקב דכתיב ויצא יעקב. אם תשכב לא תפחד, מעשיו ולבן. ושכבת והרבה שנתך וישכב במקומו. אז באמת נראה את הפסוקים במשלי, מתחילים על זה שאתה צריך לדבוק בחוכמה, כן, השם בחוכמה יסד ארץ, כונן שמיים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, ולכן גם אתה בני, אל ילוזו מעיניך, ליצור תושיה ומזימה, כלומר תדבק בחוכמה ובתבונה ובדעת, ויהיו חיים לנפשך וכן לגרגרותיך. אם אתה תהיה דבק בחוכמה, אז תלך לבטח דרכך, ורגלך לא תיגוף. אם תשכב לא תפחד, ושכבת והרבה שנתך. אל תירא מפחד פתאום, משועת רשעים כי תבוא. אז אומר המדרש, אתה תלך לבטח, זה יעקב, ויצא יעקב, לא כתוב ויברח יעקב. ויצא יעקב, יוצא בנחת. אם תשכב לא תפחד, ושכבת והרבה שנתך. זה באמת דבר מדהים. יעקב הולך בדרך, והולך לישון. ויפגע במקום וילן שם. זה באמת פלא. אדם שבורח אז הוא נס על נפשו. הוא לא עצר לישון, בטח לא לישון. הוא לוקח מאבני המקום ושם מראשותיו, אז חז"ל אומרים לשמור על ראשו מחיות מזיקות. אתה לא חושש מעשיו? איך אתה לא דואג מעשיו? לא, ושכבת והרבה שנתך. למה? כי השם יהיה בכיסלך, ושמר רגלך מלחם. אז שוב, המדרש לא אומר הרבה לכאורה, הוא רק מקשר בין הפסוקים שלנו לבין הפסוקים ב במשלי, אבל העומק השפת אמת לוקח גם את הפסוקים מפרק ד', אם תרוץ לא תיכשל, יכול להיות שהיה לו גירסה שגם זה היה במדרש, אצלנו במדרש זה לא מופיע. על כל פנים, מה שבעצם אומר לנו המדרש, בזה שהוא מחבר את זה לפסוקים במשלי, זה שני עניינים. בפסוקים גם כן כתוב אתה הולך ואתה לא מפחד. למה? לפי הפסוקים במשלי, מה גורם לך לא לפחד? הפסוקים בפשטות לא מדברים על יעקב. הפסוקים במשלי אומרים לך בני, אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תיגוף, אם תשכב לא תפחד, זה נאמר לכל אחד ואחד מאיתנו. לפי הפסוקים במשלי, מה יגרום לנו לא לפחד? אז קודם כל אל עשיו אומר פסוק כ"ו, כי השם יהיה בכיסלך, ושמר רגלך מלחם. כלומר, אתה בוטח בקדוש ברוך הוא. שם את מבטחך בהשם. יש פה עוד משהו. מה עוד אנחנו אומרים בפסוקים במשלי? נכון, לפני העניין הזה אומרים לך תדבק בחוכמה, אל ילוזו מעיניך, נצור תושיה ומזימה, ויהיו חיים לנפשך וכולי, אתה דבק בחוכמה, ואתה תבטח בהשם, לכן אז קודם כל זה מאיר לנו קצת את הזווית של יעקב. חז"ל אומרים שיעקב נטמן 14 שנה בישיבת שם ועבר, אז הוא דבק בחוכמה. באופן כללי יושב אוהלים, באופן כללי הוא אדם ש שדבק ברצון השם ובוטח בהשם. ולכן הוא הולך בדרך ואיננו מפחד. אומר על זה השפת אמת, אני חוזר למקור הקודם. פירוש, אף כי יעקב ברח, כי דכתיב ברח לך, וכי דכתיב ויברח יעקב, באמת הוא ברח. אף על פי כן כתיב ויצא, וילך. אצל דוד למשל, שה הפיק דר רבי נזר הזכיר את הבריחה של דוד, כתוב דוד וינוס, ויברח, וימלט, משהו כזה, לא זוכר בדיוק, אבל יש שמה שלוש שלושה פעלים אחד אחרי השני שדוד בורח