בלוג

ערב טוב, בשורות טובות, רבותיי.

פרשת כי תצא עמוסה בהמון המון מצוות, ויש כמה מצוות שמעוררות מחשבה על הפער בין חוקי התורה לבין חוקים אנושיים, טבעיים שיש לכל מדינה ולכל חברה, יש בתוכה חוקים חברתיים. לדוגמה, בפרשת השבוע מופיע מצוות השבת עבדה.
"לא תוכל להתעלם, אשר תשיבם לאחיך."

וזה מרתק, כי יש חוק השבת עבדה גם למשל במדינת ישראל. יש חוק כזה שהכנסת חוקקה, אבל הוא לא אותו דבר. חוק השבת עבדה במדינה, ולא רק אצלנו במדינה, אלא גם בהרבה מאוד מדינות מתוקנות. החוק אומר שאם אתה מוצא עבדה, נגיד מצאת איזשהו צרור של שטרות, זה לא שטר כסף אחד של 100 שקל, אין איזה סימנים, אף אחד לא יכול לטעון שזה שלו. יכול לטעון, אבל הוא לא יכול להוכיח. אבל נגיד מצאת צרור של כמה שטרות מחוברים יחד, מצאת ארנק שאין בו תעודות. אם יש בו תעודות, אז אתה יכול לדעת של מי זה, אבל אין שם תעודות. אבל יש שם כסף, אפשר לזהות את זה לפי הארנק, יש סימנים.

חוק המדינה אומר כך, שאם אדם מוצא עבדה כזאת, הוא לא חייב לקחת אותה. הוא יכול להשאיר את זה על הרצפה. לקחת? אם לקחת, אתה מחויב להביא את זה לתחנת משטרה, מפקיד את זה בתחנת המשטרה, אם מישהו בא, הבעלים בא ויודע להגיד סימונים, להראות שזה שלו, מביאים לו את זה. ואם אף אחד לא בא לקחת, אחרי שלושה חודשים זה הופך להיות של המוצא. כלומר, אתה מפקיד את זה בתחנת המשטרה, אחרי שלושה חודשים אף אחד לא בא לקחת, מרימים לך טלפון, "אדוני, אתה הפקדת עבדה, בוא תיקח, שלך זכית."
אף אחד לא מתקשר, אף אחד לא מתקשר אליך.

אתה צודק, אף אחד לא מתקשר אליך באמת. אבל אחרי שלושה חודשים אתה יכול לבוא ולהגיד, אדוני היומנאי או השוטר, "הפקדתי פה עבדה, האם מישהו בא ולקח?" אם אף אחד לא לקח, זכית. זה החוק במדינת ישראל. אבל נשים לב שיש פה הבדל מאוד מאוד מהותי בין החוק במדינת ישראל לבין מה שהתורה אומרת לנו.

המדינה קודם כל רוצה להסדיר מצב, שדבר ראשון אנשים לא יקחו סתם הביתה. שתדע, אם מצאת ארנק עם סימנים, אסור לך לקחת. החשש הוא שבן אדם יקח הביתה.

וגם על פי החוק, אם אתה רוצה, זה בכל זאת מאמץ. אתה לוקח את זה, צריך ללכת לתחנת המשטרה, עד שיקבלו אותך, עד שזה, עד שתמצא חנייה ליד המשטרה.
מקבל דו"ח גם כן.
מקבל דו"ח על זה שחנית במקום שאסור. זה בלאגן. אומר לך החוק, אתה לא חייב. אתה לא רוצה? אל תיגע. תשאיר את הארנק שמה.
נגעת, נשאת. לקחת את העבדה, עכשיו אתה חייב להביא אותה למשטרה, אבל אתה לא חייב. אתה יכול להשאיר אותה שם.

הרעיון הוא ליצור מצב שיהיה משתלם לאנשים להחזיר את העבדה. זאת אומרת, אדם שמרים עבדה והולך לתחנת המשטרה, הוא לוקח איזשהו הימור, אני יכול להרוויח מזה. כביכול מפתים אותו ובכך שאולי תרוויח.

