בלוג

אז ברשות מורי ורבותיי,

מכיוון שאתה מבקש שנגיד משהו על טו באב, אז רק נאמר ש גלגלו את זה לקרוא לזה יום אהבה. בעיקר מי שאחראי לזה זה כל מיני סוחרים שרוצים שיקנו כל מיני דברים לנשים שלכם. כל יום זה יום טוב לקנות משהו לאישה. אבל זה לא באמת קשור לטו באב. טו באב הוא יום של אחדות בעם ישראל. יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. הרבה הרבה דברים. יום שהושע בן אלה ביטל את המחסומים שהיו על הדרכים כדי לאפשר גם למלכות ישראל לעשרת השבטים לעלות להר הבית בירושלים. שוב, אחדות סביב ירושלים, סביב בית המקדש. כל העניין של טו באב זה עניין של אחדות. אז זה כל יום הוא גם יום חשוב להתחזק באחדות, היום על אחת כמה וכמה. אז זה ככה לשלהי טו באב. הכנסנו משהו שהוא באמת העומק הרעיוני של היום הזה ויש הרבה מה להאריך בעניין הזה. זה גם תיקון של תשעה באב. כל הדברים שאירעו בטו באב הם תיקון לתשעה באב, ממש אחד לאחד. חמש פורענויות שאירעו בתשעה באב, אחד לאחד. מאוד בולט שהדברים שאירעו בטו באב הם תיקון. נגיד רק דבר אחד, זה דבר נורא פשוט: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, על חטא המרגלים נגזר על כולם שימותו במדבר. מה קרה בטו באב? פסקו מתי מדבר מלמות. אז זה הכי בולט, אבל יש גם כל הדברים האחרים הם כולם תיקון. טו באב תיקון לתשעה באב, תשעה באב זה יום של שנאת חינם שבגללו חרב הבית. טו באב - יום של אחדות, של אהבת חינם.

אז זה, ככה בסוגריים, לעניין טו באב. אבל בעיקר אני רוצה לדבר על פרשת עקב. לספר שלפני כ-800 שנה היה אחד מגדולי ישראל שנקרא רבי משה מקוצי. הוא היה אחד מבעלי התוספות. יש תוספות על הגמרא, הגמרא שבתוספות. תוספות זה לא בן אדם אחד, אלא זה חבורה של תלמידי חכמים שהיו בעיקר באזור גרמניה, צרפת, אשכנז, כל המקומות הללו באירופה, מפוזרים בכמה מדינות. אחד מהם היה נקרא רבי משה מקוצי.

לילה אחד חלם רבי משה מקוצי, כך הוא מספר, הוא כתב ספר, תכף נספר על הספר שהוא כתב, ובהקדמה הוא מספר כך: לא סיפור שמספרים. הוא מספר, עדות איש מעצמו. הוא אומר "חלמתי חלום שבו אמרו לי מן השמיים לעזוב את ארצי ואת מולדתי וללכת לחזק את קהילות ישראל במקומות נוספים".

באותה תקופה, החיים בספרד ובפרובינציה היו בשפל המדרגה. זה היה אז מיד אחרי הפולמוס הגדול על שיטתו של הרמב"ם. היו רבנים שהתנגדו בכל תוקף לפילוסופיה של הרמב"ם, היו רבנים שתמכו בו. מתוך המחלוקת והפירוד שהיה בין הרבנים, המון העם פשוט התרחקו. לא רוצים להיות חלק מהמחלוקת, התרחקו בכלל מקיום המצוות עד כדי שהיו רבים שהלכו והתבוללו בין הגויים.

רבי משה מקוצי עזב את עירו קוצי בשנת ד' אלפים תתקצ"ו, כלומר, בעברית, 4 שנים לפני האלף החמישי. אנחנו עכשיו בשנת 5784. ה' אלפים תשפ"ד. לפני 700 ומעלה, לפני 789 שנה. זאת אומרת, 5 שנים לפני שנת 5000. כן?

