בלוג

ערב טוב, ברשות מורי ורבותיי.

אנחנו פותחים בשבת הקרובה את הפרשיות של אברהם אבינו. אברהם אבינו עצמו כבר נפגשנו בסוף פרשת נוח, כבר מופיעה הדמות של אברהם אבינו. אבל פרשת לך לך ממש כל כולה עוסקת בדמותו של אברהם. ואני חושב שאולי הציווי הראשון הזה, הקריאה הראשונה של הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, שהוא אומר לו לך לך, זה לא במקרה, זו האמירה הראשונה של הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו.

"ויאמר השם אל אברהם: לך לך". אז זה גם ניסיון, כידוע, לעזוב את ארצך, את מולדתך, את בית אביך. אבל זה הרבה מעבר לזה. זה לא רק ציווי ללכת לארץ ישראל. יש פה אמירה תתחיל ללכת. לך לך ואל תעצור. אתה לא עוצר כל החיים.

אברהם אבינו, אחד האנשים שהכי הרבה פעמים, אולי נדמה לי הכי הרבה פעמים בתנ"ך כתוב עליהם שהוא מהלך. זה מתחיל מהציווי הראשון, לך לך מארצך. אבל זה לא פעם יחידה. עוד פעם אחת כתוב לאברהם לך לך. איפה עוד כתוב לך לך?
[קול מהקהל: "הלך וגן..."] רגע, את המילים לך לך.
[קול מהקהל: "הר המוריה"] נכון. נכון. אומר הקדוש ברוך הוא לאברהם: קח את בנך, את יחידך אשר אהבת את יצחק, "ולך לך אל ארץ המוריה". הניסיון הראשון והניסיון העשירי. עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם. הראשון הוא ניסיון של לך לך, וגם השני ניסיון של לך לך. זה לך לך לארץ אשר אראך, וזה לך לך לארץ המוריה ועלהו שם לעולה, הר כבשים או משהו אליך.

אבל באמת זאת לא הפעם היחידה. מה עוד התחלת להגיד אברהם?
[קול מהקהל: "קום והתהלך"] קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה. והשם, וילך אברהם כאשר דיבר אליו השם. ויצאו ללכת ארץ כנען. ויסע אברהם הלוך ונסוע. ואנוכי, אפילו כאשר אין לו ילדים, הוא אומר לקדוש ברוך הוא ואנוכי הולך ערירי. המילה מיותרת. יכל להגיד: מה תתן השם אלוקים, מה תתן לי ואנוכי ערירי. או, מה הוא אומר? ואנוכי הולך ערירי.

כידוע, אברהם מתהלך לפני השם. "תהלך לפניי והיה תמים". כאשר באים אליו המלאכים, ואברהם הולך עמם לשלחם. ואולי אם נחזור שוב לעקידה, הכי בולט, כתוב פעמיים "וילכו שניהם יחדיו". בהתחלה כתוב שהם הולכים שניהם יחדיו, ואז ויאמר יצחק לאברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר הנני בני. ויאמר הנה האש והעצים, והיה שם לעולה. ויאמר לו השם... [קול מהקהל: "אלוקים"] אלוקים יראה לו עשה לעולה בני. "וילכו שניהם יחדיו". עוד פעם כתוב וילכו שניהם יחדיו. אז אברהם מנחיל את תכונת ההליכה הזאת גם ליצחק.

וגם אחרי זה, עוד אחרי שוילכו שניהם יחדיו, המלאך אומר לו: אל תשלח את ידך אל הנער. פתאום אברהם מסתכל ימינה ושמאלה, מה הוא רואה? את האיל. רואה את האיל, נאחז בסבך בקרניו. "וילך אברהם ויקח את", המילים האלה מיותרות. מספיק היה להגיד: ויקח אברהם את האיל, ויעלה אותו לעולה. למה "וילך"? רוצים להגיד לך: אברהם אבינו היה בן אדם שמתהלך, ומתהלך, ומתהלך. לך לך והוא לא עוצר בחיים. עד יומו האחרון ממשיך ללכת.

