בלוג

טוב לכולם.
עניינו של השיעור הזה, פרשת השבוע באור החסידות. לקחת כל שבוע משהו מתוך פרשת השבוע וללמוד את דברי גדולי החסידות שעסקו בדברים.

חסידות באופן כללי, לא לא נעשה פה סקירה היסטורית על החסידות, תנועה שיזהד הבעל שם טוב וכולי. אבל היסוד העקרוני, העיקרי בחסידות הייתי לוקח אותו לשני עניינים. אחד מזה נובע המון המון דברים שאתם תשמעו על החסידות, אבל הכל מתחיל משני דברים. האחד, החיבור לעומק, החיבור לפנימיות. החסידות תמיד תמיד קשורה לתורת הקבלה, לתורת הסוד, לדברים מאוד פנימיים. השאיפה של החסידות זה לצלול על כל דבר בתורה ובמציאות במבט הפנימי. זה נקודה אחת. והנקודה השנייה, אחר כך זה להגיד, אוקיי, אז איך כל העוצמות הפנימיות האלה ואיך כל האורות הגדולים האלה קשורים אליי? קשורים לחיים שלי.

זה בעצם היסוד של החסידות. אני אומר, זה נוגע להמון המון דברים שקשורים לחסידות, למשל, אחד הדברים הידועים בחסידות, זה הנושא של אהבת ישראל. הנושא של ההסתכלות על כל יהודי ויהודי, כל מיני סיפורי חסידים על איזה עגלון או איזה חייט או איזה עני, כל מיני זה, והוא יושב בגן עדן העליון ליד רב לוי יצחק מברדיצ'ב, או כל מיני דברים כאלה. הכל בעצם זה קשור לאותה לאותו עניין של הסתכלות פנימית. כפי שאתה מסתכל פנימיות, אז באמת בכל יהודי, לא משנה איך הוא נראה מבחוץ, יכול להיות שהוא נראה תלמיד חכם עצום והוא נראה יהודי פשוט, אבל כידוע זה לא פשוט להיות יהודי פשוט. והמבט הפנימי מאיר לנו גם את ה את הנשמה של אותו יהודי, וממילא אתה מסתכל על יהודי הזה כבר אחרת לגמרי.

אז זה כאמור איזה שהיא אמירה כללית על החסידות. אנחנו הפעם נעסוק במצווה, אחת המצוות שמופיעות בפרשה, הפרשה כידוע מלאה בקדושה מצוות. פרשת כי תצא, ואחת המצוות היא שילוח הקן. בשילוח הקן באופן כללי סביב המצווה הזאת יש כידוע דיון מפורסם מאוד ביחס לכל טעמי המצוות. במשנה, מסכת ברכות, פרק ה' משנה ג', נאמר: האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים משתקים אותו. כלומר, בזמנם היה מאוד מקובל שלא רק בתפילה הפרטית, אלא גם החזן, בשליח ציבור, בתפילת החזרת הש"ץ, יכול להוסיף כל מיני בקשות. בתפילת הלחש גם היום זה נהוג ומקובל וראוי שכל אדם ראוי שיחדש דבר בתפילתו ויוסיף דבר בתפילה. לא ניכנס כרגע לכל הפרטים, יש דינים מתי עושים את זה ומתי מאריכים, מתי מקצרים, אבל בוודאי זה דבר שהוא ראוי להוסיף בקשות אישיות בתפילה. בתפילת לחש. בזמן המשנה והגמרא, היה מקובל שגם חזן שהוא עובר לפני התיבה, גם הוא מוסיף בקשות אישיות, לא דווקא אישיות, אבל מוסיף מעצמו מעבר לנוסח הקבוע של תפילת שמונה עשרה. אז אם הוא אומר על קן על קן ציפור יגיעו רחמיך או מודים מודים או על טוב יזכר שמך משתקים אותו. מבארת הגמרא, בשלמה מודים מודים משתקים אותו, משום דמכזק שתי רשויות. הוא אומר מודים, מודים אנחנו לך, מודים אנחנו לך, זה נשמע כאילו הוא מודה לשתי רשויות. יש רק השם אחד, מודים רק פעם אחת.

(סגור סוגריים, יש כאלה שמקפידים, יש מנגינה כזאת שהיא יותר מנגינה עתיקה, כבר בישיבות פחות שרים אותה, אבל בהלל, אז בבתי כנסת של בעלי בתים, שרים לפעמים, "הודך כי עניתני", נכון, אשכנזים לפחות מכירים. אז יש כאלה שמחמירים לא לשיר את זה ככה, לא רק בגלל שהמנגינה ישנה ואולי לא באופנה, אלא בגלל שלא אומרים "הודך הודך", אתה חוזר פעמיים על כמו מודים מודים. זה בסוגריים).
על כל פנים, זה לגבי מודים מודים. "על טוב יזכר שמך", גם משתקים אותו. משמע על הטובה ולא על הרעה. משמע כאילו הוא אומר אנחנו מזכירים את הקדוש ברוך הוא, משבחים אותו רק על הטובה ולא על הרעה. וכידוע אנחנו צריכים, חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אז אם כן, זה אומרת הגמרא, בשלמה אני מבין למה משתקים אותו. אבל "על קן ציפור יגיעו רחמיך", מהי טעמה? למה משתקים אותו? עונה הגמרא, פליגה בה תרי אמוראי במערבה. נחלקו בדבר שני אמוראים בארץ ישראל: רבי יוסי ברבין ורבי יוסי ברזבידה. חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. נסביר רגע קודם כל את אמירה. מה זה "על קן ציפור יגיעו רחמיך"? הגמרא מביאה בצורה פשוטה שהכוונה היא אפילו על הציפור אתה מרחם. ואתה אומר, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. אתה רוצה לקחת את הבנים? לפחות תשלח את האם. אז אם אפילו על הציפור אתה מרחם, "על קן ציפור יגיעו רחמיך", על אחת כמה וכמה שתחוס ותרחם עלינו.

