בלוג

כאמור, יש ביטוי בפרשה שלנו שחוזר על עצמו שלוש פעמים.
והביטוי הוא היום הזה. היום.
למשל,
התורה אומרת היום הזה אנוכי מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים.
ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך.
מה זאת אומרת, היום הזה השם אלוקיך מצווך? היום הוא מצווה אותך?
הפרשה הזאת, זה פרשת כי תבוא, זה השנה ה-40. עוד רגע כבר נכנסים לארץ ישראל.
מתי קיבלו את התורה?
כשיצאו ממצרים. 40 שנה לפני זה.
אז מה עכשיו? היום הזה אנוכי מצווך?
אומר רש"י משפט עמוק מאוד.
בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
אומר משה לעם ישראל, נכון, נתתי לכם את התורה לפני 40 שנה.
אף על פי שנתתי לכם את התורה לפני 40 שנה, גם היום, אחרי 40 שנה.
ולא רק אחרי 40 שנה. גם היום, אחרי 3500 שנה,
אתה צריך להרגיש כאילו כל יום זה חדש.
אתם יודעים שביום שלישי, לפני יומיים, התחילה שנת הלימודים בבתי הספר.
זו הזדמנות לברך את כל הילדי ישראל, שהקדוש ברוך הוא ישמור על שלומם ועל בריאותם. אמן.
וישלח להם ברכה והצלחה בלימודים, בערכים,
יגן עליהם מפני בריונות ואנשים שסביבם שעשויים לפגוע בהם.

אבל כל אחד מאיתנו מכיר את התופעה הזאת,
שמי שיש לו ילד או נכד שנכנס לכיתה א', או כיתה ד', או כיתה ו', לא משנה,
מכירים את זה שמצלמים תמונות של היום הראשון ללימודים?
נכון? ראיתם אולי של הילדים שלכם, אולי של הנכדים שלכם, אולי הילדים של השכנים.
צילמו את הילדים, שולחים היום ברשתות החברתיות, בוואטסאפ, בכל מיני מקומות,
שולחים תמונות של הילדים ביום הראשון ללימודים.
מעמד חגיגי.
מעמד חגיגי.
היום
היום גם הלכו לבית הספר.
היום זה היה היום השלישי ללימודים.
מישהו צילם היום את הילדים שלו בדרך לבית הספר?
ברור שלא. למה?
מה, היום לא הלכו לבית הספר? גם הלכו לבית הספר.
אז למה לא מצלמים?
אנשים מתרגשים בפעם הראשונה.
ביום השני, ביום השלישי כבר לא מתרגשים.
זה כבר לא מרגש.
אפילו חתונה,
אז ביום הראשון, טוב, היום הראשון זה החתונה, מתרגשים מאוד.
לא רק ביום הראשון מתרגשים.
כל שבוע של שבע ברכות מתרגשים.
גם עדיין בחודש הראשון, בשנה הראשונה. לא כל יום, בשנה הראשונה כל יום מתרגשים? לא כל יום מתרגשים.
אבל מידי פעם בשנה הראשונה, וואו, איזה שמחה, כל פעם משהו חדש.
אבל אחרי כמה זמן, זה נכנסים לשגרה.
מישהו אמר לי,
מי שמוסיף תבלינים, הוא כל הזמן מתרגש.
אה, צריך להוסיף תבלינים, נכון.
מישהו אמר לי, בילד הראשון שלו,
אז המוצץ של הילד נפל על הרצפה.
שטפו אותו, הרתיחו אותו 10 דקות במים רותחים.
והכניסו אותו לסטריליזציה, ומה לא.
בילד השלישי, כבר לא משנה אם זה נפל לתוך אני לא יודע מה,
לא משנה, יש חוק שלוש שניות. אם הרמת אותו לפני שעברו שלוש שניות, אתה יכול להכניס לו לפה.
אז בסדר, זה קצת, קצת הגזמה.
אבל
אבל זה תופעה טבעית, זה טבע הנפש האנושית,
שאדם מתרגל למשהו, הוא כבר לא כזה מתרגש.
אומרת התורה:
היום הזה השם אלוקיך מצווך.
אתה צריך להרגיש כאילו כל יום יהיו בעיניך כחדשים.
