בלוג

ערב טוב, ברשות מורי ורבותיי.

אנחנו אוחזים בפרשת שופטים. והאמת היא, שכל, כל ספר דברים צריך להבין את המבנה שלו. ספר דברים מתחיל בדברי מוסר של משה רבנו, זה מאוד בולט. הוא גם מסיים בדברי מוסר, ברכות וקללות. אבל באמצע, יש נדבך שלם של הרבה מאוד מצוות. חלק מהמצוות, מצוות שכבר הוזכרו בחומשים הקודמים, בשמות, ויקרא ובמדבר. חלק מהמצוות, מצוות חדשות לחלוטין. יש, זה נקרא, על פי הרמב"ן, הוא קורא לזה מצוות מחוּדשות ומצוות מבוּארות. כלומר, מחוּדשות זה שעכשיו פעם ראשונה, חדש, משה רבנו מצווה אותנו בספר דברים דברים שלא הוזכרו לפני כן. וחלק גדול זה מצוות מבוּארות, זאת אומרת שהיה כבר, זה כבר נאמר לפני כן, אבל זה חוזר ומתבאר, ותמיד מתחדש בזה משהו, תמיד נוסף עוד דבר שלא הוזכר גם בחומשים הקודמים.

אבל מה זה הדבר הזה? מה זה אוסף המצוות הזה? האם זה סתם שאריות של כל מיני מצוות שעוד לא הספקנו להגיד? אז בואו נדחף כל מיני מצוות בלי קשר. האם יש מבנה לספר הזה?

אז הזכרנו את זה כבר בעבר, ונזכיר את זה שוב. נראה לומר שכל ספר דברים, כל החלק המרכזי שלו, של המצוות, מיוסד על עשרת הדיברות. זאת אומרת, משה רבנו לוקח דיבר אחר דיבר, מצווה אחר מצווה מעשרת הדיברות, לוקח את המצווה, מרחיב אותה, מפתח אותה, מראה איך המצווה הזאת רלוונטית לא רק במקרה נקודתי, אלא איך העיקרון של המצווה חורז הרבה מאוד תחומים נוספים.

נבאר את הדברים. אנחנו עומדים בעצם בין פרשת ראה ובין פרשת שופטים, אז נתחיל מפרשת ראה. בעצם, הדיבר הראשון מתוך עשרת הדיברות מה הוא? אנוכי ה' אלוקיך. מצוות האמונה, להאמין בקדוש ברוך הוא. והדיבר השני, "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". שני, שתי הדיברות האלה כמובן קשורות זו לזו: תאמין בקדוש ברוך הוא ואל תעבוד אלוהים אחרים, אל תעשה פסל וכל תמונה.

הדבר הזה מאוד מאוד מתקשר מיד לתחילת פרשת ראה שקראנו השבת, שפרשת ראה פותחת מיד אחרי הכותרת "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן השם אלוקיך אבותיך לך לרשתה", אז כתוב: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם את אלוהיהם על ההרים הגבוהים, על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן". זאת אומרת, המצווה, מתחילים פה, בפרשת ראה, במצווה לאבד ולהשמיד את העבודה זרה. אתם מגיעים לארץ, מגיעים למקום שיש בו המון המון עבודה זרה. מזבחות, עצי אשרה, כלומר היה עצים שהקדישו אותם לעבודה זרה, ובאופן כללי, פסלים, המון, כל התרבות הזרה של עמי כנען הייתה מבוססת על עבודה זרה. המשימה הראשונה שלכם: להשמיד עבודה זרה מן הארץ.

אז זה במובן של ה"לא תעשה". ומה הוא ה"עשה"? "לא תעשון כן להשם אלוקיכם", "כי אם אל המקום אשר יבחר השם אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה". כלומר, אל תעבדו את האלוהים האחרים, אלא תשמידו את מזבחותיהם ובמותיהם, ולעומת זאת תעבדו את השם. כיצד? "לשכנו תדרשו ובאת שמה", תבנו בית מקדש שהוא בעצם מרכז עבודת השם האלוקית.

[שאלה מהקהל] מה הכוונה? [תשובה] לא, זה פרשת ראה. אבל אני מתחיל מפרשת ראה. באופן כללי, ספר דברים מחולק כך: פרשת דברים, ואתחנן, עקב – הקדמה, דברי מוסר. שלוש פרשיות. אחר כך, יש לנו את ראה, שופטים, כי תצא וחלק מכי תבוא – שלוש וחצי פרשיות – מצוות. לאחר מכן, החצי השני של כי תבוא זה כבר ברכות וקללות, זה כבר החלק מנאום הסיום. החצי השני, כי תבוא, ניצבים, וילך, זה נאום סיכום. ואחר כך נצרף לזה גם את האזינו. כל זה נאום סיכום. [שאלה מהקהל] ניצבים, ראש השנה? [תשובה] צמוד אליו. כן.

עכשיו, אני רוצה לדבר על החלק האמצעי. שלוש וחצי פרשות שמדברות על המצוות: ראה, שופטים, כי תצא וקצת כי תבוא. שלוש וחצי פרשיות אלה מסודרות לפי הסדר של עשרת הדיברות. אז בהתחלה, שתי הדיברות הראשונות שזה "כן תעבוד את השם, אל תעבוד אלוהים אחרים", בזה פותחת פרשת ראה, הפרשה הקודמת. כמו שאמרנו: תשמידו את העבודה זרה, ולעומת זאת, תעבדו את השם בבית המקדש. "לשכנו תדרשו ובאת שמה". ובאמת כל פרק י"ב שפותח את פרשת ראה, הוא הרחבה של הדבר הזה. איך עובדים את השם בבית המקדש, ואיך מתרחקים מכל מנהגי עבודה זרה.