לעומת זאת, ההלכה, התורה אומרת לנו, גם כן מצוות השבת עבדה, אבל עם שני הבדלים מאוד מאוד גדולים. ההבדל הראשון הוא: "לא תוכל להתעלם". אסור לך להשאיר. כי תראה, שור אחיך או סיו, עובדים בדרך, נדחים בדרך, והתעלמת מהם? "אשר תשיבם לאחיך", לא תוכל להתעלם. אסור לך להתעלם, אסור לך להשאיר. מצאת, ראית משהו, אתה חייב לקחת, אתה לא נותן את זה למשטרה. ובאתה אל תוך ביתך, אתה לוקח את זה אליך. אתה צריך לטפל בזה. לא שלושה חודשים, עד דרוש אחיך אותו והשב אותו לו. כלומר, אם אין בזה סימנים, זכית, שלך מיד. אם יש בזה סימנים, תאובה. אז אין לזה פג תוקף למצווה. לא אחרי שלושה חודשים, לא אחרי 30 שנה.

סיפור מפורסם שמספרת הגמרא על רבי חנינא בן דוסא, שמצא שני תרנגולים ליד הבית. ו- טוב, מצא שני תרנגולים, היו קשורים בחוט, אז זה סימן. אז הוא שמר אותם. התרנגולות האלה הטילו ביצים, דגרו עליהם. נהיה לו לול שלם של אפרוחים. אז כל אשתו והשכנים התלוננו שכבר לא מצליחים להירדם מהרעש של התרנגולות. מה עשה? מכר את התרנגולות, קנה עיזים. היתרון של העיזים זה שהם רועות בשדה במקום שהוא לא צמוד לבית. אומנם הריח של העיזים יותר גרוע מהריח של התרנגולות, אבל העיזים לא עושות הרבה רעש, וגם בלילה הם ישנות, שלא כמו תרנגולים שקמים ב-4:00 לפנות בוקר ומעירים את כל השכונה. והעיזים הללו במשך שעות היום גם הולכות לרעות במקום אחר.

טוב, גם העיזים התחילו להתרבות, עדר שלם של עיזים. אחרי שנים, בא בן אדם ואומר, דופק בדלת של רבי חנינא בן דוסא, אומר לו, "תגיד, לפני שנים עברתי פה בדרך, עזבתי את המדינה, ושכחתי פה שתי תרנגולות. חלף, עברתי פה חזרה, חשבתי אולי ראית במקרה." אומר לו, "בוא, בוא תראה את התרנגולות שלך." פותח לו עדר של עיזים, אומר לו, "הנה התרנגולות שלך."

מצוות השבת עבדה, אז זה באמת מקרה קיצוני. יש איזה עוד, רבי חנינא בן דוסא היה מנובה בניסים. והגמרא מספרת, הגמרא מביאה את זה בתור חלק מקושיה, שהרי כתוב שאסור לגדל עיזים בארץ ישראל כי מי שמגדל עיזים בארץ ישראל בוודאות העיזים דרכם של הרועים, לקחת אותם לשדה שלא שייך להם ובעצם זה גזל, גם גזל, גם פגיעה ביישוב ארץ ישראל, כי הרועים היו לוקחים את זה גם לשדות חקלאיים, משחיתים את החקלאות, גוזלים. אז זה גם גזל וגם פגיעה ביישוב ארץ ישראל. אז שואלת הגמרא, איך יכול להיות רבי חנינא בן דוסא גידל עיזים?

אז היה מישהו שטען כלפיו, "איך אתה מגדל עיזים?" אמר רבי חנינא בן דוסא, "אם העיזים שלי באמת פעם אחת רעו בשדה זרים, שימותו כל העיזים. ואם הם לא רעו מעולם בשדה זרים, אז היום בערב שהעיזים חוזרות, אני מבקש מהקדוש ברוך הוא שכל עז תביא דוב בקרניים שלה." פעם היה בארץ ישראל דובים, נמרים, אריות. נמרים עד לא מזמן היה. אני בתור ילד עוד הלכתי במדבר יהודה, פגשתי שמה נמרה פעם בנחל דוד.
כן. כן. על כל פנים, לפני 100 שנה היו רבים. כשהיישוב החל להתפתח מחוץ לחומות בירושלים, כשהתחילו לבנות השכונות מחוץ לחומות, בהתחלה אנשים פחדו לצאת מחוץ לחומות בגלל שהיה נמרים סביב חומות ירושלים לפני 100 שנה, זה לא מדבר על פרהיסטוריה. אבל ודאי בזמן רבי חנינא בן דוסא היה פה בארץ דובים, נמרים, אריות.