אז זה אמירה ראשונה. אבל זה לא אמירה היחידה.
יש עוד פעם אחת,
שכתוב בפרשה, היום הזה.
כתוב כך:
היום הזה נהיית לעם להשם אלוקיך.
זה גם פלא.
היום הזה נהיית לעם? רק עכשיו נהיית לעם?
זה כבר 40 שנה אחרי יציאת מצרים.
כבר במצרים,
עוד לפני יציאת מצרים.
עוד בתחילת, עוד לפני השעבוד,
אומר פרעה על עם ישראל:
הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו.
הוא כבר אומר שיענו.
עוד לפני זה, בספר בראשית,
כאשר יוסף מפרנס את כל עם ישראל,
אומר יוסף,
שהקדוש ברוך הוא זיכה אותו למען עשוק היום הזה
להחיות עם רב.
כבר יוסף קורא לעם ישראל זה עם רב.
פרעה קורא להם עם בני ישראל. אז מה זה בשנה ה-40 שעכשיו נזכרים להגיד,
היום הזה נהיית לעם?
אומרים חז"ל אותו דבר בדיוק.
מה זה היום הזה נהיית לעם? בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
אנחנו חלק מעם ישראל.
צריך לראות
התרגשות של אנשים שמתגיירים
ומצטרפים לעם ישראל.
אנשים עומדים בבית הדין
בוכים בדמעות.
אנשים מקבלים על עצמם עול מצוות ואומרים, אני מקבל על עצמי, אני מקבלת על עצמי
את כל המצוות והמנהגים, את מצוות התורה ואת כל מצוות דרבנן
ואת כל המנהגים הטובים של עם ישראל.
ואני מאמין בהשם אחד. אנשים בוכים בדמעות, איזה התרגשות, רועדים.
הרגע הזה של הצטרפות לעם ישראל,
זה רגע מכונן, זה רגע מרגש.
אנחנו נולדנו לתוך זה.
טוב.
גברים בגיל שמונה ימים עוברים גם טקס ברית מילה שמצטרפים לעם ישראל.
אז ברית מילה, הילד פחות מתרגש, אבל ההורים מתרגשים.
ההורים באמת מתרגשים, אבל כל יום מחדש אתה מתרגש, יואו.
איזה מרגש. הילד שלי יהודי.
מה זאת אומרת, זה ברור, זה מובן מאליו. נולדת יהודי, הילד שלך נולד יהודי.
אתה לא מתרגש מזה שהילד יהודי.

אם כן,
אומרת התורה, גם הדבר הזה שאתה חלק מעם ישראל,
תתרגש ממנו.
יש שיר כזה, נדמה לי יורם גאון היה שר אותו:
לחי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה. נכון, מכירים?
שיר קצת של פעם.
לחי העם הזה.
כן.
אנחנו רגילים להתלונן. גם על עם ישראל, גם על תופעות שקורות, גם על אנשים שסביבנו.
אבל צריך, התורה אומרת לנו, היום הזה נהיית לעם. כל יום ויום אתה צריך להרגיש,
כאילו היום הצטרפת לעם ישראל.
איזה זכות להיות עם סגולה, להיות העם הנבחר, להיות עם הנצח, להיות עם שיש לו תפקיד
כזה עוצמתי, תפקיד שמבריאת העולם, מאברהם אבינו ועד גאולה שלמה.
זה נכס, זה זכות להיות חלק מהעם הזה.
כשאנחנו קמים בבוקר, אז בברכות השחר אנחנו אומרים,
שלא עשאני עבד, שלא עשאני גוי.
יש גם ברכה שלא עשאני אישה, לא נדון עליה כרגע. ברכה קצת,
שיש, יש מקום לדבר עליה בהרחבה.
אבל, תארו לכם,
הזכרנו מתגיירים,
אדם שהוא התגייר.
האם הוא יברך שלא עשאני גוי?
לא.
איך הוא יכול לברך שלא עשאני גוי?
הרי הוא היה גוי. הקדוש ברוך הוא ברא אותו גוי.
יש על זה מחלוקת בין הפוסקים.
שורה התחתונה מברכים, אתם צודקים, זה בריאה חדשה, הוא כתינוק שנולד מחדש.
אבל זה לא מובן מאליו.
