פרשת דברים – מזרח תיכון חדש

מפת האזור החדשה

בפרשת דברים, משה רבנו פותח את נאומו הגדול בתיאור מפתיע של המזרח התיכון שעם ישראל עומד להיכנס אליו. זה לא המזרח התיכון שאנחנו מכירים מהיסטוריה מאוחרת יותר, אלא מזרח תיכון שעבר מהפכה גדולה, שינוי יסודי שהתרחש בימי אברהם אבינו.

משה מציין בפירוט איזה ארצות אסור לעם ישראל לכבוש: "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר". וכך גם לגבי מואב ועמון – "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה".

הדבר מעניין: נראה כאילו מדורי דורות השכנים שלנו יושבים באדמותיהם. אבל התורה חושפת לנו תמונה אחרת לגמרי.

הגילוי המפתיע – מי היה כאן לפני כן?

התורה מגלה לנו שכל האזור הזה עבר מהפכה דמוגרפית עצומה. לפני שבני עשיו התיישבו בהר שעיר, שם ישבו החורים – ענקים שכל מי שראה אותם רץ להתחבא בחור מפחד. לפני שבני מואב התיישבו בארצם, שם גרו האמים – ענקים שהפיצו אימה וחרדה בכל הרואה אותם. ולפני שבני עמון קיבלו את ארצם, שם חיו הזמזומים – ענקים כה גבוהים שקולו של אדם רגיל נשמע להם כמו זמזום של יתוש.

מה קרה לכל הגברים האלה? איך נעלמו מהמפה? התשובה טמונה במלחמת העולם הראשונה של ההיסטוריה – מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה בימי אברהם אבינו.

מלחמת העולם הראשונה של ההיסטוריה

המלחמה הזאת לא הייתה סתם מלחמה מקומית. מצד אחד עמדו חמש ערים קטנות אבל עשירות באזור ים המלח – סדום, עמורה, אדמה, צבועים וצוער. מצד שני עמדו ארבע מעצמות: כדורלעומר מלך עילם (פרס), אמרפל מלך שנער (בבל), תדעל מלך גויים (קואליציה של עמים) ואריוך מלך אלסר (אשור).

זה דומה למה שאנחנו רואים היום במלחמות על משאבי נפט – מעצמות גדולות מתאגדות כדי לכבוש מקומות קטנים אבל עשירים. חמש הערים של סדום מרדו בכדורלעומר אחרי 12 שנה של תשלום מיסים. אבל איך הן העזו למרוד במעצמה כל כך גדולה?

התשובה פשוטה: הן השכירו שמירה. מי היו השומרים? כל הענקים באזור – הרפאים, האמים, הזמזומים, החורים. זה היה כמו חברת אבטחה של ענקים שאמורה הייתה להגן על הערים העשירות מפני המעצמות.

המהלך האלוקי הגדול

אבל כדורלעומר לא בא רק לכבוש את חמש הערים. בדרכו הוא עשה משהו מפתיע: "ויכו את רפאים באשטרות קרניים ואת הזוזים בהם ואת האמים בשווה קריתיים ואת החורי בהררם שעיר".

הוא עשה סיבוב שיטתי ונקה את כל האזור מהענקים. זה לא היה מקרה – זה היה מהלך אלוקי מתוכנן. הקדוש ברוך הוא השתמש בכדורלעומר כדי לפנות מהאזור את כל הכוחות הפראיים, הלא-טבעיים, כדי להכין את הקרקע לבואם של צאצאי אברהם.

החכמה האלוקית בבחירת השכנים

למה הקדוש ברוך הוא בחר דווקא בעשיו, מואב ועמון להיות שכנינו? זה לא היה מקרה. עשיו הוא אח של יעקב, מואב ועמון הם צאצאי לוט שהיה כמו בן לאברהם לפני שנולדו לו ילדים.

אומנם הם לא היו שכנים נוחים. הם תמיד התנגדו לנו, תקפו אותנו וניסו להחטיא אותנו. אבל הקדוש ברוך הוא לא שם אותנו ליד פראי אדם ורפאים. הוא בחר באומות שמצד אחד יהוו עבורנו אתגר ומבחן, אבל מצד שני – אומות שאנחנו יכולים להתמודד איתם.