פרק י"ג הוא כבר דבר אחר. אומנם הוא ממשיך לדבר על עבודה זרה, הוא מדבר על הנושא של אם נביא אומר לעבודה זרה, נביא שקר, אומר לעבוד עבודה זרה, אם אחיך או רעך מסיט אותך לעבוד עבודה זרה, ואם יש עיר הנדחת, עיר שכולם יחד עובדים עבודה זרה. אבל, אני חושב שיש כאן משהו אחר. זה לא רק עוד הרחבה של עבודה זרה, אלא זה כבר קשור לדיבר השלישי. מה הוא הדיבר השלישי בעשרת הדיברות? [תשובה מהקהל] "לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא".

מה המשמעות של הדבר הזה? מה זה "לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא"? אל תשבע בשם השם לשווא. נכון. יש איסור גם להישבע לשווא, גם איסור להישבע לשקר. כמובן יש גם מצוות עשה, "ובשמו תשבע". כלומר, כאשר אדם כן מצוּוֶה להישבע, אז הוא מצוּוֶה להישבע בשם השם. כלומר, שימו לב שהאדם מצוּוֶה להשתמש בשם השם ולהישבע בו כאשר צריך להישבע. כאשר אתה בא לבית הדין ובית הדין אומרים לך שאתה חייב שבועה, אז מצווה להישבע בשם השם. כאשר זה שבועה לשווא או לשקר, זה איסור.

הדבר הזה מאוד קשור לנביא שבא בשם השם ומנסה בשם השם להביא את האדם לשקר. הוא נביא שקר. זה הרי אוקסימורון, זה דבר שהוא לא הולך ביחד, להגיד נביא שקר. או שאתה נביא, אז אתה אומר דבר השם, או שאתה שקרן. אבל כאן יש אדם שמשקר, כביכול שהוא קיבל אמירה מהקדוש ברוך הוא, לעבוד עבודה זרה. זה לא יכול להיות. יש לפעמים, חז"ל אומרים, כך בגמרא מופיעה, הרמב"ם פוסק את זה להלכה, שנביא יכול להגיד לאדם באופן של הוראת שעה, באופן חד פעמי, לעבור על מצווה מן התורה. דוגמה בולטת ומפורסמת: אליהו הנביא בהר הכרמל, עם נביאי הבעל, איזו עבירה הוא עושה? הוא מקריב קורבן מחוץ לבית המקדש. זה אסור. איך הוא עושה את זה? הוא נביא, ונביא יש לו סמכות על פי דבר השם, אם הקדוש ברוך הוא אומר לו "ככה תעשה", יש לו סמכות לבוא ולהגיד באופן חד פעמי, לא באופן קבוע, באופן חד פעמי, מותר לעבור עכשיו איזו שהיא עבירה.

אבל זה בשני תנאים. אחד, שזה רק באופן חד פעמי, והשני, בשום אופן לא עבודה זרה. עבודה זרה גם חד פעמית אין דבר כזה. זה לא עובד. עבודה זרה זה כפירה בכל עבודת השם. לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא יגיד לעבוד עבודה זרה אפילו באופן חד פעמי.

ולכן, העובדה הזאת, המציאות הבלתי נתפסת הזאת, שבא אדם, מציג את עצמו כנביא, ואומר: "בשם השם אני אומר לכם לעבוד עבודה זרה". זה מאוד מקביל למושג של "לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא". כי מה עושה הנביא שקר? הוא נושא את שם השם לשווא. הוא אומר: "כאמר השם", הוא מדבר בשם השם לשווא, לשקר, לעבוד עבודה זרה. ולכן, העניין הזה של נביא השקר שמסיט את עם ישראל לעבוד עבודה זרה, זה אומנם קשור עדיין לעניין של עבודה זרה, לדיבר השני, אבל זה כבר מעביר אותנו גם אל הדיבר השלישי של "לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא".

גם בהמשך, [שאלה מהקהל] אני מבין לא עבודה זרה? [תשובה] אמרתי את זה. אמרנו את זה. [שאלה מהקהל] כמו אליהו שבנה במות? [תשובה] הרגע דיברנו על זה. [שאלה מהקהל] איך הוא עשה, איך הוא שחט את הפסח? [תשובה] כן.

בהמשך מופיע גם הרחבה נוספת של הדבר הזה. אמרנו שספר דברים הוא הרחבה של עשרת הדיברות. לא חוזרים ואומרים עוד פעם: "לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא". זה כבר אמרנו. אלא באים ומפרטים את זה, מרחיבים את זה. אז עניין אחד, נביא שקר זה כמו לשאת שם השם לשווא. עניין שני, מיד אחרי העניין של נביא השקר וכולי, מופיעה האמירה: "בנים אתם להשם אלוקיכם", "לא תתגודדו, לא תשימו קרחה בין עיניכם למת", "כי עם קדוש אתה להשם אלוקיך, וְבְךָ בָחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". יש שם עוד כמה מצוות ואז נאמר גם "לא תאכלו כל נבלה", לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. למה? "כי עם קדוש אתה להשם אלוקיך". הדגש הוא כל הזמן על אתם עם ישראל, אתם עם קדוש, אתם עם נבחר, אתם עם סגולה. שימו לב: כמו שאסור לשאת את שם השם לשווא, אסור גם לשאת את עם ישראל לשווא. אתם עם קדוש, אל תבזו את המעלה שלכם. יש לכם שבח, יש לכם מדרגה מאוד גבוהה. אל תבזו אותה.

שלמה המלך אומר במשלי, "נזם זהב באף חזיר אישה יפה וסרת טעם". כלומר, אישה שהיא מבחינה חיצונית יפה, אבל האופי שלה הוא על הפנים, זה כמו נזם זהב באף של חזיר. שאתה לוקח חזיר, אתה לוקח שם בו נזם של זהב, האם זה יכול לייפות את החזיר? לא. אבל שלא נהיה אנחנו חס ושלום נזם זהב באף חזיר. שלא, יש לנו מעלה כל כך גבוהה כמו נזם זהב, יש לנו מעלה גבוהה של להיות "עם קדוש אתה להשם אלוקיך", "בנים אתם להשם אלוקיכם", שלא נתנהג כמו חזירים, שלא נשפיל את המדרגה הגבוהה שלנו. זה דומה לעניין של "לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא". יש לך את שם השם, דבר כל כך קדוש ונשגב, אל תשתמש בזה לשווא או שקר. אותו דבר, יש לך את הסגולה האלוקית, את הנשמה האלוקית הקדושה שיש בך, אל תשתמש בכוח הזה שהקדוש ברוך הוא נתן לך לדברים שליליים.

