בלוג

הרב טוב.

דברי התורה וגם הברכות שלאחר מכן, לעילוי נשמת חיים בן מזל. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

בפרשת השבוע, פרשת עקב, מופיעים הרבה מאוד שבחים של ארץ ישראל. אחד השבחים המפורסמים ביותר הוא: "ארץ זבת חלב ודבש".

אז מה הכוונה "זבת חלב ודבש"? קודם כל, בצורה פשוטה, הכוונה היא שבארץ ישראל יש שפע של חלב ודבש. במה תלוי החלב? כמובן, בבעלי חיים: בפרות, בכבשים, עיזים. אבל לא רק בפרות, עיזים וכבשים, כי בסוף, מה נותן להם את שפע החלב? היבול, המרעה הדשן, הצמיחה הברוכה של ארץ ישראל.

והדבש? כאן, כשאומרים "ארץ זבת חלב ודבש", אז יש לדבש הזה כמה משמעויות. זה גם דבש של הדבורים, שדבש הדבורים הוא גם כן תלוי אך ורק בפריחה. ממה הדבורה מכינה דבש? מציף הפרחים. היא מוצצת אותו, מאחסנת אותו בגופה, והוא עובר תהליך כימי שהוא הופך לדבש.

הגמרא אומרת שזה לא רק דבש של דבורים, אלא באופן כללי, מתיקות הפירות נקראת גם כן בהקשר הזה "זבת חלב ודבש". למשל, מספרת הגמרא במסכת כתובות, דף ק"א: "רמי בר יחזקאל אקלא לבני ברק", הגיע לבני ברק. מעניין, גם בזמן הגמרא היה בני ברק. זה לא היה איפה שהיום בני ברק, אלא טיפה יותר דרומה, טיפה יותר קרוב לפה. נכון, איפה שצומת מסובים. למה צומת מסובים? מחלף מסובים היום. למה מחלף מסובים נקרא "מסובים"? על שם אותם חכמים שאנחנו מזכירים אותם בהגדה של פסח, שהיו "מסובים בבני ברק". בני ברק הייתה עירו של רבי עקיבא. רבי עקיבא שם היה גר. עכשיו, אנחנו מכירים את האזור של צומת מסובים. זה לא האזור הכי דשן בארץ ישראל. זה אזור בסך הכל של שפלת החוף, אזור לא הכי פורה מבחינה חקלאית.

ומספרת הגמרא שרמי בר יחזקאל הגיע לבני ברק. "חזאן הוא להנאו איזה", ראה שם עיזים. הגמרא בארמית, אני אתרגם לכם לעברית מיידית. ראה את אותם עיזים שאוכלות תחת התאנים. היה שמה עץ תאנה. עיזים לא אוכלות תאנים. הם היו אוכלות תחת התאנים, כלומר, הם לוחכות עשבים תחת עצי תאנה. זה לא מופרך. גם פה בחולון, גם במחלף מסובים, יכולים לצמוח עצי תאנה. היום באזור מחלף מסובים יש המון דשן של חירייה, אבל אז עוד לא היה הזבל של חירייה. אבל בסדר, יכול להיות שיכולות לצמוח פה תאנים. זה מתחת התאנים היה עשב. העיזים לוחכות את העשב שתחת התאנים, והיה נוטף דבש מהתאנים מרוב מתיקותם. אנחנו בדיוק בעונה עכשיו שהתאנים בשלות על העצים. יש תמיד התאנים הם בשלות לאט לאט, בהדרגה. כל פעם עוד כמה תאנים בשלות על העץ. אבל אלה שכבר בשלות וסגולות, לפעמים כבר מתבקעות מרוב עסיסיות, ואותם תאנים כבר נטפו דבש על הקרקע.

זה העיזים, שהיו אוכלות את העשב, העטינים שלהם היו כל כך שופעים חלב, עד כדי כך שהחלב היה מנתף מהעיזים. אמר רמי בר יחזקאל: "וואו, הנה התקיים הפסוק כפשוטו, ארץ זבת חלב ודבש". כלומר, הנה מטפטף פה על הארץ חלב מהעיזים, דבש מהתאנים. איזה ברכה שאנחנו רואים פה בארץ ישראל.