כמו שאומרים חכמינו שהקדוש ברוך הוא לא מביא על אדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו, כך גם לגבי עם ישראל – הוא לא שם אותנו מול אתגרים בלתי אפשריים, אלא מול אתגרים שמטרתם לחזק ולזכך אותנו.

המסר המרכזי – ריבונות אלוקית על הארץ

אבל העיקר הוא המסר שחוזר שוב ושוב בפרשה: "כי לבני עשיו נתתי את הר שעיר ירושה", "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". התורה מדגישה שוב ושוב שהקדוש ברוך הוא הוא זה שמחלק את הארצות לעמים.

זה מזכיר לנו את רש"י הראשון על התורה: למה התורה מתחילה בבריאת העולם ולא במצוות? כדי שנדע ש"כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". אם יאמרו לנו שאנחנו ליסטים שכבשנו ארצות שבעה גויים, נגיד להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו.

האחריות הכבדה

משה מדגיש את הנקודה הזאת לא רק כדי שנדע מה לא לכבוש, אלא כדי שנבין את כובד האחריות שלנו. אם ארץ ישראל לא שייכת לנו בגלל כיבוש, לא בגלל סבל היסטורי, לא בגלל זכויות טבעיות – אלא כי הקדוש ברוך הוא נתן אותה לנו – אז יש לנו אחריות עצומה.

אנחנו לא סתם מקבלים חתיכת אדמה. אנחנו מקבלים מקום קדוש, מקום של השראת שכינה, מקום שיש לו תפקיד רוחני בעולם. וכמו שהקדוש ברוך הוא חילק לכל עם את המקום המתאים לו, כך גם לנו יש תפקיד מיוחד במקום המיוחד הזה.

לימוד לדורות

הסיפור הזה מלמד אותנו כמה דברים חשובים:

ראשית, ההיסטוריה לא מתנהלת בדרך של מקרה. יש יד מנהיגה שמובילה את התהליכים ההיסטוריים הגדולים. מה שנראה לנו כמו מלחמות אקראיות או שינויים פוליטיים, הם חלק ממהלך אלוקי גדול יותר.

שנית, אנחנו צריכים לכבד את זכויותיהם של עמים אחרים למקומות שהקדוש ברוך הוא הקצה להם. לא הכל מותר, לא הכל שלנו, יש גבולות ויש כללים.

שלישית, וזה הכי חשוב – הזכות שלנו על ארץ ישראל מחייבת אותנו באחריות רוחנית עצומה. אנחנו לא מחזיקים בארץ רק בשביל עצמנו, אלא בשביל התפקיד הרוחני שיש לנו בעולם.

המשימה שלפנינו

כשאנחנו מסתכלים על המפה של המזרח התיכון היום, אנחנו יכולים לראות שעדיין יש הרבה כוחות פראיים, כוחות של חמס ואלימות. אבל אנחנו יודעים שכמו שהקדוש ברוך הוא הכשיר את האזור לפני אלפי שנים לבואם של צאצאי אברהם, כך גם היום הוא מוביל את ההיסטוריה לעבר התיקון הגדול.

המשימה שלנו היא לא לשכוח את האחריות הכבדה שמוטלת עלינו. לא להיות רק עוד מדינה רגילה במזרח התיכון, אלא להיות האור לגויים שאמורים להיות. להראות לעולם איך עם שחוזר לארצו אחרי אלפיים שנה יכול לחיות בה בקדושה ובטהרה.

כמו שמשה אמר לעם ישראל לפני הכניסה לארץ – תזכרו מי נתן לכם את הארץ הזאת ובאיזו מטרה. זה המסר שגם אנחנו צריכים לזכור היום.


לזכר ולעילוי נשמת כל אלה שנפטרו למען הארץ הקדושה הזאת, ולזכות שנוכל למלא את התפקיד הרוחני שהוטל עלינו כעם ישראל בארץ ישראל.

תמלול השיעור

דברי התורה יהיו לעילוי נשמת המנוח יוסף בן בתיה. והיום יום הילולת שנתו וגם לעילוי נשמת מתפלל בית הכנסת יוסף בן דוב ופרידה. שהיום הזכרת ה-30 לפטירתו. היום בערב, כלומר היום מחר, זה העליה לבית עלמין. מחר זו, זה יום ה-30. היום בערב עושים את האזכרה.