[שאלה מהקהל] עם ישראל? [תשובה] בוודאי, בוודאי.

אז זה לגבי שלושת הדיברות הראשונות. הדיבר הרביעי, מה הדיבר הרביעי בעשרת הדיברות? [תשובה מהקהל] "לא תגזור"? [תשובה] או? [תשובה מהקהל] שבת. [תשובה] שבת. "זכור את יום השבת לקדשו", או בפרשת ואתחנן, "שמור את יום השבת לקדשו".

ההרחבה של מצוות השבת מופיעה בפרק ט"ו בפרק ט"ז, שזה בעצם לא רק השבת, אלא פרק ט"ו מתחיל לדבר איתנו על השנה השביעית, שנת השמיטה, כמו שהשנה אנחנו נמצאים בשנת השמיטה. ובעצם המשמעות היא שלא רק, נכון, בעשרת הדיברות מדברים איתנו על השבת, על היום השביעי. בא ספר דברים, וכשהוא מגיע לדיבר הרביעי, אז הוא מרחיב ובעצם מדבר על שנת השמיטה. שנת השמיטה היא כאילו הרחבה של השבת. כנאמר בספר ויקרא: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה", "שבת שבתון תהיה לארץ". זו שבת. זו שנה שלמה שהיא כאילו שבת. אז כמו שיש לנו שישה ימים תעשה מעשך וביום השביעי תשבות, אז כך גם שש שנים תזרע את שדך וכולי, ובשנה השביעית שבת שבתון.

אז זה קודם כל העניין של הרחבה של מצוות השבת, אבל זה לא רק זה. אלא יש לנו גם את כל ההמשך, כל פרק ט"ז מדבר על החגים. כל החגים האלה הם בסימן מספר שבע. יש לנו את הפסח, את סוכות, שהם נמשכים שבעה ימים. יש לנו את שבועות, שהוא בעצם השיא, הסוף של ספירת העומר שהיא שבע פעמים שבע. אז יש לנו כאן את כל ההרחבה של קדושת הזמן. הדיבר הרביעי זה השבת, אז כל פרק ט"ו וט"ז מרחיב את המושג הזה של קדושת הזמן. קודם כל השמיטה, אחר כך כל החגים. דרך אגב, כשדיברנו על השמיטה, אז מובא גם עניין המעשר, ביאור המעשרות, כל הדברים שקשורים כחלק מההכנה לשנת השמיטה.

אז אם כן, יש עוד מה להעריך בזה, אבל היום ראינו כיצד פרשת ראה, היום בעצם הספקנו לעסוק רק בפרשת ראה, בפרקים האלה, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, חמישה פרקים של פרשת ראה, וראינו איך כולם הם הרחבה של ארבעת הדיברות הראשונות.

מחר אני לא אהיה כאן בעזרת השם, יש בר מצווה לאחיין שלי, אבל בעזרת השם ביום רביעי נמשיך ונראה כיצד פרשת שופטים היא הרחבה של הדיברות הבאות, וכיצד גם פרשת כי תצא ממשיכה. איך בעצם כל ספר דברים בנוי על הסדר הזה של עשרת הדיברות.

רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".


ערב טוב, מוריי ורבותיי.

ביום שני, התחלנו לעסוק בנושא הזה של המהלך של ספר דברים. ספר דברים כולו בעצם מחולק לשלושה חלקים. חלק ראשון - דברי מוסר, חלק אחרון - דברי מוסר, כל הברכות והקללות, ובאמצע - רצף של ארבע פרשות של מצוות: פרשת ראה, פרשת שופטים, כי תצא, וחלק מפרשת כי תבוא, שיש בהם הרבה מאוד מצוות. חלק מהמצוות מצוות מחודשות, חלק מבוארות. ונשאלת השאלה, מה בעצם, למה דווקא פה הוזכרו כל המצוות האלה? האם יש סדר למצוות? סתם דחפו פה כל מיני מצוות שעוד לא הוזכרו, או שכבר הוזכרו? אז מה העניין?

ובארנו שבעצם כל ספר דברים בנוי על המהלך של עשרת הדיברות. שבעצם משה רבנו לוקח את עשרת הדיברות, כל דיבר ודיבר מרחיב אותו. אז הזכרנו כבר, דיברנו ביום שני על פרשת ראה, שיש בהתחלה את כל העניין של "ואיבדתם את כל מצבותם", להשמיד את כל העבודה זרה. ולעומת זאת, "לא תעשו כן לשם אלוקיכם, אלא לשכנו תדרשו ובאת שמה", שזה מופיע שם מאוד בהרחבה. אבל זה בעצם ההרחבה של "אנוכי השם אלוקיך" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים ולא תעשה לך פסל וכל תמונה". שתי הדיברות הראשונות, בעצם ההרחבה שלהם מופיעה כאן בהתחלה.

לאחר מכן, מצוות "לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא", קשור לעניין של נביא שקר שאומר בשם השם לעבוד עבודה זרה. זה הכי הרבה, זה הדבר הכי, העצמה, ההופעה הכי גדולה וחמורה של נשיאת שם השם לשווא.

בעיקרון, מה זה נשיאת שם השם לשווא? שאדם נשבע בשם השם, אומר שם השם לשווא או לשקר. אבל נביא שקר זה הכי חמור. הוא אומר בשם השם, "כה אמר השם", ללכת לעבוד עבודה זרה. אז זה, לכן, זאת ההרחבה לדיבר השלישי של "לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא". [שאלה מהקהל: איזה שם?] מה זה איזה שם? שם השם. יש השם אחד. [קהל: הקדוש ברוך הוא]. מי זה "הם"? [קהל: הנביאי שקר, כמו שאתה אומר]. נביאי השקר זה אנשים שבאים ואומרים "ככה הקדוש ברוך הוא אמר לי, השם יתברך". אותו אלוהים שאתה מאמין בו, הם אומרים בשמו דברי שקר. ולכן זה מקביל ל"לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא".

