השאלה המתבקשת היא: וכי הקדוש ברוך הוא לא ידע מראש? הרי הוא אינסופי, כל יכול – למה לא לברוא את העולם מלכתחילה בצורה המושלמת? למה כל יום צריך להיות איזה שהוא "תיקון"?
הפער המכוון – אינסוף בתוך סוף
התשובה המרכזית היא שהקדוש ברוך הוא בכוונה תחילה יוצר את הפער הזה. הוא רוצה לברוא עולם שהוא סופי ומוגבל מחד גיסא, אבל שבתוכו ישכון האינסוף מאידך גיסא. זה בעצם הפלא הגדול – איך אפשר לצמצם אינסוף בתוך משהו סופי?
הדרך שהקדוש ברוך הוא עושה את זה היא על ידי שהוא בורא תחילה במימד האינסופי, ואז "משבר" אותו או מצמצם אותו לממד הסופי. האור הגדול שנברא ביום הראשון – זה אור אלוקי עצום שהעולם אינו יכול לעמוד בו, כמו "לא יראני אדם וחי". הקדוש ברוך הוא עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. אבל למה בכלל לברוא אותו אם ממילא צריך לגונזו?
התשובה: כדי להראות לנו שיש משהו להשתוקק אליו. כמו שורת המספרים – אתה סופר 1, 2, 3… 525… אתה אף פעם לא תגיע לאינסוף, אבל כל המספרים שלך הם שואפים לאינסוף. הם חלק משורה שמכוונת לשם.
דוגמאות לתופעה
האור שנגנז
ביום הראשון נברא אור שהעולם לא יכול לעמוד בו. הקדוש ברוך הוא גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא. זה מלמד אותנו שתמיד יש רמה גבוהה יותר, אור גדול יותר שאנחנו שואפים אליו.
השמש והירח
ביום הרביעי נאמר "את שני המאורות הגדולים" ומיד לאחר מכן "את המאור הגדול… ואת המאור הקטן". הגמרא בחולין מספרת שמלכתחילה שניהם היו שווים, אבל הלבנה התמעטה. גם כאן יש ירידה מהשלמות המקורית, אבל השאיפה היא לחזור לשלמות – "אור הלבנה כאור החמה".
התנינים הגדולים
ביום החמישי נבראו התנינים הגדולים (כתוב חסר י' – מלשון "שניים"). אלו חיות פלאיות שהעולם לא יכול לעמוד בהן. אחד נהרג ואחד נשמר לעתיד לבוא – הלוויתן שנזכה לשבת בסוכת עורו ולאכול משור הבר. גם כאן, עוצמות שהעולם הנוכחי לא מסוגל להכיל, אבל הן שמורות לעתיד.
עץ פרי עושה פרי
ביום השלישי ציווה הקדוש ברוך הוא "תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי" – שגם העץ עצמו יהיה בטעם הפרי. אבל בפועל יצא "עץ עושה פרי" – רק הפרי טעים, לא העץ.
הרב קוק מסביר: העץ מסמל את האמצעי, את הדרך. הפרי מסמל את המטרה, את התוצאה. בדרך כלל, הדרך היא מייגעת – אתה מתאמץ, שובר את הראש, עמל. אבל כשמגיעים למטרה – זה הסיפוק. השאיפה היא שגם טעם העץ יהיה כטעם הפרי – שגם התהליך והדרך יהיו מרוממים ומשמחים כמו התוצאה.
הלוחות הראשונים והשניים
הדבר הזה בא לידי ביטוי גם בלוחות. הלוחות הראשונים היו בעלי אור אלוקי כזה שמי שמסתכל בהם לא שוכח יותר לעולם שום דבר שלמד. אבל הלוחות האלה נשברו. במקומם באו הלוחות השניים – אמנם כתוב עליהם "כדברים אשר היו על הלוחות הראשונים", אבל זה כבר לא באותה עוצמה. יש שכחה.
גם כאן הדפוס חוזר: אור גדול מאוד שהעולם לא יכול לעמוד בו, האור נשבר, ובעקבות השבירה נבנים כלים חדשים. התפקיד שלנו הוא לצקת בכלים החדשים הללו את האור המתאים, באופן כזה שבסופו של דבר נחזור אל האור הגדול שהיה בראשית.
