בלוג

הו
אנחנו בפרשת כי תבוא.
והיום אנחנו עוסקים בדברי קודשו של רב צדוק הכהן מלובלין.
רב צדוק, אחד מגדולי האדמורים בחסידות.

קודם כל, ה יורצייט שלו, יום פטירתו היה בט' באלול, זאת אומרת יום חמישי האחרון.
ממש סמוך ונראה.
וזה היה בשנת 1900 למניינם, תר"ס, זאת אומרת בדיוק לפני 124 שנים.

נולד 77 שנה לפני כן.
והוא נולד במשפחה שבכלל של מסנגדים, של מתנגדים לחסידות.

והתחתן ואז הייתה איזה שמועה, אשתו היה לו, היה לה חנות בגדים
ומזה הוא התפרנס. הוא לא הסכים לשמש ברבנות ולא הסכים לקבל כסף מללמד תורה עד יום מאחרון.
אבל שם בחנות בגדים, היו באים גם גויים
לקנות, והייתה איזה שמועה, התחילו להוציא שמועות רעות על אשתו,
שהיא לחצה יד לאיזה אציל גוי שקנה בחנות.

ורב צדוק דרש ממנה שהוא רוצה לגרש אותה והיא לא הסכימה. מה פתאום? לא היו דברים מעולם, זה סתם שמועות שקר.
אני לא מוכנה. דבר שלא עשיתי, אני לא מוכנה להסכים לגט.
היה סיפור מאוד טרגי. בעיקרון, הרי מדין התורה
אדם יכול לגרש את אשתו גם בלי הסכמתה.
אבל רבנו גרשום מאור הגולה, לפני יותר מ-1000 שנה, תיקן
שאסור אסור אדם לא יכול לגרש את אשתו ללא הסכמתה והוא גם תיקן שאסור לשאת אישה שנייה.
גם דבר שהיה מותר על פי התורה. נוצר מצב שאם האישה לא מוכנה לקבל גט,
אז הבעל לא יכול לא לשאת אישה נוספת ולא יכול להתגרש.
שבעצם זה רק מאזן את המצב מה שהיה מצבה של האישה קודם לכן. זאת אומרת, לפני כן זה היה תלוי רק ברצון הבעל. יום אחד הוא קם על צד שמאל,
כותב לה שטר, הרי את מגורשת ומשלחה מביתו.
רב צדוק, סליחה, רבנו גרשום מאור הגולה, תיקן
ש שתי תקנות מאוד פמיניסטיות במרכאות או לא במרכאות.
שזה שוויוני במובן הזה שצריך גם את הסכמת הבעל וגם את הסכמת האישה.
וזה שוויוני גם במובן הזה שכמו שהאישה לא יכולה להגיד, טוב, אתה לא מגרש אותי, אני מתחתן במקביל עם עוד אחד. אין דבר כזה, זה אסור על פי התורה לאישה להיות נשואה לשני גברים,
אז אף על פי שהתורה מתירה לגבר להיות נשוי לשתי נשים, רבנו גרשום אור הגולה, שוב לפני יותר מ-1000 שנה,
עשר את זה, ומאז נוהגים להתחתן רק עם אישה אחת. רק מה?
דרך אגב, לכן גם היום בטח שמעתם על הסיטואציה של מסורבות גט.
יש ארגוני נשים שהרבה פעמים מציפים את הנושא הזה. באמת מצוקה גדולה של גברים
שממש מתעללים נפשית בנשים שלהם, בכך שהם לא מוכנים לתת להם גט.
זאת מציאות קיימת. מה שפחות מדובר, שיש גם את ההפך.
מכיוון שצריך גם את הסכמת האישה, אז יש גם את ההפך. יש גם נשים שהם מסרבות ויש גם גברים שהם מסרבי גט.
עכשיו, אני לא מדבר על זה שברגע ש כשצריכים להגיע להסכמה,
אז למעשה הרבה פעמים בשלב הראשון לוקח זמן עד שמגיעים להסכמה, כי מתווכחים על כסף. זה לא נקרא מסורבי גט ולא מסורבות גט. זה לוקח זמן עד שמסכימים.
אני מדבר על מציאות ש סתם בשביל להתעלל, בשביל להרוס לצד השני ולפגוע בו, בשביל זה לא מסכימים לגט.
וזה שוב כאמור יש לשני הצדדים.
כן, איך קוראים לך? אלעד. אלעד.
צדוק אבל המצב של מסורבות גט
הוא יותר מדובר וכיכא רואים את ההשפעות שלו יותר. בן אדם שהוא מסרב לתת גט,
עושה גמלה של אחרה, הוא לא מתחתן איתו למניין, אסור להרבות לו. יש לו איזה סיבה. לא קורה לו כלום.
יש לזה סיבות, אבל זה לא הנושא שלנו עכשיו, זה שיעור לנושאים אקטואליים בהלכה,
זה שיעורים אחרים. אבל רבנו גרשום אור הגולה כן יצר בשביל מקרים קיצוניים
הוא נתן תקנה שלישית.
שהיא, אם אשתך לא מוכנה בשום אופן לקבל גט,
ויש לך סיבות אובייקטיביות מאוד מאוד מוצדקות לתת לה גט,
אבל היא לא מוכנה. הרי רבנו גרשום תיקן שאי אפשר לתת לה גט. אז יש פתרון מורכב,
והוא היתר מאה רבנים.
ללכת לעבור אצל 100 רבנים שיחתמו שהם שמאשרים לך לתת גט, למרות שהיא לא מסכימה,
אז אם 100 רבנים הסכימו לדבר הזה,
אז אפשר רבנו גרשום אור הגולה עצמו, שאסר לתת גט בלי הסכמת האישה, סייג את זה שאם יש 100 רבנים שיאשרו,
אז אפשר לתת גט גם בלי הסכמתה.