ורבי חנינא בן דוסא אמר, "אני ערב לכם שהעיזים שלי מעולם לא אכלו עשב אחד בשדה שלא שלהם." ואם כך באמת, שיביאו דוב בקרניים. והגמרא מספרת שבאותו ערב כל עז הביאה דוב בקרניים שלה. להראות שבאמת לא אכלו משדה של זרים. על כל פנים, זה דוגמה קיצונית שרבי חנינא בן דוסא במסירות ממש מגדל פה, בהתחלה לול שלם של תרנגולות, אחר כך עדר שלם של עיזים כדי להשיב את העבדה לבעליה. אבל גם אם זה בדרך כלל לא עד כדי כך, בדרך כלל מצאת משהו, אבל אתה צריך לשמור את זה. זה לפעמים מציק. יושב לך בבית, אתה לא יודע איפה לשמור את זה, איפה לשים את זה, איך אני אזכור את זה? אבל אם יש בזה סימנים, בעיקרון אין לזה פג תוקף, זה תמיד צריך להשגיח על זה. ואתה לא יכול להחליט שאתה לא לוקח. זה חובה.

כי התורה מתייחסת לנושא הזה של השבת עבדה לא בתור איזה הימור שכדאי לך לקחת ואולי תרוויח, לא בתור רק למנוע גזל, אלא בתור משהו מוסרי. "לא תוכל להתעלם". חז"ל מרחיבים את האמירה הזאת על כל מצב של אדם שסביבך, בין אם הוא יש לו צורך גופני, פיזי, רפואי, בין אם יש לו צורך נפשי, אל תתעלם מאנשים שסביבך.

הדבר הזה הוא מאוד מאוד משמעותי. אפילו מופיע בהלכה, אנחנו עומדים בימי של סליחות. והזמן הטוב ביותר להגיד סליחות, מתי זה? הזמן הטוב ביותר זה או אחרי חצות הלילה, שהיום חצות הלילה זה לא 12:00, זה בערך 12:30, 12:35. או לפנות בוקר, באשמורת הבוקר לפני התפילה. זה הזמן הכי טוב. מה הבעיה בזמן הזה? אתה תוקע בשופר ואתה מפריע לשכנים.

כשאתה נמצא בתוך בית הכנסת, אז בדרך כלל זה בנוי גם ככה שזה עוטם יחסית את הכל, פה זה לא מפריע לאף אחד, והשכן הכי קרוב שלנו זה טוב, יש לנו עצמו בא לכל הסליחות. אז אין בעיה.
כן. אבל, אבל בודאי זה היה מאוד מאוד בולט בימי הקורונה. בימי הקורונה, בשיא של הסגר לא התפללו בבית הכנסת, התפללו בחוץ. והרבנים פסקו, לא לתקוע בסליחות. מה, אתה צדיק גדול, אתה עומד ברחוב, כי אתה אין לך ברירה, אלא להתפלל ברחוב, והתפללנו אנחנו פה למשל בבית הכנסת, התפללנו פה בגינה שעכשיו עושים בה שיפוצים, אבל שמה התפללנו את כל התפילות. אבל תקיעת שופר בשעות של לפנות בוקר או בשעות של אמצע הלילה, זה לא מתאים. אל תהיה צדיק על חשבון אחרים. תחשוב, תהיה רגיש לצרכים של אנשים אחרים, לקשיים, למצוקות. הרגישות היא בעצם המפתח גם לשלום וגם לברכה. וזה המושג של החסד. החסד האמיתי הוא לא רק לתת צדקה למי שמבקש. זה לשים לב, להיות קשוב ולשים לב גם למי שלא מבקש אבל הוא זקוק. ולא תמיד הוא זקוק לכסף. לפעמים הוא זקוק לחיוך, להקשבה, לאכפתיות. "לא תוכל להתעלם".