כמובן, זה לא חייב להיות דווקא באופן הזה של דבש מהפירות מתערבב עם חלב מהעיזים. באופן כללי, ארץ ישראל היא ארץ פורייה, ארץ מבורכת. אומנם, במשך 2000 שנה של הגלות, הארץ הזו הייתה שממה. הייתה ביצות ומדבר ושממה. אבל כאשר עם ישראל חוזר לארצו, ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה. והיום אנחנו יכולים לראות באמת בכל חלקי ארץ ישראל, מהמדבר ששם מגדלים בחממות, ועד הצפון. וכל המקומות פורחים, והחקלאות פורחת בארץ ישראל.

עכשיו, למה דווקא מדגישים את החלב ואת הדבש? לכאורה, אפשר היה להגיד, כמו שהפסוק, למשל, פסוק אחד אחרי זה אומר: "ארץ חיטה ושעורה, וגפן, ותאנה, ורימון, ארץ זית שמן ודבש". פה דווקא מדובר על דבש, שכתוב "ארץ זית שמן ודבש", מדובר על מה? זית שמן זה שמן דבש. שמן זית. אבל "זית שמן ודבש". איזה דבש מדובר פה? דבש תמרים. לא דבש של דבורים, מכיוון שכל הפסוק הזה מדבר, לא קשור לפריחה. הוא מדבר על הפירות. כן, חיטה ושעורה, שזה לא בדיוק פירות, אלא תבואה. ולאחר מכן: גפן, תאנה, רימון, זית שמן ודבש. אז חז"ל מסבירים שדבש כאן הכוונה היא תמרים. אבל כאשר אומרים "ארץ זבת חלב ודבש", זה פסוק שמשבח את הפריחה. ולכן, העיזים או בכלל בעלי החיים, עיזים, כבשים, פרות, מלחכים את העשב, ויש להם חלב. והדבש מהפריחה על ידי הדבורים.

אז יש פה שני פסוקים. פסוק אחד משבח את הגידולים, התבואה והפירות. "ארץ זבת חלב ודבש" משבח את הפריחה, את העשב על ידי בעלי החיים. גם בעלי החיים כשאוכלים ויש להם חלב, וגם הדבורים שיוצרים מזה דבש.

הרב צבי יהודה הכהן קוק, היינו נוהג להדגיש, שמעבר לפשט של העניין הזה של השפע העצום של ארץ ישראל, יש כאן עומק נוסף. הדבש והחלב, זה שני דברים חריגים מאוד מבחינת ההלכה. בדרך כלל יש לנו כלל: "היוצא מן הטהור טהור, היוצא מן הטמא טמא". למשל, חלב של פרה מותר לשתות? כן. פרה זה בעל חיים טהור. מותר לאכול גם פרה. בטח יצא לכם פה ושם, אלא אם כן מישהו פה צמחוני. אבל מי שלא, אני מעריך שיצא לכם לאכול בשר בקר. וגם חלב של פרה. לא ביחד. אבל חלב של פרה, זה כשר. לעומת זאת, חלב של כלבה אסור לשתות. מכיוון שכלב זה בעל חיים טמא שאסור באכילה. גם החלב שיוצא מהכלבה אסור. וכך גם חלב של נאקה, שהיא נקבת הגמל, ועוד כל מיני חלבים. כל חלב שיוצא מבעל חיים שאיננו נחשב כשר, אז גם החלב שיוצא ממנו אסור באכילה. זה דוגמה ל"יוצא מן הטמא טמא, היוצא מן הטהור טהור".

אבל באופן מפתיע, דווקא החלב והדבש יוצאים מהטמא. גם חלב של פרה, נכון, זה יוצא מבעל חיים כשר. אבל ממה נוצר החלב? חז"ל אומרים, על פי סגנונם: "דם נחכר ונעשה חלב". עכשיו, זה לא בדיוק ככה, לא שהדם ממש אדם ישירות הופך לחלב. אבל כן, זה תהליך שקורה בגופה של הבהמה, שחלקיקים מתוך מחזור הדם מופרשים, ובתהליך שעובר הנוזל במהלך בתוך העטין של הבהמה. כך, להבדיל, גם בתוך גוף האישה, המניקה את בנה, אז חלקים מתוך מחזור הדם הופכים לחלב. ולכן, לכאורה, חלב היה אמור להיות אסור בשתייה, מכיוון שדם אסור בשתייה. אז אם החלב נוצר מתוך מחזור הדם, אז היוצא מהטמא טמא. כמו שאסור לשתות דם, לא של אדם ולא של בעל חיים. אסור לשתות דם. כי הדם הוא הנפש. "וכל דם לא תאכלו". אז אם כך, אמור להיות אסור גם לשתות חלב, וכמובן כל מוצרי החלב. והרי אנחנו יודעים שזה לא כך. אנחנו יודעים שעל פי ההלכה, מותר לשתות חלב.

