בלוג

ערב טוב, ברשות מורי ורבותיי. המדרש על פרשת השבוע לוקח את הפסוקים שהקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבנו לצאת למלחמה על מדין. כך נאמר בפסוקים: וידבר אדוני אל משה לאמור, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמך. כלומר, אמנם אנחנו עדיין בספר במדבר, אנחנו השבת מסיימים את ספר במדבר, חזק חזק ונתחזק. אבל, ויש לנו עוד חומש שלם של דברים. אבל האמת היא, שעוד רגע משה עומד למות. שהרי, כמה זמן נמשך כל ספר דברים? נכון, 37 ימים. כל ספר דברים. שהרי מתחיל ספר דברים בא' בשבט. כך כתוב במפורש, בעשתי עשר חודש באחד לחודש. עשתי עשר זה החודש ה-11, זה חודש שבט. באחד בחודש שבט מתחיל משה את הנאום שלו, של ספר דברים. ומתי הוא נפטר? כולנו יודעים. ז' באדר. אז זה חודש שבט ועוד שבוע של חודש אדר. כל ספר דברים זה בסך הכל חודש ושבוע. ולכן, עכשיו שאנחנו בסיומו של ספר במדבר, זה עוד רגע, משה הולך למות. ולכן, אומר לו הקדוש ברוך הוא, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם לאמור, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין לתת נקמת אדוני במדין. אלף למטה, אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, 12,000 חלוצי צבא. וישלח אותם משה, אלף למטה לצבא, אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא, וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו. אז פשט הפסוקים, הקדוש ברוך הוא מצווה את משה, משה מצווה את עם ישראל, לוקחים 12,000, אלף מכל שבט, יוצאים למלחמה יחד עם פנחס בן אלעזר, שהוא לא הכהן הגדול, אלעזר הכהן הוא הכהן הגדול, אבל פנחס הוא כהן משוח מלחמה. כהן משוח מלחמה שיוצא לפני הלוחמים. ויוצאים למלחמה עם המדיינים, ובאמת מנצחים אותם, מכים את כל מלכיהם וגם את בלעם בן באור הורגים בחרב. על הפסוקים האלה אומר המדרש חמש דרשות שונות. כל אחת קצרה. וזה נראה דרשות לא קשורות אחת לשנייה. אם נעמיק, ננסה היום להבין את הקשר בין הדרשות הללו ומתוך זה נוכל להבין את העומק של העניין.

דרשה ראשונה. רבי יהודה אומר, אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים שירצה, היה חי. משה היה יכול לחיות אינסוף שנים. למה? שכן כתוב שאמר לו הקדוש ברוך הוא, נקום נקמת בני ישראל מת המדיינים, אחר תאסף לעמך. תלה הכתוב מיתתו במדין. היה יכול משה לעכב את המלחמה במדין ולא מתי הוא... הקדוש ברוך הוא אמר לו, מתי תמות? אחרי המלחמה במדין. אם הוא היה מתעכב עוד ועוד, הוא היה יכול להתעכב 1000 שנים, ולא להילחם עם מדין, הקדוש ברוך הוא לא היה הורג אותו. כי הוא אמר לו קודם כל תנקום נקמת בני ישראל את המדיינים, אחר תאסף לעמך. אבל, להודיעך שבחו של משה. אמר, בשביל שאני אחיה, אני אעכב את נקמתם של בני ישראל? מיד, וידבר משה אל העם לאמור, החלצו מאתכם אנשים לצבא. מה פירוש החלצו? לא רק תבחרו. מאיזה מילה זה בא, החלצו? חלוצים. חלוצים, הכוונה היא, זריזים, ראשונים. החלצו מאתכם. זה כמו חילוץ עצמות. חילוץ עצמות זה ספורט, זה פעילות גופנית. החלצו, כלומר תזדרזו ותצאו מיד בהקדם למלחמה על מדין.