זה נראה לנו כאילו נו, ברור מאליו, אני לא עבד, אני לא גוי.
זה לא מובן מאליו. מה?
לא שמעתי מה אמרת.
מדאורייתא.
מדאורייתא. מדרבנן אסור לו להתחתן עם אחותו.
על כל פנים,
אומרת התורה, היום הזה נהיית לעם. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
ויש בדבר עוד דוגמה אחת בפרשה שלנו.
הפרשה פותחת
במצוות הבכורים.
מצוות הבכורים, בכל שנה,
כאשר יש את הפירות החדשים,
מצווה האדם לקחת את הפירות הראשונים שבקרו, הפירות הראשונים שהבשילו.
הוא לוקח אותם ומביא אותם אל בית המקדש.
ואז יש נוסח שהוא צריך להגיד.
ומה הוא אומר?
היגדתי היום
להשם אלוקיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע השם לאבותינו לתת לנו.
מתי באת לארץ? ניסן, אתה עלית לארץ? נולדת פה.
אתה נולדת בארץ?
מתי עלית?
58. 58. לפני כמה שנים זה?
יותר מ-50 שנה, יותר מ-60 שנה.
כן.
הראל, אתה נולדת בארץ?
בן חצי שנה באת.
לפני גם יותר מ-60 שנה.
70. כמה הייתה?
עכשיו יש בן אדם, תארו לכם בן אדם,
שכבר משפחה שכבר 500 שנה בארץ, 800 שנה בארץ.
והוא צריך, הוא בא עכשיו מהשדה שלו, מביא את הפירות החדשים ואומר,
היגדתי היום
להשם אלוקיך כי באתי אל הארץ.
סליחה, היום באת לארץ? היום הגעת? מה אתה חדש פה? אתה עולה חדש?
גם על זה אומרים חז"ל, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. גם על ארץ ישראל,
גם זה מהר מאוד נראה לנו כאילו מובן מאליו.
רק לפני 70 שנה וקצת, הקימו את המדינה.
המדינה הזאת הייתה מאז כמה וכמה פעמים
באיום קיומי, עומדת על כרת תרנגולת.
אני יחסית צעיר פה מהנוכחים, אבל אתם כולכם מכירים את זה.
את ההיסטוריה אתם מכירים יותר טוב ממני.
אבל גם את בני הנוער אתם מכירים היטב. ואתם יודעים, שעל בני נוער זה נראה להם מובן מאליו.
מה זאת אומרת, זה שיש לנו מדינה? וצבא? והייטק? וכלכלה?
וכל מיני דברים, זה נראה להם מובן מאליו.
שום דבר הוא לא מובן מאליו.
היגדתי היום להשם אלוקיך כי באתי אל הארץ. גם ארץ ישראל בכל יום תהיה בעיניך כחדשים.
בן אדם שעלה לארץ, בודאי בן אדם שעלה ממקום של סכנה,
מקום של מצוקה, אדם שנרדף באירופה בתקופת השואה.
אדם שנרדף באיראן,
אדם שנרדף בסוריה, תשאלו את הרב חמרה, איזה סיפורי בדים
יש לו, סיפורי אלף לילה ולילה על איך הצילו יהודים בסוריה.
אדם שנרדף בעיראק, בכל מקום. יהודים נרדפו בכל התפוצות, באתיופיה. עד היום.
איזה ייסורים עברו עולי אתיופיה.
בכל מקום.
אדם שעלה לארץ,
הרבה אנשים חוגגים את היום שהם עלו לארץ כיום חג.
זה מבחינתם עוד יום הולדת.
עליתי לארץ כאילו נולדתי מחדש.
כי בחוץ לארץ הם מרגישים שאין קיום.
מודים לקדוש ברוך הוא.
הרב קוק זצ"ל שהיה הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, היה חוגג
את היום שהוא עלה לארץ. זה היה בכ"ח באייר.
הרב קוק נפטר הרבה לפני, כמה שנים לפני הקמת המדינה.
80 לפני 85 שנה הוא נפטר.
וזה היה עוד לפני הקמת המדינה.
לפני השואה הוא נפטר.
הוא היה הרב הראשי, הרב הראשי של ארץ ישראל.
אבל הוא חגג את יום עלייתו לארץ, כ"ח באייר. מה זה התאריך הזה, כ"ח באייר?