אחרי מעשה העקידה, מה כתוב? "ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע". עכשיו שוב, זה ברור, זה פה זה לא מיותר. זה צריך להגיד שהם הלכו לבאר שבע. אבל דבר ראשון, [קול מהקהל: "יצחק אבינו לא מוסגר."] מוסגר. ויקומו וילכו. אה, אתה צודק, אתה צודק. כתוב, כתוב אפשר להגיד את זה, לא כתוב מפורש. כן, יש בזה דיונים שונים. על כל פנים, המילה הזאת וילכו, אפשר היה להגיד ויבואו באר שבע. אפשר היה בכלל לא להגיד את המשפט הזה. אפשר להגיד: זהו, נגמרה העקידה, ועכשיו, [קול מהקהל: "הולכים."] "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבעים שנה הייתה מוצרה, ויבוא אברהם לספות לשרה ולבכותה". לא צריך להגיד שהם חוזרים. זה ברור שהם חזרו, מה זה מיותר? אבל שוב, אולי הדבר הכי מדהים זה להמשיך ללכת אחרי העקידה.

אני רוצה רגע להסביר משהו על העניין הזה. יש לי חבר טוב, סיפרתי לכם אני חושב, שהוא החליט לתרום כבד. לתרום כליה, בטח שמעתם כבר שיש דבר כזה, יהודים תורמים כליה. יש עמותה שנקראת "מתנת חיים". [קול מהקהל: "ראש העמותה נפטר."] נכון, ראש העמותה נפטר ואשתו ממשיכה את דרכו. נכון. [קול מהקהל: "הוא עונש?"] לא שמעתי. [קול מהקהל: "הוא גם עונה, יש בחור..."] כן, כבד אי אפשר לתרום. כליה יש לנו שתיים. אדם תורם אחת, מי שתורם כליה אחת, הכליה השנייה מתפתחת, גדלה ומתנהגת כמו שתיים. כבד יש לנו אחד, אי אפשר לתרום כבד. אפשר לתרום, נכון, וונה של הכבד, חלק מהכבד. ואז הכבד של התורם גדל, מתפתח ומשלים את עצמו להיות כבד שלם. [קול מהקהל: "ושל השני."] וגם נכון, וגם החתיכה שהוא תרם אצל המושתל, גם היא מתפתחת להיות כבד שלם.

אז יש לי חבר טוב שהחליט שהוא רוצה, עכשיו כבד זה הרבה יותר מסוכן מכליה. כליה כמעט אין סיכונים בניתוח עצמו. זה ניתוח, זה לא נעים, זה החלמה, זה מסירות. מי שתורם כליה אשריו ואשרי חלקו, זה באמת דבר לא מובן לי. וגם הסכנה העיקרית בזה, זה חלילה, מה יהיה לאדם אם הוא עצמו אחר כך יהיה פתאום בבעיות? אם הוא פתאום הכליה האחת שלו לא תתפקד. אז אדם רגיל יש לו שתי כליות, אחת לא מתפקדת יש לו את השנייה. שתי כליות הלכו? עכשיו הוא צריך השתלה. עכשיו, הבן אדם הזה יש לו כליה אחת, אז את הספייר שלו, הוא עכשיו נוסע בלי גלגל ספייר. זה ככה עובד. אז זה סיכון מסוים. אבל תרומת כבד? זה סיכון של אחד ל-200 למות. זאת אומרת, אחד ל-200, עושים ניתוחים כאלה של תרומת כבד. 200 מכל, אחד מכל 200 תורמים נפטר במהלך הניתוח. זה לא ניתוח פשוט. ניתוח הסרת כליה בעיקרון לא אמור לקרות כלום. זה אחד למיליון שקורה משהו בניתוח. הניתוח ניתוח פשוט. ניתוח כבד? זה לא פשוט. [קול מהקהל: "מגוון."] אז זהו, אפשר לקחת ממישהו שנפטר. אבל לא היה, היה בן אדם לא שהוא בן אדם שהוא מכיר. סתם בן אדם, הוא החליט שהוא רוצה לעשות מעשה של מסירות, מעשה הרואי של תרומה. החליט שהוא רוצה לתרום כבד. [קול מהקהל: "אפשר לקחת מתרומות של אנשים שנפטרו."] לא, אי אפשר, רק מותאם. לכן היה בן אדם שהיה חייב כבד דחוף. ולא היה מישהו שנפטר והייתה התאמה של הכבד שלו. ואז אותו חבר שלי בא ואמר: אני מוכן לתרום. בדקו התאמה? יש התאמה. בארצות הברית באיזשהו מקום. כמובן, מאמנים לו את הטיסה, מאמנים לו את הבית חולים שם, מאמנים לו הכל. אבל זה חתיכת דבר. הוא צריך לעשות דיאטה, הוא צריך לעשות, זה יש בזה חודשיים של הכנות. חודשיים הוא עובר הכנות גם נפשיות, גם גופניות, בדיקות, עשרות בדיקות.