איך יודעים שמותר לשתות חלב? מאיפה לומדים את זה? מה? "דבש וחלב תחת לשונך" זה לא נאמר בחמישה חומשי תורה. זה נאמר בהמשך התנ"ך. אנחנו תמיד לומדים את ההלכות דווקא מתוך תורת משה, מתוך חמישה חומשי תורה. אחד המקורות הבולטים לעניין הזה זה הפסוק ששלנו: "זבת חלב ודבש". אם חלב היה אסור באכילה, אז משה רבנו לא היה משבח את ארץ ישראל בכך שהיא זבת חלב. זה לא רק הפסוק הזה, יש פסוקים נוספים: "חכלילי עיניים מיין, ולבן שיניים מחלב". יש עוד פסוקים שלומדים מהם שמותר לשתות חלב. מה קורה עם הדבש? אבל באמת זה לא מובן מאליו. כי החלב נוצר מן הדם.

גם הדבש, לכאורה, ממה דבורה? ולכן, היות והדבורה היא בעל חיים, היא שרץ טמא שאסור באכילה, לכאורה גם הדבש שיוצא ממנה, גם הוא אמור להיות אסור באכילה. ובפועל דבש מותר באכילה. ולא זו בלבד, אלא יש תכונה מדהימה מבחינה הלכתית לדבש. יש, אומנם היום זה לא קורה, כי היום מכינים את הדבש ומסננים אותו בצורה תעשייתית מאוד מדוקדקת. אבל בעבר, לא כל כך מזמן, כשהיו בצורה פשוטה רודים דבש בידיים לפני המהפכה התעשייתית, אז כמעט תמיד היו בתוך הדבש גם חלקיקים קטנים, מחילה, של רגליים של דבורים. ודבורה זה בעל חיים טרף. אסור לאכול אותו. אז איך היו אוכלים דבש? הרי ואי אפשר היה לסנן את זה. לא הייתה עוד את הטכנולוגיה לסנן את הדבש. והיה לפעמים חלקיקים של הרגליים והכנפיים של הדבורים שהיו נדבקות לדבש ואי אפשר היה להפריד. והיו אוכלים את זה ככה וזה היה נחשב כשר.

פעם אחת באו לאיבן עזרא, רבי אברהם איבן עזרא, אחד מגדולי ישראל, בדור הזהב בספרד. באו ושאלו אותו: האם מותר לאכול דבש? הרי בתוך הדבש יש את אותם רגליים קטנטנות, כנפיים לפעמים, שנדבקו לדבש. האיבן עזרא ענה להם במשפט מאוד מיוחד: "פרשנו רעבתן שבדבש נתבאר ונשרף". קודם כל, פשט המשפט, הוא אומר להם זה מותר. למה? כי הרעבתן שבדבש, כאילו הדבורה שהיא רעבתנית, שהיא אוכלת מהדבש, נתבאר ונשרף. כלומר, כאילו איננו. אף על פי שיש חלקיקים ואתה יכול לראות אותם, אף על כן זה כאילו לא קיים. זה בטל בדבש, והדבש טהור ומותר באכילה, למרות שיש בו חלקיקים של דבורה שהיא אסורה באכילה. זה קודם כל פירוש המשפט.

אבל הוא אמר את זה בלשון מיוחדת מאוד: "פרשנו רעבתן שבדבש נתבאר ונשרף". למה הוא קורא לדבורה רעבתן? ולמה לא להגיד בצורה פשוטה? מותר. נשים לב שהמשפט הזה הוא משפט מיוחד מאוד מבחינת השפה העברית. קודם כל, הוא פלינדרום. מה הכוונה פלינדרום? פלינדרום זה משפט או מילה שאפשר לקרוא אותו גם מההתחלה לסוף וגם מהסוף להתחלה. למשל, המילה "שמש". נכון, אפשר לקרוא אותה גם מההתחלה לסוף, גם מהסוף להתחלה, זה ברור. למשל, השם "ישי". אבא של דוד המלך קראו לו ישי, גם כן אפשר לקרוא את זה. זה קל. מילים של נכון, גם המילה "ונתנו". "ונתנו איש כופר נפשו". "ונתנו", זה כבר חמש אותיות, גם כן אפשר לקרוא מהסוף להתחלה. אבל, זה משפט מיוחד במינו של חמש מילים, כל אחת בת חמש אותיות, שאפשר לקרוא אותו מהסוף להתחלה. "פרשנו" - זה מהסוף להתחלה "ונשרף". "רעבתן" - "נתבאר". ו"שבדבש" זו מילה שאפשר לקרוא אותה מהסוף להתחלה. אז בעצם "פרשנו רעבתן שבדבש נתבאר ונשרף", אותם אותיות. אתה קורא את זה מהסוף להתחלה, זה אותו דבר.