יום ירושלים. הרבה שנים אחרי שהוא נפטר, היום הזה הפך להיות יום חג, כי שיחררו את ירושלים.
אבל הוא חגג את זה בתור יום חג אישי פרטי, עליתי לארץ.
עכשיו, האמת היא, אומרת לנו התורה,
גם אם נולדת פה, וגם אם אתה דור 18 בארץ,
בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
היגדתי היום להשם אלוקיך כי באתי אל הארץ. אני מרגיש כאילו היום באתי לארץ.
שימו לב שיש פה באותה פרשה שלושה דברים שהשלושתם הדבר הזה נאמר, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
הדבר הראשון שהזכרנו, התורה.
היום הזה אנוכי מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, לקיים את התורה והמצוות.
בכל יום התורה תהיה בעיניך כחדשים.
הדבר השני, עם ישראל.
היום הזה נהיית לעם.
והדבר השלישי, ארץ ישראל.
היגדתי היום להשם אלוקיך כי באתי אל הארץ.
זה בדיוק שלושה דברים: עם ישראל, ארץ ישראל, על פי תורת ישראל.
אלה שלושה דברים יסודיים בחיי עם ישראל, שעל שלושתם אומרת התורה, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
שיהיה אף פעם לא נפסיק להתרגש.
שיהיה אף פעם לא נפסיק לחוות
את החוויה המיוחדת הזאת.
עכשיו סליחות.
אז פה בבית הכנסת מתפללים בחמש בבוקר.
יעקב יגיד לכם, לפעמים אין מניין, הראל בא כבר ב-20 ל-5
לפתוח את בית הכנסת.
אני לא באתי, לא היה מי שהתקע.
כן.
זה שעה מוקדמת, זה לא דבר קל. אבל אני יודע, אני גם כשאני זוכה לבוא, אז אני גם רואה את זה בעיניים,
שמי שבא מתרגש.
זה משהו שנוגע בלב, זה מעורר את הנשמה.
בן אדם מה לך נרדם? עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם.
זה התרגשות. עכשיו, זה התרגשות של פעם בשנה, של הסליחות, של חודש אחד בשנה.
אם כל יום בשנה היה סליחות, היינו מתרגשים כל יום?
כל יום בשנה אתה מתרגש מתפילת שחרית?
אנחנו עוד שתי דקות נעמוד לתפילת ערבית.
האם אנחנו מתרגשים מתפילת ערבית?
אם היית פוגש עכשיו את דונלד טראמפ,
או את ביבי,
או לא יודע, מישהו שאתה מעריך,
היית מתרגש.
אבל את מי אתה הולך לפגוש עכשיו בתפילת ערבית?
את השם יתברך, את מלך מלכי המלכים. איך אתה לא מתרגש?
כי אתה פוגש אותו שלוש פעמים ביום, בתפילה. ואתה איתו כל היום, הוא איתך כל הזמן.
אתה לא מתרגש מזה.
אבל החוכמה היא שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
לחשוב על זה רגע, להבין.
כשאני מברך פה על המאכלים, לעילוי נשמת
המנוחה, אז אני לא רק חושב על
יאללה, איזה כיף, יש אוכל.
אלא הברכה והיא הברכה לא רק להגיד תודה.
הברכה באה
להתרגש ממה שיש לנו.
יש לך שתיה, יש לך אוכל, יש לך מזונות, יש לך פירות האילן, פירות האדמה.
תתרגש מזה.
וואו.
איזה, אתם יודעים באמת. הרי שוב,
רוב היושבים פה, מבוגרים מספיק כדי לזכור
שנים שלא היה
לא היה דברים כאלה. מלפפונים, היה עונה אחת בשנה.
היה עונה למלפפונים.
פירות שהיום אתה נכנס לסופר ויש כזה שפע, מי הכיר אותם בכלל? אף אחד לא הכיר את הפירות האלה.
יש ברוך השם, זכינו לשפע.
זה שאנחנו מברכים,
זה בא לעורר בעצמנו את ההכרה בזה, את ההתרגשות מזה.
נסכם בדבריה של המשוררת לאה גולדברג,
שאמרה
כתבה שיר
שהוא שיר תפילה.
למדני אלוהיי, ברך והתפלל.