אז אם כך, מה רע באמירה הזאת? נחלקו בדבר שני אמוראים בארץ ישראל. חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. כשמי שאומר את זה, הוא כביכול טוען שהקדוש ברוך הוא מרחם על הציפור. רגע, ומה עם בעלי חיים אחרים? בעלי חיים אחרים הוא לא מרחם עליהם. אז זה מטיל קנאה במעשה בראשית. וחד אמר: מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזרות. כלומר, מי שאומר את זה כאילו אומר, אתה מרחם על קן ציפור ולכן אתה אומר לנו שלח תשלח יתם. וזה לא נכון. על פי הגמרא, לא זו הסיבה לשילוח האם. זה לא בגלל שהקדוש ברוך הוא מרחם עליהם. אם הוא היה מרחם עליהם עד כדי כך, הוא היה אומר לך אל תיקח לה את הבנים. לא, זה לא קשור. עושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזרות. מה הכוונה "אינם אלא גזרות"? אז מה זה אומר? שמה כן טעם המצווה? מה? גזרת הכתוב. זה לא אומר כלום. מה זה גזרת הכתוב? ככה כתוב. נכון. ככה כתוב, ככה השם גזר. למה? אז זה לא בגלל שהוא מרחם על הציפור, אז בגלל מה? בשביל הבריאה. מה בשבילך? לבן אדם עצמו ששולח, שיהיה לו מידה של רחמים. לחנך אותך לרחמים. זה הסבר יפה, אומנם הוא לא מופיע בגמרא. כתוב רק "עושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזרות".

אז רש"י באמת אומר, משמע מרש"י כאילו באמת אין לזה שום סיבה. זה סתם גזרה. אני קורא את רש"י: "והוא לא לרחמים עשה, אלא להתיר לישראל חוקי גזירותיו, להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנוכרים להשיב עליהם ולומר, מה צורך במצווה זו?" עכשיו, רש"י לא אומר שאין פה טעם, אלא הוא אומר, הקדוש ברוך הוא בכוונה נתן גזרות, גם בדברים שבני אדם לא מבינים אותם, אומות העולם, הנוכרים משיבים עליהם, מה צורך, אבל לא רק אומות העולם, גם השטן, שימו לב ל ניסוח של רש"י, "אף בדברים שיש לשטן ולנוכרים להשיב עליהם ולומר, מה טעם מה צורך במצווה זו?" אז הנוכרים אני מבין שהם יכולים לראות מצוות כאלה של עם ישראל וללגלג עליהם. מה קשור השטן? כן? אנחנו נעשה איזה חוק בשיעור שמי שמדבר אומר את שמו. כן. יעקב יצחק. כן. עצם זה שזה מופיע כמצווה, גם אם בין אם זה לשלוח את האם ובין אם זה גם אם לא לשלוח את האם לפני זה, עצם זה זה שאלה למה זה מצווה. אכן, זאת שאלה. מה קשר לזה שצריך לשלוח את האם? כל הנושא הזה הוא שאלה, והפרטי המצווה הם עוד יותר שאלה. נכון? וזה גם הנוכרים מקשים על זה וגם השטן. כן, מה השם? בניה. בניה? מה השם הפרטי? כן. אם אתה רוצה לך אל תעמוד. כן. אוקיי, אתה אומר כמו שאמר קודם אתה שלא שאלתי את שמך? אחיה. תגידו רק שם פרטי אחרת אני לא גם לא אשמע וגם לא אזכור. גם קשה לי, אני לא מתחייב לא אזכור בעזרת השם. לא, באיזשהו שלב אני אכיר אתכם, אבל... אני מכין אברכים. לא יודע. תסלח הישנה. על כל פנים, אחד ההסברים זה שזה נועד לחנך אותך. כן, גם אחיה דיבר על זה, גם בניה מחזק את אותו כיוון. אני אומר בסוגריים שמה שרש"י אומר על השטן אנחנו אולי מדמיינים שטן, מלאך, שחור, אדום, קרניים, לא יודע, קילשון. אז חס ושלום, כל הדימויים החומריים והחיצוניים, זה הכל השפעות של הנצרות, שאצלם הכל חייב להיות גשמי. גם את האלוהים הם מגשימים. אז על אחת כמה וכמה כל מיני דברים אחרים. מלאכים, שטן וכולי. אבל חז"ל אומרים לנו בגמרא שהשטן הוא מלאך המוות, הוא יצר הרע. זה היצר הרע. שהשטן משיב ואומר מה צורך במצווה זו? הכוונה הפשוטה היא שהיצר הרע מקשה ו מקשה בשני עמונים שלה מילה מקשה. גם מקשה קושיות וגם מקשה על האדם לקיים את המצווה, כי מקשה בכלל להאמין בתורה ולקבל את מרות התורה, כי איזה מין מצוות אלו. על כל פנים, הרמב"ם, למרות שהגמרא אומרת פה שאינם אלא גזרות, הרמב"ם מקדיש חלק מרכזי בספר מורה נבוכים, בפרק חלק ג' מפרק כ"ו והלאה. הרמב"ם מקדיש חלק מאוד גדול להסביר את כל המצוות שבתורה, לא את כל, אבל הרבה מאוד מצוות, להסביר את הטעם שלהם באופן שכלי והגיוני. הרמב"ם טוען שחייבים להסביר את המצוות באופן שכלי והגיוני, שהרי משה רבנו אומר בספר דברים, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. אז אם הגויים עצמם, כן, לעיני העמים, הגויים יתפעלו מחוכמתו של עם ישראל, זה יכול להתרחש רק אם הגויים עצמם יכולים להבין שהמצוות הם מעשי תבונה וחוכמה, לא גזרות חסרות טעם. באופן ספציפי לגבי שילוח הקן. מישהו יודע או רוצה לנחש מה הסיבה לפי הרמב"ם לשילוח