ו ונס. לא זוכר את הציטוט המדויק של הפסוק. אבל אה פה לא כתוב ויברח יעקב, וירוץ חרנה. לא, ויצא, וילך. כי הצדיק מיישר הדרך. אף שצריך לרוץ, הוא בדרך ישר. אז למה הצדיק? איך הוא עושה את זה? השפת אמת עוד לא מבאר. אבל קודם כל רוגע. שיהיה לו איזה איזון פנימי. אתה לא רץ לשום מקום. גם אם אתה צריך לרוץ, אז אתה עושה את זה בנחת. אתה רץ, יכול להיות שאתה רץ. אם צריך לרוץ, אתה רץ. אבל אתה רץ מתוך מנוחת הנפש. כן, על יעקב אבינו. אבל האדם, האדם הרגיל לא לא יכול לעשות מעצמו את הריצה הזאת אז אדגשנו קודם ששלמה המלך במשלי מדבר אל כל אחד ואחד. נכון, פה השפת אמת מדבר על הצדיק. במובן מסוים כל אחד ואיתנו צריך להיות צדיק. צריך להיות בבחינה מסוימת של הצדיק. אז הלוואי שנגיע ל ל מה שמבחינת מדרגתנו נכון בעניין הזה. בסדר? וכתב מבאר שבע. למה כתוב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה? עצם האמירה הזאת מבאר שבע, זה כאילו אומר, זה זה מילים מיותרות. ולפעמים בתנ"ך, יש עצם המוזיקה של המילים גם משדרת משהו. אם היה כתוב וינוס יעקב, וירוץ. אז אז אתה כבר פה ויצא יעקב, עצם זה שאומרים לך פה שתי מילים מיותרות מבאר שבע, זה כבר עוד משהו שמחזק את המתינות, את ה כן, אני יכול לספר לך עוד מאיפה הוא יצא? מה, אנחנו לא יודעים? למדנו לפני זה שיצחק היה גר בנגב. מה זה משנה בדיוק מבאר שבע, איפה הוא בדיוק היה? כתב מבאר שבע, איתה שהתקשר עצמו היטב מקודם שיצא לחרן. יעקב לא נס. הוא מבין שיש לו פה שליחות. כמו שאמרנו, זה שני ממדים, הוא גם נס, אבל הוא גם נשלח לקחת לו אישה. הוא מבין, הוא יודע היטב את מקומו. כבר בתחילת פרשת תולדות הוא קונה את הבכורה, כי הוא מבין שהבכורה זה שליחות להמשכיות עם ישראל. ואם כך, אני פה בשליחות, אני הולך עכשיו למצוא אישה, אני הולך בשליחות רוחנית, אני צריך להתקשר מבחינה רוחנית לבאר שבע, לשורשים שלי, ליצחק, לאברהם. שכל זה בא להכין מקום לבני ישראל. לכן הכניס עצמו בכל המקומות שנסתר שם מאוד כבודו יתברך. כדכתיב ויפגע במקום. שנכתב עליו לשבח. שהרגיש ויתעורר גם שם חיות השם יתברך. ממשיך הוא אומר שכתוב ואנוכי לא ידעתי. כלומר, זה לא היה איזה מקום שהיה ברור וגלוי שיש שמה כבוד השם. אבל אף על פי שלא ידעתי, השפת אמת מסביר את זה שבסתר ליבו יעקב הרגיש משהו, ולכן הוא עצר פה והחליט שהוא עוצר ומתבונן במקום הזה. על העניין הזה של העצירה והתבוננות, יעקב הולך בדרך, הוא לא רק בורח. אדם שבורח, באופן טבעי, מה שהוא רוצה זה רק לא להיות פה. או להיות שמה באיזשהו מקום אחר מוגן. יעקב הולך בדרך, והוא נפגש באיזשהו מקום, ויפגע במקום. הפשט של חז"ל דורשים ויפגע אין פגיעה אלא תפילה. אבל הפשט של המילה ויפגע זה שהוא פגש. פגש במקום. הרגיש פה איזה משהו במקום. לא, זה יכול להיות שזה היה חלק מהדרך, אבל כשהוא הלך, הוא הרגיש