לאחר מכן, ראינו את ההרחבה של הדיבר הרביעי. הדיבר הרביעי הוא "זכור ושמור את יום השבת לקדשו". וראינו שבאמת בספר דברים בהקשר הזה מופיעה גם מוזכרת מצוות השמיטה, וגם כל החגים. כל החגים זה בעצם הרחבה של מצוות השבת. כי יש לנו כל שבוע את הזמן המיוחד של השבת, אבל יש לנו גם את כל החגים. שפסח וסוכות הם בעצמם שבעה ימים ושבעה ימים, למרות שבסוכות יש גם את השמיני עצר, אבל זה שבעה ועוד שמיני. ושבועות זה בעצם שבעה שבועות. הכל זה בעצם הרחבה של מושג השבת. וגם ראש השנה ויום כיפור זה שבתון. הכל זה בעצם הרחבות של מצוות השבת. כל זה דיברנו כבר ביום שני.

והיום, אנחנו בשעה טובה עוברים לפרשה שלנו, לפרשת שופטים. מה הוא הדיבר החמישי? [קהל: כבד את אביך ואת אמך]. כבד את אביך ואת אמך. פרשת שופטים לא מדברת בכלל על אב ואם. אבל, כמו שאמרנו, אנחנו לא חוזרים על עשרת הדיברות, מרחיבים אותם. לא מדברים על אבא ואמא, אבל כן מדברים על אנשים שהם צריכים להיות אבא ואמא של העם כולו, של האומה כולה. ומי זה? כל המנהיגים של עם ישראל. ובזה עוסקת פרשת שופטים.

מתחיל "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", דיינים, דייני אמת, שופטי צדק. זו מנהיגות ראשונה. יש לנו בהמשך את העניין של המלך: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר השם אלוקיך בו". יש לנו גם את הכהנים: "ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". וגם הנביא. למרות שנביא השקר כבר הוזכר בפרשה הקודמת, אבל נביאי האמת: "לא כן נתן לך השם אלוקיך, נביא מקרבך מאחיך כמוני יתן לך השם אלוקיך אליו תשמעון", זה מופיע בפרשה שלנו.

אפשר לומר שיש ארבעה סוגי מנהיגים בעם ישראל. וראשי תיבות: משכן. משכן זה ראשי תיבות של [קהל: אנשים?] נו, לא אנשים, אלא סוגים: מלך, שופט, כהן ונביא. בסדר? אז משה היה גם נביא, היה גם מלך, הוא בעצם כמו מלך של עם ישראל. [קהל: שופט] ודאי. עכשיו, אבל שוב, מבחינת הסוגים של המנהיגות, מלך, שופט, כהן ונביא, וארבעתם יחד הם כמו הרחבה של אב ואם של עם ישראל.

נזכיר גם שבתורה יש בעצם מציאות שונה ממה שאנחנו מכירים היום למשל במשטר דמוקרטי. היום, לפחות במדינת ישראל, בתיאוריה מדברים על שלוש רשויות, ומדברים על זה שיש הפרדת רשויות. זאת אומרת, יש הכנסת, זו הרשות המחוקקת. בתי המשפט, זו הרשות השופטת. והממשלה וכל מה שקשור אליה, זו הרשות המבצעת. וצריך להיות בתיאוריה הפרדת רשויות. זאת אומרת, שהממשלה לא מתערבת לכנסת, הכנסת מחוקקת חוקים. בתי המשפט לא מתערבים לכנסת. אף אחד לא מתערב לבית המשפט, ואף אחד לא מתערב לממשלה. כל אחד יש לו את הסמכות שלו. בפועל מה קורה? [קהל: כולם מתערבים]. בפועל הרשות השופטת מתערבת לכולם. [קהל: בית המשפט]. בית המשפט באמת זה מי שמושל בנו. לא אנשים שבחרנו בהם, לא נבחרי ציבור. הם אלה שבסוף מחליטים הכל, מפרשים. הכנסת מחוקקת חוקים, או שהם פוסלים לה אותם, או שהם מפרשים אותם איך שבא להם, בלי שום קשר למה שאמר המחוקק. אבל זה גם הממשלה, [קהל: אם ימים משיח] לא. בא בית המשפט, אומר זה לא חוקי, לא חוקתי. ממציאים כל מיני דברים.

