חוק חריג
פרשת השבוע פותחת בדין שנראה למבט ראשון כחריג ומתקשה להתיישב עם כל התפיסה התורנית שאנחנו מכירים: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה…"
הדין הזה נראה כמו פשרה של התורה מול יצר הרע. התורה, שבדרך כלל אומרת "קשה לך? תתגבר!", פתאום כאן אומרת: "חושק באשת יפת תואר במלחמה? בסדר, אפשר". איך זה יכול להיות שהתורה דווקא כאן, דווקא במצב הזה, בוחרת לוותר על העקרונות שלה?
ההסבר המהפכני של אור החיים הקדוש
רבנו חיים בן עטר, בעל "אור החיים", מביא הסבר עמוק שמהפך לגמרי את ההבנה שלנו בנושא הזה. ההסבר שלו מתבסס על הבנה יסודית של מה זה בעצם גיור ומה זה המושג של נשמה יהודית.
הרעיון של ניצוצות נשמה בגלות
לפי אור החיים הקדוש, כאשר הקדוש ברוך הוא ברא את העולם והוריד נשמות לעולם הזה, לא כל הנשמות הגיעו למקום שאמור להיות שלהן. יש נשמות יהודיות קדושות שבגלגולם נולדו בגוף של גוי, בין אומות העולם.
זה קשור לתפיסה הקבלית של האריז"ל על רפ"ח ניצוצין – ניצוצות של אור קדוש שירדו והתפזרו בעולם, נפלו למקומות בעייתיים, למקומות של טומאה ורוע. חלק ממשימתם של הצדיקים בעולם הוא להעלות את הניצוצות האלה, לחלץ אותם ממקומות קשים ולהחזיר אותם למקור הקדושה שלהם.
שני סוגי גרים
אור החיים מבדיל בין שני סוגים של אנשים שבאים להתגייר:
- גרי הצדק האמיתיים – אלה שהנשמה שלהם היא כולה נשמה יהודית קדושה, שהתגלגלה ונולדה בגוף גוי. כאשר הם מתגיירים, זה בעצם גילוי של מה שכבר היה קיים – הנשמה שלהם מלכתחילה הייתה יהודית.
- גרים עם ניצוץ יהודי – אלה שהנשמה הבסיסית שלהם היא של גוי, אבל יש בה ניצוץ יהודי קדוש שצריך להיגאל.
לכן הגמרא אומרת "גר שהתגייר" ולא "גוי שהתגייר" – כי כאשר הוא מתגייר, מתברר למפרע שבעצם הוא תמיד היה גר, רק שלא ידע את זה.
מי יוצא למלחמה? הצדיקים בלבד
נקודה חשובה נוספת: מי אלה שיוצאים למלחמה בעם ישראל? התורה אומרת ש"הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". הגמרא מפרשת שזה מתייחס גם למי שירא מעבירות שבידו – מי שעשה עבירות לא יילחם, כי הוא לא זכאי.
המשמעות היא שהיוצאים למלחמה הם דווקא הצדיקים הגדולים ביותר. לא שתלמידי חכמים פטורים מלהילחם – להיפך! הם הראשונים שצריכים ללכת למלחמת מצווה, כדי לזכות בזכותם הרוחנית את כל העם.
זה מתחיל כבר במלחמה הראשונה של עם ישראל נגד עמלק, כאשר משה רבנו עומד על ראש הגבעה ו"היה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, והיה כאשר יניח ידו וגבר עמלק". זה לא סתם הרמת ידיים – זו התמודדות רוחנית, תפילה וגילוי זכות רוחנית.
הפתרון לפרדוקס
עכשיו אפשר להבין את הפרדוקס המרתיק. איך יכול להיות שצדיק שיוצא למלחמה למען עם ישראל, שמסכן את חייו למען הקדושה, פתאום רואה איזו אישה וחושק בה? איך זה מתיישב?
התשובה: זה לא חשק גשמי, זה חשק נשמתי.
הצדיק הזה, דווקא בגלל שהוא צדיק, דווקא בגלל שהנשמה שלו מזוקקת ורגישה, פתאום מרגיש משיכה לא מוסברת לאישה הזאת. לא בגלל היופי החיצוני שלה, אלא בגלל שהנשמה שלו קולטת שיש כאן נשמה יהודית קדושה שצריכה להיגאל.