זוהי דרשה ראשונה, שמשה מזרז את המלחמה. דרשה שנייה, כשמשה אומר החלצו מאתכם אנשים לצבא, אומר המדרש, אנשים - צדיקים. כל מקום שכתוב את המילה אנשים, פירושו צדיקים. מה ההוכחה לדבר? אומר המדרש. מה? שלמה אומר לנו את הפסוק שמדבר על המרגלים, כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה. ורש"י אומר שם, שכתוב כולם אנשים, פירושו צדיקים. שאותה שעה שהם יוצאים לדרך כשרים היו. לא סתם בחרו אותם, בחרו את המרגלים כי הם באמת היו צדיקים. אבל הם חטאו. גם צדיקים יכולים לחטוא. אבל כאן המדרש לא מביא את המקור הזה. הוא מביא שני מקורות אחרים. כתוב גם תרבות אנשים חטאים. אז איך אתה אומר כשכתוב אנשים חטאים, זה אנשים חטאים, אבל סתם אנשים זה צדיקים. זה כמו למשל, הגמרא למשל אומרת, שכל כרם הוא כרם ענבים. שואלת הגמרא, והרי כתוב בפסוק כרם זית. אז הגמרא, זה לא דומה. אם כתוב לך כרם זית, אז זה של זיתים, אבל סתם כרם זה כרם ענבים. אותו דבר, סתם אנשים זה אנשים צדיקים. והמדרש מביא שתי ראיות לדבר. אחד, שכתוב במלחמת עמלק, שמשה אומר ליהושע: בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק. וגם שם היו צדיקים. ועוד בספר איוב כתוב, בנפול תרדמה על אנשים. שכתוב באיוב, בנפול תרדמה על אנשים, אין הכוונה שהרב דורש ואנשים מתנמנמים. אלא הכוונה לנבואה. מדובר שם בספר איוב על נביאים. שנביא, מתי הוא מקבל את נבואתו? בנפול תרדמה על אנשים. חוץ ממשה רבנו, שהיה באספקלריה מאירה, פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות. חוץ ממשה רבנו, כולם היו מקבלים את הנבואה בחלום. למשל אברהם אבינו נאמר, כן, תרדמה נפלה על אברהם, בברית בין הבתרים. אז אם כן, בנפול תרדמה על אנשים. מי זה האנשים שמדבר עליהם פה? נביאים. זאת אומרת, צדיקים. מכאן שגם כאן, החלצו מאתכם אנשים לצבא, הכוונה היא צדיקים.

זוהי הדרשה השנייה. דרשה שלישית. השם אמר, הקדוש ברוך הוא אמר, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים. ומשה אמר לעם ישראל, החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת אדוני במדין. שימו לב, בשם מי, זה מלחמת נקמה. יוצאים להתנקם. על מה מתנקמים בהם? זוכרים? מה הם עשו שמתנקמים? החטיאו את עם ישראל. שלחו את בנותיהם. בשיא היה את כוזבי בת צור. צור היה אחד מחמשת מלכי מדין. בת מלך הלכה לזנות כדי להחטיא את עם ישראל. ממש בכוונה תחילה, והנה היו בדבר בלעם, זה כתוב במפורש בהמשך הפרשה, שהנשים האלה זה עצתו של בלעם הרשע להחטיא את עם ישראל. דיבר על זה הרב ציון השבוע. אלוהים של אלה שונא זימה, ולכן בחרו להחטיא את עם ישראל בזנות. אז אם כן, באים למלחמת נקמה. זה נקמה של מי? מי בא להתנקם? עם ישראל. כך אומר הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא אומר, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים. אבל מה משה אמר לעם ישראל? אתם צריכים למלחמה, צריכים לצאת למלחמה לתת נקמת השם במדין. משה אומר זה נקמת השם. רגע, זה סתירה. זה נקמה של בני ישראל או נקמה של השם? אמר הקדוש ברוך הוא, אינו אלא דיכא שלכם. זה עלבון שלכם. לכן זה נקמת בני ישראל. הם פגעו בכם. אמר משה, ריבון העולמים, אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרים במצוות, לא היו שונאים אותנו. אינם רודפים אותנו אלא בגלל תורה ומצוות שנתת לנו. לכן הנקמה היא שלך, לתת נקמת השם במדין. אז הקדוש ברוך הוא אומר בצורה גלויה, פגעו בכם, אתם נוקמים. אבל אומר משה רבנו, מה, סתם פגעו בנו? פגעו בנו כי, כי אנחנו עמך. פגעו בנו בגלל תורה ומצוות שנתת לנו. וכמו שאומר נעים, זה עד היום נמשך. מי יכול להסביר את הטירוף של איראן להשמיד את ישראל? מה להם ולנו? יש לנו גבול משותף? אנחנו פוגעים בהם כלכלית? מה להם ולנו? זה אך ורק, אך ורק שנאת ישראל. רבותיי, זה לא סתם קנאות. להגיד קנאות זה החמצה של העניין. למה אני אומר את זה? כי מוסלמים באופן טבעי הרבה יותר מאשר הם שונאים יהודים, צריכים לשנוא נוצרים. ונוצרים, הרבה יותר מאשר הם שונאים יהודים, צריכים לשנוא מוסלמים. אבל כל העולם כולו מתאחד. אפילו אתאיסטים, היום בארצות הברית. אמריקאים, מערביים, כביכול פלורליסטים, כביכול נאורים, כביכול בכלל לא דתיים, ומה הם אומרים? להשמיד את תל אביב. הם בהפגנות, יש שם הפגנות שהם, אני מדבר על השמאל הקיצוני בארצות הברית. הפגנות תומכות בחמאס, קוראים להשמיד את תל אביב. השמאל בישראל לא קורא להשמיד את תל אביב, כי הוא גר בתל אביב. זה מדינת תל אביב, זה הזה. לחיים. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן. בואו בואו נתמקד בעיקר. נכון, ארדואן גם פתאום רוצה לפלוש לישראל. אז ארדואן בטורקיה. אם כן, רבותיי, זוהי הדרשה השלישית. האם זה נקמת השם או נקמת ישראל?