גם בדורנו היה סיפור אחד כזה, לא משנה, מישהו מוכר ומפורסם, בטח מכירים. אבל
עוד סיפור מאוד טרגי בעניין הזה, היה אצל רב צדוק הכהן מלובלין.
רב צדוק, שכאמור חי לפני יותר מ-100 שנה,
אז היו השמועות האלה על אשתו, שהיא לחצה יד לאציל, לאציל גוי שבא לקנות בחנות, והוא החליט שהוא רוצה לגרש אותה. והיא לא הסכימה.
אז הוא הלך וכיטט את רגליו בכל רחבי אירופה כדי פולין, בבלארוס, באוקראינה, בהרבה מאוד מקומות,
כדי לאסוף חתימות של 100 רבנים. רבנים לא בקלות חותמים על דבר כזה.
והוא היה צריך לעבור הרבה יותר מ-100 רבנים כדי לקבל הסכמות של 100 רבנים.

אחד מהם היה, עכשיו, הוא אמנם גדל בבית של מתנגדים, אבל הוא עבר גם בחצרות חסידים, הם גם רבנים.
אז גם מהם הוא ביקש שיאשרו.
בסופו של דבר, כך הוא הגיע לחצרו של רב מרדכי יוסף מאיז'ביצה.
ו

מאה שילוח.
מרדכי יוסף, ראשי תיבות מי. מאה שילוח. מאה שילוח, הולכים לאט.
מופיע הפסוק בספר ישעיהו והוא הפך להיות, הוא דבק בו והפך להיות חוסית שלו ואחריו, הוא לא בדיוק היה הרבי אחריו, כי אחרי רב מרדכי יוסף מאיז'ביצה היה רב לייבל איגר,
נכדו של רב עקיבא איגר, שזה בעצמו סיפור. רב עקיבא איגר היה אחד מגדולי המתנגדים.
והנכד שלו נתפס לחסידות, רחמנא ליצלן.
אבל זה סיפור אחר. רגע, הוא בסוף קיבל 100 חתימות או לא?
קיבל גם אחד מהאדמורי החסידים, רב נחום מצ'רנוביל,
אמר לו, אני מוכן לחתום לך, אבל תדע שאם אתה משתמש בחתימה שלי כדי להשיג 100 חתימות,
לא יהיה לך בנים לעולם.
הוא השתמש בחתימה הזאת והתחתן אחר כך עם אישה והיא נפטרה ועוד אישה, לא היה לו בנים לעולם.
זה כך מספרים החסידים.
אז אמרתי לכם, סיפור טרגי.

אבל אבל כאמור, לפחות הדבר היחיד שיצא טוב מהסיפור הזה,
זה שהוא הפך להיות חוסן והפך להיות אדמור חסידי. אחרי רב לייבל איגר, הוא היה האדמור בלובלין.
בעצם של ממשיכי דרכו של רב מרדכי יוסף מאיז'ביצה.
חשוב רק לציין, בסוגריים, ככה לאט לאט מכל שיעור אנחנו קצת נחווה גם קצת מהסיפורים והדמויות. אבל בשבוע שעבר למדנו שם משמואל, שהוא רב
האדמור מסוכצ'וב, בנו של רבי אברהם מסוכצ'וב, שהיה חתנו ותלמידו של הרבי מקוצק. אז אמרתי,
ששניים מתלמידיו הגדולים של הרבי מקוצק, אחד זה היה רבי אברהם מסוכצ'וב
ואחד זה היה רבי יצחק מאיר מגור, מייסד שושלת גור.
התלמיד השלישי של הרבי מקוצק, שמרד בו
וחלק עליו ועזב את חצרו בהפגנתיות, ולקח איתו חלק מהחסידים. והיה שם פיצול מאוד מאוד גדול, זה רב מרדכי יוסף מאיז'ביצה.
שזה סיפור בפני עצמו, פעם שנלמד מאיז'ביצה אני צריך לדבר על זה.
בעזרת השם, בשיעורים האלה אני מבטיח הרבה הבטחות שבעתיד יהיה ככה וככה ונדבר על זה, ונדבר על זה.
אז השיעור הזה זה סגולה לחיים ארוכים, שבעזרת השם נזכה לקיים את כל ההבטחות האלה.
אמן.

אם כן,
אז אנחנו לומדים היום את דברי קודש של רב צדוק. רב צדוק בעצם רק אם אינני טועה, ממש בשמונה שנים האחרונות לחייו נהיה אדמור, משהו כזה.
אולי קצת יותר, אבל לא הרבה יותר.
כי כאמור בהתחלה היה מתנגד, אחר כך לא הסכים לקבל רבנות. גם אחר כך שהוא כבר נהיה אדמור, בעל כורחו,
כי הוא לא הסכים אחרי שרב מרדכי יוסף נפטר, הוא לא הסכים לקבל את האדמורות. אז שמו את רב לייבל איגר ואז שהוא נפטר כבר לא ויתרו לו בשום אופן
והוא נהיה רבה ואדמור. אבל הוא לא הסכים, נתנו לו משכורת בעל כורחו,
הוא לא הסכים להנות ממנה, הוא כל הזמן התפרנס בצמצום מהחנות בגדים, אבל
מהכסף שנתנו לו, הוא הקים ספרייה ענקית.
וספרייה שהייתה ידועה בכל אזור אירופה, אנשים באו, זה היה הוא היה מומחה גם לכתבי יד ולכל מיני גם ככה, גם קצת חוקר של של כתבים.
והספרייה הזאת עם כל תכולתה נשרפה בשואה.

עוד סיפור עליו שמספרים שבכל יום הוא לא היה טועם כלום עד שהוא היה מסיים מסכת, כדי שזה יהיה סעודת מצווה, ואז הוא היה אוכל סעודת מצווה.

טוב, לענייננו.
אומר רב צדוק, קוראים לו רב צדוק. הוא כתב עשרות ספרים.
בחסידות, כן, שמו רב צדוק. הרבה מהספרים שלו הם בלשון של צדיק. כי צדוק, צדיק, ככה כינו אותו.
אז על פרשת השבוע זה פרי צדיק. יש גם ספר מפורסם, ספר מוסר וחסידות שנקרא צדקת הצדיק,
ש לא זוכר מי, אבל מישהו מלמד אותו בחבורה בבוקר.
הרב שי מלמד את זה בחבורה בבוקר.
ובכן, אומר רב צדוק. רב צדוק.
"והיה כי תבוא" וגומר. יש להבין לשון "והיה".
שלא מצינו שיהיה נאמר אצל מצווה.
בדרך כלל, מצווה לא נאמר עליה והיה. רק כשרוצה לומר הבטחה, ייתכן לשון "והיה".
באופן זה יבטיח כן, כמו "והיה עקב תשמעו" וגומר ושמר. כתוב "והיה עקב תשמעו את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם".
"ושמר השם אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".
אז "והיה" זה הבטחה של מה שיהיה, הבטחה. זה לא מצווה.
והוא נותן דוגמה אחרת הפוכה. אבל במצווה לא שייך לשון "והיה".
ואם על האמור "וירשתה וישבת בה", אולי תגיד גם פה יש הבטחה. כתוב, "והיה כי תבוא אל הארץ אשר השם אלוקיך נותן לך לנחלה וירשתה וישבת בה".
אז הנה, אז יש לנו הבטחה.