שיש פה משהו. כן. אינטואיציה זה שם אחר לרוח הקודש, כן. שיובילה אותו, והוא הרגיש שיש פה משהו, אז הוא עצר במקום הזה והלך לישון. וזכה להתגלות של סולם יעקב. אני מדלג רגע על המקור הבא בשפת אמת ונראה משהו מהבן יהוידע. זה דבר מפורסם, אבל אנחנו נראה אותו, אולי לא כולם מכירים. הבן יהוידע זה הבן איש חי, רבי יוסף חיים מבגדד, הרב של בגדד, הוא לא בדיוק חלק מתנועת החסידות כידוע. היה חי לפני כ-120 שנה. ונפטר לפני כ-120 שנה. אבל פה והוא כתב מגון של ספרים, בן איש חי ספר הלכה. מרכזי על פי הרבה על פי הקבלה גם. בן יהוידע זה פירוש לאגדות חז"ל. אבל פה ספציפית הוא מביא גם בשם הרב איתב לב. שזה האדמור מסיגט, אחד האדמורים. אז זה גם נכנס בתוך השיעור שלנו של של לאור החסידות. הגמרא בברכות דף ג' אומרת, אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. שואל הבן איש חי, יש להקשות, למה הרחיך לומר הייתי מהלך בדרך? יאדי לומר, פעם אחת נכנסתי לחורבה. ונראה לי בסיעתא דשמיא, על פי מה שכתב הרב איתב לב בפיו, תפילת כהן גדול. שהכהן הגדול, אחד הדברים שהוא מתפלל, ואל יכנסו תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם. כן, הוא אומר, בתפילה קצרה, שהוא אומר בקודש הקודשים, הוא אומר מתפלל הקדוש ברוך הוא, אל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. כי עוברי דרכים, אז הם לא רוצים שירד עכשיו גשם, מתפללים לקדוש ברוך הוא אני עכשיו בדרך אל תוריד עליי גשם. ובאמת העולם צריך לגשם. אז אנחנו מתפללים, הכהן הגדול מתפלל שהקדוש ברוך הוא לא ישמע לתפילתם, אלא כן יוריד גשמים. אומר הרב איתב לב, שיש שתי בחינות. האחת נקרא עוברי דרכים, שכל מטרת ליבו רק לבוא ולהגיע למחוז חפצו, ובדרך הוא רץ, דא יגיע למקומו. והשני נקרא הולכי דרכים. והיינו שיודע שבכל מקום שתדרוך כף רגלו, הנה השם מכין מצדד, למען יתקן שם איזה ניצוץ קדוש השייך לנשמתו. וזה עיקר מהלכו, רק ששם לו השם יתברך סיבה למחוז חפצו, למען עשה דרך הילוכו בכל המקומות. כלומר, יש עוברי דרכים והולכי דרכים. כשאתה הולך באיזשהו מקום, אז אה באופן טבעי, אתה הולך, כי אתה צריך להגיע לאיזשהו מקום. אני היה היום בבוקר, סיפור אמיתי, היה לי תור לרופא שיניים בנהריה בשעה 8:00. אז אה יצאתי מוקדם, התפללתי מוקדם, יצאתי מוקדם. אה הגעתי לשם, הייתי בתור, חזרתי. למה הלכתי? בשביל למטרה. מה המטרה? מה העניין של הדרך? הדרך זה זה אמצעי. עוברי דרכים. רק עוברים בדרך, כי רוצים להגיע לאיזשהו מקום. אחר כך רוצים לחזור לישיבה. אז עוברים בדרך בחזרה. אבל באמת אומרים לנו חז"ל, זה לא ככה. אתה צריך להבין שאם אה נאלצת לקבוע תור לרופא שיניים בנהריה, סימן שהקדוש ברוך הוא רצה שתעבור בדרך הזאת. יש פה, אתה צריך לתקן איזה ניצוץ קדוש השייך לנשמתך. יש איזה תיקון. אז יכול להיות שהתיקון