המסר המעשי
מה הקדוש ברוך הוא אומר לנו בכל זה?
תדעו שיותר ממה שאתם רואים, כתוב כאן. כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים שאומר "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן" – אני הצגתי לפניכם עולם, אבל מעבר לעולם הזה יש רמות אינסוף שאתם צריכים לשאוף אליהם.
אנחנו חיים בעולם חומרי, מוגבל, מצומצם. אבל השאיפה היא תמיד לחזור אל השלמות, אל האינסוף, אל האור הגנוז, אל גן עדן – "חדש ימינו כקדם".
כל מה שאנחנו עושים בעולם הזה – כל תורה, כל מצווה, כל מעשה טוב – זה בעצם חלק מהמאמץ לבנות מחדש את הכלים שיוכלו להכיל את האור הגדול. לא בבת אחת, אלא בהדרגה, צעד אחר צעד, עד שנגיע לעתיד לבוא שבו נזכה שוב לאור הגדול, לסוכת עורו של לוויתן, לטעם העץ שיהיה כטעם הפרי.
רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. הרבה תורה ומצוות – זה אומר הרבה הזדמנויות, הרבה כלים, הרבה דרכים להתקרב אל האור האינסופי. כל מצווה היא עוד צעד בדרך חזרה אל הראשית, אל השלמות הגדולה שממנה יצאנו ואליה אנחנו שואפים לחזור.
תמלול השיעור
ערב טוב, ברשות מורי ורבותי.
זכינו בשמחת תורה לסיים את התורה ולהתחיל אותה מחדש, להתחיל מבראשית.
וגם בשבת הקרובה אנחנו נעסוק כמובן בשבת בראשית בפרשת בראשית, שבראש ובראשונה עניינה בריאת העולם.
והנה, בכל יום מימי הבריאה יש לכאורה איזו שהיא תקלה שהדברים לא מתרחשים כפי שהם אמורים להתרחש.
ביום הראשון בורא הקדוש ברוך הוא את האור.
אבל מעבר לזה שהוא בורא את האור, נאמר שהוא שהוא ברא, שהוא בורא את האור, אין הכוונה, נגיד את זה כך, טוב רבא, אין הכוונה שהוא ברא את מה שאנחנו מכירים היום בתור השמש והירח. האור שיש היום בעולם לא נברא ביום הראשון. באיזה יום זה נברא? ביום הרביעי. ביום הרביעי, ימרו את בירקי השמיים.
אז איזה מין אור נברא ביום הראשון? אומרים חז"ל, זה היה אור, אור אלוקי, אור כזה מופלא ראה הקדוש ברוך הוא שהעולם אינו יכול לעמוד בו. זה אור עד כדי כך עצום שהעולם לא יכול לקלוט אותו. כמו לא יראני אדם וחי. זה לא שמי שרואה את הקדוש ברוך הוא מקבל עונש ונרד, האדם לא מסוגל לעמוד באור הגדול הזה. לא שמעתי. עוד לא היה אדם. אבל הקדוש ברוך הוא ראה את האור והוא כבר יודע איך הוא רוצה לברוא אדם והוא יודע שהבריאות לא יוכלו לעמוד באור הזה.
מה עשה? עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא.
אבל באמת, הדבר הזה הוא פלא. וכי הקדוש ברוך הוא לא ידע מראש שהאור הזה הוא אור שהעולם לא יכול לעמוד בו?
אז אם כך, למה הוא בעצם מלכתחילה בורא את האור הזה באופן הזה?
למה הוא לא בורא את האור מלכתחילה בתור אור שהעולם יכול לעמוד בו?
כאילו בורא בהתחלה איזשהו אור גדול מדי, טוב, נגנוז אותו. למה צריך לעשות כך?
עכשיו, זה לא מקרה וזה לא קרה רק ביום הראשון. זה קורה בכל אחד ואחד מימי הבריאה שהקדוש ברוך הוא בורא את העולם באופן מסוים ואחר כך צריך לשנות משהו בבריאת העולם.