עכשיו, מה התורה אומרת לנו? התורה גם מדברת על רשויות. כמו שאמרנו, מלך, שופט, כהן, נביא. כל אחד יש לו את התפקידים שלו ואת הסמכויות שלו, אבל אין הפרדת רשויות, יש עירוב רשויות. יש חיבור ועירוב מכוון בין הדברים. מה הכוונה? המלך הוא המלך, הוא הרשות המבצעת. ואף על פי כן, אסור למלך לצאת למלחמה בלי הסכמת הסנהדרין. "אין יוצאים למלחמת הרשות, אלא על פי סנהדרין של 71", כך אומרת המשנה בתחילת מסכת סנהדרין. הסנהדרין זה הרשות השופטת. אבל הרשות השופטת היא זו שנותנת אישור. הוא לא יכול לצאת לבד. גם הסנהדרין לא לבד. יש שילובים ושיתופי פעולה. זה לא כל אחד עם התפקיד שלו, אלא להיפך, התפקידים מחוברים, וזה מה שיוצר גם את האיזונים. המלך אין על גב ואין על השם אלוקיו, אבל הנביא שאומר דבר השם, הוא אומר למלך מה לעשות. יכול להיות שהמלך לא ישמע בקולו. האם קרה שהמלך לא שמע בקול הנביא? [קהל: רוב המלכים]. רוב המלכים. כן. לצערינו, רוב המלכים לא שמעו בקולו. האם היה מלך שכן שמע בקול הנביא? [קהל: דוד המלך]. דוד המלך. היו עוד. למשל חזקיהו. נכון, חזקיהו. הנביא אומר לו "תמרוד במלך בבל", במלך אשור. אל תיכנע. תישאר פה, אל תעשה איתו שלום. רוב העם בירושלים, כך מספרת הגמרא, רוב העם בירושלים רצה להיכנע. אמרו "די, בוא נרים ידיים! עוד שניה מחריבים אותנו!" אבל הנביא אמר: "וגנותי לעיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי". חזקיהו אל מול האימפריה האשורית וצבא ענק, חזקיהו דבק בדברי הנביא. היו עוד. יהושפט. גם כן, שהנביא אומר לו "צא, הקדוש ברוך הוא יושיע אותך, יביא לך לפניך". מה עושה יהושפט? כך מופיע בדברי הימים פרק כ: יהושפט יוצא למלחמה, מי אמור ללכת בראש הצבא? [קהל: שר הצבא]. מה? [קהל: שר הגדוד, שר הצבא, המלך]. ואיזה חיילים אמורים ללכת ראשונים? [קהל: הכי טובים]. הכי טובים, נכון? את מי יהושפט שולח בראש הצבא? [קהל: לוי]. לא, את הלויים. למה דווקא את הלויים? עם כלי נגינה בידיהם. לשבח ולהודות לקדוש ברוך הוא על הניצחון. עוד לא ניצחת! איך אתה? אבל למה? הנביא אמר לי שאני אנצח. אני מאמין באמונה שלמה, לא צריך, לא צריך לחכות. מה אני צריך לחכות עד שזה יקרה בשביל להגיד תודה? אם הקדוש ברוך הוא הבטיח לי, אני מאמין באמונה שלמה, אני כבר אומר תודה. [קהל: אפשר לעשות את זה גם לחזבאללה ולאיראן, לא?] זה אם יהיה נביא שיגיד שאנחנו ננצח אותם, זה רעיון טוב. בינתיים אין לנו נביא שאומר את זה.

אם כן, זה דוגמה לנושא, גם הכהנים. הזכרנו שיש מלך, שופט, כהן, נביא. אז ראינו שהשופט והנביא מתערב למלך. וזה מצוין. צריך להתערב. זה לא כל אחד עם הסמכות שלו. בתורה לא מפרידים בין מנהיגות רוחנית לבין מנהיגות מעשית. יש מנהיגות מעשית, זה המלך. אבל גם המנהיגות הרוחנית צריכה להיות מעורבת. זה משהו שהוא הולך ביחד, זה לא משהו נפרד. אתה תתעסק, אה, אתה רב? לך תתעסק לך בבית מדרש. לא. הנביא, הכהן, הדיין, יש להם מה להגיד, אמירות רוחניות מוסריות גם כלפי הנהגת המדינה.

[שאלה מהקהל: איזה חברה הייתה יותר מתוקנת? בתקופת התנ"ך או עכשיו? אז לא היה, היום המדינה פחות מתוקנת. אז לא היו עשרת הדיברות, וכולי, אבל לא.] יש בזה זה מאוד מאוד מורכב, כי מצד אחד יש גם ירידת הדורות, ומצד שני יש גם עליית הדורות. מה הכוונה? המנהיגים הגדולים, גדולי הדור, יש ירידת הדורות. זה לא דומה [קהל: הפוך] לא דומה למה שהיה פעם. גם גדולי התורה הענקים ביותר שלנו לא דומים לתנאים והאמוראים. לא דומים לדוד המלך. אין מה לעשות, יש ירידת הדורות. מצד שני, הדור כולו הולך ועולה. היום גם אנשים שהם לא רבנים והם לא תלמידי חכמים, הם הרבה יותר ל עין ארוך ממה שהיה פעם. כי אומנם פעם נכון, עשו על פי תרי"ג מצוות וכולי, אבל המון העם לא ידעו אפילו קרוא וכתוב. לא ידעו את רוב חוקי התורה. היו מקרים נדירים. למשל, אם הזכרנו את חזקיהו, אז בזמנו הוא ממש הכריח את כולם לדעת את כל חוקי התורה. אבל ברוב הדורות זה לא היה ככה. אז היה תיאוריה מאוד יפה, אבל בפועל זה לא תמיד יוסם.

על כל פנים, זה כנגד הדיבר החמישי של "כבד את אביך ואת אמך". שוב, לא מדובר פה על אבא ואמא, אבל יש פה הרחבה. אם אבא ואמא הם מנהיגים של המשפחה, אז הפרשה שלנו מדברת על המנהיגות של האומה כולה.

לאחר העניין הזה, מופיעה הרחבה של הדיבר השישי. מה הדיבר השישי? [קהל: לא תרצח]. לא תרצח. אז כתוב גם, כתוב לנו במפורש בפרשה, בפרק י"ט, גם את הדין של רוצח במזיד, שדינו מוות. גם רוצח בשגגה, שנאסר לעיר מקלט. ויש לנו פה גם את הנושא למשל של עדים זוממים, שזממו להרוג אדם, "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". אז שוב, הורגים אותם. אבל זה עוד ברובד הפרטי. [קהל: דין מוות]. ודאי, כן, ממש. כן, כן, היה דין מוות. אומנם זה היה דבר נדיר. [קהל: לא הרבה]. דבר נדיר. כתוב [קהל: סנהדרין] נכון. סנהדרין אם הם הרגו פעם ב-70 שנה, הם היו נקראים סנהדרין קטלנית. [קהל: יש שלמה במסכת מכות]. נכון. אבל אבל היה היה דבר כזה, עונש מוות. והתורה הולכת ומרחיבה ואומרת לא רק ברמה הפרטית אם בן אדם רצח, אלא באה פרשת שופטים ומרחיבה את הדבר לנושא של המדינה. כמו שראינו אבא ואמא הם מנהיגים של המשפחה, אז הפרשה עוסקת ברמת המדינה. אז גם כאן לוקחים את הנושא של "לא תרצח" לרמה של המדינה. איפה יש "לא תרצח" במדינה? לא רק לא תרצח, לפעמים המדינה דווקא מוציאה להורג, או יוצאת למלחמה.