בפרשת דברים, בתחילה של הנאום הגדול של משה רבנו, הוא מקדיש הרבה זמן לתיאור המזרח התיכון החדש. לא מדובר פה על החזון של שמעון פרס, אלא באמת על משהו שקרה, השתנה בכל המזרח התיכון, בזמנם, וזה היה לחלוטין מזרח תיכון חדש.

משה מתאר שעם ישראל מתקרב לארץ ישראל, והשם אומר להם שיש להם ארצות שאסור להם לבוא ולכבוש אותם. ארץ ישראל אין בעיה. שלכם, ארץ כנען, שבעת עמי כנען, תבוא ותכבשו. אבל יש אזורים אחרים שאסור לכם לבוא ולכבוש. למשל, עם ישראל מגיע לגבול בני עשיו. מזהיר אותם משה רבנו על פי השם: "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל". למה? "כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר". זה נראה כאילו דורי דורות עשיו כבר פה, זו הירושה שלו, אל תיגעו.

אבל בהמשך, למשל, אנחנו מוצאים אחרי שעם ישראל עובר את ארץ אדום, הוא מתקרב לארץ מואב. וגם שם אומר הקדוש ברוך הוא: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה". למה? "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה".

אז שוב, זה נראה כאילו, זו הירושה של לוט, אל תיגעו. כן, את מואב ועמון, הם מצאצאי לוט. אז זה לא שלכם, אל תכבשו.

עכשיו, האם באמת זה מדורי דורות שייך לבני מואב ובני עמון? לא. התורה מתארת: "האימים לפנים ישבו בה, עם גדול ורב, ורם כענקים. רפאים יחשבו אף הם כענקים". והמואבים יקראו להם אימים. כלומר, מתברר שזה יחסית חדש שזו ארץ מואב.

כי הרי לפנים, מי שישב בה, זה האימים. האימים היו כנראה ענקים, עם גדול ורב, ורם כענקים. ולכן קוראים להם "אימים" מלשון אימה. אימה ופחד היה מתמלא כל מי שהיה מביט בהם. אבל הנה, בני מואב ירשו אותם וישבו תחתם.

זה לא רק המואבים, אלא לאחר מכן כתוב לנו גם לגבי בני עמון. וגם לגבי בני שעיר, בני עשיו, שלפני רגע תיארנו אותם. התורה חוזרת ומתארת: "ובשעיר ישבו החורים לפנים".

היה שם החורי, בני החורי יושב בארץ, וגם את החורים האלו, בני עשיו ירשום והשמידו מפניהם וישבו תחתם.

מי זה החורים? כאן התורה לא מתארת שהם היו ענקים, אבל רש"י אומר: חד וחד, כנראה גם הם היו ענקים. ולמה הם נקראים חורים? כי כל מי שרואה אותם הולך להתחבא באיזה חור, כדי לא להתמודד איתם. זה פחד.

ולאחר מכן, מופיע שגם בני עמון: "לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה". כל המקומות הללו אסור לנו לרשת אותם, כי הם ניתנו לירושה לבני עמון, בני מואב ובני עשיו.

אבל כל המקומות האלו, בעבר ישבו בהם, גם בני עמון – הם ישבו בארצם ישבו הזמזומים. רש"י מסביר למה נקראו – זה גם ענקים. למה נקראו זמזומים? כי הם בכזה גובה, שכשאתה מדבר זה נשמע לו כמו איזה זמזום של איזה יתוש. מזכיר לנו את מה שאמרו המרגלים: "ואנחנו בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם."

מתברר שכל האזור הזה היה מיושב בענקים, בפראי אדם, רפאים. רפאים זה גם כן לשון של ענקים. ואימים וזמזומים ובני החורי – כל מיני אנשים לא אנושיים, לא טבעיים. וזה היה לא בעבר הכל כך רחוק.

זה קצת מזכיר לי, כשאני הייתי ילד, אז ידעתי שמדינת ישראל יחסית חדשה, כמה עשרות שנים. אבל היה ברור לי שהמדינות מסביבנו, מה, בטח מעולם היו פה. מצרים, ירדן, סוריה, לבנון – נראה לי, טוב, בטח זה היה מאז ומעולם. רק מדינת ישראל חדשה. לא, אלו מדינות שנוצרו לא הרבה שנים לפנינו.