הדרשה הרביעית. אלף למטה לצבא. אז כמה זה יוצא? כמה נשלחו? 12,000. כתוב אפילו במפורש בפסוקים. כתוב ממש ככה: וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, 12,000 חלוצי צבא. כתוב במפורש. אומר המדרש: לא, יש לך טעות. יש אומרים 2000 מכל שבט ושבט שלח, ויש אומרים 3000 מכל שבט ושבט. איך, א', איך הגעת לזה? ו-ב', זה סותר את הפסוקים המפורשים. כתוב 12,000. נכון, כתוב בפסוקים כתוב כפילות. אלף למטה, אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. אז זה כבר כתוב פעמיים. אלף למטה, אלף למטה. עכשיו, בפשטות זה, כשכותבים אלף למטה, אלף למטה, זה כאילו אומרים אלף מכל שבט ושבט. זה הדגשה שזה מכל שבט. לא רק אלף למטה, לא רק שזה אלף משבט אחד, אלא אלף מכל שבט. אבל בכל זאת, הביטוי אלף למטה, אלף למטה, משמע שזה כפול. עכשיו, בפסוק הבא כתוב עוד פעם: וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, 12,000 חלוצי צבא. זה גם כפילות. כי אם זה 12,000, למה צריך להגיד אלף למטה? כבר אמרת את זה בפסוק הקודם, שזה אלף למטה, אלף למטה, אמרת פעמיים. עכשיו אתה אומר פעם שלישית. אז יש אומרים שלוש. 3000 מכל שבט ושבט. אבל אין הכוונה, ובכל זאת זה סותר את הפסוקים. כתוב 12,000 חלוצי צבא. אומר המדרש, זה שהיו 12,000 חלוצי צבא, זה ברור. אבל עוד 12,000, נכון מה שאומר נעים, לומדים תורה. כתוב כך, לא כתוב לומדים תורה, כתוב לתפילה. 12,000 לתפילה. ועוד 12,000 משמרים את כליהם. רואים את זה אצל דוד המלך. דוד המלך רודף אחר הגדוד העמלקי ולדוד יש 600 איש. והגדוד העמלקי תקף אותה ולקח את נשיהם ובניהם ורכושם. והם רודפים אחריהם עכשיו ובדרך, 200 כבר לא, לא עמד בהם כוחם להמשיך לרדוף. אז 200 עצרו ו-400 המשיכו. ה-400 שהמשיכו באמת לחמו והביסו את הגדוד העמלקי, הרגו אותם ושחררו את כל החטופים. במרה בימינו בעזרת השם שהצה"ל, אין דבר משונה, אין משהו שונה. ההיסטוריה חוזרת, כן. ואלה גם מבחינת עמלקים. אז אם כן, אה... באו 400 הלוחמים שרדפו עד הסוף ואמרו, אז עכשיו מכל הרכוש שאספנו, מגיע רק לנו לקבל. אלה שהתעייפו באמצע, לא מגיע להם לקבל. אמר דוד המלך, לא כך. כחלק היוצא למלחמה הוא כחלק היושב על הכלים, יחדיו יחלוקו. גם מי ששומר על הכלים, גם הוא מקבל את חלקו. תומכי לחימה, בלשוננו היום. אז זוהי הדרשה הרביעית. דרשה חמישית, ותכף אנחנו נעשה סיכום קצר וננסה להסביר את הקשר. לכאורה הכל דרשה פה קשורה למשהו אחר. אבל דרשה חמישית, וימסרו בעל כורחם. כתוב שמשה קורא להם ללכת לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה. לא כתוב ויחלצו, ויצאו. מה כתוב? וימסרו. לשון סביל. מישהו מסר אותם, אז הם נמסרו. הם לא רצו ללכת. זה דבר מוזר. למה לא רצו ללכת? אמרו, נלך למדין וימות משה? הרי כולם ידעו מה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה. נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמך. ובשום פנים ואופן לא רוצים שמשה ימות. אז לא יוצאים לצבא. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, הפל גורלות על השבטים והם נמסרים. וכך עשה. אז יש כאן, כאמור, חמש דרשות, לכאורה לא קשורות אחת לעניין, אחת לשנייה, והכל באותו מדרש. עניין ראשון, שמשה היה יכול לא למות, אבל כי הוא אמר לו קודם תנקום ואחר כך תמות. אבל משה בחר להזדרז ולנקום נקמת ישראל. דבר שני, אנשים צדיקים הוא שלח. דבר שלישי, הדיון בין משה להשם, האם זה נקמת בני ישראל או נקמת השם במדין. דבר רביעי, שהאם היה 12,000 או 2,000 מכל שבט או 3,000 מכל שבט. כאמור, אלף למלחמה, אלף לשמור על הכלים, אלף לתפילה. והדבר החמישי, הדרשה החמישית, שהם לא רצו ללכת, כי הם ידעו שאחרי המלחמה משה ימות. והקדוש ברוך הוא מסר אותם בעל כורחם, על ידי גורל. כשאני מתבונן על המדרש, אז קודם כל, כדרך לימוד במדרש, אז ההבנה היא שאם זה מדרש אחד, אז זה לא סתם אוסף דברים. כי יש עוד הרבה דרשות שאפשר לדרוש פה על הפסוק הזה. ובמדרש הבא יש עוד דרשות על הפסוק הזה. אז למה לא הביאו את הכל באותו... אם המדרש בוחר להביא כיחידה אחת חמש דרשות, צריך להיות קשר ביניהם. זה הנקודה הראשונה. נקודה שנייה, פה ספציפית במדרש מאוד בולט שיש פה מה שקוראים בלעז הקבלה כיאסטית. שבעברית זה הקבלה ניגודית. מה הכוונה? זה כמו מבנה של מנורה. שיש בעצם, לדוגמה, אפשר לראות את זה במזמור למנצח בנגינות. שיש מקומות שהוא גם כתוב כמנורה, נכון? מכירים את זה? ודאי בהרבה בתי כנסת ספרדים יש את השלט הזה של המנורה, ובסידורים הספרדים זה מופיע. בסידורים הספרדים זה מופיע, נכון? בכל הסידורים הספרדים מופיע כמנורה. זה לא סתם בצורת מנורה כי יש שם שבעה, שבעה פסוקים. אלא, אם תשימו לב, הפסוק הראשון קשור לאחרון, הפסוק השני קשור לאחד לפני אחרון, וכן הלאה. זה נקרא הקבלה ניגודית. שהראשון קשור לאחרון, השני לאחד לפני אחרון, השלישי לשניים לפני אחרון וכן הלאה. פה יש חמש דרשות שהן בדיוק ככה. הדרשה הראשונה קשורה לחמישית, השנייה לרביעית והשלישית היא המרכז. שיש את המרכז, אתה מבין שזה הלב של העניין. קודם כל נוכיח מה שאמרנו. הדרשה הראשונה הייתה, שמשה יכל לחיות לנצח אם הוא לא היה יוצא למלחמה, אבל הוא החליט שהוא יוצא למלחמה. ומה הדרשה האחרונה? שהלוחמים לא רצו לצאת. למה? שלא ימות משה. זה שתי דרשות, הראשונה והאחרונה קשורות. עכשיו נראה את השנייה ואת הרביעית גם כן קשורות. הדרשה השנייה הייתה, אנשים צדיקים. החלצו מאתכם אנשים לצבא, פירושו צדיקים. והדרשה הרביעית אומרת, יצאו לוחמים ויחד איתם יצאו אלה שמתפללים עליהם. כלומר, יוצאים באווירה רוחנית מרוממת. גם הלוחמים בעצמם הם צדיקים. ויחד איתם יוצאים עוד כאלה שמתפללים. ואם יוצאים גם כאלה שיושבים על הכלים, זה מסמל את זה שהם קשורים גם לכל העם. כי גם האחרים שלא משתתפים בלחימה, אבל הם תורמים והם תומכים והם למענם. אז שוב, הדרשה השנייה קשורה לרביעית, כי שתיהן מראות שיוצאים כצדיקים, כיציאה של התרוממות רוח רוחנית ותורנית. נשאר לנו דרשה אמצעית, שאם היא באמצע, יש לנו את ההקבלה, אז זה הנר האמצעי. ואם זה הנר האמצעי, אז זה המרכז. זה הלב של כל המדרש. מה