לאה גולדברג לא הייתה אישה שומרת תורה ומצוות במלוא מובן המילה.
אבל היא הייתה אישה מאמינה.
והיא אומרת, היא אומרת שיר, כותבת שיר.
ומה היא, שיר שאני למדתי לבגרות לפני כמה שנים.
למדני אלוהיי, ברך והתפלל.
על סוד עלה כמל, על נוגא פרי בשל,
וכו' וכו', לבל יהיה יומי היום כאתמול שלשום,
לבל יהיה יומי עליי הרגל.
שאני לא אהיה הרגל, שלא אהיה, טוב, היום כמו אתמול, אתמול כמו שלשום, שלא יהיה ככה.
שכל יום יהיו בעיניך כחדשים. זה הסוד של ההתרגשות, זה הסוד של החוויה מחדש,
זה הסוד של השמחה שמתחדשת כל יום מחדש.
רבי חנניה בן עקשיה אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפי כך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר: י-י-י חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

שיעור שני
-------------
פרשת כי תבוא פותחת במצוות הביכורים.
כאשר אדם חקלאי מביא את הפירות הראשונים שלו, אז קודם כל זה עניין אחד בפני עצמו, שבהרבה דברים בתורה, התורה אומרת לנו את ההתחלה להקדיש לריבונו של עולם. ההתחלה היא יהיה קודש.
זה מתחיל מחנוכת בית. אדם בונה בית חדש, עושה חנוכת בית, שהאירוע הראשון בבית, ההתחלה, ישיבתו בבית הזה, שיהיה בקדושה. שיהיה סעודת מצווה, שיהיה בברכה, שיהיה בדברי תורה, שיהיה בלימוד תורה.

רבותיי. יש כאלה שגם מקפידים שחנוכת הבית תהיה בערב הראשון שאתה נכנס לבית. לא כולם מקפידים עד כדי כך, העיקר שזה יהיה בתחילת המגורים בבית, זה לא משנה, לא חייב להיות ביום הראשון, אפשר גם בשבוע השני או השלישי.
אבל יש כאלה שמקפידים ממש לא ישנים בבית, תודה. לא ישנים בבית עד שעושים חנוכת בית, כדי שיהיה ממש ההתחלה והראשית.

אז זה לא רק זה, כמובן, בן בכור יש בו קדושה. אז אומנם, היום אנחנו לא מקדישים את הבן לבית המקדש, אלא פודים אותו. אבל יש טקס של פדיון הבן, כי פודים את הקדושה. יש בו קדושה מיוחדת, אז אנחנו נותנים לכהן חמישה סלעים, וזה כנגד הקדושה של הבן הבכור.
ויש דוגמאות נוספות. למשל, רבותיי, העיקר פה זה לא האוכל. נא להירגע עם כל העיסוק באוכל.

למשל, תרומה. התרומה זה לא חייב להיות ההתחלה, אבל היא נקראת ראשית. למה היא נקראת ראשית? יכול להיות שזה לא התחלה. אספת מלא מלא מלא פירות או תבואה או מה שלא יהיה, ומה שאספת בסוף, את זה אתה מחליט לתת לכהן, זה בסדר.
אבל זה נקרא ראשית, כי אסור לך לאכול אפילו פירור אחד, אפילו ביס אחד, לפני שנתת תרומה לכהן. זה ראשית. קודם כל נותנים את מה שקדוש לכהן, ולאחר מכן אפשר להמשיך הלאה.
גם הפרשת חלה, גם היא נקראת בתורה ראשית, ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. אז אם כן, תמיד ההתחלה תמיד בקודש, נכון?
וגם עם ישראל נקראים ראשית. חז"ל אומרים שעם ישראל קדמו לעולם. איך יכול להיות שעם ישראל קדמו לעולם? הרי אברהם אבינו נולד רק 1948 שנה אחרי בריאת העולם, והוא היה היהודי הראשון. איך יכול להיות שעם ישראל קדם לעולם?
הכוונה היא שהרצון האלוקי, שהקדוש ברוך הוא עוד לפני שהחליט לברוא את העולם, אמר, מה אני רוצה שיהיה בו? אני רוצה שיהיה בו עם ישראל. זה המרכז, זה העיקר. לכן נקראים ראשית.