ולכן, פרשת שופטים עוסקת הרבה בנושאים של המלחמה. למשל, החובה של כהן משוח מלחמה לחזק את העם. למשל, מי חוזר מאורחי המלחמה. החובה לקרוא לשלום, "כי תבוא עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום". וכל העניין של גם הסוף של הפרשה, פרשת עגלה ערופה, על מה הוא מדבר? "כי ימצא חלל בשדה, לא נודע מי הכהו". אז גם כן יש איזושהי כפרה שעושים לאדם שנרצח ולא יודעים מי הרג אותו. אז שימו לב, שכל החצי הראשון של הפרשה מדבר על המנהיגות בעם ישראל, זה הרחבה של "כבד את אביך ואת אמך". כל החצי השני עוסק גם מדיני רוצח וגם מדיני מלחמה, שזה בעצם קשור לנושא של "לא תרצח".

בעזרת השם מחר, אנחנו נראה כיצד פרשת כי תצא, הפרשה הבאה, כי תצא ואפילו התחלה של כי תבוא, יהיה קשור לארבעת הדיברות האחרונות. כי בינתיים כיפינו שש מתוך הדיברות. בעזרת השם מחר נספיק את ארבעת הדיברות האחרונות וככה בעצם נזכור את כל עשרת הדיברות.

שייר כח. רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.


רשות מוריי ורבותיי. בשבוע האחרון, ושונה ממנהגנו בדרך כלל, בדרך כלל אנחנו עוסקים כל פעם במשהו מתוך פרשת השבוע. והשבוע לקחנו את מכלול נאום המצוות של משה בספר דברים. שזה כולל בעצם שלוש וחצי פרשות: פרשת ראה, פרשת שופטים, פרשת כי תצא וחלק מפרשת כי תבוא. שהם בעצם כל המרכז של ספר דברים, משה מביא מלא מלא מלא מצוות, חלקם מחודשות, חלקם מבוררות. אבל מה סתם הוא דחף פה מצוות? אז הסברנו שכל המהלך הזה בנוי על עשרת הדיברות. כלומר, משה רבנו לוקח דיבר אחר דיבר אחר דיבר מתוך עשרת הדיברות, ומרחיב אותו ומעמיק אותו ונותן לא רק הסבר אלא הרחבה. אז מה זה אומר? ואיפה זה עוד בא לידי ביטוי? ואיפה העיקרון הזה חורז עוד מצוות.

אז זה מתחיל משתי הדיברות הראשונות: "אנוכי ה' אלוקיך", ו"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי", שזה בפרשת ראה מאוד מאוד מורחב. מצד אחד המצווה לעבוד את השם בבית המקדש, ולהכחיד את כל המזבחות של עבודה זרה. אז שוב, זה "לא יהיה לך אלוהים אחרים", זה כן "אנוכי ה' אלוקיך", כן תעבוד את השם, מאוד מאוד מורחב שם שני פרקים. לאחר מכן "לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא", ואמרנו שהכי מרחיב את זה זה נושא של נביא שקר. "נשא את שם השם לשווא", זה להגיד שקר בשם השם, להישבע בשם השם לשקר. אבל הכי גרוע זה אדם שמתנבא כביכול בשם השם, ובשקר אומר: "כה אמר השם", והוא אומר שקר, דברים שהקדוש ברוך הוא לא אמר לו. וזה מה שמופיע שם בהמשך.

לאחר מכן: "זכור את יום השבת לקדשו", "שמור את יום השבת לקדשו". אז יש הרחבה של זה, של כל החגים וכל העניין של קדושת הזמן באופן כללי. ולאחר כל זה בפרשת ראה. לאחר מכן, פרשת שופטים, היא הרחבה של שתי הדיברות האמצעיות, של "כבד את אביך ואת אמך", זה דיברנו אתמול. "כבד את אביך ואת אמך", שבעצם ההרחבה של זה אם אבא ואמא הם המנהיגים של המשפחה, אז מי המנהיגים של האומה? וראינו אתמול שבעצם בפרשת השבוע מוזכרים ארבעה סוגי מנהיגות של עם ישראל. ראשי תיבות: "משכן", מלך, שופט, כהן ונביא. ארבעה סוגים של מנהיגים שהם כולם, כמו שאבא ואמא מנהיגים של משפחה, הם מנהיגי האומה כולה, ועל זה מדברת פרשת שופטים.

אבל כל החלק השני של פרשת שופטים עוסק בדיני מלחמה, שזה בעצם ההרחבה של הדיבר השישי שהוא: "לא תרצח". "לא תרצח" זה איסור להרוג. אז פרשת שופטים גם מביאה דרך אגב את הדין של רוצח ואת הדין של רוצח בשגגה, אבל גם מביאה מה קורה בעם ואומה, כי עם ישראל לפעמים יוצאים למלחמה, לפעמים כן הורגים. אז משיח מלחמה, כהן משיח שיוצא אל העם, ומי חוזר ממלחמת מלחמה, מי כן יוצא, מי לא יוצא למלחמה, כל הדינים של מלחמה: "כי תקרא ותילחם עליל יילחם עליה" ו"קרא אליה לשלום", כל זה הרחבה של דיני דיני המלחמה, הם בעצם הרחבה של דין "לא תרצח".

היום אנחנו נמשיך במהלך הזה ונראה את ארבעת הדיברות האחרונות שהם בעצם באות לידי ביטוי בעיקר בפרשה הבאה, פרשת כי תצא וקצת בכי תבוא.

פרשת כי תצא פותחת בהרבה מאוד עיסוק בענייני המשפחה. הרי הדיבר השביעי הוא: "לא תנאף". הדיבר השביעי מתוך עשרת הדיברות. אנחנו מדברים על הדיבר השביעי, שמיני, תשיעי, עשירי. הדיבר השביעי הוא "לא תנאף". פרשת כי תצא פותחת בהמון המון נושאים שהם לא ישירות לאיסור ניאוף, לאיסור אשת איש. קל לדעת את זה לפי הסדר של פרשת כי תצא. פרשת כי תצא פותחת בהרבה מאוד עניינים שקשורים למושג המשפחה. למשל: אשת יפת תואר, שזה אסור לנאוף, אסור לקחת אשת איש. יש מקרה מאוד מאוד חריג שבו התורה כן מתירה לאדם באמצע המלחמה, אנחנו לא נדבר עכשיו על אשת יפת תואר, בשביל זה שבוע הבא בעזרת השם, פרשת כי תצא נדבר על העניין הזה. אבל עכשיו אני רק רוצה להראות את המהלך. ברור שיש תפאת תואר, זה מתכתב עם האיסור של לא תנאף, למרות שזה לא בדיוק אותו דבר.