אז הוא עזב את העיר והתחיל לנדוד. הוא נדד במקומות רבים. הוא שלט היטב גם בצרפתית, גם בספרדית וגם בערבית. ולכן הוא נדד בהרבה מאוד מקומות, 45 שנה. הוא נדד בכל הקהילות באזור, ודרש בכל הקהילות. שוב, כל מקום הוא היה דובר את השפה. אם זה צרפתית, אם זה ספרדית, אם זה ערבית (בספרד אז דיברו ערבית רובם בגליציה). נכון. ו-45 שנה הוא נדד בעיקר בכל מקום ומקום, הוא היה דורש על המצוות. לא סתם פרשת שבוע, אלא כל פעם היה לוקח מצווה. והיה בעיקר לוקח מצוות יחסית גם על מצוות, המצוות הכי בסיסיות, של מזוזה, ציצית ותפילין, אבל גם מצוות פחות מוכרות. נאבק הרבה נגד נישואי תערובת והתבוללות, והצליח להחזיר המונים בתשובה ורבים השיב מעוון, זכות העצומה.

אחרי 45 שנה, הזעיקו אותו חזרה לצרפת, כי אז היה פולמוס גדול בפריז בין חכמי הנוצרים לבין להבדיל חכמי ישראל, היה פולמוס על התלמוד. הכמרים הנוצרים תקפו את התלמוד, היה פולמוס גדול, קראו לו שיבוא ויסייע בוויכוח הזה.

במשך אותם 45 שנה, זה לא דבר קל. הוא כל פעם היה נודד. לא תמיד, אתם יודעים, אז הדרכים לא היו פשוטות, והיה סכנות, ולא תמיד היה נוח. זה לא שהכל מלון, בית מלון חמישה כוכבים, הכל כלול, זה לא היה ככה. אבל הוא לא חשש מהקשיים של הנדודים, המשיך לעבור ממקום למקום בהתמדה.

והוא מספר שבאחד הלילות בנדודים שלו, מתגלה אליו שוב מלאך, שאמרו לו מן השמיים בפעם הראשונה: "צא מביתך, לך לך מארצך ומולדתך מבית אביך, ולך לחזק את קהילות ישראל". התגלה אליו שוב מלאך ואמר לו: "קום, עשה לך ספר תורה משני חלקים". וישתומם. מה זה ספר תורה משני חלקים? אני מכיר ספר תורה עם חמישה חומשי תורה. מה יכול להיות שני חלקים בתורה? כל התורה וספר דברים. אז אפשר לחלק את זה ארבעה חומשים וספר דברים.

אבל זה לא היה נראה לו שזאת הכוונה. ואז נפל לו הסימון (עוד לא היה סימונים), אבל פתאום האירה לו ההבנה. שהרי על מה הוא דורש בכל מקום ומקום? על המצוות. את המצוות אפשר לחלק לשני חלקים? עשה ולא תעשה. נכון? הנה, הוא הבין שזאת השליחות שלו: לכתוב ספר על תרי"ג המצוות.

הלך וטרח, ותוך כדי נדודים, כתב ספר שנקרא, ספר שנמצא עד היום, ספר מצוות גדול. הסמ"ג זה מישהו אחר. ספר מצוות גדול, כך הוא נקרא. ובאמת בספר הזה הוא גם לא רק מונה את המצוות, תרי"ג המצוות, אלא גם מבאר כל מצווה, מה עניינה, מה פרטיה. וזה, זה היה אחרי הרמב"ם, כן? אחרי הרמב"ם כבר כתב את ספר המצוות שלו, אבל הסמ"ג עדיין היה לו, הסמ"ג זה רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול, ראשי תיבות סמ"ג. ועדיין היה לו, הרמב"ם כתב די בקיצור את ספר המצוות, רק להגדיר מה היא המצווה. הסמ"ג יותר פרט את טעמה של המצווה, את פרטיה ודקדוקיה. כן. יפה.

סיים את כל תרי"ג המצוות. והנה אחרי שהוא מסיים לכתוב את כל תרי"ג המצוות, עוד חלום. מתגלה אליו המלאך ואומר לו: "הנה שכחת את העיקר! המצווה הכי חשובה שכחת!" והיא מצווה שמופיעה בפרשת השבוע שלנו, פרשת עקב, שכתוב: "הישמר לך פן תשכח את השם אלוהיך". אם כתוב "הישמר לך", אז זה איזו מצווה זו? מצוות לא תעשה. כל מקום שכתוב "הישמר" זה לא תעשה. למה? כי זה "הישמר לך פן תעשה כך וכך". פן תשכח. אז פה אומרים לך: אל תשכח. "הישמר לך פן תשכח את השם אלוהיך", אז מצוות לא תעשה, אל תשכח את השם. אסור לשכוח את השם.