משל למה הדבר דומה? אדם בונה בית, בית חלומותיו. הוא קנה שטח, הוא בונה שמה וילה יפה, עם איזה מפל מים, עם עצי עצי פרי בגינה. משהו באמת משובב נפש. בשביל מה הוא בונה את הבית הזה? לא בשביל לגור בו. בשביל המשפחה שלו.
אם הוא גר שם לבד, אז זה הופך להיות איזה מוזיאון מאוד מאוד יפה, אבל מלא צער. דווקא כאשר אדם בונה בית, הוא בונה בית כזה למשפחה. נניח אפילו הוא רווק, אבל הוא רוצה להתחתן. הוא רוצה, בשביל מה הוא צריך כזה מקום יפה? בשביל מה? בשביל שיהיה לו שם אישה, בשביל שיהיו לו שם ילדים, בשביל שיהיה שם חיים בבית הזה. בעזרת השם, יבוא יום, יהיו שם נכדים, בעזרת השם, נינים.
אז בסוף, הבית נועד בשביל אנשים שיגורו בו. בדומה לכך, הקדוש ברוך הוא בורא את העולם, עולם כזה מפואר, כזה מדויק, כל דבר על מכונו, בשביל מה הוא בורא אותו? בשביל עם ישראל. לכן גם עם ישראל נקראים ראשית.

והנה מגיע היהודי עם הפירות לבית המקדש, והוא אומר הגד, יש לו קטע שהוא צריך להגיד. הגדתי היום להשם אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע השם לאבותינו לתת לנו. הפסוק הזה הוא מאוד מוזר. אדם בא לבית המקדש, זה לא חייב להיות בשנה הראשונה שהוא הגיע לארץ. זה כל שנה ושנה. כל שנה הוא מביא ביכורים. כמה שנים היו עם ישראל בארץ ובית ראשון? מישהו יודע? 400 410 זה היה הזמן של בית המקדש, כמה זמן בית המקדש היה קיים. אבל היה עוד שנים לפני שנבנה המקדש. מאז שיהושע נכנס לארץ ועד חורבן בית ראשון, כמה זמן עבר? עד הגלות, לא? עד הגלות, כמה זמן עבר? 800 שנה.
אתה אומר בערך 800. המקדש היה 440. כתוב, נכון. כתוב ש-480 שנה אחרי יציאת מצרים, אז נבנה המקדש. אבל זה לא 480 שנה אחרי שנכנסו לארץ, כי 40 שנה עוד היו במדבר. אז 40 שנה היו במדבר, עוד 440 לפני בניין המקדש, ועוד 410 אחרי המקדש. זאת אומרת, בסך הכל 850 שנה.
עכשיו, תארו לכם, בן אדם, נגיד אחרי, אתם יודעים מה? בתקופת שלמה המלך, זה 440 שנה אחרי הכניסה לארץ. 440 שנה זה המון זמן. נחשוב אחורה עכשיו, לפני 440 שנה מה היה? מה היה לפני 440 שנה בערך? מישהו זוכר מה היה לפני 440 שנה? אתה לא היית בחיים? אתה נראה לי כבר נולדת אז. גירוש ספרד, גירוש ספרד היה לפני 500 שנה.
שוב, אנחנו אפילו לא יודעים בדיוק מה היה. זה כזה מזמן. אירוע כזה דרמטי כמו הגירוש ספרד, זוכרים איזה נקודת זמן כזאת 500 שנה. 440 שנה אנחנו אפילו לא יודעים בדיוק.
בסדר, בא אדם בימי שלמה המלך, הוא יודע מה היה לפני 440 שנה, כי הגיעו לארץ, זה נקודת זמן היסטורית שכולם יודעים. הגענו לארץ, וואו, לפני 440 שנה. ואז הוא מביא את הביכורים שלו, את הענבים שלו, את הרימונים, את התאנים, ומה הוא אומר? את המשפט הבא. הגדתי היום להשם אלוקיך כי באתי אל הארץ. עכשיו אתה נזכר להגיד שבאתי לארץ? כבר לפני 440 שנה באת לארץ. מה עכשיו אתה צריך להגיד?