הוא, באיך אתה נוהג בדרך, יכול להיות במשהו שפגשת באוטובוס, יכול להיות באיך אתה נוהג, איך אתה מתנהג באוטובוס? האם אתה אה לומד תורה באוטובוס? האם אתה שומע איזה שיעור באוטובוס? האם אתה מדבר עם אנשים באוטובוס? עם מי? על מה? לא יודע. יש אה עצם הדרך היא אתגר בפני עצמו. הדרך זה לא רק איזה אמצעי, שהלוואי ולא היה לנו אותו ואבל היינו יכולים באיזשהו קסם ב להעתיק את עצמנו בבת אחת ממקום למקום. אלא אנחנו צריכים להיות הולכי דרכים, לא עוברי דרכים, אלא הולכי דרכים. אני לא יודע אם היום משתמשים בביטוי הזה, אבל כשאני הייתי תיכוניסט, אז היינו מטיילים הרבה, ופעם מישהו אמר לי, אה עשית כבר את הזוויתן? אני עשיתי את הזוויתן עם את היהודי. משתמשים בזה? לעשות את הנחל. אז אני חושב שזה ביטוי בעייתי. מה זה עשיתי? כאילו זה סימן טבעי. עשיתי את זה. מה יש כאלה גם שבאמת עכשיו אני לא לגמרי יוצא נגד זה, אבל יש כאלה שבאים לטיול, אז מבחינתם זה אתגר. העיקר בטיול זה לא מה אני רואה, מה אני פוגש, מה אלא אני לוקח איזה לא יודע, זה כמו איזה מסע מפרך, שאני צריך לעבור אותו ועמדתי באתגר. עכשיו, בסדר, אני לא מזלזל בזה. זה גם לפעמים סוג של חוויה אישית בעצם האתגר ה הספורטיבי, של הסבולת וכולי. אבל זה אתה יכול גם לרוץ, לא יודע מה, פה באגם. אה, אתה רוצה לאיזה טיול. אז תנשום את האוויר. אז תחווה את המקום. אז תרגיש את הטבע. אז תרגיש את זה שראית את השכינה במקום. תרגיש את ה תחשוב מה הגעת כבר למקום הזה, יש פה איזה סיבה, יש פה איזה אז אז לא כל אחד מאיתנו הוא מתקן מעלה ניצוצות ומרגיש וחולם על סולם יעקב. אבל אה, אבל ברמה הכי פשוטה, אתה נמצא בדרך, אז תהיה מהולכי דרכים ולא מעוברי דרכים. וזה מה שמסביר פה הבן איש חי, בעניין הזה של פעם אחת הייתי מהלך בדרך. אני מהלך. וזה מה שאומר ה הכהן גדול, לא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים. אם זה הולכי דרכים, אם אדם באמת עכשיו לשם שמיים הוא עכשיו הולך בדרך ולשם איזה תיקון הוא צריך עכשיו שלא ירד גשם, על זה הכהן הגדול לא מתפלל. הוא מתפלל רק על עוברי דרכים. מי שרק הוא רק מתייחס לזה כאלה איזשהו אה אמצעי לכל הדרך הזאת. אז זה קודם כל דבר ככה משמעותי להתייחסות שלנו בחיים. עכשיו, זה גם לדרך ממקום למקום, וגם לכל מיני תהליכים. אדם צריך לעבור כל מיני תהליכים בחיים כדי להגיע למשהו. אז להתייחס לדרך בתור דבר שהוא דרך בעצמו. הקדוש ברוך הוא ברא את זה שנצטרך לעבור את הדרך הזאת. אז בוא נתייחס לדרך הזאת ברצינות. זה יכול להיות בכל מיני מישורים. יכול להיות אה אפילו גם בלימוד. אדם רוצה להגיע לרמה גבוהה בלימוד גמרא עיון. לצורך זה, צריך עמל ויגיעה בדיוקים, בראשונים, ובת זה זה לפעמים עבודה שחורה כביכול של אה להתייגע בהבנה ול להבין כל דבר עד הסוף ולדייק ו ורציתי להמריא לתורת ארץ ישראל