בלוג

פרשת עקב מלאה בשבחים של ארץ ישראל. כל הפרשה, משה רבנו עומד מדבר עם עם ישראל לפני כניסה לארץ, וכל הזמן הוא מדבר איתם ומשבח את ארץ ישראל שאליה הם עתידים להיכנס. השבח המפורסם ביותר זה הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש".

מה הכוונה "זבת חלב ודבש"? קודם כל בדרך הפשט, מהארץ לא יוצא חלב. אז מה זה "הארץ היא זבת חלב"? הכוונה היא, אבל איך? למה חלב? בעלי חיים הם גם גידולה מן הארץ. בסוף גם בעלי חיים הם ניזונים מהתבואה שבאדמה. אם הארץ מגדלת פרות וכבשים, אז הארץ היא זבת חלב. ודבש? דבש הכוונה פה, יש פסוק אחר בפרשת השבוע שגם הוא מאוד מפורסם, שגם הוא מדבר על שבחה של ארץ ישראל: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש".

אז בפסוק הזה דבש הכוונה היא תמרים. שבעצם יש לנו שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל: חיטים ושעורים, גפן, תאנה, רימון, זיתים ותמרים. בדיוק, אנחנו תכף נדבר על זה. בפסוק שלנו, הכוונה היא לדבש דבורים. הפסוק שלנו שכתוב "ארץ זבת חלב ודבש" הכוונה היא לכל סוגי הדבש, לא רק לתמרים, אלא גם לדבש שדבורים מביאות. ותכף נראה שהכוונה היא בכלל באופן כללי למתיקות. בתנ"ך, כשאמרו דבש התכוונו מתוק. כי דבש היה סמל לכל הדברים המתוקים. אז כאילו זו ארץ שהיא זבת חלב ומתיקות.

למשל, מספרת הגמרא, שפעם אחת רמי בר יחזקאל, זה מופיע בגמרא בכתובות דף קי"א. היה אחד החכמי הגמרא שקראו לו רמי בר יחזקאל. ואותו רמי הגיע לבני ברק. איפה זה בני ברק בזמן הגמרא? זה לא איפה שבני ברק היום. זה צומת מסובים. למה צומת מסובים נקראת צומת מסובים? על שם ההגדה של פסח שכתוב, נכון? שכתוב החכמים שהיו מסובים בבני ברק, שכן מסובים הכוונה היא ישבו כמו שיושבים בהגדה של פסח, בהסבה על צד שמאל. אז הם היו מסובים בבני ברק ולכן לצומת הזאת, שם זה בני ברק העתיקה, ולכן קראו לצומת מסובים. היה שמה כביש, אז בנו את בני ברק במקום אחר. היום יש שמה בעיקר את חירייה.

על כל פנים, רמי בר יחזקאל הגיע לאותו מקום. ראה שם עיזים. מישהו גידל שם עיזים. והעיזים הולכות והן מהלכות תחת עצי תאנה. היה שמה בוסתן של עצי תאנה. והעיזים הולכות ממתחת לעצים. והעיזים היו כל כך שופעות חלב, עיזים מניקות, אבל כל כך שופעות חלב שהחלב נוזל על הרצפה מרוב שהם היו שופעות. וגם היה נוטף דבש מהתאנים מרוב מתיקותם. שוב, זה לא דבש כמו שאנחנו מתייחסים היום של דבש של דבורים בדרך כלל, שהם לוקחות מהצוף של הפרחים וכולי, אבל זה מתיקות של התאנים. שבמקרה הזה זה בכלל תאנים, אבל זה מתיקות. תאנים זה דבר מאוד מתוק, עסיסי. אז גם כן נוטף העסיס של התאנים על הרצפה, ומתערב בחלב של העיזים. אמר רמי בר יחזקאל, "הו, הנה, זה מה שכתוב בפרשת השבוע, ארץ זבת חלב ודבש". הנה הארץ זב, פירוש המילה זב, זה דבר שהוא נוזלי שהוא זורם. הארץ כמו יש בה נחלים של חלב ודבש.