שלושה ימים לפני שהוא אמור לטוס, [קול מהקהל: "קורונה?"] לא, זה היה לפני הקורונה. מתקשרים אליו ואומרים לו תקשיב, הבן אדם שהיית אמור לתרום לו [קול מהקהל: "נפטר?"] לא נפטר, אבל גילו אצלו סרטן רציני שאי אפשר כרגע להשתיל אצלו כלום. אז תודה רבה, אין צורך. יש צורך אבל אין כרגע מה לעשות בזה. [קול מהקהל: "זה עמיץ."] הוא סיפר לי שזה היה יותר קשה לו מהכל. [קול מהקהל: "אוי ואבוי."] אחרי שאתה כבר מכין את עצמך לאיזה מסירות ממש מדהימה, ופתאום אומרים לך עזוב. נשאר כמו ריקנות, כמו איזה חלל ריק בתוך הנפש. עכשיו זה ממש ממש מזכיר את אברהם אבינו אחרי העקידה. אברהם אבינו בא במוכנות למסור לעקוד את בנו יחידו. ופתאום אומרים לו: אל תשלח את ידך אל הנער.

אז זה קשה. ואחרי זה מה נאמר? "ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע". ההליכה, אברהם אבינו מהלך ומהלך ולא מפסיק להתהלך לפני השם. [קול מהקהל: "מה יצחק חשב עליו?"] העקידת יצחק צריך לדבר בהזדמנות אחרת, זה פרשת וירא. אני בינתיים רק מדבר על ההליכה, על הלך לך. כן. [קול מהקהל: "כל פעם משימתו..."] [קול מהקהל: "למה השם בחר את אברהם אבינו? למה דווקא?"] את כל הדברי תורה על פרשת לך לך אתם רוצים ביום אחד? זה אני רוצה לדבר על זה ביום רביעי בעזרת השם. [קול מהקהל: "למה הוא בחר את משה?"] נדבר על זה בעזרת השם.

אם כן, [קול מהקהל: "אברהם הוא גם לא מתייאש."] העניין הזה של ההליכה, אומר על זה, יש לנו הרי האדם באופן כללי נקרא מהלך. למשל, יש בספר זכריה פרק ג', אומר הקדוש ברוך הוא ליהושע הכהן הגדול בימי בית שני. בספר זכריה, הנביא זכריה היה חי בתחילת ימי בית שני. ויש שם יהושע הכהן הגדול. אומר לו... [קול מהקהל: "זה לא יהושע בן נון."] לא לא, זה לא יהושע של יהושע בן נון, יהושע בן נון לא היה כהן, הוא משבט אפרים. אנחנו מדברים על יהושע הכהן הגדול, הרבה שנים אחר כך, בתחילת ימי בית שני. "כאמר השם צבאות. אם בדרכי תלך, ואם משמרתי תשמור, וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצריי, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה." אני אתן לך מהלכים בין העומדים. [קול מהקהל: "מי זה העומדים?"] זה הנביא זכריה אומר. אומר על זה, אומרים על זה חז"ל. כך למשל אני אקרא את לשונו של הכלי יקר. הוא אומר כך, בעולם הזה האדם נקרא מהלך. מה הכוונה? הוא מהלך ממדרגה למדרגה.

