בלוג

ערב טוב. ברוכים נווה ורבותיי. מדרש רבה על פרשת השבוע פותח בשאלה הלכתית שאני חושב שכולנו יודעים את התשובה אליה.

כל יהודי יודע את התשובה לשאלה הזאת. שאלה פשוטה. המדרש לא שואל את זה בשביל השאלה. זה מה שנקרא הרמה להנחתה. הוא שואל את השאלה בשביל שיגיד לו, אה, אתה רואה מה התשובה? עכשיו מתוך זה תלמד משהו. אומר המדרש כך:

הלכה: מי שהיה נרדף מן הגויים או מן הליסטים, מהו שיחלל את השבת? אדם שרודפים אחריו, הוא נמצא בסכנת חיים. רודפים אחריו גויים או ליסטים. מה זה ליסטים? שודדים, כן. זה לא סתם גנבים, גנבים לוקחים רכוש. שודדים זה אנשים שהרבה פעמים גם רוצחים את הבן אדם, לוקחים את רכושו. זה סכנת חיים.

מהו שיחלל את השבת? האם מותר לו לחלל את השבת על מנת לברוח? ברור, התשובה היא ברורה. באמת על זה לא שאלה קשה.

אומר המדרש: כך שנו רבותינו, מי שהיה נרדף מן הגויים או מן הליסטים, מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו. התשובה היא ברורה. נכון, נכון מאוד, חובה לחלל את השבת אם זה הכרחי בשביל להציל את נפשו. חובה עליו, חובה על אחרים.

עכשיו, מספר המדרש כך: אמרו רבותינו, מעשה שבאו לגדולי ציפורי כתבים רעים מן המלכות. גדולי ציפורי, האנשים החשובים, השרים, הנכבדים של ציפורי. גדולי הכוונה היא לגדולי הקהילה היהודית בציפורי. באו אליהם כתבים רעים מן המלכות, כלומר, כנראה כתבי אישום. לא סתם גזירות. גזירות זה על כל היהודים. פה זה היה כתבי אישום ספציפיים על אנשים מסוימים, על גדולי העיר, שבעצם הם הבינו שמאשימים אותם, כנראה, תכף נראה לפי ההמשך העניין, מאשימים אותם במרד נגד הרומאים, ועומדים להכניס אותם לכלא ולהוציא אותם להורג. זו המשמעות.

באו, הלכו ואמרו לרבי אלעזר בן פרטא. "רבי, כתבים רעים באו לנו מן המלכות. מה אתה אומר? נברח?" והיה מתיירא לומר להם, "ברחו". לא רצה להגיד להם לברוח. למה? לא בגלל שאסור לברוח בשבת. ודאי שמותר לברוח בשבת, ואדרבה, אומר הרמב"ם, כאשר יש צורך לחלל שבת בשביל פיקוח נפש, אז אין עושים מעשה זה אלא בגדולי ישראל וחכמיהם.

כלומר, לא יאמר הרב, "אני לא רוצה לחלל את השבת. נקח איזה יהודי שממילא איננו שומר שבת, הוא כבר יחלל את השבת בשביל הפיקוח נפש." לא ולא, בשום אופן. אדרבה, אומר הרמב"ם, על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, הם צריכים לבוא ולתת דוגמה לחלל את השבת בשביל הצלת נפשות. למה דווקא הם? כמה סיבות. קודם כל, אם הם יימנעו מזה, מה הם בעצם משדרים בהתנהגות הזאת? שזה בדיעבד, שזה לא ראוי כל כך לחלל את השבת.

מה שיקרה זה שמישהו אחר יראה את הדבר, וכתוצאה מזה, פעם הבאה הוא יהסס. הוא לא יהיה בטוח אם צריך ללכת לבית חולים, לא צריך ללכת לבית חולים. ליתר ביטחון הוא לא ילך. ובסוף, חלילה, אדם עלול למות מתוך החששות האלה. אנחנו יודעים שלא רק מצב של ודאי פיקוח נפש, אפילו ספק פיקוח נפש דוחה את השבת. אז לא כל דבר קטן. לא כל פסע עכשיו נוסעים לבית חולים. אבל דבר שהוא חשש של סכנת נפשות, אם יש ספק, אין ספק.