אומר רב צדוק, זה לא הבטחה. זה פשוט תיאור זמן. כשתבוא אל הארץ. "וירשתה וישבת בה", אז המצווה היא "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". איך אני יודע שזה לא נחשב הבטחה?
אומר רב צדוק, הרי גם בפסוק "כי תצא", בפרשת שבוע שעברה, כתיב "ונתנו השם אלוקיך בידך".
הרי איך מתחילה הפרשת "כי תצא"? "כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו השם אלוקיך בידך ושבית שביו".
לכאורה, גם תצא למלחמה, "ונתנו השם אלוקיך בידך", זה גם תגיד שזה הבטחה. אנחנו מאוד מצפים להבטחה שהקדוש ברוך הוא
יתן את אויבינו בידינו.
אבל זה לא נחשב הבטחה. זה תיאור, תיאור זמן. שאתה יוצא למלחמה, ונתנו השם אלוקיך בידך ושביית שביו. אז וראית בשבייה אישה יפת תואר,
וחשקת בה, ולקחת אותה לך לאישה. אז יש, כל זה זה בעצם תיאור.
כי יקרה כך וכך וכך, אז המצווה היא כך. גם אצלנו,
"כי תבוא אל הארץ". לכאורה, אותו דבר, אומר רב צדוק, אני רק מנסה להשלים את המשפט.
וכן כאן. כן, משום דקאי למצוות יפת תואר.
דילגתי קצת. מכל מקום, לא כתיב "והיה כי תצא", רק "כי תצא".
משום דקאי על מצוות יפת תואר.
וכן כאן, אבל אלמה אמר "כי תבוא" וגומר ולקחת מראשית כל פרי אדמה.
מה היה חסר אם היה כתוב בפרשה? "כי תבוא אל הארץ אשר השם אלוקיך נותן לך לחלה וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי אדמה" וכולי.
זה נשמע לנו מוזר כי אנחנו רגילים והיה כי תבוא אל הארץ. אבל בעצם כמו שיש כי, גם מאוד בולט. הפרשיות האלה
הם סוג של אחיות אחת לשנייה. כי תצא, כי תבוא. כן, אתה
זה הבטחה שאתה תצא והבטחה שאתה תבוא.
אבל זה לא הבטחה. זה תיאור זמן. אם זה היה שוב, ממה נפשך? אם זה הבטחה, אז גם בכי תצא תכתוב והיה כי תצא למלחמה.
לא כתוב והיה. פה כן כתוב והיה.
אז זה גם לא תצא למלחמה ובא מן המלחמה.
אתה יוצא למלחמה על אויבך, וכאן אתה תבוא אל הארץ, זה בעצם גם יוצא למלחמה וגובש את הארץ ובא לה.
אם כן, יש פה מקום לשאול, למה בעצם זה נאמר באופן הזה. המילה הזאת, הוא תופס את המילה הזאת והיה.
אז שם נאמר כי תצא, משום דקאי על מצוות יפת תואר. אז הוא מתייחס למצוות יפת תואר, לכן זה מצווה, זה לא הבטחה.
וכן כאן, אבל אלמ אמר "כי תבוא" וגומר ולקחת מראשית כל פרי אדמה.
עונה רב צדוק ואומר: אך לשון "והיה" קאי על סיום הפרשה.
באמת בסיום הפרשה יש לנו הבטחה שנאמר: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך".
שעל ידי שאביא הביכורים שהוא הראשי להשם, יזכה לשמחה.

שימו לב, בעצם הפרשנות של רב צדוק היא חדשנית.
כי בדרך הטבע
בדרך הפשט, הייתי מפרש שגם החלק הזה של "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך ולביתך" זה חלק מהמצווה.
זאת אומרת, מה הרי מצוות הביכורים? אתה לוקח מראשית כל פרי האדמה ושמת בתנא והלכת למקום שיבחר השם אלוקיך ובאת אל הכהן
ואמרת. אתה אומר את כל הפרשייה.
הגעתי היום כי באתי אל הארץ וכולי. ארמי עובד דוד, ארץ מצרימה וגר שם מתים, את כל הפסוקים שאנחנו מכירים מההגדה של פסח.
אתה אומר את כל פרשת הביכורים, ואז וינחתו, אתה מניח את התנה. וינחתו לפני השם אלוקיך והשתחווית לפני השם אלוקיך.
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך ולביתך".
בפשטות הייתי מבין את הפסוק כמצווה, כמו ושמחת בחגך והיית אך שמח. אז גם כאן, ושמחת מצווה, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך.
אומר רב צדוק, זה לא מצווה, אלא זאת הבטחה. לכן נאמר בתחילת הפרשה "והיה".
"והיה כי תבוא אל הארץ",
אה, אתה מביא ביכורים? בזכות זה הבטחה. אתה תזכה לשמחה.

עכשיו, היסוד של שמחה הוא כמובן אחד ה נקודה, אחת הנקודות הכי מרכזיות בחסידות.
עבודת השם בשמחה, דבר מאוד מאוד מרכזי, אז הזדמנות לעשות קצת בעניין הזה של השמחה.
זה רחב והרבה יותר מהמסגרת המצומצמת של השיעור הזה. אבל היום אנחנו נטעם משהו מתוך דברי רב צדוק עצמו
בשני מקומות שהוא מדבר על העניין הזה. אז קודם כל, כאן בפרשת כי תבוא הוא ממשיך
ומדבר על העניין הזה של מדרגת השמחה. והוא אומר כך:
ומה שאמר "בכל הטוב". הרי התורה עצמה אומרת לך איך לשמוח? "ושמחת בכל הטוב".