נסיים בדברים מופלאים שאומר רבנו הקדוש רבי חיים בן עטר בפירוש אור החיים הקדוש על פרשת השבוע. והוא אומר, "כי תראה את שור אחיך עושה יו, נדחים, השב תשיבם." אומר אור החיים הקדוש, כל אחד ואחד מאיתנו מצווה "השב תשיבם" מלשון חזרה בתשובה. אתה רואה אנשים, יהודים בעם ישראל שהם נדחים. לצערנו יש יהודים בעם ישראל שרחוקים מאמונה, מתורה ומצוות. ביום יום אין להם שום קשר, לא לבית כנסת, לא לתפילות, לא לתורה ומצוות. אבל הזמן הזה של חודש אלול זוהי הזדמנות, פתח להם את השער, תזמין אותם, תקרב אותם. גם אם אתה נמצא בעבודה, אתה נמצא באיזה במשפחה, בכל הזדמנות שאתה יכול, להזמין אנשים, לא עכשיו לבוא ולהכריח, לא לבוא ולעשות לא נעים, ריקשי או משהו כזה. לבוא ומאור פנים, להזמין אנשים. "בואו, אולי אתם רוצים לבוא לסליחות, אולי אתם רוצים לבוא לתפילה." היום בימים האלה הרבה פעמים הלבבות פתוחים. ואומר רבנו חיים בן עטר, "השב תשיבם". תשיב אותם, זה גם האחריות שלך. "לא תוכל להתעלם". אתה רואה אח שלך, חבר שלך, עמית בעבודה, שהוא רחוק, תקרב אותו גם. "השב תשיבם", אל תתעלם. אל תגיד, "אני את נפשי הצלתי, אני מתפלל, אני בא לבית הכנסת ביום כיפור." הוא לא בא, מה אני אעשה?

לחשוב איך עושים את זה. כי לא לבוא ולהציק, לא לבוא ולהרחיק. אבל לפתוח, לפתוח את הפתח, להזמין. סך הכל זה ימים של התרגשות, ימים של התחדשות, ימים שכל אחד ואחד מאיתנו מרגיש משהו באוויר, משהו בלב, תקיעת השופר פותחת הלבבות. זה הזדמנות שאדם לא רק יחשוב על מה אני משנה לקראת השנה החדשה, אלא גם איך אני פותח פתח לעוד אנשים ומזמין אותם להיכנס פנימה. בעזרת השם שנזכה שהימים האלו יהיו ימים של התעוררות והתחדשות, שבעזרת השם נזכה להשב תשיבם לאחיך, ובעזרת השם מתוך ההבנה הזאת של מצוות השבת עבדה ומעלתה, אנחנו נוכל לראות את מעלת התורה ואת הקדושה היתרה שנותן לנו ריבונו של עולם בכל פרט ופרט, גם מצוות שנראות דומות למצוות אנושיות, מתברר שיש להם רובד עליון ועמוק ונשמתי. נאמר קדיש על ישראל, ולאחר מכן תפילת ערבית. רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות, שנאמר: "אדני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר."

שיעור שני
--------
ערב טוב, נשיאות מורי ורבותיי.
בתוך אחת מהמצוות שמופיעות בפרשה, מופיעה מצוות השבת העבודה.
ובאמת יש בהרבה מאוד מדינות מתוקנות, חוק שנקרא חוק השבת עבדה.
אבל דווקא כאשר אנחנו משווים, תודה רבה.
כאשר אנחנו משווים את מצוות התורה לחוקי בני אדם,
אנחנו יכולים לראות את גודל ההבדל, ועד כמה נכון הפסוק שנאמר בתהילים שאנחנו אומרים אותו בפסוקי דזמרה, לא עשה חן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה.