אמר אחד מבעלי המוסר, רבי ישראל מסלנט, שפיתח את שיטת ישיבות המוסר. אז הוא אמר, שהאדם הוא כמו ציפור. ציפור צריכה לנופף בכנפיה. עכשיו יכול להיות אחרי שהיא נופפה כמה פעמים, היא יכולה לדאות קצת על גלי הרוח. אבל אם היא תמשיך להישאר ככה ולא תמשיך לנופף בכנפיה, נופלת. עכשיו אם זה גם ציפור חזקה כמו נשר, עם מוטות כנפיים, אז הוא יכול לדאות כמה דקות, אבל שוב אחר כך הוא צריך לנופף. ציפור קטנה כמו דרור, כל הזמן צריכה לנופף. אם היא לא מנופפת, טאק, נופלת. אומר: ככה זה האדם. האדם כל הזמן צריך להלך, להתקדם. אתה לא מנסה להתקדם? אתה נופל.

פתגם יותר עממי שאומרים, שהחיים זה כמו אופניים. אם קשה לך, סימן שאתה בעלייה. אם הכל הולך קל? זה סימן שאתה בירידה. לא טוב שמדי קל. תחשוב מה המדרגה הבאה. אוקיי, אז זה כבר קל לי. עכשיו הלאה. יש לי חבר שהוא מאמן, מאמן כושר גופני. ואז זה ברור שכבן אדם, אם סיימת אימון ולא כואב לך כל השרירים, אז המאמן לא עשה את העבודה כמו שצריך. לא נתן לך את התרגיל או שאתה לא עשית, אבל המאמן לא נתן לך את התרגילים שצריך לעשות. אתה אמור, אוקיי, הוא נתן לך תרגילים, היה קשה. עשית אותם עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, חמש פעמים כבר עשית אותם בחמישה אימונים שונים. עכשיו זה כבר לא קשה. אז עכשיו צריך לעבור הלאה.

אדם לא יכול לדרוך במקום. האדם נקרא מהלך. זה נכון בצד הגופני, וזה נכון לא פחות מזה בצד הרוחני. "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", אומרים חז"ל, העומדים זה המלאכים. מלאך הוא עומד. אין לו התקדמות. הוא לא יכול להתפתח. המלאך מצד אחד נברא מושלם. מה הכוונה מושלם? עושה את רצון השם. מה שהקדוש ברוך הוא אומר, למלאך אין לו בכלל חופש בחירה. אין לו בחירה חופשית. זה כמו שיהי אור ויהי אור. זה באופן מיידי. הקדוש ברוך הוא אומר זה מיד נהיה. כך אם הקדוש ברוך הוא אומר שמלאך ילך לאיזשהו מקום, זה מיד נהיה. זה כמו שאני לוקח אה, לא יודע מה, מסכה ושם על הפנים. למסכה יש פה בכלל איזה רצון חופשי? אין לה שום רצון חופשי. לי יש רצון חופשי, אבל היא זה כמו חפץ. להבדיל אלף אלפי הבדלות, המלאכים זה דברים קדושים וטהורים וזה כוחות עליונים של הקדוש ברוך הוא. אבל, אבל אין להם בחירה חופשית. מה ש, ולכן הם נקראים עומדים. אין להם התקדמות. המלאך נברא מושלם במדרגתו, וזהו.

מתי משתנה אצלו משהו? כאשר הקדוש ברוך הוא כבר לא צריך אותו בעולם, אז הוא מבטל את המלאך הזה. "חדשים לבקרים רבה אמונתך". הקדוש ברוך הוא בורא מלאכים חדשים לבקרים. יש לו יש מלאכים קבועים. יש לנו כולנו מכירים, כן, מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפנינו, אנחנו מכירים את כל השמות של המלאכים הידועים והקבועים. אבל מעבר לזה, הקדוש ברוך הוא בורא כל יום אלף אלפי רבבות של מלאכים שהם יודעים לאותו יום. וזהו. עשו תפקידם, אינם. אז המלאך נברא, הוא סטאטי, עד שלא צריך אותו יותר והוא נעלם.