הקן? הסיבה היא שהקדוש ברוך הוא מרחם על הציפור. אההה. זה מה שרש"י אומר, על קן ציפור יגיעו רחמיך. כן. כן, חד משמעית. אומר הרמב"ם, ואם הייסורים הנפשיים האלה, חס עליהם התורה בבהמות ובעופות. אם הקדוש ברוך הוא מרחם אפילו על העוף, כל שכן כלפי בני אדם כולם. המשפט הזה הוא כאילו תרגום לשפת הרמב"ם של המשפט על קן ציפור יגיעו רחמיך. הנה, הקדוש ברוך הוא מרחם אפילו על הייסורים הנפשיים של הציפור, על אחת כמה וכמה שירחם עלינו. עכשיו, הרמב"ם לא נעלם מעיניו הגמרא בברכות. אז הוא מיד שואל, הוא מיד אומר, ואל תקשה עליי באומרם האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך וכולי משתקים אותו. כי זו אחת משתי הסברות אשר הזכרנו וכולי, ואנו הלכנו אחרי ההשקפה השנייה. אני מזכיר לכם שבתחילת הדברים הזכרנו שהגמרא מביאה שני פירושים, מה הבעיה באמירה על קן ציפור יגיעו רחמיך. סיבה אחת, הסיבה הראשונה הייתה, שמטיל קנאה במעשה בראשית. הסיבה השנייה זה שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזרות. אומר הרמב"ם, אני פשוט פוסק כמו הסיבה הראשונה. ולדעתי, כן, הסיבה היא רחמים. הקדוש ברוך הוא מרחם על הציפור, ו ובעיקרון זה נכון גם. שאם הוא מרחם על הציפור, ודאי שאנחנו מתפללים שירחם עלינו. רק לא יפה להגיד את זה בתפילה כי זה מטיל קנאה במעשה בראשית, כלומר, זה גורם כאילו, אתה אומר, הוא מרחם על הציפור ולא ריחם על בעלי חיים אחרים. אבל באמת הקדוש ברוך הוא חס על כל בריותיו. דרך אגב, גם בבעלי חיים אחרים, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. מצווה לא כל כך שונה מאשר שילוח האם. מזכיר את המבנה, את הקונספט. אז אם כן, הרמב"ם כך הוא אומר. אומנם ה הרמב"ן חולק על הרמב"ם. הרמב"ן על פרשת השבוע שלנו. ואומר, קודם כל זה לא לא שייך להגיד שזה בא מרחמיו של הקדוש ברוך הוא על בעלי החיים. אם הוא היה כל כך מרחם עליהם, הוא היה בכלל אוסר לאכול אותם. ואם הוא היה מרחם עליהם, למשל אם אנחנו כבר מדברים על אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, אז אתם יודעים שאפשר לשחוט דקה לפני השקיעה ודקה אחרי, נגיד אחרי צאת הכוכבים, לא יהיה ספק בבין השמשות. אז בפער של של זמן קצר מותר לשחוט. ולומת זאת אם שחטת את האב בבוקר, אתה לא יכול לשחוט את בנו אחרי צהריים בפער של הרבה שעות. אז אתה מבין שזה לא בדיוק עניין של רחמים. אומר הרמב"ן, אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשילוח הקן, מדרש שיש במצווה סוד. יש סוד במצווה הזאת של שילוח הקן. הרמב"ן, הוא היה מקובל, אחד מגדולי המקובלים בדורו. והוא הרבה פעמים בפירושו על התורה מזכיר על דרך האמת, כך וכך וכך. על דרך האמת זה תמיד הכוונה על דרך הסוד, על דרך פנימיות התורה. ספר הזוהר עדיין לא היה ידוע בימי הרמב"ם והרמב"ן. יש אומרים שבסוף ימיהם התגלה ספר לפחות ההתחלה של ספר הזוהר התגלתה. על כל פנים, רבי משה די ליאון, שהוא אחד מתלמידי הרמב"ן, הוא הדפיס את ספר הזוהר ופרסם אותו. אבל גם לפני כן היו סודות שעברו מאדם לאדם, מיחידים, כמו שאומרת המשנה במסכת חגיגה, שמעשה מרכבה, מעשה בראשית, מעשה מרכבה, לא מלמדים ככה לכל אדם ולא בכל פורום. רק לחכם מבין מדעתו, מגלים לו ראשי פרקים. אז היו דברים שעברו והרמב"ן היה אחד מהמקובלים שקיבלו את הדברים, והוא אומר הנה מצאתי גם במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, אחד התנאים שגם כן יש כמה וכמה תנאים, חוץ מרבי שמעון בר יוחאי שמיוחס אליו ספר הזוהר, אז יש עוד. רבי עקיבא, יש ספר שנקרא אותיות דרבי עקיבא, רבי ישמעאל, שיעור קומה. ויש עוד ספרים גם לרבי נחוניא בן הקנה. יש ספרי קבלה שמיוחסים אליו. ו ואומר הרמב"ן, הוא מזכיר גם חלק מהסוד, לא ניגע עכשיו בכל העניין, אולי בהמשך נחזור על הדברים. אבל אני רוצה, אחרי הפתיחה הזאת, לעבור על הדף. מי שאין לו דף אז נראה לי פה מקדימה יש כמה דפים מיותרים. אפשר גם להסתכל שניים ביחד. אנחנו היום נתחיל, לא יודע מה נספיק בלימוד שלנו, אבל אנחנו נתחיל מדברים של השם משמואל. השם משמואל, כן, בדף לפניכם, קודם כל מופיע המדרש, אבל השם משמואל מדבר על המדרש. השם משמואל הוא אחד יחסית מהאחרונים האדמו"רים החסידים, אתם רואים אולי יכולים לראות במקור השני בדף, שהמקור הזה ספציפית הוא משנת תרע"ד, כלומר לפני כמה שנים? 104 שנים. זה נחשב ממש לא מזמן, כן. השם משמואל היה האדמו"ר