אז גם כאן מתברר שהיה איזה סדר עולמי חדש שקרה לא כל כך מזמן. כי התורה מתארת: "לפנים ישבו פה כל הענקים האלו". ולאחרונה נתתי לירושה לבני עשיו, בני מואב, בני עמון וכולי.

מתי זה קרה? איך זה קרה? איפה זה התרחש? אה, אז התשובה היא אצל אברהם. התשובה היא שזה קרה, מתי כל הענקים האלה פונו מהשטח? במלחמת העולם הראשונה. מה היא מלחמת העולם הראשונה? כן, לא ב-1914, אלא במלחמת ארבעת המלכים כנגד החמישה.

ששם כתוב, הרי יש לנו – זה נראה לנו ארבעה מלכים נגד חמישה. זה לא באמת הגדרה מדויקת של המצב. מכיוון שחמשת המלכים של החמישה, זה חמש ערים קטנות בים המלח. סדום, עמורה, אדמה, צבועים וצוער. כולם – זה חמש ערים לא גדולות, עשירות מאוד, אבל לא גדולות, שהיו באזור ים המלח, שאז היה "כגן השם כארץ מצרים", בואך צוער, כל האזור הזה, כיכר הירדן, כי כולם משקה.

ולעומת זאת, ארבעת המלכים שתוקפים אותם, זה ארבע מעצמות. זה כדורלעומר מלך עילם, ואמרפל מלך שנער (שנער זו בבל, עילם זו פרס), ותידעל מלך גויים (שזה כמה עמים, גויים הכוונה היא כמה עמים שנאספו יחד), ואריוך מלך אלסר (אלסר זה אזור שאחר כך היה אשור).

אז זה ארבע מעצמות, כלומר בבל, פרס ואשור. אנחנו מכירים את המעצמות האלה. כל אחת מהן בתורה הייתה מעצמה, מעצמה עולמית. תידעל מלך גויים, שוב, זה אולי לא איזה מעצמה מאוד מאוד גדולה, אבל זה כן קואופרציה של כמה מדינות שהתאספו ביחד. אז זה ארבע מעצמות לעומת חמש ערים קטנות.

אבל חמש הערים הקטנות האלה היו מאוד עשירות. אז כמו שאנחנו מכירים שמפת האינטרסים פוגשת את הכסף, אז מהר מאוד המעצמות, כמו שהיה מלחמת המפרץ, על מה? על כווית. כווית מדינה קטנה, אבל עשירה בנפט, ממילא עשירה בכסף. אז פתאום אתה רואה את עיראק מצד אחד, סעודיה וארצות הברית, ובכלל איזשהו ברית של מעצמות מדינות מצד אחר. כולם מתאגדים להילחם למען הכסף.

אז להבדיל או לא להבדיל, סדום הייתה, כל האזור של סדום, חמש ערים שסביבת סדום, היו מאוד עשירות. וכתוב: "13 שנה עבדו" – סליחה, "12 שנה עבדו את גדורלעומר, ו-13 שנה מרדו". "וב-14 שנה בא גדורלעומר והמלכים אשר איתו."

בשנה ה-14 למרד, אז גדורלעומר מגיע ובא לתקוף את כל האזור של סדום.

עכשיו, הדבר המיוחד הוא, באמת מה חשבו לעצמם אותן חמש ערים קטנות? מה הם יעשו כשיבוא גדורלעומר? הרי זה עניין של זמן. הפסקנו לשלם את המיסים. הרי מתי הם התחילו לשלם מיסים? גדורלעומר, חז"ל אומרים זה נמרוד, הלך וכובש למסעותיו ואת כל האזור. הוא כנראה כבר היה פה בעבר. ואמר להם, אוקיי, או שאתם משלמים לי מיסים או שאני עושה פה מזרח תיכון חדש, והם החליטו לשלם לו מיסים. 12 שנה עבדו אותו. אחר כך מרדו. מה חשבו? שהוא לא יבוא לגבות את המיסים? הם ידעו שהוא יבוא. הם העדיפו לשלם פחות כסף למישהו אחר שיגן עליהם. מי יגן עליהם? כל הענקים באזור. איך אני יודע? כי כתוב שגדורלעומר – במקרה הזה זה לא בדיוק פרוטקשן, פרוטקשן זה כינוי גנאי שמשלמים למישהו כדי שהוא לא יתקוף אותך. פה הם שילמו כמו שכרי חרב, כמו פלוגה של שכרי חרב. הם מעדיפים לשלם לענקים כדי שיגנו עליהם מפני המעצמות. איך אני יודע את זה?