ביום השני היתה מחלוקת. נבראה מחלוקת, כך חז"ל אומרים. ביום השני לא נאמר בו כי טוב כי נברא בו מחלוקת להבדיל בין מים למים. ביום השני נברא גהינום. דברים שהם לכאורה בעייתיים שנבראו ביום השני. ביום השלישי אמנם נאמר פה פעמיים כי טוב.
אבל ביום השלישי נאמר תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי למינו. אומרים חז"ל, הקדוש ברוך הוא ציווה את האדמה להוציא עץ שגם העץ, טעם העץ כי טעם הפרי.
עץ פרי עושה פרי, לא רק שיהיה עץ שעושה פרי, אלא שגם העץ עצמו יהיה פרי. תוכל לנגוס בעץ וגם הוא יהיה טעים. הגזע, העלים, הענפים, הכל יהיה חלק מהפרי, עץ פרי עושה פרי. אבל מה כתוב? ותוצא הארץ עץ עושה פרי.
בציווי כתוב עץ פרי עושה פרי. אבל מה קרה בפועל? האדמה כביכול חטאה ולא קיימה את הציווי של הקדוש ברוך הוא. אומר להם זה לא יכול להיות, האדמה אין לה בחירה חופשית. הקדוש ברוך הוא מצווה והאדמה מסרבת. האדמה לא קוברת כלום. אז איך? אז איך קורה דבר כזה? איך יכול להיות פער בין הציווי לבין הביצוע?
זה היה ביום השלישי, אבל גם ביום הרביעי יש בעיה. ביום הרביעי בורא הקדוש ברוך הוא את שני המאורות הגדולים. את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה. שואלים חז"ל, רגע, אמרת שהוא ברא את שני המאורות הגדולים. אחר כך תמר, תאור גדול, תאור קטן. אז איך זה יכול להיות? אמרת שני מאורות גדולים.
הפשט הוא, הפשט הוא שיש באמת שניים גדולים במיוחד ויש את הכוכבים שהם זהירים.
ובין הגדולים יש אחד גדול ואחד קטן. אבל הגמרא בחולין לא אומרת כך. חולין דף ס"ח אומרת הגמרא, מכאן שמחילה ברא הקדוש ברוך הוא את השמש והירח באותו גודל, שניהם גדולים.
באה הלבנה לפני ריבונו של עולם ואמרה לו, אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. לא יכול להיות. עשית פה איזה פאשלה. בראת שני מלכים שהם שווים בעוצמה, אין דבר כזה.
אי אפשר שני מלכים שווים. אמר לה הקדוש ברוך הוא, לכי ומעטי את עצמך. צודקת. את יודעת מה, צודקת. באמת אי אפשר שני מלכים בכתר אחד, אז אותך למעט. ואז היא דנה עם הקדוש ברוך הוא, מה אם אני צודקת אז למה אני צריכה להתמעט? יש שמה סיפור שלם.
אבל גם פה איך זה יכול להיות? וכי הקדוש ברוך הוא, אם הלבנה צודקת, אז למה באמת מלכתחילה ברא הקדוש ברוך הוא שני מאורות גדולים?
וגם ביום החמישי כתוב ויברא אלוקים את התנינים הגדולים.
התנינים כתוב חסר י'.
אומרים חז"ל, התנינים הגדולים זה לא קרוקודיל מה שאנחנו מכירים היום. התנינים הגדולים זה איזו שהיא חיה פלאית ופראית שאיננה קיימת היום.
יש אומרים, זה הדינוזאורים. יש אומרים כל מיני פירושים, יש אומרים זה דרקונים, יש כל מיני פירושים מה זה בדיוק היה.
אבל מה הכוונה? למה כתוב חסר י'? אומר המדרש, מכאן שהקדוש ברוך הוא באמת ברא שניים שניים כמו כל בהמה וחיה.
אבל ראה שהעולם לא יכול לעמוד בהם, והם יפרו וירבו וישמידו את העולם.