יש לנו את "לא תשא אשת איש", "איפה ימצא אישה באמצע מלחמה"? זה לא הנושא שלנו כרגע. הנושא שלנו זה לראות איך פרשת כי תצא קשורה לנושא "לא תנאף". אז זה גם אשת יפת תואר, גם אישה אהובה ואישה שנואה, בן סורר ומורה, איסור "לא ילבש גבר שמלת אישה", שגם זה קשור, על פי ראשונים מסבירים שלמה אסור לאדם, זה לא סתם שאסור לאדם, מותר אם אתה בהצגה, מותר לך להתחפש לאישה בהצגה. אז מה זה "לא ילבש"? על פי חלק מהראשונים הכוונה היא שאסור לאדם להתחפש לאישה למטרות ניאוף. בשביל ללכת בין הנשים ואחר כך לפתות אותם. ויש שם הדין של מוציא שם רע, אדם שנוסא אישה ומעלים עליה שהיא זנתה, ודינו של מפתה נערה מאורסה, ודינו של אדם שאונס נערה, ועם מי מותר להתחתן ומי אסור להתחתן: עמונים, מואבים, מצרים, ממזר.

כל הנושאים האלה וגם "והיה מחנך קדוש", "שלא יראה בך ערוות דבר ושב מאחוריך", כל הנושאים האלה של שמירה על קדושת המשפחה היהודית, זה המון המון המון דינים שכולם הם בעצם הרחבה של איסור "לא תנאף".

לאחר מכן מרחיבים את האיסור של "לא תגנוב". זה בעצם מאמצע פרק כ"ג בספר דברים. קודם כל מופיע גם ממש האיסור של גונב, גונב נפש מבני ישראל שדינו מוות. זה מופיע שם בפסוק ז', פרק כ"ד כבר בפסוק ז' זה כבר מופיע, אבל גם מה שאני טוען, וודאי, מה שאני רוצה להגיד שכל המצוות שמופיעות ברצף במהלך ספר דברים זה הרחבה של אותם עשרת הדיברות.

ומופיע לא רק גונב נפש מבני ישראל שדינו מוות, אלא גם למשל מופיע, אז מתחיל מאיסור לקחת ריבית. למה זה קשור ל"לא תגנוב"? לא גונב, אני סיכמתי עם הבן אדם שאני נותן לו מאה והוא מחזיר לי 120. לא! זה סוג של גניבה. למה? כי הקדוש ברוך הוא אוסר עליך לקחת ריבית. אומר לך מה שאתה נותן הלוואה, הלוואה זה הלוואה. בעיקר אם זה בחינם, גם גזל הוא הרחבה של גניבה. בעיקרון בעשרת הדיברות מופיע לך שתי מילים: "לא תגנוב". אבל בעצם האמירה הכללית היא: אל תיקח רכוש שלא שייך לך. בעיקרון גניבה זה כאשר אדם לוקח בסתר, גזל שהוא לוקח בגלוי, שהוא בא מכוון למישהו אקדח לרקה ואומר לו תביא לי את הכסף. זה גזל. אבל גם ריבית זה גם נקרא לקחת כסף שלא שייך לך, למרות שהבן אדם הסכים. אומר: "בבקשה, מתחנן לפניך, תן לי מאה, אני אחזיר לך 120". לא, זה אסור, זה לא שייך לך. תן לו מאה ויחזיר לך מאה.

וגם יש כתוב: "כי תידור נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו". גם האיסור לאחר בתשלום הנדר הוא גם סוג של גניבה. למה? מכיוון, כאשר אדם נודר נדר, נגיד הוא נדר נדר להביא קורבן לבית המקדש או נדר נדר לתרום תרומה לבית הכנסת, זה לא משנה. התחייבת לתת כסף, מאותו רגע הכסף הזה הוא לא שלך. נדרת נדר, זה כבר לא שלך. ולכן, ולכן בפועל מה זה אומר? זה אומר אז התורה לא אומרת מיד תכף באותו רגע. נדרת נדר, לא אמרת מתי לתת. אז "לא תאחר לשלמו". תנאים דנים האם הכוונה היא עד הרגל הקרוב, יש שלושה רגלים, עד הרגל הקרוב, או עד שלא יעברו עליך שלושה רגלים. יש כמה דיונים בזה. אבל ברור שאתה חייב לתת, ואם עבר איזשהו זמן ולא נתת, אז אתה בעצם שומר אצלך רכוש שלא שייך לך. זה הרעיון שוב, זה הרחבה של "לא תגנוב".

אני תכף אמשיך בזה אבל רציתי לשאול שאלות. כן יחזקאל. תראו, אני לא נכנס עכשיו לפרטים של כל מצווה. אני עובר עכשיו על כל ספר דברים. אם אני אכנס לכל פרט של כל הלכה וכל מצווה, אנחנו לא נסיים, אנחנו נשב פה מעכשיו עד שבת הבאה ברצף בלי הפסקה. אז אני לא עונה עכשיו על שאלות כאלה. נקודתי, יש המון פרטים. אני עכשיו רוצה להראות את המהלך, להראות שזה מקביל לעשרת הדיברות. יש המון דינים למשל, התורה אומרת שכאשר אדם עובד בכרם של חברו, מותר לפועל לאכול. זה לא גניבה. שוב, יש פה מה נחשב כגניבה ומה לא נחשב. מתי מותר לך לקחת מרכוש של חברך.