אומרים חז"ל, למה כתוב היום? בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כאשר אדם מגיע אל ארץ ישראל, אז זה לא רק בפעם הראשונה, וואו, איזה התחדשות, איזה נפלא, איזה יופי. כל דור ודור, כל שנה ושנה יהיו בעיניך כחדשים.
לא רק על הארץ זה נאמר. הגדתי היום כי באתי לארץ. בפרשה שלנו זה נאמר גם על התורה. גם על התורה נאמר היום הזה השם אלוקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים. אז גם מצוות התורה, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
זה אתגר לא פשוט. בדרך כלל, אדם, נניח, מניח תפילין כל יום. זה דבר טוב, זה מצב הטוב. שאדם מניח תפילין כל יום. האם כל יום מחדש הוא מתרגש מהתפילין? יש כאלה שאולי כל יום מתרגשים מהתפילין. הרבה אנשים, לאט לאט, מתחילים לקיים את המצוות כמצוות אנשים מלומדה. כלומר, זה כבר הרגל. זה כבר לא משהו שמתרגשים ממנו.

בטח שמעתם על נתן שרנסקי, נכון? היה יושב ראש הסוכנות, היה שר בממשלת ישראל, אבל בתחילת דרכו היה אסיר ציון בברית המועצות הקומוניסטית. מסורב עלייה. עלה לארץ, עשה המון דברים. בגיל 80 הדוד שלי הוא חבר שלו. בגיל 80, אז הוא מברך אותו ליום הולדת, דוד שלי מברך אותו ליום הולדת.
ונתן שרנסקי אומר לו, אתה יודע מה מצחיק? אף פעם לא עשו לי בר מצווה. בגיל 13 הייתי ילד בברית המועצות הקומוניסטית, לא ידעתי בכלל יהדות, לא ידעתי אות בעברית. ואחר כך כל המאבקים, והייתי בכלא, והשתחררתי, וזה. יום הולדת 80, אבל אף פעם לא עשו לי בר מצווה.
אז דוד שלי אמר לו, מה אתה רציני? יום שני הקרוב, בר מצווה אצלי בבית כנסת. ככה עשו. הבן אדם בן 80. מה הוא כבר לא עבר בחיים? עכשיו פעם ראשונה בר מצווה, לא 13, אבל הוא עולה לתורה, מברך את הברכות, עם התפילין. התרגשות כזאת לא רואים בחיים.
עכשיו, זה בגלל שזה פעם ראשונה. בן אדם שכל יום מניח תפילין, כל יום, כל שבוע, כל כמה זמן, כל כמה פעמים בשבוע יש קריאת התורה, ופעם בכמה זמן הוא גם עולה לתורה ומברך. הוא לא מתרגש בצורה כזאת.
אבל הנקודה היא ההתחדשות. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. מה הכוונה? איך זה בכל יום יהיו בעיניך כחדשים? צריך להבין שהמציאות משתנה. המצווה היא אותה מצווה, תפילין זה אותם תפילין, שבת זה אותה שבת. אבל המציאות משתנה.

הגדתי היום כי באתי לארץ. ניקח למשל את העובדה הזאת שאנשים, אנחנו נמצאים בארץ. זה שאנחנו היום, בשנה הזאת, נמצאים פה בארץ ישראל, זה שונה לחלוטין מאשר אנחנו בעצמנו היינו פה לפני 30 שנה. וזה שונה לגמרי ממה שההורים שלנו, חלק פה, יש פה אנשים מבוגרים ממני, שהם היו פה לפני 50 שנה, ולפני 70 שנה. באיזה בחינה? למשל,
למשל, לפני 70 שנה, רק בשנים הראשונות של המדינה, ויש פה אנשים שזוכרים את זה, היה צנע, היה קושי. היה מבחינת ה, גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה ביטחונית, גם מבחינת רמת החיים, אין מה להשוות. אנשים חיו במסירות הרבה הרבה יותר גדולה, ולפעמים אנחנו גם מרגישים שאנשים יותר היה אכפת להם.
זה לא רק, כאילו, אפשר להגיד מבחינות מסוימות פעם היה, רבותיי, בבקשה לא לדבר שם, זה מפריע לי. רבותיי, זה מפריע לי דברי התורה. קשה לי לדבר ככה כשמדברים תוך כדי.