אבל זה לא רק פלינדרום. זה הרבה יותר מורכב מזה. אם תיקחו את המילה "פרשנו", אז היא גם ראשי תיבות של כל המילים האלה: "פרשנו", "רעבתן", "שבדבש", "נתבאר" ו"נשרף". ראשי תיבות פרשנו. האות השנייה בכל מילה, אם ניקח את האות השנייה בכל מילה, יצא לנו "רעבתן". "פרשנו" האות השנייה זה ר', "רעבתן" ע', "שבדבש" האות השנייה ב'. ככה זה יוצא. בקיצור. וככה גם האות השלישית, הרביעית והחמישית. כל האותיות זה בעצם מין, פעם שהיינו ילדים היו קוראים לזה ריבוע קסם. שאפשר לקרוא את זה גם מההתחלה לסוף, גם מהסוף להתחלה, גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה. מה שהאיבן עזרא היה גם משורר וגם הפליא לעשות בלשון העברית.

על כל פנים, זה סתם איזשהו קוריוז. העיקר הוא שיש פה באמת איזושהי הלכה מאוד תמוהה. שכן, שתי קושיות יש פה. גם העניין שלכאורה אמור להיות שהיוצא מן הטמא טמא. וכאן גם החלב שיוצא מן הדם וגם הדבש שיוצא מן הדבורה מותר באכילה. אבל לא זו בלבד, אלא שגם אפילו החלקיקים שבדבש גם הם הותרו באכילה.

לומד מכך הרב צבי יהודה הכהן קוק, והוא אומר: בדיוק זו הסיבה שהביאו את השבח המיוחד הזה על ארץ ישראל: "ארץ זבת חלב ודבש". מדוע? מכיוון שארץ ישראל יש לה את הכוח המיוחד, את הסגולה הרוחנית המיוחדת, להפוך גם דבר שבדרך כלל איננו קדוש, להפוך אותו לקדוש. בדרך כלל, אנחנו שואלים את עצמנו איפה נמצאת הקדושה? קדושה? בארון הקודש, ספר תורה, תפילין, מזוזה. אלה דברים שהם תשמישי קדושה. אנחנו הורגלים שהקדושה נמצאת בתורה, במצוות, בבית הכנסת. ויש את החיים הטבעיים. אדם הולך לעבודה, זה קדוש? סך הכל הולך לעבודה, הולך להתפרנס. אחד מוכר בחנות, אחד מהנדס, אחד כל אחד מה שהוא עושה. אז זה קדוש? זה סתם עבודה. זה חיים טבעיים. אדם הולך לאכול, אדם קונה בית. כל הדברים האלה מול הקודש. מה ההפך מקודש? חול. חולין. זה חיי חולין. חולין זה לא דבר שלילי. לא אמרנו שזה דבר שלילי. אבל זה לכאורה לא קדוש.

לעומת זאת, בארץ ישראל יש אפשרות להפוך גם את חיי החולין לקודש. מכיוון, קודם כל, בצורה פשוטה, אדם קונה בית בארץ ישראל. מה, זה לא מצווה? זה מצווה: "וירשתם אותה וישבתם בה". אז אדם שגר בארץ ישראל וקונה בית בארץ ישראל, אפילו שוכר בית, אבל יותר קונה בית בארץ ישראל, זאת מצווה. הוא קיים מצווה. אדם הולך לעבודה, זה גם כן בארץ ישראל זוהי גם מצווה. זה גם יישוב ארץ ישראל. האם אפשר לקיים את ארץ ישראל בלי חשמלאים, בלי נהגי מוניות, בלי אנשי מזגנים, בלי מהנדסים, בלי רופאים, בלי טבחים, בלי אי אפשר. גם בלי כדורגלנים אי אפשר. צריך את כל תחומי החיים כדי שיהיו חיים עשירים בארץ ישראל. ומתוך העושר של כל מגוון המקצועות, על ידי זה בסופו של דבר מיישבים את ארץ ישראל.