מסוכטשוב, אדמו"ר השני מסוכטשוב. אבא שלו, רבי אברהם מסוכטשוב, השם משפחה שלהם בורנשטיין. רבי אברהם בורנשטיין ובנו רבי שמואל בורנשטיין, מסוכטשוב. נזכיר, כל פעם שנזכיר מישהו אז קצת נספר עליו. רבי אברהם, רבי אברהם מסוכטשוב, אבא של השם משמואל, היה אחד מגדולי התלמידים וחתנו של הרבי מקוצק. הרבי מקוצק, אני מקווה ששמעתם, לא יודע אם אתם יודעים עליו הרבה דברים, אבל הוא אחד המפורסמים, נכון? ירים את ידו רגע מי ששמע את השם הזה של הרבי מקוצק. הרבה. אז בסדר. אז על הרבי מקוצק אפשר לבד לדבר רק 3/4 שעה סיפורים על אישיותו. המאוד קיצונית ומאוד מיוחדת. אבל חתנו ותלמידו היה רבי אברהם מסוכטשוב, שהיה מכונה שר התורה, תלמיד חכם עצום, שכתב בעיקר חידושים חידושים הלכתיים. יש לו גם את ספר אגלי טל על ל"ט מלאכות של שבת. ספר הלכתי עיוני בעיון בגמרא במסכת שבת. וגם שו"ת אבני נזר. שו"ת הלכתי, זה היה דבר לא כל כך שגרתי, כי באופן כללי, נגיד ככה, שוב, זה מדובר על לפני השם משמואל זה לפני 100 וקצת שנה. בתחילת החסידות, בימי הבעל שם טוב, אז היה את המסטנגדים, הליטאים, שהם בעיקר פלפלו בגמרא ועסקו בהלכה ובגמרא. והחסידים עסקו ברוחניות, עסקו בעבודת השם, במידות, בתפילה, בשמחה. והרבה פעמים, בוא נאמר שהמסטנגדים צחקו על החסידים שהם לא יודעים ללמוד גמרא ולא יודעים הלכה, וכן הלאה. בדיחות, אפשר גם שיעור שלם של בדיחות חסידים ומסטנגדים זה על זה. הזדמנות. על כל פנים, באופן כללי חסידות קוצק, שני התלמידים הגדולים ביותר, מי אני שאגיד הגדולים ביותר. שניים מתוך שלושת הגדולים ביותר, נגיד ככה, היו רבי אברהם מסוכטשוב, שכאמור היה תלמיד חכם עצום בנגלה. והשני היה הרב יצחק מאיר מיגור, בעל חידושי הרי"ם, גם כן, תלמיד מנסד חסידות גור, האדמו"ר הראשון מיגור. חסידות גור עד היום, אולי הכי גדולה בעולם, או אחת הגדולות. ובחסידות גור תמיד היה מאוד מאוד דגש על למדנות ועל להיות תלמידי חכמים וללמוד הרבה מאוד גם בנגלה, מה שלא היה בכל החסידות. על כל פנים, השם משמואל הוא הבן של רבי אברהם מסוכטשוב, רבי שמעון בורנשטיין, ומה שאני רוצה לספר עליו בעיקר, הוא נפטר בשנת תרפ"ו, כלומר לפני 98 שנים, ב-1926. והוא היה ציוני נלהב. היה לו שתי נשים, אחרי שאשתו הראשונה נפטרה אז הוא נשא אישה שנייה. לא בבת אחת שתי נשים. ונולדו לו אם אינני טועה, 21 ילדים, משתי אנשים. וכיוון שהוא היה ציוני נלהב, הוא שלח את רוב בניו לארץ ישראל. ורבים מהם גם הם דתיים ציוניים. למשל, הרב שבתאי רפפורט, אולי מכירים, תלמיד חכם בן דורנו, כן, הוא עדיין, בן 90, תלמיד חכם עצום, שהוא נדמה לי נכד שלו. אולי נין, אבל אני חושב נכד. גם פה במעלות, דרך אגב, יש משפחת רפפורט, תושבי מעלות, שהם גם כן נינים שלו. אז ככה שבשונה מ כידוע, 6 מיליון שנספו בשואה, שבעצם זה עלה הקורת על רוב גדול מאוד של עולם החסידי, אז אז צאצאיו, הרבה מהם שרדו כי הם עלו לארץ וכולי. טוב, עכשיו ניגש ל לתורתו. נראה קודם את המדרש, כי עליו הוא מדבר. אומר המדרש כך: שלח תשלח, רבנן אמרי, אם שילחת מצוות הקן, אתה זוכה לשלח עבד עברי. מניין, שנאמר, וכי תשלחנו חופשי מעמך. לא תשלחנו ריקם, נאמר על עבד עברי. אז באיזה מידה שהתורה נדרשת בה לומדים פה? גזירה שווה. מי אמר את זה? למה לא אמרת את שמך? אני מכיר את שמך, נכון? שמואל. גזירה שווה. כן, שלח תשלח את האם וכי תשלחנו חופשי מעמך, זה גזירה שווה. ממשיך המדרש ואומר דבר אחר, מה הוא שלח תשלח את האם? אם קיימת המצווה הזו, אתה ממהר לבוא מלך המשיח שכתוב בו שילוח. מניין, שנאמר, משלחי רגל השור והחמור. לא ניכנס כרגע לזה, פסוק בישעיהו ש חז"ל דורשים אותו על עניין מלך המשיח. אז משלחי גם כן קשור ל גזירה שווה לעניין שלנו. דבר אחר, אמר רבי תנחומא, אם קיימת המצווה הזאת, אתה ממהר את אליהו הנביא ז"ל שיבוא, שכתוב בו שילוח, שנאמר, הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, והוא יבוא וינחם אתכם. מניין, שנאמר, והשיב לב אבות על בנים. אז יש פה כמה וכמה שאלות לשאול על דברי המדרש. ניקח קודם את השאלה שהשם משמואל שואל. פותח השם משמואל ואומר: יש לדקדק מה זכות היא זו? סליחה, אני קורא במקור אחר. להבין כל זה, כן, אתם רואים הוא מצטט את ה בשש שורות הראשונות זה ציטוט של המדרש, קראתי את זה מהמדרש כי כאן הוא אומר וכולי וכולי וכולי. להבין כל זה. ומה הזכייה בעבד עברי? הרי כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. זאת אומרת, מאחלים לך, מבטיחים לך, תשמע, אתה, תקיים מצוות שילוח הקן, תזכה לעבד עברי. לא תודעה? חז"ל אומרים כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, כי כל דבר, כי טוב לו עמך, אז כל דבר שאתה יש לך אז צריך שיהיה גם לעבד, עד כדי כך שחז"ל אומרים אם יש לך מיטה אחת, תן אותה לעבד, אתה תישן על הרצפה. אם יש לך כרית אחת, תן אותה לעבד, אתה תישן בלי. וכן הלאה. אז אז מה, מה שבח הגדול? וואו, תזכה לשלח עבד עברי. אבל אתם שימו לב שלפני זה השם משמואל כותב גם להבין כל זה. כלומר, יש לו עוד שאלות שמטרידות אותו במדרש. אז אולי תנסו אתם, תעיינו רגע במדרש ותגידו שאלות שקשה לכם למדרש. כן, בניה. למה? למה הסימנים האלה? למה דווקא הסימנים האלה? למה ש... למה בניה? כן, אתה צודק. אתה צודק שבפרוייקט הש"ס יש שמה משפט לפני שאומר גם פעמיים לשלח. לא הבאתי את זה כי השם משמואל לא הביא את זה. אז אתה צודק שבשו"ת מדרש יש מקום לשאול גם על זה, אבל כאן אנחנו בשיעור חסידות. אני אשאל עוד שאלה אחת. טוב, אתם יודעים מה, נשאל. נשאל עוד שאלה אחת. בסוף המדרש כתוב שתזכה לאליהו הנביא שנאמר הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, והוא יבוא וינחם אתכם. שנאמר והשיב לב אבות על בנים. למה בעצם הסיומת הזאת? על מלך המשיח לא נאמר והוא יבוא ויגאל אתכם. בסדר, אז זה שאלה אולי לא כל כך כבדה אבל עוד הערה. על כל פנים, אני ממשיך בשם משמואל. הנה כבוד קדושת אבי אדמו"ר זצוקלה"ה, זאת אומרת אדמו"ר זה ראשי תיבות אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. בסדר, זה הזצוקלה"ה. ומי זה אבא שלו? רבי אברהם מסוכטשוב, חתנו ותלמידו הגדול של הרבי מקוצק. אז הוא אומר כך: "כבוד קדושת אבי וכולי אמר הטעם שעבד עברי יוצא בשש למה? נבין עכשיו קודם כל את העניין של עבד עברי. אם נבין את המושג של עבד עברי נוכל יותר להבין את העניין של למה זה קשור לשילוח הקן. אז למה עבד עברי יוצא בשש? כי אין שייך שיעבוד לאיש ישראלי רק בחיצוניות, שהיא שש קצוות. ובשביעית, מיני נקודה הפנימית, על כן יוצא לחרות." עד כאן תורף דבריו. דברי רבי אברהם מסוכטשוב קשורים להמון המון נושאים ובהמון המון דברים. אנחנו תמיד רואים שהמספר שש מבטא את הצד החיצוני ושבע זה הנקודה הפנימית. קודם כל כמובן, כל השביעים חביבים: שבת, שמיטה, יובל וכולי וכולי. המהר"ל מבאר שזה קשור לכל המרחב שאנחנו נמצאים בו. אנחנו יש לנו מעלה מטה צפון דרום מזרח מערב והנקודה הפנימית זה הנשמה ששוכנת בתוך המציאות הזאת. אז לכן בשביעית יוצא לחופשי חינם. לא יעלה על הדעת שעבד עברי יהיה משועבד יותר משש שנים. שש, בסדר. שש שנים תעבוד וביום השביעי שבת לשם אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה. היום השביעי הוא גם כן לא שייך שתעשה בו מלאכה כי כי אתה מעל זה, כי אתה יהודי, אתה דבק בשכינה, אתה דבק בנשמה, אתה דבק ברוחניות, אז לא שייך שביום השביעי תעשה מלאכה. וכך גם העבד עברי, לא שייך שבשנה השביעית תעשה מלאכה. אומר על זה השם משמואל, "ויש לבאר על פי זה הטעם, דה אין עבד עברי נוהג רק בזמן שהיובל נוהג." היום אין מושג כזה של עבד עברי, ולא רק בגלל שזה בג"צ יפסול את זה, אלא גם בגלל שעל פי ההלכה, עבד עברי זה רק בזמן שהיובל נוהג. והיום אין לנו יובל. דרך אגב, גם שמיטה אין לנו מדאורייתא, אלא רק מדרבנן. משום שאין רוב יושביה עליה. אין את רוב עם ישראל בארץ ישראל. אומנם, לצערנו משנה לשנה יותר ויותר קרוב לרוב. למה אני אומר לצערנו? תבואו. נכון, כי זה לא בגלל שעולים המונים, אלא בגלל שמתבוללים המונים. אבל אהה, אבל עדיין גם כאשר יהיה רוב, על פי הרמב"ם זה רק כאשר צריכים לשבת בנחלות שלהם, נכון. כל שבט ושבט על נחלתו. לא סביר שיקרה בקרוב, ובטח לא עד שיבוא אליהו הנביא, ומי יודע אם לאחר מכן, יש על זה דיון. על כל פנים, אז עבד עברי לא נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. מדוע? אומר השם משמואל, משום שיובל הוא מקור החרות. כן, העבדים יוצאים לחופשי, הקרקעות חוזרות לבעליהן. ושביעית נשפע מיובל כידוע. טוב. זה שהשמיטה קשורה ליובל זה ברור, אבל הוא לא אומר ששבע שמיטות מרכיבות יובל, אלא הוא אומר הפוך, השביעית נשפעה מיובל. מדוע? כי הוא רומז כאן לדברים שהם בתורת הסוד. יש לנו בתורת הסוד 10 ספירות. זה אני מניח שכולם