ולרעיונות עמוקים. נכון. אבל הדרך היא עוברת דרך זה. אז תבין שאם הקדוש ברוך הוא נתן לך שזאת הדרך שנצרכת, כנראה גם בזה אתה צריך למצוא פה משהו. אתה צריך לשמוח בזה. זה קשור למאמרו שהרב זטל מבאר על מה שחז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא רצה ציווה לאדמה להוציא את טעם העץ כטעם הפרי. והאדמה הוציאה עץ עושה פרי, שהעץ הוא לא כטעם הפרי. אז הרב זטל מסביר שבעצם העץ זה הדרך, זה האמצעים, והפרי זה המטרה. ולעתיד לבוא יהיה טעם העץ כטעם הפרי. היום באופן טבעי, כשאתה עמל בדרך, זה לא חייב להיות רק בלימוד תורה, זה יכול להיות ספורטאי שרוצה להגיע לאולימפיאדה, והוא בינתיים גם מוותר על המון המון דברים בחיים בשביל האימונים המפרכים שהוא עובר, והוא גם מתאמץ מאוד, והוא גם אה מכניס את עצמו לאיזה דיאטה מאוד מאוד אה קפדנית, והכל זה זה דברים שהם כביכול סבל, והכל בשביל איזושהי מטרה. אבל זה דרך. זה אז תהנה מהדרך. תשמח בדרך. זה לא רק תסבול כל הדרך בשביל בסוף להגיע למשהו, אלא תבין שאם זו הדרך, אז זה גם כן חלק מהדרך שהקדוש ברוך הוא שלח אותך. השפת אמת היה אדמור במשך הרבה שנים. יותר מ-30 שנה. אז הוא דיבר על אותו מדרש עוד פעמיים. אז כאמור, פעם אחת בשנת תרל"ד, הפעם השנייה בשנת תר"מ. והוא אומר כך, במדרש, אז תלך לבטח וכולי, תרוץ ולא תיכשל. דבאמת ברח יעקב עבור עשיו. אבל אל פה כן מצינו, ראינו, כי בהליכה זו זכה יעקב אבינו עליו השלום לכל השלמות. ההליכה בעצמה זיכתה אותו בהשלמות. למה? כי הוא לא סתם ברח, הוא לא היה מעוברי דרכים. אה רגע, אני יוצא עכשיו לדרך, אני בורח מעשיו. אני לא רק בורח מעשיו. הקדוש ברוך הוא שולח אותי. למה אני הולך? לא בגלל עשיו. אני הולך בגלל הקדוש ברוך הוא, בגלל שליחותו של יצחק, ללכת לקחת אישה. אני הולך לבנות את עם ישראל. וכך זה בכל דבר. כאשר יעקב אבינו יורד למצרים, אל יוסף. רשמית למה הוא יורד לכאורה? בגלל הרעב. יש רעב בארץ. יוסף הוא משנה למלך מצרים. הוא יכלכל אותנו שם. אז אה אין ברירה, נלך בגלל הרעב. מה הסיבה האמיתית שהוא יורד? ברית בין הבתרים. ועבדו ועינו אותם 400 שנה. ירד זרעך בארץ לא להם. אז יש פה איזושהי מחשבה אלוקית, זה כמו שיוסף אומר. יוסף גם אומר את זה בעצמו על עצם זה שהאחים מכרו אותו למצרים. אתם חשבתם לרעה, ואלוקים, אתם חשבתם עליי לרעה, ואלוקים חשבה לטובה. זאת אומרת, יש את המישור של החיצוני של למה אני יוצא לדרך, אבל תמיד אני צריך להבין, אם אני נאלצתי לצאת לדרך, אז אמת השם היתה זאת. ואם אמת השם היתה זאת, אז אני צריך להרגיש שליח של הקדוש ברוך הוא ולעשות את הדבר הזה לכתחילה, בשמחה, בשלמות. דבר הזה הוא מאוד משמעותי, למשל בצבא. קודם כל, למה אנחנו הולכים לצבא? אולי קודם כל כי אנחנו חייבים, כי יש חוק במדינת ישראל שחייבים ללכת לצבא. כמובן, זה לא רק זה. אנחנו