ואם כך, הסגולה המיוחדת והמעלה המיוחדת של ארץ ישראל זה שגם את חיי החולין אפשר להפוך לקדושה. אפשר להפוך לקודש. גם שאדם הולך לפרנסתו, זה גם ערך רוחני. בוודאי שאדם בונה זוגיות עם אשתו, אז מה אומרת הגמרא? "זכו, שכינה ביניהם". וגם כל תחומי החיים, גם אלה שקשורים לתרבות ולעדן את הנפש, ולתת מידע לאנשים. עכשיו, כמובן, לא כל דבר הוא קדוש. יש גם דברים, גם בארץ ישראל, יש דברים שהם פסולים, דברים שהם אסורים, דברים שגם אם הם לא אסורים אבל הם בזבוז זמן או שהם משחיתים את הנפש או מרדדים את הנפש. אבל באופן כללי, כל תחום בחיים אפשר, במיוחד בארץ ישראל, אפשר למצוא את הקודש שנמצא בכל דבר ודבר בעולם. הרי כל דבר בעולם, גם דברים חומריים שיש בעולם, הקדוש ברוך הוא הוא זה שברא אותם.

ולכן, כמו שאומר הפסוק: "כל פעל השם למענהו". כל דבר שהקדוש ברוך הוא ברא, יש לו איזושהי מטרה. ובארץ ישראל יש חיבור של הגוף והנשמה, של הקודש והחול. ואפשר לקדש גם את דברי החולין. הדבר הזה בא לידי ביטוי בחלב ובדבש, שזה הישג יוצא דופן, שגם דברים שהם באים מהטמא, אבל הם מותרים באכילה. כי הדבר החומרי הופך להיות חיובי. כך גם בארץ ישראל. כשאנחנו היום מתבוננים על קדושה, אז אנחנו רואים בעינינו שקדושה נמצאת לא רק בבית הכנסת. קדושה נמצאת לא רק בספר התורה. אחד המקומות שבהם הקדושה הכי בולטת זה דווקא בשדה הקרב ובמלחמה.

יש פה בחולון, למשל, יש בית כנסת שנקרא בית כנסת "קדושי צה"ל". בוודאי. חללי צה"ל, חיילי צה"ל שנפלו במלחמתם או בעת שירותם, הם קדושים. זוהי קדושה. מדוע? כי הם נלחמו למען הגנה על מדינת ישראל ועל ארץ ישראל ועל עם ישראל. ולכן, גם דבר, זה ביטוי לעניין הזה, שהקדושה אין מקומה רק בתוך בית הכנסת או רק בתוך ספר התורה. כאשר אדם פועל על פי מצפונו, על פי ערכיו, על פי המסורת היהודית, כל דבר שהוא פועל לטובת עם ישראל בארץ ישראל, זה כבר דבר שהוא קשור אל הקדושה. וזה בא לידי ביטוי בעניין הזה של "זבת חלב ודבש", שגם החלב והדבש שהם, כביכול, באים מהטמא, הופכים להיות טהורים ומשובחים.

נסים בסיפור, אפשר פה. תודה.

נסים בסיפור, יש לנו כמה דקות לפני תפילת ערבית, לברכות. בסדר, אבי. בסדר. אז יש לנו עוד סיפור, ואז נסיים, וניתן כמה דקות לברכות לעילוי נשמה.

אבא של הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לפני יותר ממאה שנה, לפני מלחמת העולם הראשונה, כן, מלחמת העולם הראשונה התחילה ב-1914, אנחנו כבר 110 שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, אז זה משהו שקרה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. יצא הרב קוק האבא, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוא היה רב אז של יפו והמושבות. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא הפך להיות רב ראשי לארץ ישראל. אבל לפני זה הוא היה רב של יפו והמושבות. תל אביב רק התחילה. היה הרב קוק היה גר בנווה צדק פה בדרום תל אביב. והוא היה רב של יפו וכל המושבות. לא היה רב לכל מושבה, אבל הוא היה בעצם רב מגדרה, שהייתה המושבה הכי דרומית, ועד אפילו המושבות בצפון. היה אפילו קיבוצים שלא היה להם רב, אז הם גם היו תחת אחריותו. עד יסוד המעלה בגליל וצפון הגליל.