אומר רבי משה מקוצי, באמת ובתמים, "לא התכוונתי" – מה זה לא התכוונתי – "לא מניתי את זה במניין המצוות. מניתי כבר ספרתי תרי"ג מצוות, ואת זה לא התכוונתי לספור". הרמב"ם לא ספר את זה. רבי משה מקוצי לא הלך תמיד בעניינים כמו הרמב"ם. עוד לפני הרמב"ם, היו הגאונים שספרו אחרת מהרמב"ם. יש כל מיני ויכוחים. למשל, אתן דוגמה פשוטה. תפילין, זה מצווה מן התורה או לא מהתורה? ודאי מהתורה. אבל, זה מצווה אחת או שתיים? כתוב "וקשרתם לאות על ידיך" ו"והיו לטוטפות בין עיניך". אז זה שתי מצוות או מצווה אחת? דרך אגב, זו מחלוקת בין אשכנזים וספרדים. ספרדים מברכים רק ברכה אחת: להניח תפילין. אשכנזים מברכים גם להניח תפילין, וגם כשמניחים את של ראש, מברכים שוב: על מצוות תפילין. כי לפי אשכנזים, הם סוברים שזה שתי מצוות.

עכשיו, מי שסובר שזה שתי מצוות, אז יש מצווה אחרת שהוא לא סופר. סופרים את זה בגלל הסמ"ג? לא, זה לא קשור לסמ"ג, זו מחלוקת אחרת בין הרמב"ם לגאונים. זה ספציפית לא קשור לסמ"ג. אבל הסמ"ג, אני רק מביא את זה בתור דוגמה שזה לא אותו דבר, לא כולם סופרים בדיוק אותו דבר. והסמ"ג לא התכוון לספור את המצווה הזאת של "הישמר לך פן תשכח את השם אלוהיך". למה לא לספור? למה הרמב"ם לא ספר את זה? לכאורה זה ברור שזה מצווה. אומרים לך "הישמר לך פן תשכח את השם אלוהיך", מצוות לא תעשה, לא לשכוח את השם.

התשובה היא שהרמב"ם באחד השורשים שהוא כתב, הרמב"ם כתב שורשי ספר המצוות, כלומר כללים: איזו מצווה נחשבת מצווה ואיזו מצווה לא נחשבת. כי יש אלפי מצוות, לא רק תרי"ג. ניתן דוגמה: קורבן התמיד – זה מצווה מן התורה, אין ספק. לכל הדעות זה מצווה מן התורה. אבל קורבן התמיד כולל בתוכו מלא מצוות: לשחוט, לקבל את הדם, להוליך את הדם, לזרוק את הדם, להעלות האיברים על המזבח. המון דברים. אז זה כולל המון פרטים, אבל כל הפרטים האלה זו מצווה אחת.

אז לכן, אומר הרמב"ם: מצווה שהיא מצווה כללית, מצווה כוללת, לא מונים אותה. מה הכוונה? כתוב הרבה פעמים בתורה: "ושמרתם את כל חוקותיי ועשיתם אותם". נספור את זה כמצווה או לא? אומר הרמב"ם: לא נספור את זה. למה? כי מה זה אומר "ושמרתם את חוקותיי"? תקימו את כל המצוות. זה לא מצווה ספציפית. זו אמירה כללית: תשמרו את כל המצוות. לכן הרמב"ם גם לא מנה את המצווה הזאת: "הישמר לך פן תשכח את השם אלוהיך".

אומר הרמב"ם, מה בעצם הציווי פה? מה זה לא לשכוח את השם? כלומר: לזכור את השם. מה זה אומר לזכור את השם? לעבוד את השם. אז זה כללי, לעשות את כל המצוות. אז זה מצוות כוללת, לא צריך לספור אותה. אין פה משהו ספציפי שאותו צריך לעשות.

אבל הנה רבי משה מקוצי חלם את החלום הזה שאומרים לו: "שכחת את העיקר! הישמר לך פן תשכח את השם אלוהיך. אומרים לך אל תשכח ואתה שוכח?!" אז הוא התעורר, אמר לעצמו, אני צריך לעיין בדבר ולהבין מה באמת עניינה של המצווה הזאת. מה זה אומר לא לשכוח את השם?