אז למה רבי אלעזר בן פרטא מהסס ולא רוצה להגיד להם לברוח? לא בגלל השבת. בגלל שרבי אלעזר בן פרטא מבין שאם עכשיו הוא אומר להם: "כן, כדאי לכם לברוח מהרומאים," זה הופך אותו למשתף פעולה. אם הם חשודים במרד (חשודים, לא באמת חשודים, אבל העלילו עליהם שהם מורדים במלכות), עכשיו הוא אומר להם "כן תברחו", בעצם עכשיו יאשימו אותו. לכן הוא התחמק. הוא רצה להגיד להם לברוח, אבל לא רצה להגיד להם במילים האלה. "היה מתיירא לומר להם ברחו." אמר להם ברמז: "אותי אתם שואלים אם נברח או לא נברח? לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד."

מה כתיב ביעקב? "ויברח יעקב שדה ארם." ממי הוא בורח? מעשיו. "הנה עשיו אחיך מתנכל לך להורגך", ואז הוא בורח אל לבן, ושם הוא נמצא 20 שנה. 14 שנה עובד ברחל ולאה, עוד 6 שנים בעד הצאן. 20 שנה הוא נמצא שם. וכן במשה, "ויברח משה." איפה כתוב "ויברח משה"? במדיין. כאשר הוא הורג את האיש המצרי שמכה איש עברי מאחיו, למחרת הוא רואה שני אנשים עבריים ניצים ואומר לרשע: "למה תכה רעך?" אומר לו: "להורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" "וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר." ואז הוא בורח למדיין, למשך הרבה שנים. כשהוא חוזר הוא כבר בן 80 ועומד לפני פרעה. אז אם כן, משה גם בורח.

וכן בדוד, "ודוד ברח וימלט." ממי דוד בורח? משאול. הפסוק הזה ספציפית "ודוד ברח וימלט", נאמר בסיטואציה כאשר שאול מחתר את הבית של דוד ואומר לאנשיו: "שמרו עליו כל הלילה, בבוקר תביאו אותו להרוג אותו." למה לחכות עד הבוקר? כי חוץ מדוד יש עוד מישהו בבית. מי? אשתו. אשתו שהיא הבת של שאול. שאול, לא נעים לו, עכשיו יבוא חזיתית נגד הבת שלו, יקח לה את בעלה ככה מתוך הבית. אז הוא אומר לאנשיו: "טוב, בבוקר הוא ממילא יצא, אז תערו לו, תחתרו את הבית. ברגע שהוא יוצא, תפסו אותו תהרגו אותו." לא דנים בלילה. בכלל לא הייתה צוחקת. על זה היא לא הייתה צוחקת בכלל.

אחר כך, כן, אז מה, מיכל ידעה אפילו יותר, היא הבינה יותר טוב מדוד, היא הבינה יותר טוב ממנו את הרוח הרעה שנחל שאול. דוד לא חשב לברוח, כי הוא לא העלה בדעתו, "שאול יהרוג אותי? אני שר צבא אצלו, איך יהרוג אותי?" מיכל קלטה כבר את הרוח הרעה שהייתה על שאול וידעה שהוא לא פועל בצורה ריאלית, הגיונית. ולכן היא אמרה לדוד: "אם אתה נשאר פה, אתה מת." והיא משדלת אותו לברוח, מבריחה אותו דרך החלון, ומשאירה במיטה שלו, הכל בשביל להרוויח עוד ועוד זמן, משאירה במיטה שלו איזה שם כל מיני חפצים, כביר עיזים, ומכסה את זה בשמיכה כדי שזה יראה כמו דמות של אדם. הכל כדי להרוויח עוד ועוד זמן. קודם כל יש עד הבוקר. בבוקר, דופקים החיילים של שאול דופקים בדלת. עכשיו לא כתוב לנו, לא מתואר בהרחבה מה בדיוק היה. אבל כן כתוב שהיא עשתה הכל בשביל למשוך עוד ועוד ועוד זמן כדי לאפשר לדוד לברוח. כמה שיותר רחוק.