עכשיו, בדרך כלל זה לא ממש כפשוטו. אין נחל של חלב או של דבש, אלא אם כן תשפוך, אז יהיה. אבל בדרך כלל אין נחל של חלב או של דבש על הרצפה. אבל הפשט הוא שהארץ מגדלת גם בעלי חיים שהם שופעים, שהם בשפע, וגם עצים מתוקים. וגם כמובן, זה קשור גם לדבש של הדבורים, כי בסוף ממה הדבורים עושות את הדבש שלהם? מהפרחים, מהצמחים. אז כאשר האדמה, הארץ, היא ארץ חקלאית, היא ארץ עשירה, היא ארץ שופעת, אז בסוף גם דבש הדבורים גם הוא מתרבה ונותנת את הטוב של הארץ.

הסבר מיוחד לפסוק הזה "ארץ זבת חלב ודבש" היה נוהג להגיד הרב צבי יהודה קוק. הוא היה אומר, מה מיוחד דווקא בחלב ודבש? למה לשבח את ארץ ישראל דווקא בחלב ודבש? אומר הרב צבי יהודה, שני הדברים האלה, גם חלב וגם דבש, שניהם בעצם דבר שבא מן הטמא והופך להיות טהור.

כלומר, על החלב הגמרא אומרת שדם נֶעְכַר ונעשה חלב. בכלל זה שאלה גדולה, למה בעצם מותר לשתות חלב? הרבה מהפוסקים דנו בזה. מי אמר שמותר לאכול, לשתות חלב? הרי, אומנם קודם כל ברור שחלב של בהמה טמאה, למשל חלב של כלבה או חלב של נאקה, הנקבה של הגמל, אסור לשתות אותו. כי אם הכלבה היא אסורה באכילה, אז גם החלב שלה אסור באכילה. אבל השאלה הייתה גם על חלב של פרות. למה בעצם מותר לאכול אותו, לשתות אותו? הרי הוא בא מהדם של הבהמה. אז למה מותר לשתות אותה? נכון, כי נכינא מי, אז הקדוש ברוך הוא ככה ברא אותה. אישה מניקה, אז כל תינוק נולד הוא יונק מהחלב. אז זה קודם כל ברור, ככה הקדוש ברוך הוא ברא אותנו. נכון. ולומדים קודם כל לומדים מהפסוק הזה "ארץ זבת חלב ודבש", מכאן שמותר לשתות מהחלב.

אבל זה סמל לדבר, החלב הוא סמל לדבר שבמקורו הוא בא מהדבר הטמא, הוא בא מדם. דם אסור לשתות. אבל הוא עובר איזשהו תהליך בגוף הפרה, והתהליך הזה הופך אותו לטהור, לכשר, למותר באכילה. אז לוקחים משהו שהוא אסור באכילה והופכים אותו לכשר לאכילה. שאלה דומה היה גם על הדבש. הדבורה בדרך כלל, אמרנו, "היוצא מן הטמא טמא". כלומר, אם חלב של כלבה הוא יהיה אסור באכילה. הדבש הוא גם כן עובר בגוף הדבורה. הוא לא אפילו לא רק עובר בגוף הדבורה, הוא עובר תהליך כימי בגוף של הדבורה. הדבורה כמובן לוקחת את הצוף מהפרחים. אבל בסוף בתוך הגוף שלה היא נוסעת, זה לא כמו שנמלה בידיים סוחבת גרגר חיטה, מעבירה אותו לקן. היא לא מכניסה אותו לתוך גופה, היא לא מפעילה עליו שום תהליך כימי, זה אותו גרגר חיטה שהיה פה ועכשיו הוא שם. הדבורה לוקחת את הצוף אל תוך גופה. ובתוך האיברים הפנימיים שלה, הדבש, נכון, יש לה שתי קיבות. בדיוק. יש לה קיבה מיוחדת לצוף של הפרחים ואז היא פולטת, זה עובר שם תהליך כימי, ואז היא פולטת את זה החוצה ונהיה דבש.