אם כן, יש דור שיכול להיות שהיה לו יותר קשה מבחינה חומרית, פיזית וכולי. אבל הרבה פעמים אתה שומע גם אנשים מבוגרים מתגעגעים גם לזה שפעם היה יותר אידיאליים, אנשים היה יותר אכפת אחד מהשני. פעם השכונה, זה היה שכונה, כולם הכירו אחד את השני, ובאת למכולת והוא הכיר אותך, ובאת לספר. היום בכלל אין ספרים, היום אין סנדלרים, כמעט אין. רוב השם אתה מוצא. לא משנה, כל מיני דברים שהשתנו, המציאות השתנתה.
ואדרבא. היום אחד האתגרים הגדולים שלנו זה איך להתמודד עם חברת שפע. צריך לדעת שבמשך מאות רבות של שנים, כל אימפריה גדולה התמוטטה כשהגיעה לשפע. כאילו, כל מדינה רוצה לחיות חיים של רווחה כלכלית. מגיעים לרווחה כלכלית, קורסים. איך זה קורה? סוף סוף הגעת למטרה.
כן, אבל אין לך כבר מה שמניע אותך. אין לך דרייב. אין לך משהו שידחוף אותך קדימה. אין לך איזה שאיפה גדולה שאליה אתה רוצה להגיע. ולכן, אז בכל דור יש לו את ההתמודדויות שלו.
עכשיו, זה לא רק במובן הזה, זה בהרבה מובנים. אז דור אחד יש קורונה, דור אחד יש מלחמות, דור אחד יש עלייה גדולה, דור אחד יש פתאום התפתחות טכנולוגית. האינטרנט, הסמארטפונים, כל מיני, כל דבר ודבר שמשתנה במציאות, הוא משנה את כל המהות של הדור. ולכן, יהודי צריך לבוא ולהגיד, הגדתי היום כי באתי לארץ. ולהבין מה מה המשימות שלנו היום. מה חסר היום? מה צריך היום? מה אני, באופן אישי, רוצה לשאוף בצעד הבא, ומה עם ישראל כעם וכחברה, מה חסר לנו ומה אנחנו צריכים לשאוף בצעד הבא.
בדרך הזאת, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כי אדם באמת לא רק חי את העבר ולא רק משמר את מה שהיה, אלא מנסה לחשוב איך אני מתאים את זה למציאות. איך אני, וגם דרך אגב, גם שבת. שבת היא אותה שבת, אותם מצוות, אותם ניסורים כבר 3000 שנה. אבל האווירה בשבת תלויה בך.
הרבה דברים יכולים להשתנות. בימינו יש לנו מזגן בשבת, ויש לנו אוכל חם. אתם יודעים שלבבות אבותינו, לא אכלו בכלל אוכל חם בבוקר שבת. כי בדרך כלל, התנור דלק באיזשהו שלב בלילה הוא נכבה. כי כמה עצים אתה יכול לשים? לא היו להם תנורים כאלה, בטח לא חשמליים, אבל גם תנורי עצים, בבית של ההורים שלי שאני גדלתי, הם גרים ברמת הגולן, שמה קר מאוד בחורף, היה להם תנור עצים ענק, שהיו ממלאים אותו, ממלאים, דוחסים, דוחסים, דוחסים בעצים. בבוקר עוד היה חם התנור.

אפילו במוצאי שבת אם היית מזדרז בצאת השבת, אז עוד היה שמה קצת קצת גחלים לוחשות, אתה יכול להדליק את האש מחדש. אבל אבל בזמנם, בימי קדם, בדרך כלל בבוקר שבת אפילו היה אוכל קר.
המציאות משתנה, וממילא גם האווירה משתנה. אתה יכול לנצל את הטכנולוגיה, להשתמש בה לטובה, להעשיר את האווירה של שבת. גם באוכל טוב, גם באווירה טובה, גם ב רוחניות יותר גבוהה.
היום יש לנו יותר בתי כנסת, יותר לומדי תורה, המון דברים, אנחנו יכולים את השבת לעשות אחרת. כל דבר ודבר, היום צריך לחשוב איך את המצווה הזאת אני היום אשתמש בדור שלנו וביכולות שלנו, כדי לעשות את זה בצורה יותר טובה, יותר מרוממת, וכך בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
נאמר קדיש על ישראל ונעמוד לתפילת ערבית. רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.