התורה זה חוקים ומשפטים צדיקים. זה משפטים בל ידעום.
זה אף עם אין לו משפטים כאלה.
ונתתן את הדוגמה לדבר באמצעות מצוות השבת עבדה.
למשל, במדינת ישראל יש חוק שנקרא חוק השבת עבדה.
אבל הוא שונה באופן מהותי מהמצווה של התורה.
התורה אומרת כי תראה שור אחיך או סיוני דחים והתעלמת מהם? בשום אופן. השבת תשיבם לאחיך.
עד כדי כך שנאמר, לא תוכל להתעלם.
אסור לך. אין דבר כזה שאתה רואה עבדה ואתה לא לוקח במיל.
בחוק של המדינה זה לא ככה.
יש חוק שנקרא חוק השבת עבדה, אתה לא חייב להרים את העבדה.
לא בא לך? תתעלם. אתה לא מסתכל.
בעצם מבחינת החוק השבת עבדה זה סוג של סיכון לעומת סיכוי.
כי מה שהחוק אומר, החוק אומר שאם מצאת רכוש של חברך, אז אם החלטת לקחת, אז אתה חייב למסור את זה לתחנת המשטרה הקרובה.
המשטרה תנסה לאתר את הבעלים. לאחר תקופת המתנה מסוימת, אז אתה יכול, אתה זכאי, אתה זכית בעבדה.
נניח שמצאת סטפה של שטרות. יש בו סימן.
יש אתה יודע כמה שטרות יש שם, זה עטוף בגומייה.
על פי החוק אתה מגיע למשטרה, אומר אני רוצה להצהיר, מצאתי עבדה.
אתה מוסר את זה למשטרה. המשטרה מחפשת במשך תקופת זמן מסוימת, זה משתנה מדבר לדבר, מסיטואציה לסיטואציה, ובסופו של דבר אם המשטרה לא מצאה את המאבד, היא תקרא לך ואתה תגיד לך זכית. זה שלך.
אז יש פה סיכוי. אתה יכול להרוויח.
אם המשטרה לא תמצא של מי זה, יכול להרוויח.
מצד שני, זה גם סיכון.
למה זה סיכון? כי בסופו של דבר, נניח שהמשטרה כן מצאה את בעל החפץ.
ואז הוא יכול לבוא אליי בטענות.
להגיד רגע, היה פה יותר כסף.
החזרת חפץ, אבל החפץ היה מתוכן, החזרת אותו שבור.
כן, עכשיו יבוא אליך בטענות.
אז זה מצד אחד סיכוי, מצד אחד סיכון.
והחוק אומר תשמע, זה החלטה שלך.
אתה רוצה לקחת, כלומר אתה רוצה להרים את העבדה, אז תבוא איתה למשטרה.
אתה לוקח פה סיכון וסיכוי.
אבל בתורה זה לא כך.
התורה לא מתייחסת לעבדה בתור הזדמנות כלכלית.
וואי איזה יופי, מצאתי, אולי אני ארוויח מזה.
מה קשור להרוויח?
זה לא שלי.
התורה מתייחסת לזה בתור סולידריות.
בתור אכפתיות. לא יעלה על הדעת שאני מוצא חפץ, רכוש של חברי, ואני מתעלם ממנו.
הרי הדבר הזה הוא שור אחיך עוסי יוני דחים.
זה שייך לאחיך. גם אם אתה לא מכיר אותו.
לא רק אם זה של מישהו שאתה מכיר.
ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, והבתות לתוך ביתך.
אתה מחויב להביא את זה הביתה, לדאוג לזה, לטפל בזה.
יש סיפור מפורסם על רבי חנינא בן דוסא, שמצא מצא שתי תרנגולות.
תרנגול ותרנגולת הוא מצא.
טוב, הכניס אותם לביתו, יש בהם סימנים.
הכניס אותם לביתו, התחיל לטפל בהם.
אבל בינתיים הם הולידו ביצים, והתרנגולת הגרע עליהם, ובקעו אפרוחים, ונהיה רעש עמים מכל התרנגולים הללו.
מה עשה רבי חנינא בן דוסא?
מכר את כל לול התרנגולים שכבר הצטבר אצלו, וקנה עיזים.
גם העיזים בינתיים יתרובו.
עיזים זה מסריח, אבל לפחות הם לא עושות רעש.
את כל הוא מצד אחד יש דין שדבר שעושה ואוכל, יעשה ויאכל.
זאת אומרת, הטיפול בבעלי חיים גם גוזל הרבה זמן וגוזל הרבה כסף.
אבל ההלכה היא שאתה לא חייב להפסיד עכשיו כסף בשביל העבדה של חברך.
אלא למשל, אם זה עיזים, אתה יכול לקחת את ה את החלב שלהם, ולעשות ממנו גבינה ולמכור ובכסף הזה אתה בעצם מממן את הטיפול בעיזים.