ולכאורה בדרך כלל, דבר היוצא מן הטמא, טמא. ולכן בדרך כלל, אם זה בא מהדבורה, אמור להיות אסור לאכול דבש. ואף על פי כן, לומדים פה מהפסוק "ארץ זבת חלב ודבש", מכאן שמותר לאכול דבש. ולא רק זו בלבד. למה דווקא מה? תכף אני רוצה להסביר על זה משהו. כן, כמו שאמרת חלב טהור. עוד דבר, באפליקציות, אז למה דבש? מה? כן.

אז נתחיל קודם כל את השאלה הראשונה לגבי החלב, חלב אם. אז קודם כל זה שמותר לתינוק לשתות חלב אם זה ברור. בשביל מה הקדוש ברוך הוא ברא חלב אם? בשביל התינוק. עכשיו, ולכן זה דבר שהוא נכון. אבל זה לא רק היגיון, זה ברור שאם הקדוש ברוך הוא ברא את זה, הוא ברא את זה בשביל שהתינוק ישתה. גם צריך לזכור, מטרנה ורמדיה ופורמולה וכל תחליפי חלב לא היה פעם. זה היה הדרך היחידה לגדל תינוקות, לתת להם חלב אם. זה ברור שמותר לשתות חלב אם. אלא מה, השאלה היא, למה בעצם כשאנחנו גדלים, אסור לשתות? זו השאלה. והאמת היא שמעיקר הדין, מן התורה, אין איסור בזה, אלא שזה בל תשקצו. זה לא ראוי, זה דבר שהוא מגונה לאדם מבוגר. אבל מצד הדין, אם מי שלוקח חלב אם בכוס ושותה, לא עובר בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן.

לגבי הנושא של כן? לגבי הנושא של עטינים, אז באמת יש בזה מחלוקת בגמרא בחולין דף קי"א. הגמרא נחלקת בדבר. הייתה מחלוקת בין חכמי סורא לחכמי נהרדעא, שתי ערים בבבל, שבעצם בין רב יהודה, הרב של עיר אחת, לבין רב חסדא, שהיה הרב של העיר השנייה. ופה נהגו לאכול עטינים ופה נהגו שלא לאכול עטינים. מי שמתיר סבר שכאשר החלב עדיין לא יוצא מגוף הבהמה, אז הוא לא, כיוון שהוא לא פרש מגוף הבהמה, אין לו קיום בפני עצמו. ולכן זה לא נחשב בשר וחלב, אלא זה הבשר, הבשר הזה, העטינים, התכונה שלה שיש בו גם חלב. ולכן לדעתו זה מותר. ומי שאוסר, טוען שבכל זאת כאשר אתה מבשל את זה ביחד, החלב הרי יוצא מהעטין, ולכן אסר לאכול את זה, ועד היום יש בזה מנהגים שונים. כן, זו דוגמה יפה.

אם שוחטים בהמה שהיא בהיריון ויש עובר, את העובר לא צריך לשחוט. הוא יצא ידי חובה בשחיטת האם. למה? כי מה שהוא חלק מגוף הפרה, הוא כשר לאכילה בשחיטה. ולכן אפילו החלב של הפרה, גם הוא הוכשר לאכילה על ידי השחיטה. דרך אגב, יש דין מאוד מיוחד שנקרא בן פקועה, שזה בדיוק הדין הזה שרבי שלמה מדבר עליו, שאם פרה בהיריון, לא רק בהיריון, בסוף ההיריון, לא, עוד לא מניקה. עדיין העובר ברחם שלה. ועכשיו שוחטים אותה והעובר יוצא חי. יוצא חי. עכשיו, הוא יכול, זה עגל. הוא יכול לגדול, יכול להיות בן שנה, בן שנתיים, יכול להיות פר גדול, ולא צריך לשחוט אותו. אומנם אסור לאכול ממנו חי, זה איבר מן החי, זה איסור אחר. אבל מותר בעיקרון לתת לו כדור בראש ולאכול אותו. למה? כי הוא כבר עבר את השחיטה כשהוא היה ברחם אמו.