מה זה אומר לשמוח בכל, איך זה, מה זה אומר? מה זה מלמד אותנו? איך מגיעים לשמחה? "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך ולביתך".
אז מה, איך אתם מבינים את זה? איך הייתם מסבירים?
איך מגיעים לשמחה? מה מביא אותנו לשמחה?

כן, תזכיר לי את השם. מאירי. מאירי.
כל הדברים הטובים בחיים.
איך אתה לומד את זה מהפסוק?
אפשר, "ושמחת בכל הטוב".
איך אתה שמח? אתה שמח בטוב.
אתה מסתכל על הטוב. תמיד יש חצי כוס מלאה וחצי כוס ריקה. השאלה על מה אתה מסתכל.
תסתכל על הטוב, תסתכל עליו בעין חיובית, תסתכל על הדברים החיוביים בחיים. תמיד יש גם הרבה טוב בחיים.
תתבונן עליהם וזה ישמח אותך.
כן? רצית להגיד משהו אחר?

בדרך כלל, אותו דבר. כן.
בעיקרון, אפשר אם כבר להרחיב את הפסוק ולהגיד שיש פה שלושה יסודות מרכזיים. זה לא מה שרב צדוק אומר.
אבל בפשט, לכאורה, אפשר להגיד שיש פה שלושה יסודות מרכזיים איך מגיעים לשמחה. אחד, זה בטוב. לראות את הטוב,
להתמקד בו. בהרבה פעמים באופן טבעי בן אדם
מציק לו מה שלא טוב. כי באופן טבעי,
מה שלא טוב מפריע. וכשזה מפריע לך, אתה יכול להיות בריא והכל טוב, ואתה לא עוצר כל רגע להודות לקדוש ברוך הוא ואיזה נס ואיזה פלא שיש לי את הזה גוף וכזו
בריאות ומשפחה וזה. אתה לא כל רגע מרגיש את הכרת הטובה עצומה שאנחנו אמורים להרגיש.
מתי אנחנו מתחילים להרגיש את הבעיה? כשיש בעיה. כשפתאום בעיה הכי קטנה.
פתאום אתה בטירונות ויש לך איזה יבלת ברגל או שפשפת או פתאום אתה
סתם, לא יודע מה, בישיבה וכואב לך קצת הבטן אחרי סעודת שבת או לא יודע מה.
פתאום אתה מיוסר ופתאום אתה אתה פתאום מרגיש, יש לך איזה פצע בזרת של הרגל, אז כל צעד אתה מרגיש עד כמה
לא יכול ככה. הלו, תחשוב רגע על כל השאר. תחשוב על כל הטוב, כל כך הרבה טוב יש.
אז באופן טבעי מה שמפריע מציק, אז הוא תופס את מרכז תשומת הלב.
אבל זה לא דבר נכון. דבר הנכון הוא להתמקד בטוב. דרך אגב, סוגריים,
זה גם הדרכה חשובה לתפילה.
איך אנחנו מתפללים? כשאנחנו מתפללים, אנחנו מבקשים בתפילת עמידה, תפילת 18, מבקשים הרבה בקשות.
אז כאשר אדם למשל מבקש רפואה,
אז יכול לחשוב על פצועי המלחמה ועל חולים ועל יכול לחשוב על דברים שליליים.
גם כשהוא מבקש על פרנסה, הוא יכול לחשוב על המצוקה שלו שיש לו פרנסה, אם יש לו.
גם כשהוא חושב על גאולה, הוא יכול לחשוב על כל הצרות של עם ישראל ואיך נגאלים.
אבל הדרך היותר טובה בתפילה, לחשוב על הטוב. כלומר,
כשאתה, אני לא אומר חלילה לא לחשוב על פצועי המלחמה. אבל לחשוב עליהם בצורה חיובית, לא לחשוב,
וואי, איזה מצב נורא אנחנו נמצאים. כמה פצועים, והסבל שלהם, והכאב שלהם. אלא בתפילה, שאנחנו אומרים,
"רפאנו השם ונרפא, הושיענו ונושע", להעמיד מול עינינו
את התחושה של שפע בריאות שהקדוש ברוך הוא שולח לעולם.
להעמיד, לחשוב, לא להתרכז בשלילי, אלא להתרכז בחיובי. להתרכז בביחול, בתקווה.
ברור שהמצב עכשיו הוא הוא קשה מכל מיני בחינות,
ואנחנו מתפללים להשלמתו ולתיקונו. אבל בתפילה,
להתרכז בתיקון. אז אה, אז זה
יש לזה גם זה פועל פעולתו גם בעולם וגם זה פועל על הנפש.
כי אתה צריך לצאת מהתפילה שקיבלת כוחות גדולים, לא שאתה עכשיו אחרי שהעמסת את כל מסע העולם על כתפיך.
הפוך, השלך על השם יהבך והוא יכלכליך. בתפילה אנחנו משליכים על השם את משאנו, את העול שמוטל עלינו.

אז זה נקודה ראשונה, ושמחת בכל הטוב.
נקודה שנייה, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך.
לזכור שהטוב הזה בא מאת השם.
ברגע שאתה זוכר שזה בא מאת השם, זה הרבה יותר משמח.
למשל, למה הדבר דומה? אדם רצה לקנות לעצמו שעון חדש.
אבל הוא לא הגיע לזה. בינתיים, אשתו עשתה לו הפתעה, קנתה לו שעון בדיוק כמו שהוא היה רוצה.
זה יותר משמח מאשר הוא קונה לעצמו אותו דבר.