אז אחד הרג ואחד הוא שומר לעתיד לבוא וזה מה שאנחנו אומרים ביש נוסח שאומרים בפרידה מהסוכה שנזכה לשבת בסוכת עורו של לוויתן. הלוויתן הזה זה הזכר של ה של ה אותם התנינים הגדולים. אנחנו לא נסביר את זה עכשיו.
ביום השישי הוא ברא את האדם והאדם חטא. בו ביום הוא חטא. אז נשים לב שכל יום היה כאילו איזה פאשלה.
כל יום איזו שהיא נפילה. עכשיו, ריבונו של עולם, הקדוש ברוך הוא אינסוף, הוא כל יכול והוא בורא את העולם, הוא לא יכול לברוא את העולם מלכתחילה בצורה הרצויה, כל יום משהו צריך להתקלקל כביכול.
אז התשובה היא שהקדוש ברוך הוא באמת הוא אינסוף. והוא מסוגל לברוא עולם מושלם.
אבל העולם, הקדוש ברוך הוא בכוונה רצה לומר שאם יברא הקדוש ברוך הוא עולם כמו שלנו, עולם מוגבל, עולם חומרי, עולם נמוך, אז איפה הבורא? איפה האינסוף? בתוך העולם שלנו צריך להיות דבר והיפוכו. צריך להיות אינסוף בתוך סוף.
בדרך כלל אינסוף, זה משהו שהוא אי אפשר לצמצם אותו בתוך משהו סופי ומוגבל. אבל פה הבורא צריך לשכון בתוך עולם סופי.
אנחנו צריכים מצד אחד שיהיה עולם חומרי, עולם נמוך. מצד שני שהבורא ישכון בתוכו. איך זה יקרה? הקדוש ברוך הוא בכוונה יוצר את הפער הזה, שהוא מצידו מצווה משהו בלי גבולות, בורא את העולם בעוצמות. גם אור שהעולם לא יכול לעמוד בו. הוא בורא גן עדן, למרות שהוא יודע שהאדם יגורש ממנו. הוא בורא את התנינים הגדולים, למרות שהוא יודע שהעולם לא יכול לעמוד בהם. הוא אומר לאדמה, תוציא עץ פרי עושה פרי.
והוא בעצמו בורא את האדמה, זה לא שהאדמה יש לה בחירה והיא חוטאת. הוא בעצמו בורא את האדמה באופן כזה שהיא לא עץ פרי עושה פרי.
אבל הפער הזה בעצם אומר לנו, תמיד בעולם יש אור מאוד מאוד גדול שאנחנו לא מסוגלים אליו אבל אנחנו תמיד שואפים אליו.
יש את שורת המספרים. 1, 2, 3. אבל שורת המספרים היא שואפת לאינסוף.
האין אתה יכול להגיע לאינסוף? לא. אבל גם שאתה סופר 525 זה משהו בתוך שורת המספרים שהיא שואפת לאינסוף.
הקדוש ברוך הוא רוצה לברוא עולם שישאף לאינסוף.
ולכן, אמנם העולם הוא חומרי, הוא מוגבל, ומצומצם. אבל בכוונה הוא בורא אור כזה גנוז שהוא יודע מראש שהעולם לא יעמוד בו, והוא בורא אותו על מנת שאנחנו נשאף אליו. עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. גם התנינים, לא במקרה, אז הלוויתן הזה, סעודה, סוכה לצדיקים לעתיד לבוא ויאכלו משור הבר.
שור הבר ולוויתן, שני יצורים שהם בעצם העולם לא מסוגל לעמוד בהם, זה לא יצורים טבעיים כמו שאנחנו מבינים היום בצורה טבעית, שיש שור הבר זה לא הכוונה לתיאור או לבאפלו או למשהו כזה, ולוויתן זה לא לוויתן הכחול שאנחנו מכירים בבאוקינוסים. אלא שור הבר ולוויתן זה חיות פליאיות שלא קיימות כיום בעולם.
והכל הוא לעתיד לבוא. מה הכוונה? הקדוש ברוך הוא בורא את העולם ואומר לנו תדעו, כמו שאומר הכהן הגדול ביום הכיפורים, יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. אני הצגתי לפניכם עולם, אבל תדעו שמעבר לעולם הזה יש רמות אינסוף שאתם צריכים לשאוף אליהם. בכל הרבדים.