עכשיו, בפועל לא עושים את זה. אבל תיאורטית, כל מה שבגוף הפרה, כן. כמובן לא עושים את זה גם בגלל שזה צער בעלי חיים. זה צער בעלי חיים. הרי השחיטה זה אחת הדרכים להרוג בעל חיים בדרך הכי פחות כואבת. צייד? מה שאתה צד? לא הבנתי. צייד מותר לאכול. לא. בעיקרון אם אתה יורה בו והורג אותו, אז הוא לא עבר שחיטה, אסור לאכול אותו. היו צדים חיות? היו צדים לא בשביל לאכול. לא, היו צדים במלכודות. לא ביריות. כי אם אתה צד אותו בירייה, אחר כך אסור לך לאכול. עיזים ופרות וודאי. אבל נגיד צבי. צבי בדרך כלל לא מגדל אותו, בדרך כלל צדים אותם. אז היו צדים אותם במלכודות. או שהיו יורים בהם חיצים, אבל לא אוכלים אותם, אלא פשוט משתמשים בעור שלהם. אז יש בזה דין תלוי. אם זה פציעה כזאת שהוא גוסס כבר והוא עלול למות, הוא עתיד למות תוך שנה, אז הוא טריפה ואסור לשחוט אותו. כן.

בתורה כתוב מפורש על השחיטה. כן, זה אלפי שנים. כן, בבקשה. נכון. זה באמת חידוש מאוד גדול. למה אכזרי? אם אתה אומר שאפשר לאכול אז בפועל אסור לירות בו כי זה צער בעלי חיים. יש איסור בתורה של צער בעלי חיים. לומדים את זה מכמה וכמה פסוקים בתורה. כן. כן. אין קשר בין הכשרות תמיד לצער בעלי חיים. יש, ההגדרה של שחיטה היא גם מונעת צער בעלי חיים. אבל בעיקרון, יש איסור בפני עצמו. סתם גם בעל חיים שאתה לא הולך לאכול אותו. אתה עכשיו לא יודע מה, יש לך כלב. אסור לצער אותו. בלי קשר ל, אתה לא שוחט אותו ולא נותן לו כדור בראש. אסור לצער אותו. לומדים את זה מכמה וכמה פסוקים בתורה. למשל, מהפסוק של "לא תחסום שור בדישו". כאשר שור הוא צריך לדוש את התבואה, כלומר, הוא עכשיו מטפל, לוקח יש לו שמה שיבולים והוא צריך לדוש אותם, כלומר זה איזשהו מכונה שהוא מסובב אותה שהיא מבדילה בין החיטים לבין הגרעינים. עכשיו דמיינו לעצמכם את השור. הוא כל היום עובד, מסתובב שמה ומושך את המכונה של הדישה. כל היום הוא רואה מול העיניים אוכל, שזה האוכל שלו, השיבולים. ולכן אסור לחסום אותו. אתה חייב לתת לו לאכול מזה. וזה מדין צער בעלי חיים, דין תורה. ויש עוד הרבה מקרים שהתורה מביאה דוגמאות שאסור לצער בעלי חיים. וזה דין בפני עצמו.