הרי זה משתלם להחזיק עד עיזים. עובדה שאנשים עושים את זה לפרנסתם.
אז זה משתלם. אז אתה יכול לקחת את ה את החלב ובבתמורה ל לרווח שאתה מרוויח, אתה מטפל בעיזים.
אז ככה רבי חנינא בן דוסא מטפל, נהיה לו גם עדר של עיזים.
לימים, אחרי כמה שנים, באו הבעלים, אמר סליחה, איבדתי פה שתי תרנגולות, אולי מישהו ראה?
אמר לו רבי חנינא בן דוסא בוא.
אתה רואה את העדר של העיזים? זה התרנגולות שלך.
היה סיפור נוסף של נס שהיה בדבר.
שרבי חנינא בן דוסא היה העיזים האלה היו רואות בשדה.
אז יש, יש על זה דין, מופיע בגמרא בבא בתרא סליחה, בבא קמא פרק מרובה.
מופיע שאסור לגדל בעלי, אסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל.
ואחת הסיבות מפני שהבהמה דקה אוכלת את כל השדות של אחרים וזה גזל.
באו לרבי חנינא בן דוסא, אמרו לו, למה אתה מגדל עיזים?
העיזים שלך אתה לא חושש שהם גוזלות מהשדות של אחרים?
אמר להם רבי חנינא בן דוסא, אם אני אומר לכם, העיזים שלי לא אוכלות עשב אחד בשדה של מישהו.
אם אני צודק והעיזים האלה לא גוזלות, היום בערב כל עז תביא דוב בקרניים שלה מהיער.
וכך היה. באותו ערב חזרו עדר העיזים, כל עז הביאה דוב בקרניה.
אז זה מעשה ניסים, זה רבי חנינא מדוזה, זה צדיק עולם.
על כל פנים, מה אני רואה מכאן?
חייב אדם לקחת ולטפל, לפעמים זה שנים.
יכול להיות שנים, זה לא אחרי שלושה חודשים או אחרי שנה, טוב, לא מצאנו, זכית.
פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית, זה, זה לא עובד ככה.
לא תוכל להתעלם.
זה אחריות שלך להיות בסולידריות כלפי, אפשר לסגור את הדלת לגמרי כי הרעש מפריע.
כשע אנחנו אומרים לא תוכל להתעלם, המשמעות היא ש צריך להיות מצב כזה שהצער של אחיך הוא כל כך גדול עבורך, שאתה לא יכול להתעלם.
איך אני אשב בצד כשיש פה משהו של אחי, של יהודי אחר, שהוא איבד אותו.
אני מרגיש שאני מחויב לבוא לעשות משהו.
אז זה ההבדל הגדול בין חוקי התורה לבין חוקי המדינה.
התורה רוצה לחנך אותנו שהערבות ההדדית של כל עם ישראל תהיה כזאת שזה תחושה טבעית, שעזרה לזולת זה מתפרץ מתוך הלב.
לא רק בגלל שהתורה ציוותה אותך, לא תוכל להתעלם.
איך אתה יכול לשבת בשקט כשאתה רואה דבר כזה?
מכך לומדים חז"ל שהמצווה הזאתי גורפת.
זה לא רק להשבת עבדה ממש, שמישהו איבד משהו ואתה מחזיר לו.
אלא כל דבר שאתה רואה משהו של חברך שהוא מפסיד, זה בכלל השמצבת השבת עבדה.
למשל, נניח אתה רואה, אתה הולך ב ליד השדה או ליד החצר של חברך, ואתה רואה שם פיצוץ בצינור.
חובה עליך להתקשר אליו, להגיד לו, ידידי, יש לך פיצוץ בצינור.
אתה עכשיו מפסיד גם הרבה מים, יכול להזיק לך לחצר, יכול ליצור נזק, ובודאי גם אחר כך יגיע חשבון מים כזה תפוח.
אז זה חלק מהחובה של אדם על כל נזק, על כל דבר.
וכך אומר רבנו בחייה לפרשת השבוע, הוא הדין בשאר כל הפרטים, ושאר כל התועלות ביד האדם שביד האדם להביאם לחברו או להסיר נזקו ממנו, הרי הוא חייב בכולם.
כי העניין שנאמר, שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך.
כשאתה רואה את חברך ניזוק, סובל, מפסיד, צריך להיות אכפת לך.
אז לא תמיד אתה יכול לעשות משהו.
אם נניח יש פיצוץ בצינור.
אני לא אינסטלטור, אני לא אלך לתקן לו את זה.
ואם אני לא יודע של מי זה?
אני לא גר פה, אני לא מכיר של מי החצר הזאת.
אין לי יותר מדי מה לעשות.