כי כתוב כך, כאשר גדורלעומר, גדורלעומר מגיע כתוב כך: "וב-14 שנה בא גדורלעומר והמלכים אשר איתו. ויכו את רפאים באשטרות קרניים, ואת הזוזים בהם, ואת האימים בשווה קריתיים". רגע, לא הבנתי, מי מרד בך? מרדו בך חמש ערים קטנות. תבוא, תכה את החמש ערים האלה ונסגר הסיפור. לא. בדרך גדורלעומר מוצא לנכון לבוא ולהכות את הרפאים (זה אותם ענקים), ואת האימים, ואת הזוזים, ואת החורי בהררם שעיר. כל זה קורה בדור הזה של אברהם אבינו. בני החורי, הענקים שבגללם כולם היו נכנסים לחורים. אז הם בהר שעיר, גדורלעומר מכה אותם, וממילא אחר כך מגיעים לשם בני עשיו (כמובן לא באותו דור, כי באותו דור עשיו עוד לא נולד, זה אברהם אבינו הדור הזה, עשיו הוא נכד). אבל שם בדור הזה של אברהם, גדורלעומר בא ומפזר משם, מכה את כל הענקים. אז הוא מכה את הרפאים, ואת הזוזים, ואת האימים, ואת החורי.

"וישובו ויבואו אלן משפט יקדש, ויכו את כל שדה העמלקי, וגם את האמורי היושב בחצצון תמר."

נשים לב שהם עושים פה איזה סיבוב. גם כתוב: "וישובו ויבואו אלן משפט יקדש". כלומר, גדורלעומר בא מהצפון. הוא בא מבבל. בבל זה בעיקרון במזרח. אבל היה את הסהר הפורה, כל האזור של המדבריות של עיראק ושל ירדן, זה בלתי עביר לחלוטין בימי קדם. לכן היו תמיד הולכים דרך הסהר הפורה. בעצם, אם הולכים מכיוון איראן ועיראק, הולכים דרך הצפון, דרך אשור, דרך טורקיה, ולבסוף יורדים מכיוון סוריה ולבנון. אז הוא בא מהצפון, וכובש את כל הענקים באזור, עד הר שעיר. הר שעיר זה דרומית לים המלח. הוא כבר בעצם עבר את חמש הערים שאיתם הוא בא להילחם.

אבל זה ברור, כי כל הענקים באזור, הם אלה – אותן מדינות, אותם ערים עשירות שהיו באזור סדום וים המלח – הם לא טיפשים. כאשר מורדים במעצמה אחת, הם בונים על מישהו שיגן עליהם. זה דומה מאוד למה שקרה בזמן החורבן. ירמיהו גם כן מתריע על הדבר הזה. מלכי יהודה מרדו בבבל. איך יהודה הייתה ממלכה קטנה? איך היא הרשתה לעצמה למרוד במעצמה כל כך גדולה כמו בבל?

התשובה פשוטה והיא כתובה במפורש בספר, בספר ירמיהו. הם סמכו על מישהו אחר שיגן עליהם. על מי הם סמכו? על מצרים. הם בנו על זה, אנחנו נכרו ברית עם מצרים, ואז אם מלך בבל יבוא ויתנקם בנו, אז מצרים יגנו עלינו. הדבר הזה היה כבר בימי ישעיהו גם כן, שחזקיהו המלך בימי ישעיהו הנביא, גם כן סמך על מצרים.

וגם במקרה הזה, הרי סדום ועמורה סומכים על הענקים שבאזור, שהם יגנו עליהם.

שולח הקדוש ברוך הוא – הרי אנחנו מבינים שכל מלחמה שמתרחשת בעולם, זה הכל מעת השם. וזה מה שמופיע בפרשה שלנו: "כי אני" הקדוש ברוך הוא "נתתי לבני עשיו את הר שעיר ירושה". "אני נתתי לבני לוט את האזור הזה של עמון ומואב ירושה." מלחמות אני עשיתי, נכון? כמו שאנחנו אומרים גם בתפילה: "בעל מלחמות". הקדוש ברוך הוא הוא בעל המלחמה.