ולכן, בשביל מה היא עושה את הדמות הזאת במיטה? שגם אחרי שהם ייכנסו, אז היא תגיד להם: "אל תעירו אותו, הוא חולה, תראו הוא לא מרגיש טוב, שוכב במיטה." ולא יהיה להם נעים, כי הם חיילים של שאול וזאת בת המלך. אז זה לא נעים להתעמת איתה. גם בוא נאמר שאם אתה מתעמת עם בת המלך, לא בטוח שהסיפור ייגמר טוב בשבילך. אתה חייל פשוט. אז היא ככה מושכת את הזמן עד ששאול אומר להם: "תעבירו לי אותו עכשיו! חולה, לא חולה, לא מעניין!" ואז הם מסירים את השמיכה, מגלים שהוא ברח מזמן, ודוד ברח וימלט.

וכן הוא אומר: "לך עמי בוא בחדריך", פסוק בישעיה. אז גם ישעיה אומר, תתחבו. "לך עמי בוא בחדריך". לפעמים צריך להתחבא, לפעמים צריך לברוח. כל זה תיאורים שלפעמים צריך, ואפילו בשבת צריך לפעמים לברוח מפני האויבים. יעקב ברח בשבת, כן.

הסיפורים האחרים, משה, דוד, לאו דווקא היה בשבת. דוד ודאי לא היה בשבת. אצל רבי משה אנחנו לא יודעים, אבל הגיוני שלא היה בשבת. אבל לפחות לפי חלק מהמדרשים לא היה עבודה. לא כתוב לנו. אבל אפילו בשבת מצווה לברוח בשביל להימלט, וגם כמובן בכל מצב שיש סכנה, "וחי בהם", אדם צריך לפעמים להימלט בשביל להינצל.

אומר על זה המדרש: אמר להם הקדוש ברוך הוא: "ראו כל גדולי עולם האלו יראו וברחו מפני שונאיהם." היו ביראה ופחד וברחו מפני שונאיהם. "ואתם, כל אותם 40 שנה שעשיתם במדבר, לא הנחתי אתכם לברוח, אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם." במה הפלתי שונאיכם לפניכם? "במה שהייתי עמכם." עצם זה שהקדוש ברוך הוא היה איתנו, תראו, איך אומרת רחב למרגלי יהושע? "לא קמה עוד רוח באיש מפניכם." "ראינו את אשר הוביש השם את מי סוף מפניכם." תראו, מצרים היתה המעצמה הגדולה ביותר בעולם באותה תקופה. והנה, הקדוש ברוך הוא עושה להם 10 מכות, מוציא מתוכם "לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" באותות ומפתים, ואחר כך הוא מוציא אותם ממצרים, קריעת ים סוף. כל ההליכה במדבר, עמוד אש ועמוד ענן, ענני כבוד. עם שלם שהולך 40 שנה במדבר, מאיפה יש להם אוכל? מאיפה יש להם שתייה? זה היה ברור לכל העמים מסביב שיש פה כוח עליון, אלוקי השמיים והארץ, שהוא זה שמוביל את עם ישראל.

ואף על פי כן עמלק, זה כל כך מחדד לנו את הרשעות של עמלק, את מה שחז"ל אומרים על עמלק, שלמשל האמבטיה שהייתה רותחת עד שבא אחד וקפץ לתוכה וקירר אותה. ואף על פי כן, עמלק נלחם בעם ישראל כבר בתחילה בשנה הראשונה. ואף על פי כן, עדיין, אף על פי שנלחם בהם, במשך 40 שנה, לא באו להילחם בהם. במשך 40 שנה בעצם זה שהקדוש ברוך הוא היה איתנו, היתה הרתעה. ועמים לא התקרבו ולא העזו להתקרב אל עם ישראל.