הלב? שהקדוש ברוך הוא אומר לתת נקמת בני ישראל, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים. ומשה אומר לתת נקמת השם במדין. אז מה זה באמת? זה נקמת בני ישראל או נקמת השם? והתשובה היא כמו שאמרתם, שזה שני הדברים ביחד. וזה תמיד שני הדברים ביחד. מאז ומעולם, מאז ועד היום, מי שבא להילחם בעם ישראל, הוא נלחם בריבונו של עולם. למשל, מופיע במזמור ב' בתהילים. למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק? יתייצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על אדוני ועל משיחו. אלה שבאים להילחם עם עם ישראל, באים להילחם עם משיחו. מי זה משיחו? זה לא רק מלך המשיח, זה גם דוד המלך. דוד המלך בתור, דוד המלך נמשח למלכות. הוא המשיח. כן, כבר היה לנו משיח. דוד היה המשיח, שלמה היה המשיח. בעזרת השם, נזכה למלך המשיח שיבוא במרה בימינו. אבל, כשדוד אומר, אז יש לזה מתפרש בכמה מובנים. גם לאחרית הימים, חז"ל דורשים את המלחמה הזאת, מלחמת גוג ומגוג, אבל גם בימי דוד המלך. מי שבא להילחם עם מלך ישראל, מי שבא להילחם עם עם ישראל, הוא בא על השם ועל משיחו. וזה ברור שכל מי שרוצה להילחם בקדוש ברוך הוא, בא לפגוע בעם ישראל. מי שבא לפגוע בעם ישראל, הוא בעצם רוצה לפגוע בקדוש ברוך הוא. כל מלחמה נגד עם ישראל היא מלחמה אלוקית. זה חלק ממלחמה עולמית של הרע כנגד הטוב. אנחנו עם ישראל לא מחפשים אף פעם להיות אימפריאליסטים. לא חיפשנו להשתלט על כל העולם, לא חיפשנו לכבוש יבשות. אנחנו לא אלכסנדר מוקדון ולא ג'ינג'יס חאן ולא כל מיני אחרים. שחררנו את ארצנו. שחררנו את ארצנו בסך הכל. ואין לנו שאיפות. יש לנו שאיפות לארץ ישראל המובטחת. זה שהובטחה לנו. גם אותה אנחנו לא הולכים לכבוש בפועל. אנחנו מחכים שהקדוש ברוך הוא יזכה אותנו. אמן. בעזרת השם, אולי כבר עכשיו צריך לכבוש את לבנון, לפי מה שנראה. אבל לצורך העניין, הנקודה היא שאנחנו בוודאי אין לנו שום עניין להשתלט על כל העולם. אבל, אף על פי כן, כאשר יש רשע בעולם, זה בוודאי נוגע לנו. כי אנחנו צריכים להיות אור לגויים. אנחנו צריכים לתקן עולם במלכות שדי. התפקיד שלנו זה להוסיף אור וטוב בעולם. כך אומר הרמב"ם בספר המצוות, מצוות עשה קצ"א, שיש מצווה למנות כהן משוח מלחמה. מה תפקידו של הכהן? במקרה שלנו זה פנחס, שיוצא למלחמת מדין. מה תפקידו? לעורר את העם, לעורר את הלבבות, להצית בהם את האש לקראת המלחמה. מה הוא יגיד להם? אומר הרמב"ם, הכהן, הכהן משוח מלחמה, מעורר אותם להיות מוכנים אפילו להסתכן בנפשם, על מנת לעזור דת השם ולשומרה. קודם כל אנחנו מגנים על היהדות. אנחנו לא סתם עם. תדעו לכם שבהרבה מאוד מדינות בעולם, אנשים לא רוצים להתגייס. למה שאני אסכן את עצמי? בשביל מה? בשביל המדינה? אז אני אעבור דירה. מה לי ולמדינה? בהרבה מאוד מדינות התחושה של המחויבות ללאום הולכת ומתפרקת. אבל בעם ישראל זה לא ככה. ראינו מה היה בשמחת תורה. ברגע שעם ישראל בסכנה, 300% גיוס. לא 100%. כי אנשים פתאום כולם, לא משנה, סרבנים כאלה, לא משנה, כולם פתאום מתגייסים