גם, אני חושב, שרוב האנשים בציבור שלנו מאוד רוצים ללכת לצבא. מחכים לזה, חולמים על זה, מתכוננים לזה, שמחים לקראת זה, נרגשים לקראת זה. כי זה באמת משהו שהוא מרגישים את הזכות הגדולה שלו. זה גם זכות שליחות. אבל גם איזה רגע של בגרות אישית. גם תחושה שוואו, הגעתי עכשיו אני הגבר ש בצבא ואני מבין. ולפעמים זה גם איזה איזה כבוד חיצוני כזה קצת של גאוות יחידה וכולי. בסדר, דברים, חלקם יותר חיצוניים, חלקם יותר עמוקים. והנה לפעמים בן אדם הגיע לצבא ובהתרגשות גדולה ובשמחה גדולה, ושם לא תמיד זה יוצא בדיוק כמו שחשבת. לפעמים אני מכיר למשל מישהו ש אה התגייס לצבא והגיע כל הפלוגה שלו נכנסה ללחימה בעזה ואותו השאירו בחוץ. ל תורנויות מעצבנות של מטבח ושמירות וכאלה. מה? בשביל מה? אם כן, למה זה אנוכי? מה מה אני זה? בשביל זה התגייסתי? והדרך האמיתית, בסופו של דבר אותו חייל הספיק גם להילחם מספיק בעזה. אבל אה, אבל הדרך האמיתית להסתכל על הדברים, זה שאם התגלגלתי לפה, אז הקדוש ברוך הוא הכווין אותי לפה. ואם עכשיו אני שמו אותי להיות תורן מטבח, אז לא להסתכל על זה בתור איזה באסה ואיזה עצבים ו להבין, הקדוש ברוך הוא מעביר אותי איזשהו תיקון. זה איזשהו תהליך, זה איזושהי דרך שאני צריך לעבור. זה מאוד בולט אצל יוסף הצדיק. יוסף הצדיק מגיע למצרים לביתו של פוטיפר. יש לו את כל ההצדקה בעולם להרגיש ממורמר ועצבני ומכונס בתוך עצמו. הוא מתחיל להשקיע את הנשמה בבית של פוטיפר, את כל אשר עושים שם הוא היה עושה. מה אתה משקיע? באיזה בית של איזה גוי, שר הטבחים. שר הטבחים הכוונה היא שר הרוצחים. כן, טבחים מלשון טבח, זה לא קשור למטבח. במטבח היו שר המשקים ושר האופים. שר הטבחים, זה ראש הרוצחים. אז מה אתה משקיע בזה? איזה אידיאל יש לך פה? יוסף משקיע את הנשמה. למה? כי הקדוש ברוך הוא שם אותי פה. זה לא אחים שמו אותי פה, זה הקדוש ברוך הוא. אז ממילא אני יודע שזה השליחות שלי עכשיו. אני נמצא פה, אז זה הדרך שאני צריך להיות בה. אחר כך הוא מגיע לבית הסוהר, גם שמה לא עבל בכה פה. וגם שם, הוא משקיע את הנשמה ומתאמץ בבית הסוהר. בסופו של דבר, מזה הוא עולה לגדולה. כי בסוף הוא מבין שכל שלב הוא חלק מהדרך. כל דבר שאדם מגיע אליו בחיים, אדם צריך לחשוב בכיוון הזה, מה השם אלוקיך שואל מימך. מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני בדבר הזה? איזה קומה חדשה אני צריך לבנות בנפש כדי להתמודד עם זה. יכול להיות קשיים כלכליים, זה יכול להיות קשיים בריאותיים, זה יכול להיות קשיים בחינוך הילדים, זה יכול להיות קשיים חברתיים, זה יכול להיות קושי בישיבה, בלימוד, זה יכול כל מיני סוגים של קושי, אדם צריך לשאול את עצמו לא רק איך אני שורד, איך אני מסתדר, אלא מה הקומה הנוספת שהקדוש ברוך הוא רצה שאני אבנה באישיותי ב מתוך הדבר הזה. שאלות. ישאר כוח.