אז הקדוש ברוך הוא הוא זה ששולח את גדורלעומר לבוא לנקות את כל האזור מהענקים. ואז הוא כובש גם את סדום ועמורה. אברהם אבינו לוקח "ויחנק חניכה ולדי ביתו", בא נלחם איתם, מכה אותם, רודף אותם עד דן, עד חובה שמאל דמסק וכולי.

אבל למה הקדוש ברוך הוא? מה המהלך של הקדוש ברוך הוא בדבר הזה? בשביל מה הקדוש ברוך הוא יצר את כל זה? זה ממש מזרח תיכון חדש. שוב, זה לא קורה כרגע בספר דברים. זה פה מתואר משהו שקרה בעצם בימי אברהם אבינו. אבל בזמן אברהם אבינו פונו הענקים מהאזור, לקח עוד כמה זמן. כמובן, עשיו עוד לא נולד בימי אברהם אבינו. וגם בני לוט רק אז נולדו אחרי שהקדוש ברוך הוא עוד הורס את, משמיד את סדום ועמורה בימי אברהם אבינו, אחרי המלחמה הזאת. רק אז בנות לוט הראות מאביהן ונולדים מואב ובן עמי, שהם שני הבנים שמהם נולדו אחר כך בני עמון ומואב. אז אם כן, עד שהתיישבו שמה עמים של צאצאי עשיו ואדום ומואב, לקח עוד זמן.

אבל התהליך הזה זה תהליך היסטורי שהתחיל במלחמה הזאת אצל אברהם אבינו. אז שאלה אחת, מה המהלך שהקדוש ברוך הוא מוביל כאן? אנחנו מצווים: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור". לנסות להבין מה המהלכים שהקדוש ברוך הוא מוביל בהיסטוריה, בשנות דור ודור. במיוחד שמשה רבנו מתאר את המציאות הזאת: הנה אתם עומדים להיכנס לארץ, שימו לב. זה נתתי לבני מואב, זה נתתי לבני עשיו, זה נתתי ל- אז את זה לא תכבשו.

אז הקדוש ברוך הוא מוביל את הדברים. אז מה, מה הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות כאן? וגם למה משה טורח ומדגיש את זה לעם ישראל?

אז נראה לומר שקודם כל המהלך האלוקי, לא במקרה השכנים שלנו – לא שהם היו שכנים כל כך טובים – אבל לא במקרה השכנים שלנו מסביב, הם עשיו, שהוא בסך הכל אח עשיו ליעקב. עשיו ויעקב אחים. אז אומנם אנחנו בני ישראל, היום לערבים שגרים פה בארץ, אנחנו מכנים אותם לפעמים בני דודים. למה? כי הם בנים של ישמעאל. ישמעאל ויצחק גם כן אחים. טוב, אז הצאצאים של יצחק והצאצאים של ישמעאל אפשר לקרוא להם בני דודים. גם לעשיו ויעקב, לצאצאים שלהם אפשר לקרוא בני דודים. התורה אומרת: "אח עשיו ליעקב", כך אומר הנביא.

לגבי עמון ומואב, גם הם קרובי משפחה, אומנם קצת יותר רחוקים. אבל לוט בעיני אברהם היה כמו בן שלו. הרי בהתחלה לאברהם אבינו לא היו ילדים, לא את יצחק ולא את ישמעאל. רק לוט היה איתו. ואז אומר אברהם ללוט, ברגע שהוא מחליט להיפרד ממנו: "היפרד נא מעליי" כדי שלא תהיה מריבה ביניהם. אז הוא אומר לו: "אם השמאל וימינה, ואם מהימין והשמאילה." מסבירים המפרשים, אברהם בעצם מציע לו: בוא נחלק בינינו את הארץ. כי אברהם ידע שאין לו ילדים. אז תבחר, איזה חלק אתה רוצה? אבל אברהם ראה לגמרי את לוט בתור המשפחה היחידה שיש לו. אז מה שיש לי, למי אני אוריש? אני אוריש ללוט. הוא לא יודע עדיין שיוולד לו את יצחק, אפילו ישמעאל עוד לא נולד.