אומר רבי משה מקוצי, התבוננתי בדבר. קודם כל לפני שנסביר מה, מה המצווה, הוא אומר שם בהקדמתו לספר, אז הוא אומר: "והשם אלוקים יודע כי לפי דעתי איני משקר מעניין המראות". תדעו לכם שבאמת ובתמים כך היה. אני לא משקר. באמת כך נראה אלי בחלום וכך אמרו לי. והשם יודע כי לא הזכרתים בספר זה אלא למען יתחזקו ישראל בתורה ובתוכחה. כלומר, למה הזכרתי את זה? לא שאני מתפאר שמלאך התגלה אליי, אלא אני רק אומר את זה לחזק את הלבבות באמונה וביראת השם.

אז מה היסוד הגדול של "הישמר לך פן תשכח את השם אלוהיך"? אומר רבי משה מקוצי: "זוהי מצוות לא תעשה שלא להתגאות". שאסור לאדם להיות בעל גאווה. איך זה קשור לגאווה? הישמר לך פן תשכח. אם נעיין בפסוקים בפרשת השבוע שלנו, אנחנו נראה את זה בצורה פשוטה מאוד.

אומרת התורה בפרשת השבוע שלנו כך: "כי אדוני אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בביקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בלחם, לא תחסר כל בה." וכולי. "ואכלת ושבעת וברכת את אדוני אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". אז עד כאן מה אומרים לך? אתה מקבל ארץ נפלאה, תברך ותודה להשם. הפסוק הבא: "הישמר לך פן תשכח את אדוני אלוהיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום. פן תאכל ושבעת ובתי טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את השם אלוהיך". כלומר, מה אומר לנו הפסוק? מה עלול לקרות? המצב שעלול לקרות זה שיהיה לנו חברת שפע, כמו שיש היום. רבותיי, אנחנו חיים בחברת שפע. דעו לכם שהניסיון לחיות בחברת שפע, ניסיון קשה יותר והרסני יותר מאשר תקופת הצנע. יש פה אנשים שזוכרים את תקופת הצנע. יש פה כאלה שאמנם הם בני נראים כמו בני 18, אבל זוכרים את תקופת הצנע. שהיה, מה זה? בתלושים, בקיצוב, נכון? את התלושים היית אוכל. את הנייר של התלושים. מהשפע התקלקלנו, את השפע לא נדע להעריך. נכון. גם לא יודעים להעריך את השפע, אבל זה לא יודעים להעריך זה הבעיה הקטנה. הבעיה הגדולה זה כשיש שפע, לא מרגישים שיש איזה דחף, איזה שליחות, איזה אתגר, איזה משהו שמותר עלינו, איזה משימה שתדחוף אותנו למעלה. רק שוקעים בנענתנות. מה שקרה לנו בשמחת תורה, שחטפנו כזאת מכה על הפנים, שברוך השם, ברוך השם, "הן עם כלבי יקום וכארי יתנשא". עם ישראל התעורר כמו אריה ו- ובגבורה עצומה שהתגלתה בימים הללו.

על כל פנים, זה כבר התורה אומרת לנו בספר דברים. "ובתים טובים תבנה וישבת, ויהיה לך אוכל בשפע. תאכל ושבעת". מה יקרה? "ורם לבבך". מה זה רם לבבך? אתה תתגאה. לבבך ירום. האגו שלך יתנפח. "ורם לבבך ושכחת את השם אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". ולכן התיקון הוא, שהוא אומרת התורה: "וזכרת את השם אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה". כלומר, אל תתגאה ותחשוב "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא דע לך, נכון, כוחך ועוצם ידך עשה לך את החיל הזה, אבל מי נתן לך את הכוח לעשות חיל? "וזכרת כי השם אלוהיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

וזה כל הזמן חוזר פה. שלא יהיה "רם לבבך", שלא תתגאה, אלא "וזכרת את השם אלוהיך". אל תשכח אלא וזכרת. ההתבוננות שהאדם לא מתבונן על חסדי השם, אלא מרגיש כאילו הוא, הכל ממנו, זו התבוננות של גאווה. ועל זה נאמר: "הישמר לך פן תשכח את השם אלוהיך". אין פסול בכך שתאכל ותשבע. זה בסדר לאכול, בסדר שיהיה לך שפע. אם אתה מכיר בכך, "וזכרת את השם אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה". הקדוש ברוך הוא מקיים את בריתו, הוא נותן לך שפע, ואתה עכשיו צריך לענות בחזרה. כל דבר שאתה מקבל כזה שפע מהשם, אתה צריך להרגיש שאתה עכשיו מתוך אהבה משתוקק להידבק בריבונו של עולם, לתת לו אהבה חזרה, לברך אותו, לעובדו, לקיים את כל מצוותיו.