אני חוזר רגע לדין של הדבש. ואמרנו יש פה חידוש. גם החלב וגם הדבש, שאף על פי שהם באים מן הטמא – החלב בא מהדם והוא טהור – הדבש בא מן הדבורה, שהדבורה נושאת אותו בתוכה, ואף על פי שזה בא מן הדבורה, מותר באכילה. הדבורה אסורה באכילה, והדבש של הדבורה מותר באכילה. יש פה אפילו דבר מדהים, שכותב רבי אברהם אבן עזרא. שאלו פעם את הרב רבי אברהם אבן עזרא, לפני כ-800 שנה, 750 שנה, בספרד. שאלו אותו מה הדין אם הדבורה לפעמים קורה מצב כזה שהדבורים מטפלות בדבש וקרויות להן גם תאונות עבודה. ולפעמים אתה מוצא בתוך הדבש רגל של דבורה. כי הדבורה נדבקה בדבש ובסוף היא צריכה לעוף משם, היא בדקה רגל. זה גם קורה לדבורים לפעמים. אז גם הדבר הזה מותר לאכול את זה. אף על פי שבעיקרון דבורה כמובן זה בעל חיים שאסור באכילה, אבל אתה לא צריך לבדוק את הדבש שאין בו רגליים. היום כבר אין, כן? היום זה מסונן והיום אנחנו חיים בחברת תעשייתית שהכל מאוד מאוד עובר ביקורות ובדיקות. אבל גם פעם שזה היה בצורה יותר טבעית, לא היית צריך לבדוק. היית יכול לאכול מהדבש בכיף ולא לדאוג שמא יש בו איזה רגל של דבורה. והאבן עזרא ענה להם, ענה את התשובה, הוא עונה את זה במשפט מיוחד: "פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף". כלומר, הדבורה, זה הבעל חיים הרעבתן שנמצא בדבש, כאילו נתבער ונשרף, כאילו איננו.

עכשיו, מה מיוחד במשפט הזה? המשפט הזה הוא בעצם אפשר לקרוא אותו קודם כל מהסוף להתחלה ומהתחלה לסוף. "פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף". תקראו רגע את המילה "ונשרף". "ונשרף" זה אותם אותיות כמו "פרשנו", רק הפוך. "רעבתן" ו"נתבער". "שבדבש" זו מילה שאפשר לקרוא אותה מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. אז "פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף" - זה אפשר לקרוא את זה גם ישר, גם מלמעלה למטה, גם מלמטה למעלה וגם משמאל לימין. זה האבן עזרא היה אלוף בעברית, היה גם משורר, גם בעל חידות, היה משהו מיוחד. כן.

על כל פנים, אומר על זה הרב צבי יהודה הכהן קוק, מה המיוחד בדבר הזה? שבעצם ארץ ישראל, חלק מהשבח שלה זה שהיא הופכת גם דברים חומריים ולכאורה דברים שהם אין בהם קודש, הופכת אותם לקודש. למשל, נניח האם יבוא האם למשל זה שאנחנו צריכים לעבוד ולהתפרנס, האם זה דבר של קדושה או דבר של חולין? לכאורה בדרך כלל, בן אדם יגיד, "טוב, מה קדוש בחיים שלי? תפילות, ברכות, לימוד תורה" – זה דברים קדושים. עבודה, אוכל, זה לא דברים קדושים. לא נסע, זה דברים צרכים של הגוף. אדם צריך לאכול, צריך לישון, בסדר. בארץ ישראל, גם הדברים האלה הופכים לקודש. כי אם אתה עובד בארץ ישראל, אתה מקיים בזה מצווה. איזו מצווה אתה מקיים? יישוב ארץ ישראל. עצם המגורים בארץ ישראל, עצם זה שאתה מפתח את הכלכלה בארץ ישראל, זה בעצמו מצווה. ולכן אפילו דברים חומריים הופכים לקדושה. אדם הולך לצבא. צבא הזאת מצווה מן התורה. שירות צבאי שאתה מגן על העם שלך, עם ישראל, זה הופך להיות מצווה מן התורה. אז גם דברים שהם חומריים הופכים לקודש. ולכן הדגש על השבח של ארץ ישראל "ארץ זבת חלב ודבש", שאפילו דברים שבדרך כלל היית מתייחס אליהם בתור שהם באים מדבר טמא, כאילו מהצורך של הגוף, מהצורך של הביטחון וכולי, לא, בארץ ישראל זה הופך להיות קדוש והופך להיות דבר מצווה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר 'אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'".