לעומת זאת, האדם תפקידו להיות כל הזמן מהלך. אז אמרנו ברמה הגופנית, אבל גם ברמה הרוחנית. רוב האנשים, רוב בני האדם, כשהם צעירים, המשנה בפרקי אבות אומרת: "בן 20 לרדוף". אדם בגיל 20, אז הוא, האווירה גם בן 20 היה יוצא לצבא, ככה בזמן התורה כתוב: "מבן 20 שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל". לכן בן 20 ירדוף, הוא גם יוצא לרדוף אחרי האויבים בצבא. אבל זה לא רק לרדוף אחרי האויבים בצבא, זה גם כוח פיזי לרדוף. אבל גם בן 20, בן 30, עכשיו הוא רודף אחרי ההצלחה. אז הוא רוצה קריירה, הוא רוצה עבודה, הוא בונה בית, הוא בונה משפחה, הוא, הוא באטרף של להשיג דברים. בן אדם בגיל 50, 60, אומר לעצמו: אוקיי, בסך הכל, כאדם אני צריך עוד לפעול, עוד לא יצאתי לפנסיה. אני צריך עוד לעבוד, אני אבל אני לא מחפש עכשיו להפוך את כל העולם. אני [קולות רקע], נח על זרי הדפנה, זורם ממה שכבר בניתי עד עכשיו. גם ברמה, מה? [קול מהקהל: "בן 60 צריך להילחם."] הלוואי ואז זה נכון. אתה אומר גם בגיל 60, צריך עוד להמשיך לעבוד כמו מטורף. [קול מהקהל: "הוא בן 50, חייב לעבוד."] זה נכון. זה נכון, בשביל לשרוד. אבל לא, מה שאני מתכוון להגיד, שבדרך כלל בן אדם לא מחפש עכשיו בוא נקים עסק חדש. בוא נעשה, זה נהפוך את העולם. אדם צעיר יש לו חלומות גדולים. אדם מבוגר, אז הוא עדיין צריך לעבוד קשה בשביל להתקיים. זה לא שהוא נח על זרי הדפנה. אבל הוא לא מחפש עכשיו, בדרך כלל אומר: אוקיי, אני עבדתי על זה לא יודע, מקום העבודה שלי נסגר, אני מחפש מקום עבודה אחר. אבל בדרך כלל אני לא אתחיל עכשיו להמציא איזה משהו חדש. אלא בסך הכל, בסדר מה שאני מכיר, אני אז יעשה ככה, אז יעשה ככה.

לעומת זאת, לא רק במישור הכלכלי. בהרבה מישורים זה ככה. גם במישור הרוחני. בן אדם צעיר רוצה למשל ללמוד תורה. אז בחור ישיבה צעיר, הרבה פעמים, חברה באים, חברה צעירים באים לישיבות, רוצים ללמוד תורה. אז עכשיו הם מתחילים, ועכשיו הוא שובר את הראש על הגמרא, ועכשיו רגע, עכשיו לא מספיק לי רק גמרא, אני רוצה ללמוד הלכה בעיון. ועכשיו לא מספיק לי הלכה בעיון, אני רוצה ללמוד גם תנ"ך, ואני רוצה ללמוד גם מדרש, ואני רוצה ללמוד את זה. בדרך כלל, זה בשנים של אדם צעיר. גם רבנים, גם רבנים לא כולם, יש רבנים שכן. אבל לא כולם ממשיכים להתקדם מעלה, מעלה לעוד מדרגה ועוד מדרגה. ורגע, אולי יש דברים שעוד לא חשבתי עליהם, אולי יש תחומים שעוד לא נגעתי בהם, אולי, חוזרים על הקיים, מעבירים שיעורים על מה שכבר למדתי, חוזר עכשיו זה מעולה לחזור. אין אדם אומר שונים פרק 100 פעמים, לשנות פרק 101 פעמים. גם לחזור זה מעולה. אשרינו הלוואי שהיינו חוזרים אליו 100 פעם. אבל אברהם אבינו לא הסתפק בלחוץ. אברהם אבינו גם חוזר, וילך למסעיו, מסע עוד שהוא כבר נוסע הוא חוזר שוב. אבל גם הוא הולך והולך והולך, כלומר מתקדם.