ועל זה אומר רבי משה מקוצי: מכאן אזהרה, מכאן מצוות לא תעשה, שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא. הבורא חנן אותך במשהו. אחד הוא חנן אותו ביופי, אחד חנן אותו בחוכמה, אחד חנן אותו בעושר, אחד חנן אותו בכוח, אחד חנן אותו במשפחה. כל אחד חנן אותו באיזה משהו. בכישרון כזה, בכישרון אחר. אל תתגאה במה שחננו הבורא. כי הרי הכל זה לא ממנו. "כי משלך הכל ומידך נתנו לך". זה שלך, לא שלנו.

הלימוד הזה הוא בעצם היסוד הגדול שצריך האדם תמיד לזכור. ועל זה התגלה אליו המלאך ואמר לו: "את העיקר שכחת. הישמר לך פן תשכח את השם אלוהיך". אז זה הלימוד שמופיע בפרשה שלנו, זה הלימוד שאמר המלאך לרבי משה מקוצי, וזה אני חושב לימוד משמעותי מאוד במיוחד לדור שלנו. אתה קורא את הפסוקים של משה רבנו, כאילו נאמרו לדור שלנו. בזמנו, אתם זוכרים שהיה בברית המועצות, כאשר היה את המהפכה מהקומוניזם, שהתחילו קצת לפתוח, אז היה שם גלסנוסט ופרסטרויקה, כל המהפכות שגורבצ'וב אז הוביל. והיה כל מיני מפגשי פסגה בין גורבצ'וב שהיה אז נשיא ברית המועצות לבין לא זוכר מי זה היה נשיא ארצות הברית, בוש האב? לא זוכר מי זה היה.

על כל פנים, היה כמה פסגות כאלה, כמה מפגשים. אחד המפגשים, הגיע גורבצ'וב לארצות הברית, המפגש היה בארצות הברית. ונכנס לסופר, יצא מהסופר ואמר: "עכשיו אני הבנתי שברית המועצות קורסת, שאין סיכוי לקומוניזם". אמרו לו: "מה, מה קרה?" אז הוא אמר: "קרה שהבנת פתאום". אז הוא אמר: "אין שום כוח בעולם שיכול לעמוד מול 26 סוגים שונים של יוגורט". הוא נכנס לסופר, וראה מה זה, איזה שפע של יוגורט. בברית המועצות לא היה. היה לאליטה, לברנז'ה היה קוויאר, אבל לעמך, בסופרים, ברחובות, מה היה? היה כלום וחצי. הוא מגיע לארצות הברית, הוא רואה כזה, הוא התחיל לספור. כמה יוגורטים יש פה? כמה מעדני חלב? מתחיל לספור, 26 סוגים. היום, 26 זה במכולת השכונתית. בסופר יש לך תכפיל.

אז זה נכון שקשה לעמוד מול השפע. אבל זה לא נכון שאין שום כוח בעולם שיכול לעמוד כנגד 26 סוגים שונים של יוגורט. הכוח שעומד נגד זה זה אמונה. כן. יש פה לא 26, 100 סוגים שונים, אה, אבל אני בשרי. אז אני לא אוכל, אני לא קונה. וזה מול כל השפע שמתאר לנו פה משה רבנו: "ואכלת ושבעת ובתי טובים תבנה וישבת", איזה שפע! אבל לזכור מי אנחנו, מאין באנו, לאן אנחנו הולכים. מה השליחות הגדולה שלנו. "וזכרת את השם אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". ולכן הציווי הוא שכתוב: "הישמר לך פן תשכח את השם אלוהיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום". שמירת המצוות היא בעצם הביטוי לכך שאתה אדם מאמין, שאתה זוכר מי נתן לך את כל הכוח, מי נתן לך את כל השפע, ולאן אתה מוביל את כל השפע הזה, לטובה ולברכה ולעבודת השם בעזרת השם. אמן.

רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: "אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".