ולא עוד, אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם שנאמר: "נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים", ולא הנחתי אותם להזיק לכם. לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר", כדי שיהיו יודעים את הניסים שעשיתי להם.

בעצם המדרש בא לענות לנו על השאלה הבסיסית שיש בפרשה. הפרשה פותחת ב-42 מסעות שעשו בני ישראל במדבר. לצורך מה חוזרים על כל המסעות הללו ומתארים את כל המסעות? בשביל מה? למה זה בעצם חשוב? נכון, מתוך ה-40 שנה, 19 שנה היו כל, כל ה-19 שנה במקום אחד. בקדש קיימים אשר ישבתם. עוד 19 שנה עשו בסך הכל 20 מסעות.

ואף על פי כן, צריך גם להבין, יש פה קודם כל שבח מאוד גדול לעם ישראל. מכיוון שעל פי השם יחנו ועל פי השם יסעו, אף על פי שהם לא נסעו כל כך הרבה, אבל כל רגע ורגע, כל יום ויום, זה היה בלתי מתוכנן. כל רגע ורגע היה יכול להיות שבבת אחת אתה פתאום רואה נעליי הענן ונסעו. אתה יושב לך בבית, באוהל, אוכל לך את ארוחת הצהריים, פתאום הענן עולה. טוב, אין מה לעשות, תארוז ת'מן לדרך, יוצאים לדרך. עכשיו זה לא באותה שנייה יוצאים לדרך, מכיוון שלוקח זמן גם למשל לפרק את המשכן. המשכן נמצא. אז ברגע שהענן עולה, יש ענן השם על המשכן. ברגע שנעליי הענן ונסעו, הענן עולה, טוב, הלויים מתחילים זריז לפרק את כל המשכן, וברגע שהם מסיימים, מתחילים ללכת. עכשיו אתה לא נשארת מאחורה, אז שבט דן ידחפו אותך, קדימה חבר, יוצאים לדרך.

אתה צודק, הלויים בעצמם גם יש להם אוהלים. אז טוב, לא כל הלויים צריכים בשביל לפרק את המשכן, אז בטח בכל משפחה יש איש אחד שיפרק את האוהל. אבל זה נכון. משפחה משבט אחר, מפרקת את האוהל יותר בנחת. שבט לוי יותר נחוצים, צריכים גם את המשכן לפרק וגם את האוהל שלהם. כמה אנשים היו שמה? 600,000 רק הגברים מגיל 20 עד 60. יש גם נשים, יש גם ילדים, יש גם מבוגרים יותר. זה לא הכל, זה רק הגברים מגיל 20 עד 60.

אז זה כנראה. קודם כל היה להם אחד הניסים שהיה להם שזה לא מתבלה. בדרך הטבע, בעיקרון יצאו עם זה ממצרים. לקחו הרבה בדים, לקחו הרבה דברים ממצרים, שעלה אישה משכינתה ומגרת ביתה וכולי, ויצאו עם זה ממצרים. יכול להיות שעוד היו צריכים קצת לתפור, לעשות שיפוצים, אבל זה החזיק מעמד 40 שנה וזה בעצמו פלא. אני קניתי גזיבו בתחילת הקורונה, כבר זכרונו לברכה. הוא לא מחזיק מעמד. גזיבו זה כזה סככה לחצר. שמשיה כזאתי, כן. אבל היה להם שמה נס בעניין הזה.

על כל פנים, זה קודם כל, רש"י מביא את הדברים שזה קודם כל לשבחם של ישראל. "ואלה מסאיהם למוצאיהם." הם באמת "על פי השם יחנו ועל פי השם יסעו". זה שבח עצום של עם ישראל. 40 שנה שאתה כל הזמן חי על זמן שאול, אתה הולך אל הלא נודע. אברהם אבינו פעם אחת בחיים היה לו את זה. לעזוב הכל, "לך לך אל הארץ אשר אראך". או עם ישראל 40 שנה, נתונים כל הזמן בסימן שאלה, כל הזמן באיזה מקום עראי.