ועל זה אמרו חז"ל שאברהם זקן בא בימים, בא וכל ימיו עמו. לא היה לו יום מבוזבז. [קול מהקהל: "היה מיוחד, שבן חמש."] גם עד 75 הוא לא בזבז את הזמן, אלא מה? אז הוא עלה לארץ ישראל. אז, שוב, שאלה גדולה באיזה גיל קיבל אברהם הכיר אברהם את בוראו. יש אומרים בגיל שלוש, יש אומרים בגיל 48. יש. [קול מהקהל: "הזמן שבבגרות."] כן, אבל כנראה היה בזה כמה שלבים. כנראה יש רובד מסוים שאברהם אבינו כבר בילדותו הרגיש משהו אחר. אבל ככל שהוא התבגר, זה הלך. עכשיו תבינו, זה כמו, אנחנו מסתכלים על זה בסדר, מה, התחלת להיות דתי רק בגיל 75. התחלת לעבוד את השם רק בגיל 75, התחלת לעלות לארץ ישראל. אבל זה לא בדיוק ככה. כי אדם עבר אברהם אבינו עובר המון המון שלבים עד שהוא מגיע לשלב הזה. עד שהקדוש ברוך הוא מתגלה אליו. כן, אברהם בן חמש שנים ו-70 שנה בצאתו מחרן, כי הקדוש ברוך הוא אומר לו לך לך, הוא היה בן 75. אבל גם עד אז זה לא שהוא עד אז לא עשה כלום. הוא בנה בעצמו, הוא חיפש, הוא שאל את עצמו, הוא ניסה לברר.

ולכן זה בעצם המיוחד של אברהם אבינו. כתוב שתלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. מה הכוונה? השאיפה היא שאדם לא ינוח. השאיפה היא שאדם ישאף תמיד להתקדם. תמיד לחשוב: אוקיי, הגעתי עד כאן, מה השלב הבא? מה אני יכול להוסיף? בעיקר בעיקר ברוחניות. בגשמיות היצר הרע דואג שאנחנו נרצה להוסיף. אבל ברוחניות, זה היצר הטוב צריך לדאוג. זה היצר הטוב צריך להגיד לאדם: אוקיי, אז אני כבר קבוע אומר חוק לישראל, אני קבוע בעל התפילה ברוך השם, שלוש תפילות במניין. אני קבוע שאומר שבת. מה השלב הבא? מה אני רוצה להוסיף? מה אני יכול להוסיף? וכך בכל דבר, זה בעצם האמירה הזאת של לך לך.

ונסיים באמירה שאומר רבי שמואל מסוכטשוב, רבי שמואל בורנשטיין, היה חי לפני קצת יותר מ-100 שנה. והוא כתב ספר שנקרא "שם משמואל". הוא כותב שם, שהאמירה של הקדוש ברוך הוא לך לך, זה אמירה הכל הזה קיים גם היום. הקדוש ברוך הוא אמר לך לך וגם היום הוא אומר לך לך. השאלה היא רק מי שומע. הקדוש ברוך הוא בכל דור, זה קשור קצת לשאלה איך נבחר אברהם אבינו. לפי השם משמואל, יש הרבה שיטות, אבל לפי השם משמואל הוא אומר ככה: הקדוש ברוך הוא מאז נוח, אמר כל הזמן: לך לך, לך לך, לך לך. והוא חיכה לראות מי סוף סוף ישמע. אז אברהם אבינו שמע. אז הוא אומר ככה זה גם היום. הקדוש ברוך הוא קורא לכולנו ללכת, להתקדם, לצעוד קדימה, להתקרב אליו. אז מי שישמע יזכה.

רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפי כך ירבה להם תורה ומצוות, שנאמר: השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.