פירוק המילים – "אשת יפת תואר"
אור החיים עושה ניתוח מילולי מדויק שחושף את העומק הרעיוני:
- לא כתוב "אישה יפת תואר" אלא "אשת יפת תואר" – המילה "אשת" היא בסמיכות, כמו "אשת אברהם". אז מה זה "אשת יפת תואר"? זו אישה של – השייכת ל – יפת התואר.
- לא כתוב "יפת מראה" אלא "יפת תואר" – לא מדובר על יופי חיצוני אלא על יופי פנימי, יופי של התואר, של הנשמה.
המשמעות: זו אישה שיש לה נשמה יפה, נשמה יהודית קדושה, והצדיק מרגיש את המשיכה לנשמה הזאת שצריכה להיגאל.
התהליך של בירור
התורה לא אומרת שמותר ללכת על פי הרגש הראשוני. יש תהליך שלם של בירור:
- מותר לבוא עליה פעם אחת במלחמה
- לאחר מכן לוקח אותה הביתה
- היא מגלחת את ראשה ועושה את ציפורניה (הכל כדי להפחית את האטרקטיביות החיצונית)
- היא בוכה על אביה ואמה חודש ימים
- רק אחרי התהליך הזה, אם הוא עדיין מרגיש את הקשר – אז זה סימן שהקשר הוא אמיתי ונשמתי
דוגמאות מהתנ"ך
חז"ל מספרים שדוד המלך היו לו כמה נשים שהיו אשת יפת תואר, כמו מעכה בת תלמי מלך גשור – אמם של תמר ואבשלום. דוד המלך, שהוא המלך הצדיק ביותר, לקח אותה כי הרגיש שיש פה נשמה יהודית קדושה.
מדוע הדין לא נוהג היום?
הדין הזה לא נוהג היום מכמה סיבות:
- השינוי בתפיסה המוסרית העולמית – היום בכל העולם לקיחת נשים במלחמה נחשבת לדבר לא מוסרי (גם אם בפועל זה עדיין קורה)
- קידוש השם וחילול השם – חכמי התורה שבעל פה אסרו את הדבר כי זה היה יוצר חילול השם במצב שבו העולם כולו מתייחס לזה כדבר שלילי
חשוב לציין שגם בזמן התורה, הדין הזה היה הרבה יותר מוסרי ממה שעשו שאר האומות – לא מותר היה לאנוס או להתעלל, רק לקחת בהסכמה ועם כל התהליך הרוחני המורכב.
לקחים לחיי היום
מה אפשר ללמוד מהדבר הזה לחיי היום?
1. עלית ניצוצות במציאות שלנו
גם היום יש ניצוצות קדושה שנמצאים במקומות לא צפויים. לפעמים צריך להיכנס למקומות מורכבים כדי להעלות ניצוצות. זה לא אומר שמותר הכל, אבל זה אומר שלפעמים הדרך לקדושה עוברת דרך מקומות שלא היינו מצפים.
2. הבחנה בין משיכה גשמית לנשמתית
לא כל משיכה שאדם מרגיש היא בהכרח שלילית או גשמית. לפעמים יש משיכות נשמתיות עמוקות. השאלה היא איך לברר מה זה ואיך להתמודד עם זה בצורה נכונה.
3. התהליך של בירור
הדבר הכי חשוב בכל הסיפור הזה הוא התהליך של בירור. לא ללכת על פי רגש ראשוני, אלא לעבור תהליך רוחני עמוק לברר מה באמת עומד מאחורי הרגשות ומה הכיוון הנכון.
4. מורכבות המציאות הרוחנית
המציאות הרוחנית היא הרבה יותר מורכבת ממה שנראה על פני השטח. דברים שנראים פשוטים או אפילו שליליים, לפעמים יש בהם עומקים שצריך להבין ולברר.
הסיפור של אשת יפת תואר הוא לא סיפור על וויתור של התורה ליצר הרע, אלא להיפך – סיפור על הרגישות הנשמתית של הצדיקים הגדולים ביותר, שיכולים לקלוט נשמות יהודיות קדושות גם במקומות הכי לא צפויים.
זה סיפור על התפקיד שלנו בעולם להעלות ניצוצות קדושה, על המורכבות של המציאות הרוחנית, ועל החשיבות של תהליכי בירור עמוקים.