אני זוכר, כשאני הייתי בצבא, אז הדבר הכי הכי קשה היה בלתי מתוכנן. אם אתה יודע שיש לך מסע ביום חמישי, אתה מתכונן לזה נפשית. אז אתה יודע, הפעם זה מסע של 35 קילומטר. וואו. אז אתה, מה יש לך לעשות? אין לך יותר מדי מה לעשות. אבל נפשית אתה מתכונן. אתה מהדק לעצמך את כל מה שצריך שלא יצלע לך על הכתפיים. לפעמים אתה מכין לך איזה משהו לריפוי. לפעמים אתה לוקח איזה משהו נגד שפשפת, מחילה, כל מיני דברים אתה עושה בשביל להתכונן. אבל הכי קשה זה שפתאום ב-2:00 בלילה הקפצה, שבע דקות כולם עם התיקים, ריצת פלוגה. אתה לא יודע מאיפה זה בא לך. רגע קמתי מהשינה, זה.

אז זה לא בדיוק אותו דבר, אבל כן, זה החלק הלא מתוכנן, הכי קשה. היה פעם אחת שקיבלתי זימון למילואים. בסדר. מצוין, רשמתי לעצמי ביומן, שבוע הזה וזה, יום רביעי, יוצאים למילואים. טוב, אפילו התכוננתי, נפשית, ופיזית, הכל טוב. יום שני בצהריים, יומיים לפני, מתקשרת אליי הקצינת קישור, שואלת אותי: "אלעזר?" "כן?" "מה שלומך? ברוך השם, הכל בסדר. אתה מרגיש טוב?" "כן." "אתה זוכר את המילואים?" "כן." "אז למה אתה לא פה?" "מה זאת אומרת, זה ביום רביעי." "לא, זה היום." אני אומר לכם, זה המילואים הכי קשים שהיו לי בחיים. למרות שמי ישמע, ידעת שאתה צריך לצאת ביום רביעי, אז אתה יוצא יומיים לפני. לא, אבל הדבר הזה הלא מתוכנן, זה קשה מאוד בנפש.

ולכן, זה קודם כל שבח גדול מאוד של עם ישראל. זה כך רש"י אומר בתחילת הפרשה. המדרש מציג לנו את הצד השני, איזה שבח זה של הקדוש ברוך הוא. עם ישראל יוצא ממצרים וזה "מסעי בני ישראל". "ויסעו", יש הבדל גדול בין מסע לבין בריחה. לא בורחים ממצרים. לא רצים במדבר, רק איזה מדבר, בוא רק נעבור פה מהר, כי זה מקום סכנה. נוסעים. מסע זה דבר בעל משמעות עמוקה. תדעו שבעיקרון, אני היום, ממש ברגעים האלה, הייתי צריך להיות בפולין עם התלמידים. אני גם מחנך של שימיניסטים, כיתה י"ב. ובגלל הקורונה, בדרך כלל כל כיתה י"ב, יש מי שרוצה, לא חובה, אבל מי שרוצה עושה מסע לפולין. והיה בגלל הקורונה אז זה נדחה ונדחה ונדחה, ואז נקבע לנו לשבוע הזה. הייתי אמור ביום שני בערב לטוס לשבוע לפולין עם התלמידים.

בסוף היה איזה בלאגן בין משרד החינוך לבין מדינת ישראל לפולין, שמשרד החוץ הפולני לא התיר למאבטחים ישראלים להגיע, ולכן משרד החינוך ביטל את כל המסעות. עכשיו אחת האימהות של התלמידים התקשרה אליי: "מה שמעתי, מבטלים את הטיול לפולין?" אמרתי לה: "דבר ראשון לפני שאני עונה לך, אני רוצה לבקש שאנחנו מאוד מקפידים עם התלמידים, אנחנו לא קוראים לזה טיול. זה לא טיול, זה מסע." מה הכוונה? טיול, בן אדם הולך בנחת, כיף, חוויות, פאן. לא לא, פה זה מסע. מה זה מסע? מסע זה משהו שבנפש. אתה עובר תהליך, אתה מתקדם. לא רק הרגליים זזות. לא רק הגוף שלך אתמול היה פה והיום הוא שם, גם הנפש זזה. זה המשמעות של מסע. גם על אברהם נאמר שהוא הלוך ונסוע הנגבה. זה לא, מה זה נוסע? נוסע באוטו? לא נסע באוטו.