למה יותר? כי אשתך חשבה.
כי זה לא רק השעון. בסוף הכסף ירד לו באותו חשבון. כן? אם אשתו קנתה, בכרטיס אשראי, זה בסוף יוצא מהחשבון שלך.
אבל
זה היא חשבה עליך, תחשוב כל פעם שאתה מסתכל בשעון הזה, אז אתה עכשיו נזכר באהבה שלך עם אשתך, ובקשר ביניכם, ובהשקעה שהיא השקיעה בך, וכן הלאה.
באותה מידה כאשר אדם, באותה מידה, על אחת כמה וכמה.
אז כאשר אדם זוכר ויודע שכל מה שיש לו בא מאת השם,
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך ולביתך",
אז שמחה הרבה יותר גדולה, זה מכפלה של השמחה, כי אתה זוכר את הקשר שיש לך עם הקדוש ברוך הוא.
והדבר השלישי, "אתה והלוי והגר אשר בקרבך". זה יסוד מאוד מרכזי, לא אעריך בו אבל
השמחה האמיתית זה כאשר אתה גם משמח אחרים. הלוי והגר זה אנשים שאין להם נחלה,
ובימי קדם, הנחלה הייתה מקור הפרנסה, אז מי שאין לו נחלה, בדרך כלל אין לו פרנסה, ולכן אדרבה, אתה שמח, תשמח אחרים.
שמחתי ושימחתי בו. הרב חי דיבר על זה בשבת.
וזה יסוד מאוד מרכזי. יש פתגם כזה שאומרים, מי שאוכל לבד מת לבד. נכון?
אז האמת היא שכל אחד מת לבד, בדרך כלל לא מתים ביחד. אבל מי ששמח לבד,
הוא הרבה פחות שמח.
זה פתגם אולי יותר מדוייק. מי שמשמח אחרים בשמחתו, אז השמחה היא הרבה הרבה יותר עוצמתית וגדולה.
אז זה על דרך הפשט בפסוק. אבל נחזור לרב צדוק ונראה איך הוא לוקח את זה לאיזה
גבהים הוא מרומם את הדברים.

ומה שאמר "בכל הטוב". "דעיתא" תענית ט"ו, "לא הכל לשמחה" וכולי. "ישרים לשמחה" וכולי. "דכתיב ולשרי לב שמחה".
"כשזוכים ליישר הלב, אז זוכים לשמחה."
דבר ראשון, רב צדוק מצטט לנו איזה גמרא, שנכף נראה אותה,
ואומר לנו, הוא מדגיש את הפסוק "לישרי לב שמחה".
זאת אומרת, דווקא ישרים זוכים לשמחה. אתה רוצה לזכות לשמחה, תהיה ישר לב. זו הדרך.
אז אמנם זה לא מהפסוק שלנו, זה לכאורה לא כתוב פה.
פה כתוב רק "ושמחת בכל", אבל אומר לו רב צדוק, איך תגיע לזה? אני אתן לך פסוק אחר. "לישרי לב שמחה". צדיקים, ישרי לב, זוכים מיישרים את הלב, אז זוכים לשמחה.
נעצור רגע ונראה את הגמרא במסכת תענית שזה המקור הבא מתחת כל דברי רב צדוק הארוכים.
הגמרא בתענית אומרת משהו שהוא באמת ישר לב שמחה, אפשר להבין את זה. אדם שהוא ישר לב,
אם כי, שאלה מה זה בדיוק להיות ישר לב. אבל אדם שהוא מיישר את הלב, אז הוא זוכה לשמחה.
אבל הגמרא אומרת משהו הרבה יותר מורכב. אומרת הגמרא: אמר רב נחמן בר יצחק,
למרות שזה שיעור חסידות, זה לא רב נחמן. כן, זה רב נחמן בר יצחק.
אף אני אומר, "לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה".
"צדיקים לאורה וישרים לשמחה".
נגיד בסוגריים, שהגמרא לפני כן אומרת למשל, "לא הכל בקריאה ולא הכל בנפילה". משה ואהרון כתוב, ויפול משה ואהרון על פניהם.
יהושע וכלב, קראו את בגדיהם. אז זה נגיד ב'חטא המרגלים'. אז כאילו לא כולם נפלו על פניהם, לא כולם קראו את בגדיהם, אז זה מתחלק.
או למשל, לעתיד לבוא, כתוב בספר ישעיהו,
"מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו". אז מלכים יקומו, שרים ישתחוו. אז כאילו יש פה איזה חלוקה בפסוק.
אומר רב נחמן בר יצחק, גם כאן יש פה חלוקה בין צדיקים לישר לב.
"אור זרוע לצדיק ולשרי לב שמחה".
יש הבדל. הצדיק מקבל אור זרוע, וישר לב מקבלים שמחה.
זה מה שכתוב בפסוק.

צריך להבין, אבל מה זה, פה רב צדוק אצלנו במקור שלפנינו, בפרי צדיק על פרשת כי תבוא,
לא אומר אף מילה, לא מסביר מה, לא מזכיר בכלל את הצדיקים. שימו לב, תחזירו לציטוט שקראנו קודם.
אז הוא בעצם אומר:
"דעיתא, ולא הכל לשמחה" וכולי. חצי משפט.
הוא לא אומר "לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה". הוא רק "ולא הכל לשמחה" וכולי. "ישרים לשמחה" וכולי. "ולשרי לב שמחה". הוא מביא רק את הצד הזה.
אבל בעצם בגמרא הוא מופיע שני הצדדים. "לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה. צדיקים לאורה וישרי לב לשמחה."
אז מה ההבדל? אולי תגידו אתם, מה ההבדל בין צדיקים לישר לב? ומה ההבדל בין אורה לשמחה?
מישהו יש לו איזה מחשבה בעניין.