פחות או יותר שמעו פעם בחיים, שיש 10 ספירות. בתוך ה-10 ספירות הללו, שלוש הספירות העליונות הן ספירות שהן נקראות ג' ראשונות, ספירות עליונות שהן מעל הגילויים שמתגלים בעולם הזה. שבע ספירות התחתונות, הן יותר מתגלות בעולם הזה וזה לא מקרה שזה שבע. כן? כי כמו שאמרנו, השבע זה כל השש, שש קצוות, ששה כיוונים של של המציאות ו והנשמה ששוכנת בהם, השכינה. אבל מעל כל זה, שלוש הספירות העליונות נקראות כתר חוכמה בינה. לפעמים מתבלבלים בגלל חב"ד שזה חוכמה בינה ודעת, אבל דעת היא לא ממניין הספירות. דעת כבודה במקומה מונח. וגם הביטוי חב"ד, חב"ד לא המציאו אותו. חוכמה בינה ודעת זה גם כן מופיע ב בקבלה. אבל דעת היא לא נחשבת אחת מהספירות. היא מקשרת, זה החוליה המקשרת בין שלוש הספירות העליונות לשבע התחתונות. אהההה. יש פה ספרדים שנוהגים להגיד פתח אליהו? או שלפחות מישהו בבית הכנסת שלהם אומר פתח אליהו? זה יותר סביר. אז בפתיח אליהו, שזה גם בארמית, זה קטע מהזוהר. אז מתואר שם את כל 10 הספירות כנגד דמות האדם, כנגד מבנה האדם. חוכמה ובינה באופן טבעי זה קשור למוח. כתר שזה מעל זה, וזה קשור לכתר שהוא מעל הראש. שבע ספירות התחתונות זה כנגד הגוף, ידיים, כן? ימין ושמאל זה חסד וגבורה. הגוף זה כנגד התפארת, וכן הלאה. ו ודעת זה בעצם החוליה המקשרת בין כתר חוכמה בינה לבין האיברים. זה בעצם כנגד אפשר להגיד גזע המוח, שהוא בעצם החיבור אל עמוד השדרה, המעבר בין המוח לבין כל האיברים. אבל זה אני אומר בסוגריים על הדעת. שלוש הספירות העליונות זה כתר חוכמה ובינה. הבינה נקראת גם בזוהר הקדוש עלמא דחירו, עולם החרות. כי זה מעל כל המגבלות של העולם הזה. זה הספירה שהיא מעל כל המציאות שאמרנו שהיא מוגבלת והיא מורכבת מששה כיוונים, שש קצוות וכולי. אז הבינה היא מעל זה. והיא קשורה לעולם החרות, ויש 50 שערי בינה. את הביטוי הזה אני גם מקווה ששמעתם פעם. זה לא רק בקבלה. 50 שערי בינה. יש גם 50 שערי טומאה. שעם ישראל ירד אליהם במצרים. אבל 50 שערי בינה הם קשורים אל הבינה. ולכן היובל קשור לבינה. שהוא אומר פה יובל הוא מקור החרות, הוא בונה על זה שכל מי שלומד שם משמואל, יודע גם קצת קבלה. ולכן ברור שאם אתה מדבר על מקור החרות, מדובר על הבינה, שהיא מקור החרות. אז היובל זה הבינה. ולכן שביעית נשפעת מיובל. כל השבע הספירות התחתונות, מאיפה המקור שלהן? מהבינה. הבינה נקראת גם אם הבנים, אם הבנים שמחה. כביכול הבינה זה כביכול כמו אמא שממנה נולדו כל הבנים, שזה שבע הספירות התחתונות. אני חוזר לשם משמואל. "ו וכי אין היובל נוהג, שוב לא הייתה השביעית מוציאתו. והיה חס ושלום משועבד לעולם וזה אי אפשר. על כן אין עבד עברי נוהג כלל." כלומר, עבד עברי בעיקרון עובד שש, יוצא בשביעית. אם הוא כל כך שקוע בעבדות, אז דינו שהוא יכול להירצע, אבל ביובל הוא בכל מקרה יוצא. וכ כי זה המקור של החרות. אז אם אין את היובל, לא יכול להיות בכלל שתהיה מציאות של עבד עברי. הוא הביא את הדברים גם כדי להבין את ה גם כדי להבין את ההלכה שאם אין יובל, אז אין עבד עברי. בכלל אין עבד עברי, גם לא לשש שנים. כי כי בעצם אם הוא אם אין יובל, שוב כל המושג של השבע נובע, שבע הספירות התחתונות נובעות מהבינה, אז אם אין יובל, אין גם את הכוח של השחרור, הכוח הרוחני שיוציא אותו אחרי שש שנים. והדבר הזה על פי זה הוא מבאר גם את הקשר בין שילוח הקן לעבד עברי. זה בפסקה הבאה. והנה שילוח הקן הוא גם כן ממקום גבוה מאוד. ומעורר רחמים למעלה למעלה, כמבואר בזוהר הקדוש. אנחנו לא נספיק היום לראות את הזוהר הקדוש, אבל יש על זה הרבה דברים שנאמרו בזוהר הקדוש על העניין של שילוח הקן. ועל כן שכרה אריכות ימים, שהוא מריך אפין. מריך אפין זה שוב הוא חוזר למושג קבלי, מריך אפין זה מושג שקשור לכתר. אנחנו לא נסביר עכשיו את המושגים הפנימיים. אבל עצם הביטוי הזה מריך אפין, ארוך האפין, זה משהו ארוך, זה משהו אינסופי. ככל שאתה עולה במדרגות של הספירות, אתה בעצם מתקרב לאינסוף. הקדוש ברוך הוא אינסוף, הוא מעל כל הספירות. כל הספירות זה רק דרכי התגלות של הקדוש ברוך הוא בהשתלשלות של האינסוף אל העולם הזה. ולכן, למה ייתב לך והארכת ימים, אריכות ימים זה לא סתם איזה אמירה, וואללה, נשפר אותך, עד 120, או יותר. אלא זה אמירה שיש פה בחינה מאוד מאוד עמוקה מהאינסוף. משהו שהוא בכלל מעל העולם, אריף אפין זה מדרגה שהיא מהכתר, מהספירה הכי