אז הוא ראה לנכון לעשות מסע. הוא קרא לזה "מסע המושבות". הלכו כמה רבנים, והוא אסף כל פעם, עשה את זה כמה פעמים, כל פעם הוא הביא כמה וכמה רבנים. והוא, הרב קוק, היה מאוד מאוד תומך בציונות ובהתיישבות. אבל הוא בכוונה לקח גם רבנים שלא תמיד אחי, זה היה הכוס התה שלהם, במטרה לבוא ולחבר בין הרבנים העוסקים בקודש, לבין המתיישבים העוסקים בקודש של יישוב ארץ ישראל. אז היה לו שתי מטרות. מטרה אחת הייתה לקרב את הרבנים אל רעיון הציונות וההתיישבות. מטרה שנייה הייתה לקרב את המתיישבים אל ערכי היהדות. בכל מקום הוא בא וניסה לדבר ולשכנע, לשמור יותר על הכשרות, לשמור על השבת. על הכשרות, בכשרות הוא הצליח בגדול לשכנע את הרבה מאוד יישובים להתחיל לשמור כשרות, מכיוון שבסוף הם היו יישובים חקלאיים ורצו למכור את התוצרת שלהם ליישוב היהודי שהיה אז בארץ. והם בסוף אז התחיל כל הנושא של מערכת הכשרות. אז בעצם הם רצו שיהיה להם תעודת כשרות כדי שאנשים, גם דתיים, יוכלו, ואז היו הרבה מאוד דתיים בארץ, שיוכלו לקנות את התוצרת. ולכן, אז זה היה נושא רחב.

באחד המקומות, במושבה פוריה. מניח שמכירים את פוריה, עד היום יש שם מושבה, דרומית לכנרת. אז בתוך כדי המסע, הגיע הרב קוק יחד עם עוד רבנים, הגיע למושבה פוריה. גם למושבה כנרת, אבל גם למושבה פוריה עוד לפני כן. ושם, הרב קוק ניסה לשכנע אותם להתחבר. בואו, תתחברו לשורשים. זה בסוף גם שורשים שלכם. תשמרו מסורת. לא אומר לכם עכשיו לחזור בתשובה שלמה, להפוך אבל תתחברו למשהו בסיסי. שיהיה בית כנסת במקום, שיהיה כשרות במקום. ניסה לדבר איתם. הם לא היו מוכנים לשמוע בשום פנים ואופן.

ואז בדיוק תוך כדי שהם בהתכנסות כזאת של הרבנים עם כל תושבי המושבה, הגיעו שומרים שחזרו מהשדות. היה החלפת משמרות. הרי כל הזמן היה פרעות של הערבים, גם בשדות, גם בעדרים וכדומה. אז הגיעו, החליפו השומרים, והגיעו שלושה שומרים מהשטח. הרב קוק פנה לאחד השומרים, אמר לו: אתה מוכן לבוא איתי רגע הצידה? הלכו הרב קוק והשומר הצידה, והרב קוק ביקש ממנו: בוא נחליף רגע את הבגדים. הרב קוק היה לבוש ספודיק כזה כמו של חסידים, אה, חזיתניא, זנב שועל הזה, אבל גדול. מה? כמו שטריימל, כן. והיה לו כזה פרק, חלוק ארוך, רבני. ו, כן, שטריימל. וה, השומר כמובן היה לבוש בבגדי שמירה. זה לא היה אז מדי צה"ל. עוד לא היה צה"ל. אבל, כן, לפני מלחמת העולם הראשונה. אבל היה לבוש בבגדי שומר. והם החליפו את הבגדים. חוזר הרב לאולם הראשי עם כולם, חוזר בבגדי השומר. חוזר השומר בבגדי רב חרדי. הרב קוק לא היה חרדי, אבל היה לבוש כחרדי.

ואומר להם הרב קוק: תראו, אני לובש את הבגדים שלכם כי אני רואה ערך בהתיישבות, בשמירה, במפעל הציוני. אני רואה בזה ערך עצום. אני מתחבר לערכים שלכם. בואו גם אתם תתחברו לערכים שאני מביא אותם, כי זה גם בסוף ערכים שלכם. זה המסורת שלכם. זה העם שלכם.

הדבר הזה, המעשה הזה של החלפת הבגדים, שבר את הקרח וגרם להתקרבות מאוד מאוד גדולה, וכמובן לצחוק גדול, ופרצו כולם בריקוד ושירה והיה הדבר לטובה ולברכה. נאמר קדיש על ישראל ונעבור לברכות לעילוי נשמה. רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.