בסופו של דבר, זה מלמד אותנו שהקדוש ברוך הוא פיזר ניצוצות של קדושה בכל מקום, ושליחותנו היא לדעת לזהות אותם ולהעלות אותם – אבל תמיד בדרך של בירור, של חכמה, ושל התמודדות רוחנית אמיתית.
"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" – גם בדברים הכי מורכבים ובמקומות הכי לא צפויים, יש הזדמנויות לגדילת הנשמה ולגילוי אור הקדושה.
תמלול השיעור
ערב טוב.
ברשות מורי ורבותיי. תודה רבה.
פרשת השבוע פותחת בדין חריג ויוצא דופן של אשת יפת תואר.
כי תצא למלחמה על אויביך, ונדנו השם אלוקיך בידך ושבת שביו, וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה, וכולי. ויש כאן איזשהו דין שאנחנו אומרים שהוא חריג ונדיר, משום שאנחנו רואים כאן שדיברה תורה כנגד יצר הרע. כלומר, אומרת התורה, קשה לך במלחמה, קשה לך, אתה רואה איזה אשת יפת תואר ואתה חושק בה? טוב, נתיר לך לבעול אותה.
זה דבר שהוא סותר את כל הדרך של התורה. בדרך כלל התורה אומרת קשה לך? תתגבר. יש סיטואציה שאתה מרגיש שהיצר הרע גובר עליך? ומו שחווה לבית המדרש. ממתי אנחנו אומרים, אה, טוב, אם קשה אז בוא נתיר? ומה מתירים? לבעול גויה? מה? איך זה קשור? מה, איך זה יכול להיות? לא, אחר כך.
אז אחר כך, זה ברור שכדי שאם הוא רוצה לקיים אותה ובאמת לשאת אותה, אז עוברים כמה וכמה תהליכים, הביטה את ציפורניה, בגלח את ראשה, בחתה את אביה ואת אמה ירח ימים, והסירה את שמלת שביה מעליה. הכל במטרה שהיא תתקער בעיניך. כדי שאדם לא ירצה. רק אם באמת אחר כך הוא עדיין רוצה בה, אז יקח אותה. אבל איך בכלל מכתחילה, זה בעצם תהליך של גיור שהיא עוברת. בסדר, אישה שמתגיירת, אפשר להבין. מתגיירת אז היא חלק מעם ישראל, מותר להתחתן איתה. אבל במלחמה עוד לא התגיירה, עוד לא עברה שום תהליך, וחשקת בה? טוב, אז התורה מתירה לך. דבר, דבר פלא. רבנו חיים בן עטר, בפירוש אור החיים על התורה, אומר על זה דברים מאוד עמוקים, שקשורים לכל הנושא של גיור באופן כללי. איך בכלל קורה שאדם גוי מתגייר והופך להיות יהודי? הרי לכאורה יהודי יש לו נשמה יהודית קדושה, זה משהו אחר לגמרי. הוא נולד עם זה. הוא נולד עם זה. אז איך גוי הופך להיות יהודי? איך הוא מתגייר? אומר אור החיים הקדוש, בשעה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, ובכל פעם שהוא מוריד נשמה לעולם, אז יש גם נשמות יהודיות שנולדות בין אומות העולם. כלומר, לפחות חלק מהגויים, מה שאנחנו קוראים גרי הצדק. מה הכוונה גרי צדק? הכוונה היא שזה גרים כאלה שבעצם שורש נשמתם זה נשמה יהודית, שהתגלגלה ונולדה בגוף של גוי, בין העמים. ואני אומר שזה מבריאת העולם, מכיוון שעל פי האר"י ז"ל, יש רפ"ח ניצוצין, ניצוצות של אור שירדו והתגלגלו לעולם, וכל ניצוץ הלך והשתקע באיזה מקום של בעיות, של טומאה, של רוע. וחלק מהתפקיד של הצדיקים בעולם זה להעלות ניצוצות. כלומר, ללכת אפילו למקומות בעייתיים, קשים, מורכבים, לרומם משם את הניצוצות האלה שהיו שם. אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. וגם בנשמות יש לפעמים נשמות