הכי הכי עליונה. וכידוע שוש עולם החרות למעלה מכל גוונים. עולם החרות, אמרנו זה הבינה, והשורש של עולם החרות זה בעצם עוד מהכתר, למעלה מכל הגוונים, מעל כל הספירות האחרות. וזה שאתה זוכה לשלח עבד עברי, אין הכוונה שיזכה שיהיה לו עבד עברי, שאין זו טובה גדולה כל כך כנ"ל. רק הכוונה לעולם החרות המשאלח עבד עברי. כלומר, אומר השם משמואל, מה שהמדרש אמר שאם תשלח אם תשלח את הקן, תזכה להיות משלח עבד עברי. מה פתאום? אין הכוונה כפשוטו. זה לא הכוונה שוואו, אתה תזכה שיהיה לך עבד עברי, ואז אתה תשלח אותו ואיזה אושר, מה פתאום? זה שיהיה לך עבד עברי זה בכלל לא אושר. עבד עברי קונה אדון לעצמו. הנקודה היא שאם אתה משלח את הקן, לחיים, ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן. שאם אתה משלח את הקן, אתה בעצם נאחז במהות המהות של החופש, של החרות, של עולם החרות, של משהו פנימי מאוד. תכף נראה איך זה קשור לשילוח הקן, הוא לא הסביר בכלל בינתיים כלום איך זה קשור לשילוח הקן. אבל הוא כן אומר לך, תדע לך ששילוח הקן מחבר אותך אל העולם הזה שהוא מעל כל המדרגות של העולם הטבעי. לא רק מעל השש, זה לא רק מחבר אותך אל השבת, אל הנשמה, אל התורה, שכל זה מבחינת שבע. זה מחבר אותך בכלל אל מעל אל עולם הבינה, אל עולם החרות, אל משהו שהוא למעלה עולם החרות הוא בעצם, כן, העולם הזה של בינה הוא זה שגורם, משהו כן, זה איזה מדרגה שאנחנו לא מבינים בדיוק מה מדובר, אבל המדרגה העליונה הזאת היא זאת שגורמת שבכלל בעולם הזה יהיה מציאות כזאת של שבע, שהשביעית היא חופשית. זה המקור של הנשמה, זה שורש הנשמה. אז מי שמקיים שילוח הקן מתחבר לאיזה עולמות כל כך עליונים, לשורש הנשמה, אפילו לא רק למדרגה של הנשמה שלך, אלא משהו עוד יותר עמוק מזה. ומשום מה הוא לא מסביר בכלל למה. מה הקשר של שילוח הקן לכל הדברים האלה? הוא בהמשך הוא רק מסביר שגם זוכר למלך המשיח ואליהו, שזה כנגד המוח והלב. ובעצם גם המוח והלב, המוח זה אמרנו כנגד החוכמה והבינה, שזה גם כן משהו מאוד מאוד עליון. מעל השבע הספירות התחתונות. אני קורא את המשפט האחרון שלו, "הכל בא ממקום גבוה מאוד, למעלה ממוח ולב, כידוע בלשון הזוהר הקדוש, עצם הגולגולת שמקיפה על המוח ובין זה, עצם הגולגולת שהוא מעל הרוח, זה בעצם רומז לכתר." איך כל זה קשור לשילוח הקן? נחזור רגע לדברי הרמב"ן, שהם לא מופיעים לפניכם. אבל הרמב"ן הזכרנו שאחרי שהוא חולק על הרמב"ם נחרצות ואומר מה פתאום, זה לא רק עניין של רחמים, אלא יש פה סוד. הוא מביא בשם מדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשילוח הקן שיש במצווה סוד. וכאן הוא מצטט, עד כאן ציטטתי לכם גם קודם. עכשיו אני חוזר לרמב"ן. והרמב"ן מביא ציטוט של רבי נחוניא בן הקנה, במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, "אמר רבי רחימאי." מעניין שאמר את הדרישה, רבי רחימאי. שזה מלשון רחמים. רחימו בארמית זה אהבה. "אמר רבי רחימאי, מהי דכתיב שלח תשלח את האם." ולא אמר את האב. אלא שלח תשלח את האם. ירים את ידו מי שיודע להבדיל כשהוא רואה אם רובצת על הבנים, אם זה אם או אב. יש פה אחד שיודע להבדיל בתוך כל הקהל הגדול הזה. רובנו לא יודעים בדיוק להבדיל בין אספר לכם עוד סיפור. לפני הרבה שנים שאשתי הייתה ילדה, אשתי, הבת של הרב וייצמן, שהייתה ילדה, אז הם מצאו ליד הפח אפרוחים זרוקים שמישהו זרק. אפרוחים של תרנגולת. והרבנית וייצמן חמלה עליהם והכניסה אותם לגינה והתחילו לגדל אותם. והילדים, אשתי ואחיה התערבו ביניהם האם זה זכרים או נקבות. ואי אפשר קשה לדעת. בוא נאמר ככה, תרנגולים בוגרים, אני מניח שרובנו יודעים לזהות בין תרנגולת לתרנגול. מקווה, אם לא תלכו להסתכל בוויקיפדיה. זה לא מאוד מסובך, כן. לתרנגול יש לו קרבולת, יש לו הזקן האדום הזה, יש כאן הבדלים, חוץ מהצלילים האחרים, זה הופך להיות שיעור בביולוגיה. הבנתם. בקיצור, אז הם התערבו. ויגדלו הנערים והתרנגולות הטילו ביצים. אז האח שלה אמר אני לא מאמין, קרה לנו נס. תרנגולים מטילים ביצים. הוא לא היה מוכן להודות בטעות. על כל פנים, אז למה אתה רואה עכשיו ציפור רובצת על האפרוחים, עד שאתה תיקח אותה לבדוק אם זה זכר או נקבה, יוצאת הנשמה. מה למה כתוב שלח תשלח את האם? למה לא את האב? עונה המדרש, המובא במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה. "בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם, דכתיב