אני יכול לדפוק בדלת, אני יכול לשאול את השכנים אם מכירים.
אז לפעמים אני לא, אין לי מה הרבה מה לעשות.
אבל העיקר הוא קודם כל בנפש.
שיי אכפת לי, שאני אצטער בצערו של חברי.
הדבר הזה הוא נכון גם, לא רק כשאני רואה משהו מול העיניים, אלא גם כאשר אנחנו פוגשים דברים כאלה בעולם, במציאות.
השבוע היו כמה וכמה פיגועים קשים.
שני אנשים נרצחו השבוע בפיגועים.
אנחנו, ברוך השם, חיים לנו פה בחולון, לא מרגישים את ה את הקושי העצום הזה.
שאנשים יוצאים בבוקר מהבית, גם אם לא קרה להם כלום, אבל בן אדם יוצא בבוקר מהבית והוא לא יודע מה יקרה.
הוא לא יודע אם הוא יחזור.
הוא לא יודע אם יזרקו עליו אבן, אם יראו עליו.
זה דברים ביום ביומו.
זה קורה כ-100 פיגועים ביום.
שאנשים חוטפים.
עכשיו רוב המקרים, לא קרה כלום, ברוך השם.
מקסימום הפח נשבר ואנחנו נמלטנו.
אז היה איזה דפיקה באוטו.
אבל הרבה פעמים זה גם לצערנו פצועים, זה גם הרוגים.
אז אנחנו לא אנחנו לא נמצאים שם, אנחנו גם לא יכולים יותר מדי מה לעשות.
אבל אנחנו חייבים שזה יהיה בוער בנו, לא תוכל להתעלם.
אם אנחנו, זה באמת יכאב לנו, אז בסופו של דבר אנחנו נמצא משהו לעשות.
למשל להחליט למי להצביע, למשל, להרים טלפון, לשלוח איזה וואטסאפ לאיזה חבר כנסת שאולי יש לנו קשר איתו.
חייבים לעשות משהו, להפעיל לחץ.
בסוף אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אז יש כוח לציבור.
וזה דוגמה אחת.
יש גם דוגמאות אחרות.
של אנשים בעם ישראל שנמצאים במצוקה.
לפעמים מצוקה כלכלית, לפעמים מצוקה רפואית.
אז לפעמים אני יכול לעזור במשהו, לפעמים אני גם לא יכול לעזור.
אבל שיי אכפת לי, שזה יהיה משהו שיושב לי בלב, ואכפת לי מהמצב הזה.
זה היסוד של לא תוכל להתעלם.
זה נכון גם כאשר אנשים נמצאים, אמרנו, במצוקה כלכלית או רפואית או וכדומה, וגם אם זה משהו נפשי.
לפעמים יש אנשים שהם בחרדה, אנשים במצוקה, אנשים כואב להם נפשית.
אז אתה יכול להקשיב לו, אתה יכול לחייך אליו, אתה יכול להיות אכפתי אליו.
זה עוזר המון.
על דרך הרמז, אומר אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר, אומר פה דבר נוסף, משמעות נוספת בפסוק.
העובר פי השם יקרא נידח.
הרי כתוב בפסוק, כי תראה שור אחיך עו סיום נידחים.
אז הפשט הוא אתה רואה שור או סה שהלכו לאיבוד.
אבל אומר אור החיים, לפעמים בן אדם הלך לאיבוד.
מה הכוונה שהבן אדם הלך לאיבוד?
כשהבן אדם עובר על פי השם.
הוא יתרחק מתורה ומצוות.
הוא לא התחנך לזה, הוא לא יתרגל לזה, לא לימדו אותו.
אז הוא לא שומר תורה ומצוות.
וזה נקרא נידחים.
כתוב ובהו העובדים מארץ השור והנידחים בארץ מצרים.
לפעמים יש אנשים שהם נידחים.
אומר אור החיים אור החיים הקדוש, ויציו השם, יצווה אותנו השם, לבל להתעלם אלא ישבם לאלוקי עולם.
כלומר, דיברנו על כל מיני סוגים של מצוקות, מצוקה כלכלית, מצוקה רפואית, מצוקה ביטחונית, מצוקה נפשית, גם מצוקה רוחנית.
אפילו בן אדם לא תמיד מרגיש שהוא במצוקה.
הוא מרגיש ככה, אני חי, הכל טוב לי.
נכון. אתה לא יכול להכריח אותו.
לא תמיד אתה יכול, יש לך מה לעשות.
אבל לפעמים אתה יכול לקרב אותו.
בדרכי נועם, במה שאתה יכול.
עכשיו אני לא אומר עכשיו שאדם יעזוב הכל וילך רק לקרב רחוקים.
אבל אני אומר קודם כל צריך שיהיה לנו אכפת.
שאכפת לנו, אז אנחנו קודם כל נאיר פנים.