ומתאחדים, למה? כי משהו, הן עם כלביא יקום. פתאום יש משהו פנימי שמדביק את עם ישראל ביחד. ובעומק, קודם כל לעזור דת השם ולשומרה. מי שיוצא נגד עם ישראל יוצא נגד הקדוש ברוך הוא, יוצא נגד היהדות. דבר שני, אומר הרמב"ם, שהכהן אומר להם, אנחנו יוצאים להינקם מהמפסידים יושר המדינות. כלומר, יש הרבה רשעים שהם פוגעים ביושר העולמי, זה ציר הרשע. יש רשעים שיוצרים עיוותים מוסריים בעולם, והתפקיד שלנו זה להילחם בהם. אז זה המרכז, זה מצד אחד נקמת בני ישראל, אבל באמת באמת, כל פעם שבאים להילחם נגדנו, זה נגד הקדוש ברוך הוא. רק אצל עם ישראל, התירוצים משתנים, האנטישמיות נשארת. פעם שנאו אותנו כי אנחנו מעורבבים בכל העמים, היום שונאים אותנו כי אנחנו כאן. פעם אחרת שונאים אותנו כי אנחנו היינו עניים, פעם אחרת שונאים אותנו כי אנחנו עשירים. זה לא משנה התירוץ. בסוף זה רק תירוץ, זה רק קליפה חיצונית. הפנימיות, למה שונאים אותנו? כי אנחנו עם השם. וזה בעצם מציב להם מראה מול העיניים, מה ייעוד של העולם כולו. וזה קשה להם לקבל. זאת הסיבה שהאנשים שיוצאים למלחמה הם צדיקים. מי שחושב שמלחמה זה עניין צבאי נטו, אז את מי הוא יבחר להילחם? גיבורי החיל, המגודלים ביותר, בעלי השרירים החזקים, המיומנים ביותר בכלי הנשק, אנשי הסיירות המקצועיים ביותר. לא. צריך להיות הצדיקים הגדולים ביותר. כי המלחמה היא בראש ובראשונה עניין רוחני. בראש הצבא יוצא פנחס הכהן וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו. ולכן, גם אותם צדיקים לא יוצאים לבד. יוצאים איתם עוד 12,000 לתפילה. אומר על זה הנצי"ב מוולוז'ין. הנצי"ב מוולוז'ין חי לפני קצת יותר מ-100 שנה. היה ראש ישיבה בוולוז'ין. והוא כתב הרבה מאוד ספרים, גם פירוש על כל התורה כולה, גם פירוש על השאילתות, פירוש, הרבה מדרשים על הספרי. בהקדמתו לפירושו על השאילתות, העמק שאלה, אז הוא כותב שם, שחזקיהו מלך יהודה נעץ חרב על פתח בית המדרש. זה דברי הגמרא. הגמרא אומרת את זה במסכת סנהדרין. שחזקיהו נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב. אומר הנצי"ב, איך מצא חזקיהו לב לגזור דבר כזה? מאיפה מצאת את העזות הזאת? מי שלא עוסק בתורה ידקר בחרב. אומר הנצי"ב מוולוז'ין, הרי בדורו של חזקיהו, סנחריב כובש את ארץ ישראל. והוא אומר ככה: לעולם זאת על ישראל. בשעה שהיו יוצאים למלחמה, היו מייחדים אנשים מוכשרים לתורה ולתפילה שיצאו עם הלוחמים לעולי השדה ושם שננו חרב לשונם בכל תורה. כלומר, לעולם זאת על ישראל, אומר הנצי"ב. זה דבר נצחי, תמיד היה ותמיד יהיה. לא רק בבתי המדרש לומדים תורה, צריך לצאת אל הלוחמים ושם, עם הלוחמים בעולי השדה, שם שננו חרב לשונם בכל תורה. יש אלה שצריכים להילחם בפועל בחרב, ויש אלה שלא יושבים בעורף ורק לומדים תורה בבית המדרש, אלא גם יוצאים לצבא ושם התפקיד שלהם זה להיות ההגנה הרוחנית, בתפילה, בכל תורה, מתוך הבנה שהעוצמה של עם ישראל באה מתוך החיבור הזה, בין התפילה ולימוד התורה לבין הלחימה בשדה הקרב. רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.