כי אם לבינה תקרא." כי אם לבינה תקרא, חז"ל דורשים את זה. הבינה הספירה העליונה הזאת שאמרנו כבר שהיא נקראת אם הבנים שמחה. היא כביכול האמא של כל השבע ספירות שמתחתיה. עכשיו, כמובן חשוב להדגיש, זה לא אמא ובנים, לא יודע, הכל רק על דרך המשל וכולי, חשוב להגיד את זה מספר רב של פעמים. אבל אבל בשורה תחתונה את ה שלח תשלח את האם זה בעצם רומז בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם. "מאי ואת הבנים תקח לך?" "אמר רבי רחימאי: אותם בנים שגידלה." ומה הן? שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע. אחרי ההקדמה שאמרנו, כבר אפשר קצת יותר להבין את זה. בעצם אומר הרמב"ן, המצווה הזאת נכון, על דרך הפשט, אתה יכול להגיד יש בכל מצווה אינסוף רבדים של רצון הקדוש ברוך הוא. אפשר בהחלט להגיד שזה נועד לחנך אותך לרחמים. מצוין, שיחנך אותך לרחמים. אבל יש בכל מצווה גם עוד ועוד רבדים, עומק לפני מעומק. ובמצווה הזאת זה רומז לבחינה הזאת שבעצם יש אם ובנים. אז האם זה רומז ל לבינה. והבנים זה רומז לשבע ספירות התחתונות. ולכן שלח תשלח את האם. לא כתוב שלח תשלח, שלח תשלח זה קשור למושג של החופש, של אפילו הייתי אומר יותר מזה. לשלח הרי הפעם הראשונה שמופיע הביטוי הזה בתורה, זה שהקדוש ברוך הוא מגרש את האדם הראשון מגן עדן. כתוב גם שהוא מגרש אותו וגם וישלחהו. אז שילוחים זה כמובן ביטוי לגירושין, גם ל לגרש. אבל לשלח זה גם שליחות. האדם גם מגורש מגן עדן, אבל גם יש לו שליחות בעולם הזה. אז העולם העליון הזה של החופש המוחלט. לא חופש של לעשות מה שאני רוצה. חופש מעל החופש של הנשמה, השורש של הנשמה, מעל כל ההגבלות של העולם הזה. שהנשמה הנשמה בעולם הזה היא כמו במאסר של הגוף, מאסר של החומריות. כאשר הנשמה היא מנותקת ומעל הגוף, טוב, אם היא מנותקת מהגוף, יש לזה מילה אחת שמתארת את זה, שזה נקרא מוות. אז לא על זה אנחנו מדברים. אבל כשהנשמה מתעלה מעל הגוף, אז היא בעצם במדרגה מאוד מאוד מאוד גבוהה של חופש, של חירות פנימית, של משהו שהוא מעל כל המגבלות. אתה יכול לחשוב בצורה הכי חופשית, אתה יכול להמריא למדרגות, הרבה הרבה יותר מאשר הגודל הטבעי. והבינה הזאת, הרוחניות הגדולה הזאת, היא בסוף מה שיוצר את הבנים, שזה שבעת ימי הסוכה, שבעת ימי השבוע, שזה קשור כמובן לכל העניין שאמרנו שיש כל המושגים של כל הפעמים שמופיע מספר שבע ביהדות, זה הכל תמיד מבטא את שש הבחינות של ההתגלות החומרית והנשמה שמאינה בהם שהיא באה מאותו שורש עליון. ולכן, קודם כל זה קשור גם למלך המשיח ולאליהו, שזה באמת כאמור, מדבר על איזו שהיא גם מדרגה עליונה מאוד, וגם מדרגה של העתיד. שלח תשלח מלשון שליחות. יש לנו שליחות בעולם. באנו מאיזשהו מקום מאוד עליון ואנחנו לא נרגע במרכאות, הלוך להרגיעו ישראל, עד שנשיג אל השלמות הגדולה האינסופית, שהיא בעתיד, אצל מלך המשיח ואצל אליהו הנביא. הייתי מצפה שיגידו קודם אליהו הנביא ואחר כך את מלך המשיח במדרש. כי כידוע, עניין הלוך לחיים את אליהו הנביא לפני ביאת משיחן הגדול והנורא. לכאורה זה לפני מלך המשיח. ועוד שאלנו, למה מופיע פה שהוא יבוא וינחם אתכם. אז זה גם כן רומז לאותו עניין, כי מה כתוב ולא סתם הוא יבוא וינחם אתכם, שנאמר, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. העניין הזה של לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם קשור בדיוק לאותו עניין שהבנים יש להם אמא שזה הבינה, יש להם גם אבא. שהאבא זה בחינת החוכמה. שוב, זה הכל כמובן על דרך הסוד, על דרך הרמז, לא בפשט. אבל יש פה את הקישור, ככל שאנחנו עולים ומתעלים, אז זה מגיע גם למלך המשיח שזה בבחינת הכתר, וגם ל לאליהו הנביא שהוא בבחינת החוכמה, כי הכל אנחנו, אל כל המדרגות העליונות האלה אנחנו מגיעים דרך הבחינה הזאת של הבינה. לא במקרה גם בדור הגאולה תמיד יש איזשהו עימות בין האבות לבנים. גם היום ועוד יותר מזה בדור ש ש של הרב קוק, שבעצם דור ראשון של הגאולה. אז רוב הבנים הצעירים, שבאו והקימו את הציונות והקימו את המדינה והתישבו בארץ, בעצם עזבו את דרכם של האבות. הרב זצ"ל הרבה מאוד מקומות מדבר על העניין הזה של בין האבות לבנים, והשיב לב אבות על בנים, זה גם שהוא חלק מהעניין הזה, אבל זה בצד הנגלה. בצד הנסתר, יש פה את כל הרבדים העמוקים האלו. טוב, יש פה עוד הרבה מה להאריך בזה, אבל אנחנו נעצור בזה להיום. זכו וימצאו.