כי חסיד הוא מעבר.
אבל זה לא כתוב פה חסיד. אתה צודק שההבדל בין צדיק לחסיד זה שצדיק זה עושה את המצוות וחסיד זה מעל ומעבר. זה מידת החסידות. אבל פה לא כתוב חסיד. כתוב ישר לב.
אז שואל אז זה אנשים שהולכים עם האמת שלהם, ש
צדיק לא הולך עם האמת שלהם?
בסופו של דבר יש דברים שגם הצדיקים אה מה שנקרא משקרים, במצב שמותר.
ישר לב, אדייק אם לתי.
אפילו במצב שמותר, הם לא הם לא שמחים.
אוקיי, מעניין. אומר צדיק, הוא הולך הוא לפעמים יכול לשקר במקרה שמותר לשקר. ישר לב, הוא תמיד ישר.
אוקיי, זה הסבר אחד. עוד רעיון.
לדעתי ישר הוא יותר נמוך.
תסביר.
הוא נשמע כולך, יש את הרמות.
צדיקים זה בא אחר כך, זה ברמה יותר גבוהה.
לא זוכר זה
אני חושב, לא ישר לב, אלא ישרים.
לפי ישרים, אתה אמר שצדיקים לשון חסידים תקדש.
כן. הוא אומר שאנחנו לא נדע.
קודם מופיע שם ישרים, ואחר כך הצדיקים. דרך אגב, זה ראשי תיבות יצחק, ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים.
אבל זה ישר לב.
זה שאלה אם ישרים זה אותו דבר כמו ישר לב.
בכל אופן, זה שאלה. מה מה יותר גבוה ממה?
אור זה רעיון. זה יקר, זה יקר, לא אור אור אור
האור של הצדיקים, צדיקים בעתיד לבוא.
אור זרוע לצדיק. זה ישר לוקח אותנו לאור שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. אז זה אור עליון, אור גנוז. אז זה בטח איזה משהו יותר עליון מאשר שמחה.
לא שאנחנו נגד שמחה. אבל יכול להיות, כן.

בואו נראה דברי רב צדוק. רב צדוק לא מסביר את זה אצלנו. אבל במקור למטה בדף, מקור אחר בספר יסיסי לילה.
רב צדוק מתייחס בות נ"ג, מתייחס ממש ישירות אל המשנה הזאת, אל הגמרא הזאת במסכת תענית. אבל לפני זה, נשאלה עוד שאלה.
הגמרא במסכת תענית כאילו אומרת בצורה גורפת, צדיקים זוכים רק ל אורה, אור זרוע. וישר לב זוכים לשמחה.
האם צדיקים לא זוכים לשמחה?
יש על זה קושייה מאוד גדולה מהמשך הפסוק הזה. זה הרי פסוק שאנחנו אומרים אותו כל שבת בקבלת שבת.
"אור זרוע לצדיק ולשרי לב שמחה." מה ההמשך?
"שמחו צדיקים באדוני והודו לזכר קודשו." שמחו צדיקים!
אז יש שמחה לצדיקים. אז איך אתה אומר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה? רק ישר לב מקבלים שמחה, צדיקים לא.
ויש דרך אגב, עוד הרבה פסוקים, שמחו צדיקים ואשם, ישמח צדיק בהשם ויחסו, וצדיקים שמחו ויעלצו לפני אלוקים, יש מלא פסוקים שמביאים שצדיקים זוכים לשמחה.
כן, יואלי.
שלוש פעמים נבראים.
כן.

אז יש פה הרבה מקורות על זה שצדיקים כן זוכים לשמחה. פסוק אחד אחרי זה. רב נחמן בר יצחק נעצר בפסוק הזה?
זה פלא.
אז בואו נראה את דברי רב צדוק ברסיסי לילה, אות נ"ג. רסיסי לילה זה פסקאות מאוד ארוכות. זה לא פסקאות, זה פרק ארוך.
אז יש פה זה מתחיל מהאמצע ויש הרבה פעמים שלוש נקודות באמצע. אז לא ציטטתי לכם את הכל.
ובתענית אמרו לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה. צדיקים לאורה וישרים לשמחה וכולי. פירוש, צדיק הוא המוגדר במעשיו, אף שהלב אינו שלם וישר, עדיין מכל מקום מגביר שכילו על יצרו לבלי גערר אחריו. וזהיר במעשה בפועל, כל רמ"ח מצוות עשה, ושי"ס מצוות לא תעשה.
כלומר, מה ההגדרה של צדיק?
מבינים שלנו?
אדם שהלב שלו לא בהכרח ישר, אבל בכל זאת הוא מתגבר עליו.
כן, אז מה זה אומר הלב שלו לא ישר? יש לו יצר הרע.

אז מה זה ישר לב?
אין לו יצר הרע.
הכוונה היא
לפחות, בוא נאמר כך, כל אחד מאיתנו חווה את הדברים האלה לפעמים.
כל אחד מאיתנו לפעמים הוא ישר לב במדרגה הזאת של רב צדוק אומר.
למשל, כשאנחנו בתפילת נעילה, של יום הכיפורים.
אני לא יודע אם אפשר להגיד שאין לנו השתוקקות לאכול ולשתות משהו.
למרות שיכול להיות שגם זה לא.
אדם נמצא בכזאת התפשטות הגשמיות, ובכזאת, בוודאי
אין לו כרגע מחשבות על איזה יצרים, לא יודע מה, שליליים, לגנוב משהו, להתפתות לאיזה פיתוי.
זה לא, הוא לא, הוא עכשיו כל כולו באמת דבוק ומתלהבות עצומה בתפילה, בעוצמה, בדבקות.
מה שייך עכשיו יצר הרע?
הוא באמת עכשיו רק נמצא בחוויה של השתוקקות לעבוד את השם.
אני בטוח שכל אחד מאיתנו, לא רק בתפילת נעילה של יום כיפורים, יש לו רגעים כאלה.
לפעמים זה קשה, לפעמים אבל אבל
אדם מרגיש מה? "חלקי השם אמרה נפשי", זה מה שאני רוצה.
עכשיו, אנחנו מבינים שיש רגעים כאלה. זה לא כל החיים ככה. אדם רגיל, אז יש לו גם התמודדויות.
אבל אנחנו מבינים שאם לנו זה קורה לפעמים, וככל שהאדם קורה, יותר פעמים את הדבר הזה, יותר רגעים, יותר ימים, יותר שנים בחיים,
שהוא לא משתוקק עכשיו למשהו אחר. זה מה שהוא משתוקק.

אני חושב שבטח בישיבה אפשר לראות תלמידי חכמים,
שברור לך שהם לא משתוקקים. כן, אנשים מקדישו את חייהם ללימוד תורה
ו ויתרו על כל מיני דברים אחרים.
לא משתוקקים עכשיו, לא אומרים לעצמם, אה, איזה טמבל הייתי, הייתי יכול ללכת לעשות כסף בהייטק.
כן? אני לא חושב שמישהו מצליח לדמיין מישהו מהרבנים בישיבה שעוברת לו מחשבה כזאת. כי זה ברור שזה לא.
ברור שהוא לא משתוקק. עכשיו, זה לא שזה יצר הרע לעשות כסף בהייטק.
זה יכול להיות גם דבר חיובי.
אבל אבל מי שבחר ללמוד תורה, אז כאילו עכשיו תוהה על הראשונות. זה בטח יצר הרע וברור שאין את זה.
כי אדם בחר איזה מסלול חיים שהוא אוהב אותו והוא משתוקק אליו והוא רוצה בו.