ולכן גם הבנים של לוט, עמון ומואב, שוב, זה סוג של משפחה שלנו. הקדוש ברוך הוא בכוונה מפנה, לקראת בואו של עם ישראל, מפנה מפה כוחות פראיים, כוחות של ענקים, שזה כוחות חומריים נטו. עמון, מואב ועשיו, שוב, זה לא שכנים כל כך טובים. אף פעם לא היה לנו כיף איתם, לא היה לנו נוח איתם. הם תמיד גם תקפו אותנו, גם ניסו להחטיא אותנו. בסדר, הקדוש ברוך הוא לא חוסך מאיתנו התמודדויות. אבל הוא בוחר איזה התמודדויות לשים אותנו. הקדוש ברוך הוא בכוונה שם אותנו ליד אנשים, ליד עמים, שמצד אחד נתמודד איתם. אבל כמו שאומרים שהקדוש ברוך הוא לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. אז גם את עם ישראל הקדוש ברוך הוא לא מעמיד סתם בניסיונות. סתם עכשיו לכו תילחמו בפראי אדם, רפאים, זוזים ואימים. היה גם ענקים, מי שם מספיק ענקים שעם ישראל גם היה צריך להתמודד איתם. אבל זה היה בקטנה. קשה קצת להגיד על ענקים שזה בקטנה, זה מאוד בגדולה. אבל יחסית לעמים שלמים של ענקים, אין מה להשוות. אז זה דבר ראשון מהלך אלוקי, שהקדוש ברוך הוא בוחר איזה עמים אנחנו נצטרך להתמודד איתם.

אבל דבר נוסף, הדגש חוזר כל הזמן בפרשה: "כי לבני לוט נתתי את אר ירושה", "כי לבני עשיו נתתי את הר שעיר ירושה". זה מזכיר לנו מאוד את רש"י הראשון על התורה. רש"י ממש בפסוק הראשון על התורה: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". אומר רש"י: "אמר רבי יצחק, למה פתח בבראשית? היה צריך לפתוח ב- 'חודש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? אומר רש"י: 'כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים'. הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו." כלומר, אומר רש"י, כל ספר בראשית מבריאת העולם בעצם ניתן לנו ספר בראשית ללמד אותנו את המשמעות של הדבר הזה. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הוא מניג את העולם. כל דבר ודבר שקורה בעולם, זה מעת השם. ולכן המשמעות הגדולה היא: "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". ארץ ישראל שייכת לנו לא בגלל שכבשנו אותה, לא בגלל שיקזנו עליה דם, לא בגלל שאסור לנו שואה ובגלל זה ברחנו לכאן ולכן מגיע לנו את ארץ ישראל. ארץ ישראל שייכת לנו כי הקדוש ברוך הוא נתן אותה לנו.

ומקום שהוא לא נתן לנו – "את זה נתתי להר שעיר", "את זה נתתי לבני מואב", "את זה נתתי לבני עמון". מקום שלא שייך לך, אל תכבש. וארץ ישראל – "כל המקום אשר תדרוך בו" – לכן נתתי "בתוך הארץ". אבל מקומות שזה לא שלכם, לא שלכם. זאת אומרת, האמירה פה היא שריבונו של עולם כאשר הוא נותן לנו את הארץ, זה לא סתם מתנה. מתנה? למה לא? כמה שיותר תעמיס. הנקודה פה היא תפקיד רוחני שיש לנו בארץ ישראל. מקום שהוא קדוש, מקום שיש בו השראת שכינה. זה המקום שאליו אנחנו צריכים להגיע. ארצות אחרות, חילק אותם הקדוש ברוך הוא לעמים אחרים. ולכן מדגיש משה את הדבר הזה, לא רק בשביל שתדעו מה לא לכבוש, שתבינו שאם את זה לא לכבוש כי את זה נתן השם להם, את ארץ ישראל בא אליה אנחנו נכנסים כ"אותה נתן השם לנו". תבינו את המשמעות ותבינו את ה, את כובד האחריות שיש לנו כאשר אנחנו נכנסים אל ארץ ישראל.

נאמר קדיש על ישראל ונעמוד לתפילת ערבית. רבי חנניה בן גשא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפי כך הגביר להם תורה ומצות שנאמר: "אדוני חפץ מעש צדקו הגדיל תורה ויאדיר."