אור גדול.
עוצמות גדולות של חיים, כמו שור הבר ולוויתן.
מיוחדות כזאת של עץ פרי עושה פרי. מסביר הרב קוק, מה הכוונה עץ פרי עושה פרי? מה, יש לך פירות, מה אתה צריך גם לנגוס בגזע?
מסביר הרב קוק, העץ הוא סימן לאמצעי.
לדבר שהוא בשביל מה אתה נוטע עץ פרי? בשביל הפירות. הפירות זה המטרה, העץ הוא הדרך.
עכשיו בדרך כלל הדרך היא מיגעת. הדרך לפעמים משעממת, הדרך לפעמים קשה. אבל אתה עושה אותה בשביל המטרה.
כל אדם, לא משנה אם הוא ספורטאי שמתכונן לאיזה אולימפיאדה, או אם הוא חייל שמתאמן לקראת הקרב, או אם הוא תלמיד חכם שעוסק עכשיו ושובר את הראש על איזה רשב"א,
או אם הוא בעל מפעל שמכין עכשיו איזה פרוייקט.
בסוף שהגעת לתוצאה, וואו, איזה סיפוק. הצלחת להבין, הצלחת להשיג את התוצאה שלה שאפת. זה הפירות.
בדרך כלל טעם, הטעם של הדרך הוא לא כמו הטעם של הפרי. בדרך אתה שובר את הראש, בדרך אתה מתייגע, אתה עמל, אתה מתאמץ. ואתה לא כל כך נהנה.
אבל בסוף שאתה מגיע למטרה, לניצחון, או, פה אתה נהנה.
והשאיפה הקדוש ברוך הוא בעצם אומר לנו, תדעו, שהשאיפה היא שגם טעם העץ יהיה כטעם הפרי, שגם התהליך והדרך, גם זה יהיה דבר מרומם ומשמח.
וזה בעצם כל הדברים הללו, גם הלבנה שמתמעטת. כן, לעתיד לבוא יהיה אור הלבנה כאור החמה.
אור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מאורתה.
כלומר, גם החמה והלבנה, יש פה איזה התמעטות, איזה ירידה מהאור הגדול, אל המאמורות של העולם הזה, אבל בסופו של דבר נחזור, אנחנו תמיד שואפים לחזור אל הראשית, לחזור אל השלמות, לחזור אל האינסוף, וגם אל גן עדן. חדש ימינו כקדם, מקדם לגן עדן.
זה בעצם השאיפה הגדולה שאנחנו שואפים עליה.
ונשים לב, הדבר הזה שהקדוש ברוך הוא מביא אור גדול, האור הזה נשבר. ולאחר מכן תפקידנו לבנות אותו מחדש, הדבר הזה בא לידי ביטוי בהרבה מאוד מקרים בעולם, נביא רק דוגמה אחת נוספת, וזה הלוחות הראשונים והלוחות השניים.
הקדוש ברוך הוא הוריד את הלוחות הראשונים, הם היו כאלה שאדם היה מתבונן בהם ולא היה שוכח יותר לעולם שום דבר שלמד מן התורה.
כי היה בהם אור אלוקי אינסופי. אבל הלוחות הראשונים נשברים. ובעקבות השבירה אנחנו מקבלים לוחות שניים. שאמנם הם גם כן כתוב עליהם כלוחות אשר כדברים אשר היו על הלוחות אשר הראשונים אשר שיברת. אבל זה כבר לא בעוצמה כזאת שאתה מסתכל בהם אתה כבר לא שוכח. יש שכחה.
אז זה גם כן חלק מהמורכבות שהקדוש ברוך הוא מביא קודם כל תמיד אור גדול מאוד. העולם לא יכול לעמוד בו.
אז האור הזה נשבר. אבל כתוצאה מזה נבנים כלים חדשים, והכלים החדשים הללו התפקיד שלנו הוא לצוק בהם את האור המתאים באופן כזה שבסופו של דבר נחזור אל האור הגדול שהיה בראשית.
רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר הצדיקו, יגדיל תורה ויאדיר.