אז זה איזה דוגמה, אבל ברור
ששוב כל אדם מגיע למדרגה מסוימת כזאת מדי פעם בחיים.
וככל שהוא מגיע לזה יותר, אז הוא יותר
בבחינה הזאת של ישר לב.
אבל איך מגיעים לזה? אז פה רב צדוק גם מסביר, זה ההמשך.
הצדיק הוא מוגדר במעשיו, הוא מגביר שכלו על יצרו, הוא זהיר בפועל, בכל מצוות עשה, שס"ה מצוות לא תעשה.
והמעשים מביאים קדושה ללב.
דעל כן מברכים אשר קידשנו במצוותיו. המצוות
הם קפסולות של קדושה שבאות ללב שלנו.
הצדיק בסוף על ידי זה, הוא כותב את זה ממש מפורש בהמשך. על ידי זה שהוא צדיק, בסוף הוא יזכה להיות גם ישר לב.
כי אדם מרגיל את עצמו, והוא כופה את עצמו, והוא מכריח את עצמו להתגבר על היצר שוב ושוב ושוב ושוב, בסוף זה הופך לו לטבע.
בסוף הוא גם לא משתוקק לדבר האחר.

יש הרבה פעמים בכלל, בכל מיני תחומים של הרגלים,
אז כשאדם מתרגל למשהו, אז הוא כבר לא משתוקק.
לדוגמה,
אדם היה רגיל לשתות הרבה קפה.
עכשיו הוא מחליט להיגמל מקופאין. הימים הראשונים ממש קשים.
זה כאבי ראש, זה לא קריז, כן, זה לא סמים.
אבל הימים הראשונים הם לא קלים.
אחר כך, זה כבר הופך להיות יותר קל.
אחרי כמה חודשים, יש אומרים 40 יום, לא משנה, זה יכול להיות משתנה מאדם לאדם.

הוא לא משתוקק לזה. בהתחלה הוא רואה קפה,
וואי, צובט לו. או הייתי משתוקק, אבל הוא מתגבר.
אחר כך, לא אם הוא רואה, אבל אם הוא מריח, וואי,
מטלטל אותו. אחרי כמה זמן,
זה כבר לא עושה לו חשק.
מישהו לידו עם קפה, סבבה. ריח נחמד, אבל לא זה לא
זה לא מערער אותו.
כי המעשים, אז זה לא מעשה של קדושה.
אז סתם מעשה, בחירה, לא משנה. אבל אבל מה זה אחרי המעשים נמשכים הלבבות,
בוודאי ובודאי במעשים של קדושה, "אשר קידשנו במצוותיו".
כן, אושרי.
קראתי לך אושרי. כן, יונתן.
אני רוצה לשאול שאלה ככה. דווקא אם אני זוכר נכון, זה מחלוקת, אם עדיף אדם שיש לו יצר וחכה לעשות דבר ומתגבר עליו ואז
לא זוכר איזה.
נראה לי מחלוקת. הוא חושב שהוא מדבר על יצר.
מה מה המקור בחך ש שישר לב זה ה יותר מתקדם וש השמחה היא דווקא ההשגה היותר גדולה? כי באמת הוא אומר שזה האור שנברא בשישה ימי בראשית, שזה באמת אור נכון, מקבל את זה.
אתה ישר חוזר למה שאמרת מקודם, שאולי אולי אור זה יותר משמחה, אולי הצדיק זה יותר מישר לב.
יש גישה כזאת, אנחנו לא נספיק ללמוד את היום, אבל זה מופיע פה בצד ההפוך בבן פורת יוסף של התולדות יעקב יוסף.
אחד מגדולי התלמידים של בעל שם טוב, מהדור השני של החסידות.
כאילו הדור הראשון זה הבעל שם טוב, הוא ממש מתלמידיו, זה נקרא גם הדור הראשון, אפשר להגיד.
אז יש גישה כזאת. רב צדוק הולך בכיוון הפוך, שה ש ישר לב זה מדרגה נוספת אחרי שהצדיק יכול להגיע להיות במדרגת ישר לב.
נזכיר, יש מקום מאוד מפורסם בחסידות, שבטח שמעתם עליו, שגם כן מגדיר שתי מדרגות. אחד שכל הזמן
עומד בכל ה
בכל הניסיונות, והוא לא נכשל אף פעם, אבל כל הזמן יש לו מאבקים וניסיונות, לעומת, נכון.
לעומת אדם שאין לו בכלל ניסיון. וזה הפרק בעל התניה, ממש בתחילתו, החלוקה בין בינוני לבין
צדיק. שמה הוא קורא צדיק למי שהוא בכלל אין לו ניסיונות.
ובינוני זה מי שכל הזמן מאבקים והוא גובר עליהם. אז פה, רב צדוק הולך בכיוון קצת אחר.
צדיק מבחינת רב צדוק, זה אדם שמתמודד, אבל מתגבר.
ועל ידי זה הוא מגיע להיות
ישר לב.
קודם כל הוא אומר על ידי זה, איך הוא מגיע לזה לישר לב? קודם כל,
"אור זרוע לצדיק".
"על ידי זה זוכה לאור זרוע, שהיא השגת חידושין דאורייתא, מתורה שבעל פה המאירים ללב". כי אורה זו תורה.
אז אור זרוע לצדיק, זה האור של התורה. ובהמשך הוא באמת מזכיר גם את
האור הגנוז, שיש לנו בראשית.
אור זרוע זה רק לצדיק.
כי כמו שהוא אומר בפסקה הבאה, בשורה האחרונה בשורה הראשונה בצד הבא, בדף הבא, בצד השני של הדף,
ש בשורה השנייה הוא כותב, "דה לרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי ותיסא בריתי על פיך". ואם אין דומה למלאך, אל יבקשו תורה מפיו.
זאת אומרת, לימוד תורה
מאיר את חייו של האדם, והאדם זוכה לאור של התורה ולאור של החידושים של התורה,
אבל רק אם הוא ראוי במעשים.
אם הוא לא דומה למלאך, על יבקשו תורה מפיו.
ועל כן, אומר רב צדוק, ועל כן יש להרהר בתשובה קודם הלימוד.
דאז נקרא צדיק.
זה הדרכה חשובה. כמו שאומרים בקידושין דף מ"ט עמוד ב'.
הגמרא בקידושין אומרת, גמרא מפורסמת, ש אדם אומר במקרה שאדם אומר לאישה,
"הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור".
מקודשת מספק.
אף על פי שהוא נראה רשע גמור, מקודשת מספק שמא הרהר תשובה.
אז אם אדם עבר לו הרהור תשובה, אז כבר הוא נחשב כצדיק גמור.
ולכן זה זכות גדולה להרהר הרהור תשובה לפני הלימוד.
כל פעם לפני שהאדם נכנס ללמוד תורה, ירהר הרהור תשובה.
יש את התפילה של לפני הלימוד, שזה גם חלק ממטרתה, לעורר את האדם להרהר בתשובה.
ברגע שאדם מהרהר בתשובה, אז הוא כבר כצדיק ואז התורה, מה שהוא כותב פה, יהיה נזרע מה שלומד בקרב לבבו, זה אור זרוע.
שהאור הזה מצמיח. מה הוא מצמיח? להצמיח אורה מרובה בקרבו להיות על כל דרכיו נוגה אור שלא יכשל מעתה.
אני עובר לפסקה הבאה, כי זמננו נגמר.
וזה שנאמר: "הגעתי היום להשם אלוקיך" וגומר. ועדיין לא הגיד כלום. שזה התחלת הקריאה.
הרי יש באמירה של מביא ביכורים, והוא אומר שתי אמירות.
בסוף, האמירה מפורסמת: "ואני אתא ואמרתא לפני השם אלוקיך ארמי עובד דבי וארץ מצרימה", כל הפסוקים פרשת הביכורים.