המסע, מסע משמעותו תזוזה שיש בה גם תהליך נפשי. זה לא רק בריחה. זה לא רק לעבור ממקום למקום, עוברי דרכים. אלא זה מסע. "אלה מסעי בני ישראל", "ויסעו ויחנו". וזה דבר שהקדוש ברוך הוא בכך שהוא גרם להרתעה כלפי השונאים, הוא איפשר לעם ישראל לעשות את הדרך הזאת כמסע, כ"מסעי בני ישראל". וזה מה שאומר הקדוש ברוך הוא למשה: "כתוב את המסעות שנסעו בני ישראל במדבר", כדי שיהיו יודעים מה הניסים שעשיתי להם.

הדבר הזה, אני חושב, יש בו לימוד גדול גם לימינו. אנחנו היום, זה לא בדרך הזאת של המדבר. במדבר היה להם באמת מוקפים בניסים, וכל הניסים האלה יצרו תהרטה. היום אנחנו לא בדרך נס. ואף על פי כן, אנחנו הרי מאמינים שהכל זה מאת השם. גם מה שאדם מצליח לעשות, הקדוש ברוך הוא נתן לו את התבונה, הקדוש ברוך הוא נתן לו את הסיעתא דשמיא. לא יהיה הדבר קטן בעינינו שיש לנו כיפת ברזל. עוד מעט כיפת ברזל זה כבר פסע. היום כבר מפתחים את הלייזר. מה זה זה? דברים אדירים. כל מיני יכולות של צה"ל, שלא לדבר על היכולות לשבש כל מיני דברים באיראן הרחוקה וכולי וכולי. עכשיו, אתה יכול להגיד, כל הכבוד לצה"ל, כל הכבוד ליחידות המובחרות, כל הכבוד לרפאל, כל הכבוד. אבל אנחנו מבינים שהכל זה מאת השם. מבחינת הקדוש ברוך הוא אין הבדל אם הוא עושה נס ועושה עמוד אש ועמוד ענן, או שהוא נותן חכמה ותבונה ויצירתיות והצלחה בליבם של עם ישראל והם מפתחים את הדברים האלה. אנחנו צריכים לזכור, להודות לריבונו של עולם גם היום על הדברים האלה.

אנחנו רגילים, ברוך השם, בשפע, יש לנו תמיד על מה להתלונן. על הקשיים, ועל חוסר ההרתעה, ועל יוקר המחיה, על הרבה דברים יש לנו להתלונן. אבל בסופו של דבר, ברוך השם שאנחנו מסתכלים על המצב הביטחוני שלנו, אין מה להשוות, לא לי לפני 30 שנה ובטח ובטח שלא לפני 50, 60 ו-70 שנה. בסך הכל, אנחנו מעצמה אזורית עם המון עוצמה, שיש לנו כן, דברים שמפריעים לנו ודברים שצריך להתמודד איתם, אבל צריך לזכור, זה לא חצי כוס מלאה, זה בערך כמו הכוס הזאת שהיא כמעט כולה מלאה. אז תמיד אפשר להתלונן, למה לא עד הסוף? עד הסוף זה ישפך. יש הרבה דברים. הרבה לנו יש עוד הרבה מה להשתפר, בעיקר בעיקר ברוח וברצון. אבל העיקר, העיקר הוא להודות לריבונו של עולם על השלווה, על השקט, על הביטחון, ולהתפלל שרק בעזרת השם מוסיף והולך, ושכך כשם שהציל הקדוש ברוך הוא אותנו מכל אויבנו עד היום, אז כך יוסיף להושיענו מכף כל אויבנו ומיד כל מבקשי נפשנו