קדושות, נשמות יהודיות, שהתגלגלו לבין אומות העולם. יש מקרה אחר. של אנשים שלא שייש להם נשמה יהודית, זה נשמה של גוי. אבל גם בתוך הנשמה הזאת של גוי יש בו ניצוץ של נשמה יהודית. זה מה שכתוב גשם. נכון. נכון. הגמרא בכוונה כל פעם אומרת, לא אומרת גוי שהתגייר, אלא גר שהתגייר. מכיוון שבעצם עוד לפני שהוא התגייר הוא היה גר, הוא גר שהתגייר. כי כאשר הוא מתגייר, מתברר למפרע שבעצם משורש מולדותו, נשמתו הייתה נשמה יהודית קדושה. באומר, לא, לא בהכרח. לא בהכרח, זה גרי הצדק. אנחנו לא יכולים לדעת מיהו גר שבאמת, אנחנו לא רואים לנשמה. האדם יראה לעיניים. אז אנחנו לא יודעים אם הגר הזה ספציפית הוא באמת בן אדם עם נשמה יהודית או שהוא סתם הצטרף לעם ישראל. הגמרא אומרת שקשים גרים לישראל כספחת. ספחת זה סוג של נגע צרעת. והכוונה היא לאותם גרים שהם לא באמת נשמות יהודיות קדושות ממקורן. אז למה מגיעים אליהם? קודם כל התורה ציוותה שאפשר לגייר, כי אתה לא יודע, אתה לא רואה את הנשמה, אתה לא יודע. מי שבא להתגייר, מתגייר. אבל אין בדור כזה, כל דור האר"י ז"ל לא שמעתי מה אמרת. אבל אין כל דור האר"י ז"ל יכול לדעת ממתים? נכון. לא בכל דור קיים האר"י ז"ל שיגיד לך זה שורש נשמה כזה, זה שורש נשמה כזה. גם האר"י ז"ל לא אמר על כל אחד. על כל פנים, הייחודיות של הנקודה הזאת, ההבנה של מה זה בעצם הגיור? הגיור, כאמור, הוא לא רק איזה שהוא משהו טכני שאדם מצטרף לעם ישראל, אלא הוא אמור להיות גילוי של שורש הנשמה. לפעמים אתה יכול לראות. אתה רואה אנשים שבאים להתגייר ואתה רואה ש כבר מילדות משהו בער בהם. הם רצו משהו אחר, הם הרגישו שהם משתוקקים למשהו אחר. אני לא רואה נשמות. אבל אני חושב, כשאתה רואה משהו כזה, אז זה מחזק את ההבנה שמאוד יכול להיות שהנשמה שלו היא נשמה יהודית, שהנשמה השתוקקה למשהו אחר. אז יש כאמור גם מקרים כאלה. אומר אור החיים הקדוש, זה בעצם הרעיון של אשת יפת תואר. מי נמצא שם? היוצאים למלחמה. מי יוצא למלחמה בעם ישראל? צדיקים. צדיקים. שהרי הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו. הגמרא מביאה שני פירושים לירא ורך הלבב. פירוש אחד, אדם שמפחד שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה. אז הוא ילך לביתו שלא יימס את לבב אחד כלבבו. פירוש שני אומרת הגמרא, ירא מעבירות שבידו. מי שירא מעבירות שבידו, שלא יבוא למלחמה, כי הוא לא זכאי. כי הרי הניצחון במלחמה בעם ישראל, איננו תלוי רק במספרי החיילים או בעוצמת הנשקים. אלא הניצחון תלוי ברוח, בזכות הרוחנית. זה מתחיל כבר מהמלחמה הראשונה של עם ישראל אחרי יציאת מצרים. נלחמים בעמלק. משה יושב על ראש הגבעה. משה מרים את ידיו וגבר ישראל, מוריד ידיו וגבר עמלק. וזה, משה רבנו נאבק להרים את ידיו במובן של הזכות הרוחנית. זה לא סתם להרים ידיו. אם המטרה היא רק להרים ידיים, אז לא היה צריך להביא את אהרון וחור. אהרון וחור, שני קשישים בעצמם. הם צריכים להרים לו את הידיים? אם אתה חושב שבזה תלויה המלחמה, תביא שני ג'בארים משרת מטקל שהם יחזיקו לו את