וכך יש דינים נוספים, למשל. הערות מיותרות. יש אנשים שאי אפשר למנוע מהם לדבר, בסדר? הם לא שומעים. זה לא משנה. אי אפשר למנוע מהם. להעיר להם, זה רק מוסיף בלאגן על בלאגן. בסדר? להתעלם פשוט. אז בוא תשב לידי אתה מוזמן. לא, זה מעניין, זה מעניין, זה משנה.

אם כן, דיברנו על ההרחבה של "לא תגנוב". יש שם עוד כל מיני דברים, שוב אין לנו זמן עכשיו לממש לרדת לכל הרזולוציה, אבל הכל קשור ל"לא תגנוב".

לאחר מכן מופיעה הרחבה של הדיבר התשיעי והוא: "לא תענה ברעך עד שקר". והרחבה שלו זה: "כי יריב בין אנשים וניגשו אל המשפט ושפטו והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". זה מדובר פה על העדים. "הצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע", קודם כל מדובר פה על עדים שבאים להעיד ומעידים על הצדיק או על הרשע. חז"ל דורשים פה שמדובר גם על דין של עדים זוממים, שזה בעצם עונשם של מי שעובר על "לא תענה ברעך עד שקר". כי בעצם, חז"ל אומרים: "מה זה והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע"? ברור, מה זה והצדיקו, מה למה צריך להגיד? באים עדים, מרשיעים את הרשע. נגיד הם באים להעיד על מישהו שעשה עבירה. אז הם מרשיעים את הרשע. מה הכוונה שהוא מצדיקים את הצדיק? אז מסבירה הגמרא שמדובר פה על עדים זוממים, שבעצם הם מתחילה באו עדים רשעים שהרשיעו את הצדיק. עדים זוממים, זה עדים שקרנים שהם באים ומעידים שקר על אדם צדיק ואומרים עליו שהוא עבר עבירה. עונשם: "ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

עכשיו, וזה המשמעות של מה שמופיע פה: באים עדים אחרים והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. כלומר, באים עדים אחרים ועושים סדר, ואומרים: "סליחה, העדים הזוממים האלה הם הרשעים. וזה שמעלילים עליו ועל לא אוול בכפו, הוא הצדיק". אז הם מצדיקים את הצדיק ומרשיעים את הרשע. אז כל זה, כן. אז כל זה זה הרחבה, נכון. זה הרחבה של דין "לא תענה ברעך עד שקר".

לאחר מכן יש מצוות הייבום. הייבום לכאורה מה זה קשור? גם ייבום קשור לנושא של להקים שם המת על נחלתו. עיקר העניין פה זה להקים את שמו, שזה מאוד מאוד קשור, לא נרחיב בזה עכשיו, אבל זה מאוד מאוד קשור ל- "על פי שניים עדים יקום דבר". עדים שמעידים על משהו, הם לא סתם מספרים מה היה, הם מקימים עדות בבית דין. כמו שלהקים עדות יש עניין להקים דברים אחרים, למשל להקים שם המת על נחלתו. שוב, אין לנו זמן כרגע להרחיב, אבל זה גם קשור.

לאחר מכן מופיע גם האיסור לשקר במשקלות ומידות. "שלא יהיה לך אבן אבן ואיפה, אבן ואבן", אלא שהכל יהיה בצורה ישרה, שזה שוב הרחבה של "לא תענה ברעך עד שקר". כמו לא לשקר בעדות, לא לשקר במסחר. זה קשור ל"לא תגנוב". אבל הדגש פה, אתה צודק שהדבר הזה היה יכול להופיע גם בתוך הדינים של "לא תגנוב". אבל זה מופיע פה כדי להגיד לך שזה לא רק עניין של הגניבה. יש פה את עצם השקר, שאדם מביא משקולת שהיא שקר, אז עוד לפני שהוא גנב בזה ממון, עצם זה שהוא יצר פה איפה שהיא לא איפה, זה כבר שקר. ולכן זה קשור גם ל"לא תענה ברעך עד שקר".

הדבר הזה קשור גם לפרשת כי תבוא. פרשת כי תבוא פותחת בביכורים ווידוי מעשרות. שניהם זה עדויות של אמת שאדם מעיד. משה זה מפריע. כי תבוא פותחת בעדויות של אמת, שאדם מביא ביכורים, ו"ענית ואמרת לפני ה' אלוקיך: ארמי עובד אבי, ירד מצרים", אתה מעיד לפני הקדוש ברוך הוא על כל מה שעם ישראל עבר. אז זה האנטי תזה, זה התיקון ל"לא תענה ברעך עד שקר", אתה מעיד את זה. וגם וידוי מעשרות, אחרי שלוש שנים כל שלוש שנים מצווה לומר שאדם הביא את כל המעשר ועשה אותו כהלכתו, וזה בעצם גם כן עדות שאדם מתוודה ומודה על האמת ומעיד עדות אמת לפני הקדוש ברוך הוא.

הסיום של עיקר פרשת כי תבוא זה ברכות וקללות. והברכות והקללות מקבילות ל"לא תחמוד". כי איסור "לא תחמוד" זה לא רק לא לעשות משהו, לא לקחת, לא, אלא שלא תרצה את זה, שלא תתאווה לזה. איך תגיע לא להתאבות לזה? על ידי הברכות והקללות. כי כאשר אדם שומע שאם הוא יבחר בטוב יבואו עליו כל הברכות, ואם חלילה יבחר ברע יבואו עליו כל הקללות. אם אדם באמת מאמין בזה, הוא לא מתאווה בכלל אל החטאים. הוא לא מתאווה בכלל לדברים שלא שייכים לו, כי הוא יודע את כל הברכות שיבואו עליו אם הוא רק יבחר בטוב, וחלילה להפך.

אז אם כן, ראינו בצורה ממש בקצירת העומר, אפשר הרבה להאריך בזה, וראינו בעצם את המהלך של כל הנאום של משה רבנו בספר דברים שהוא כולו לקחת את עשרת הדיברות, דיבר אחר דיבר, ולהראות איך העקרונות האלה, הם עקרונות יסוד שמתוכם נובעת כל התורה כולה. רבי חנניה בן עקשיה אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".