אנחנו קודם כל נקדש שם שמיים.
אנחנו גם לפעמים, אולי נציע לו.
עכשיו חודש אלול, אולי אתה רוצה לבוא איתנו לבית הכנסת?
אולי אתה רוצה יש סליחות בשעה זות וזות.
אולי אתה רוצה לבוא.
אז אני לא אומר, יש כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
אין טעם סתם להגיד לשכן האתאיסט, בוא איתי לסליחות.
עזוב אותי, הוא רק יצא מזה חילול השם.
נכון.
אז יש כאלה, אבל לפעמים, באמת לפעמים דווקא הזמן שיושבים שבעה, לפעמים זה את רצון.
לפעמים אפשר לדבר לו על הלב.
לפעמים, אני לא אומר עכשיו, אתה לא אה לא יודע מה, הרב זמיר כהן שתבוא עכשיו להחזיר בתשובה אנשים.
אני לא אומר.
אבל אתה בא לנחום אבלים, תגיד לו אתה יודע כמה זה דבר חשוב.
אולי אתה לא מאמין לזה, תדע לך שאני מאמין שזה דבר חשוב.
לפעמים גם זה שאני אומר, אני לא אומר לך מה לעשות.
אני אומר לך מה אני מאמין.
כשאתה מבטא את האמונה שלך, זה משפיע המון.
אפילו סתם זה, שאתה אומר לו תדע לך, אני מאמין שאתה עושה פה דבר גדול.
בסדר. אז זה זה משהו, אני נותן דוגמה.
היה פעם גייסו אותנו בצב 8.
לפעמים גם שעת סכנה זה גם את רצון.
גויסנו בצב 8 ל חומת מגן.
מבצע חומת מגן, בשנת 2002.
אז גייסו אותי בצב 8 למילויים.
היינו בקלקליה, טולקרם, עשינו שם כל מיני פעולות.
והיינו באמצע השטח ונכנסה שבת.
אחד החברים, חילוני אתאיסט גמור.
שום קשר לתורה ומצוות, בדרך כלל היה רגיל לזלזל.
הפעם הוא בא, הוא שאל אותי, הוא בתחביב שלו הוא צלם.
אז הוא שאל אותי אם מותר לו לצלם, הוא לא רוצה לפגוע.
אם מותר לו לצלם אותנו מתפללים בכניסת שבת.
אמרתי לו תראה, מרגע, מי שעה זות וזות נכנסת שבת.
מי שעה זות וזות אני מבקש אל תצלם אותנו.
אבל אנחנו מתחילים לפני, מתחילים מנחה, קבלת שבת התחלנו מוקדם.
כי ידענו ש אנחנו היינו צריכים עוד לעשות משימה באותו ערב, פעולה צבאית.
אז התחלנו מוקדם.
אמרתי לו, עד שעה זות וזות, אתה יכול לצלם חופשי.
אז הוא בא עם ציוד, צילם, צילם, צילם, טוב, סיים לצלם.
התיישב.
עכשיו התלבטתי.
מה להגיד לו? לגשת אליו? לא לגשת אליו?
אני יודע שהוא אתאיסט, אני יודע שהוא בדרך כלל מזלזל בדברים האלה.
אבל אמרתי אולי זה את רצון, בכל זאת אנחנו נמצאים במצב של סכנה, כל הזמן פעולות.
היו בשכם היו גם הרבה הרוגים.
אנחנו ברוך השם אצלנו לא היה, אבל אבל יכולים להיות.
ניגשתי אליו, שאלתי אותו, אתה רוצה אולי סידור?
אמר לי כן, תודה.
היה איתנו כל התפילה.
אז יש, יש זמנים כאלה.
ולפעמים גם חודש אלול הוא את רצון, ויושבים שבעה זה את רצון.
אז שוב, אני לא אומר עכשיו מה לעשות, מתי לעשות ו אבל אני אומר שזה יהיה לנו במודעות.
לא תוכל להתעלם.
גם המצב הרוחני, גם צריך להיות אכפת לנו.
כמובן צריך לבוא מתוך ענווה והקשבה, לא לחשוב, אצלי כל האמת, אתה צריך ללמוד ממני.
בצורה כזאת אתה לא תקרב אף אחד.
לבוא בענווה, לא בהתנסאות, לא בזלזול.
לבוא ולהציע, לבוא ולקרב, וזה בעצם היכולת שלנו לומר את האמונה שלנו.
מה אנחנו מאמינים?
שאנחנו עם התורה, אנחנו עם של הקדוש ברוך הוא.
אז זה זכות גדולה שאפשר גם כן לעשות חסד.
לעשות חסד עם הזולת זה לא רק בממון ולא רק בגוף, אלא גם עם הנשמה.
רבי חנניה בן קשה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר: אדוני חפץ במען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.