הידיים. לא, זה ברור שההתמודדות התמודדות רוחנית. ולכן אהרון וחור, הם המתאימים לעזור למשה בתפילה ב גילוי זכותם של עם ישראל. מה זה מסמן? מסמן תפילה. כן. אבל לפעמים יש רגעים שמשה רבנו מרגיש שהוא לא מצליח להתפלל כי אין זכות רוחנית לעם ישראל. אז באים אהרון וחור, עוזרים לו. וההתמודדות הרוחנית, היא העיקר. לכן, מי שיוצא למלחמה, זה אנשים הצדיקים. לא שמישהו שעוסק בתורה יש לו פטור מגירוס. הפוך. מי שהוא תלמיד חכם, מי שהוא בן תורה, מי ששומר תורה ומצוות, הצדיקים ביותר, הם הראשונים שצריכים ללכת למלחמת מצווה, כדי לזכות בזכות שלהם את כל העם. ולכן, אומר אור החיים הקדוש, רגע, אז אם כך, איך יכול להיות, איך אתה מסביר את זה, שמדובר פה שהולכים למלחמה, פתאום בן אדם חושק באיזה אשת יפת תואר. אבל בשביל מה הוא הולך למלחמה? הוא מסכן את חייו למען עם ישראל. פתאום הוא רואה איזה אישה הוא שוכח הכל. איך זה יכול להיות? אומר אור החיים הקדוש, אתה לא הבנת. זה לא הסיפור. לא מדובר פה על איזה חייל שב תאוות המלחמה הוא חושק באיזה אישה. מדובר פה על צדיקים שבתוך עוצמת המלחמה דווקא כאשר הם שליחים של עם ישראל, פתאום הם מרגישים איזה משיכה לא מוסברת לאיזה אישה, מה לי ולה? איזה גויה? מה לי ולה? זה מלמד שכנראה מה שמושך אותם זה לא יצר גופני, אלא התחושה של הקשר לנשמה. פתאום התגלה שיש פה איזה נשמה. בספרי במדרש הלכה, כתוב הרי כתוב אשת יפת תואר. ואם היא לא יפת תואר? אם היא מכוערת, אסור לקחת אותה? כן, כתוב "וחשקת בה". לא משנה אם היא יפה או לא יפה, אם האדם מרגיש שהוא חושק בה, מותר לו לקחת אותה. אז למה כתוב יפת תואר? אומר אור החיים הקדוש, זה בדיוק הנקודה. יפת תואר זה לא מדובר בכלל על הצד החיצוני. הכוונה היא על הצד הנשמתי. לכן גם לא כתוב אישה יפת תואר. אלא אשת. גם לא כתוב יפת מראה, אלא יפת תואר. וגם לא כתוב אישה יפת תואר, אלא אשת יפת תואר. מה זה אשת? אשת זה סמיכות, זה צריך להיות אשת איש, האישה של. אשת זה האישה של. שרי היא אשת אברהם. אז מה זה אשת יפת תואר? האישה של יפת תואר? לא. הכוונה היא, מה שמסביר אור החיים הקדוש, זה בכלל לא מדבר על היופי החיצוני. זה אישה שהיא שייכת, היא של הנשמה שלה. הנשמה היא יפת תואר. יש לה נשמה יפה. פתאום אדם באמצע המלחמה, פתאום קולט שמשהו בנשמה שלה נמשך אליה. ועדיין ברור קשה מאוד לעמוד על זה האם באמת זה בא מתוך באמת רק איזה משהו נשמתי או לא. ולכן התירו התורה לבוא עליה פעם ראשונה במלחמה, ולאחר מכן צריך לברר את הדבר. לוקח אותה אל תוך ביתו, ועשתה את ציפורניה וגילחה את ראשה ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ו ואחר כן תבוא עליה ובעלתה והייתה לך לאישה. אם אחרי חודש ימים של תהליך כזה האדם עדיין מרגיש שכן היא שורש נשמה יהודית, אדרבה, אז זכית. חז"ל אומרים שדוד המלך היה לו כמה וכמה נשים יפות תואר. למשל, אמא של תמר ואבשלום. בת מלך גשור. הייתה מלך, הייתה אשת יפת תואר שדוד לקח אותה במלחמה. ו אז דוד המלך? מה, איך הוא עושה דבר כזה? כן. כי דוד המלך מרגיש שיש לו