אבל לפני זה יש פסוק שאומר כך:
"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו:
הגעתי היום לאדוני אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע אדוני לאבותינו לתת לנו."
כמה וכמה קושיות גדולות בפסוק הזה. דבר ראשון, מה זה? "הגעתי היום להשם", עוד לא אמרת כלום.
באת, שתקת.
"הגעתי היום להשם אלוקיך", לא אמרת כלום. הוא חושב שזה, מה זה? "הגעתי היום שמה כי באתי אל הארץ".
ברוך הבא! עכשיו עלית אל הארץ? אתה צריך אולי סל קליטה. יש לך איפה לגור? אולי תיכנס לגידת אולפן, תלמד את השפה.
זה לא רק כי תבוא אל הארץ, הרגע הגעת. עם ישראל היו בבית ראשון היו 850 שנה בארץ.
אדם יכול לבוא אחרי 600 שנה להגיד לכהן: "הגעתי היום להשם אלוקיך, כי באתי אל הארץ". חיבוק, ברוך הבא. יהודי בא אל הארץ. מה זה הדבר הזה?
אומר רב צדוק, והוא מסביר כך.
הוא לא שואל את השאלה השנייה, הוא שואל את השאלה הראשונה. הוא עדיין לא הגיד כלום, זה רק התחלת הקינה. אז הוא אומר הגעתי היום.
אך על ידי הבאת הביכורים, ראשית פרי האדמה להשם, בזה עצמו הוא מגיד שמכיר את כוח הנותן.
"כי באתי אל הארץ אשר נשבע השם לאבותינו לתת לנו".

ועל ידי זה מברר כל הפירות שיש לו, שהם רק מסתרא דטוב ואין בו שום ערבוב רע.

יש עניין של בירורים. כל מלאכת האדם בעולם זה מלאכת בורר.
כמו שיש מלאכת בורר בשבת לברור את הטוב מתוך הפסולת, כל המלאכה של האדם בעולם זה לברור.
העולם כולו מאז חטא עץ הדעת טוב ורע, העולם כולו מעורב טוב ורע.
והתיקון הוא שהאדם יהיה בורר. ויברור ויעלה ניצוצות גם מתוך הדברים השליליים, יעלה את הניצוצות ויתקן אותם.
וגם מהפירות שיש לאדם, הם מעורבים מ טוב ורע.
לא מרקוב ומובחר, אלא מיצר טוב ויצר רע.
כי יש יצר טוב בעבודת האדמה והצמחת פירותיה הקדושים של ארץ ישראל. בכלל בפרנסה, שאדם מתפרנס, אמרתי קודם,
לעשות כסף זה לא בהכרח דבר רע. אדם עושה כסף בשביל שיהיה לו הרווחה ופרנסה טובה, לבנות משפחה טובה.
הכסף הוא כלי להצמיח בו את כל החיים לטובה ולברכה.
אבל יש בזה גם יצר הרע. האגו מתנפח, האגו עומד במרכז, הנאות חומריות עומדות במרכז. אז יש פה מורכבות.
וגם באכילה של פירות פיזיים,
אז גם יש בזה
פירות ארץ ישראל, יאכלו מפירה וישבעו מטובה. ויש פה גם
הנאת הגוף, שזה עלול להיות משהו ירוד.
אז פה על ידי זה שהוא אומר, הוא מכיר את כוח הנותן. "באתי אל הארץ אשר נשבע השם לאבותינו לתת לנו".

וזה "הגעתי היום" שבכל יום הוא ביניכם כחדשים. כן. "עכשיו באתי, הבאתי". ברגע שאני מביא את הביכורים, את הראשית אל בית המקדש,
אני מכיר ש את כוח הנותן. אני מכיר שהקדוש ברוך הוא זה שנתן את הארץ.
"זה הארץ אשר נשבע השם לאבותינו לתת לנו".
ועל ידי זה מברר את כל מה שיש לו, את כל הדברים החומריים, מרומם את כולם, ולכן לישרי לב שמחה. וזה הוא זוכה לשמחה, ולכן דווקא על ידי
המצוות הביכורים, מובטח לו שיזכה לשמחה.
ותן לחכם ויחכם עוד.
חזקו וימצאו.