בעצם איזהו קשר נשמתי. פתאום הוא מרגיש שיש פה איזה נשמה יהודית קדושה. אז הוא לוקח אותה. ולכן צריך את התהליך הזה, לברר האם באמת זה דבר אמיתי ועמוק. גם אמרנו קודם שיש נשמה שהיא כולה נשמה יהודית, יש נשמה של גויה שיש בה איזה ניצוץ יהודי. אז בסדר, אז הוא בא עליה פעם אחת, ואחר כך בזה הוא גאל את הניצוץ היהודי ונגמר בכך העניין. כן. אין קשר בין נשואה לגוי? כן. אז אם כן, העיקרון הוא, שוב, היום בכל מקרה זה לא תקף, הדין הזה לא קיים היום. אבל העיקרון שאנחנו לומדים מפה הוא דבר עמוק מאוד בכלל על יחס לגיור ועל יחס לנשמות ועל יחס ל כיצד הקדוש ברוך הוא בורא את העולם עם ניצוצות שנמצאים בכל מיני מקומות שלא היית מצפה. וגם משם צריך להעלות את הניצוצות האלה. והדרך של העלאת הניצוצות היא לפעמים עוברת בצורה שכלפי חוץ היא נראית אפילו טמאה ומוזרה, אבל בעצם מאחורי העניין עומדים דברים עמוקים ביותר. אבל עכשיו גוי שלומד את הדבר. מה הוא אומר על זה? סליחה שאני אומר. מה הוא אומר? תראה. לוקחים אשת איש, אצלם אסור לקחת אשת איש. אבל אשת גוי. לא, אסור לנו לקחת אשת גוי. אך ורק במקרה של אשת יפת תואר במלחמה. אני אומר משהו אחד ככה בעיקרון, אנחנו צריכים לסיים, אבל אני אומר רק עוד משהו אחד קטן על העניין הזה, כיוון ששאלת. הזכרתי במשפט אחד שהיום הדין הזה לא קיים. מדוע היום הדין הזה לא קיים? כי היום בכל העולם זה נחשב כדבר לא מוסרי לקחת נשים במלחמה. אני לא אומר שלא עושים את זה, עושים את זה. מלחמת רוסיה-אוקראינה. אונסים ובוזזים ורוצחים ומתעללים. ודאע"ש אני לא מדבר בכלל. דאע"ש אפילו לא מחזיקים בעצמם איזה אומה מוסרית או מתקדמת. כן, אבל אפילו רוסיה ואוקראינה שתיאורטית כאילו מה זה, זה אירופה. זה חלק מהעולם המערבי הנאור כביכול. כן. אכן, אתם צודקים. זה בגלל שהיהודים פחדו על הנשים בבית, זה הדבר העיקרי. ה הלימוד הוא מכיוון שאפילו שאנשים כן עושים את זה, אבל בתיאוריה, בלפחות בדיבור שלהם, אנשים מתייחסים לזה כדבר שלילי, לכן, לכן החכמים בתורה שבעל פה אסרו את הדבר. ואמרו לא יכול להיות שבעולם כולו זה יהיה חילול השם. אם בעולם כולו זה נחשב דבר שלילי, פתאום התורה מתירה את זה. אז בתורה שבעל פה באו ואסרו. אז לכן הגויים אף פעם לא יכולים לבוא ולהסתכל עלינו ולהגיד, מה, הם עושים ככה ואנחנו ככה. אני אסביר שניה. אני אסביר שניה. כי בזמן התורה, בזמן התורה כל הגויים עשו דברים הרבה יותר גרועים ולא התביישו בזה בכלל. עם ישראל, עשה את זה רק בצורה מאוד מאוד ספציפית. בלי להתעלל בה, בלי שלא יכחנה בחזקה במלחמה, כך כתוב. אסור לאנוס אותה, רק לקחת אותה בהסכמה, ושוב כאשר הוא לוקח את אל תוך ביתו זה תהליך שלם. גם בזמן התורה זה היה דבר הרבה הרבה יותר מוסרי מאשר מה שקרה בכל העמים. והיום, היום זה בוודאי לא קיים, גם כן מצד הדבר הזה של קידוש השם. ולכן אין פה מקום לטענות הגויים. רבי חנן בן גש אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך קירבה להם תורה ומצוות שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.