בלוג

שיעור 1 (0:00 - 4:52)

פרשת פרה תמיד קוראים אותה בשבת בין פורים לראש חודש ניסן.

מכיוון שצריך להתכונן לחג הפסח. חג הפסח, כולם צריכים להיות טהורים לקראת הקרבת קורבן הפסח.
כי תשא, וזה גם שבת פרה.

ולכן בעצם קוראים מתוך פרשת חוקת, קוראים את זאת חוקת התורה, כל הפרשה של פרה אדומה, שכך נטהרים מטומאת מת. כדי שכולם יטהרו מטומאת מת לקראת חג הפסח.

אחד הדברים המפורסמים בפרשת פרה, זה שזה דבר לא הגיוני.
חוקה, חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אין אתם רשאים להרהר אחריה. עכשיו, מה כל כך לא הגיוני בפרה?

למה זה נקרא חוקה? הרי חוקה זה דבר שאין בו הגיון, נכון?
ככה זה... לא, לא חוקה במדינת ישראל. בלשון התורה, שכתוב לך זאת חוקת התורה, הכוונה היא שזה חוק. למה ככה?

ופרה אדומה ידועה בתור דבר שלא מבינים אותו, נכון? מכירים את זה ששלמה המלך אמר? אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. רציתי להחכים ולהבין את ענייני פרה אדומה ולא הצלחתי להבין.

נדב.

אז אם כן,
מה כל כך משונה בפרה אדומה?

מה לא מובן?
למה דווקא פרה אדומה? מה עוד?
למה כל שעובר עליה, כל שעובר... כן, אפילו שתי שערות שחורות פוסלות בה, למה זה כזה קריטי?
למה דווקא האפר שלה? למה שורפים אותה והאפר שלה?

מה המשמעות של הצבע האדום?

אוקיי, יש עוד...
כן, למה צריך שלא יעלה עליה עול? למה זה כל כך משנה כל הפרטים? עכשיו, האמת היא, שזה לא מצווה כזאת יוצאת דופן. יש לנו מלא מצוות, שיש בהם אוסף של פרטים שאנחנו לא בדיוק מבינים למה. למה סוכה דווקא שתי גילה כהלכתן ושלישית אפילו טפח? למה תפילין דווקא שחורות ודווקא מרובעות ודווקא קשר כזה? למה ציצית דווקא ארבע כנפות? למה ארבעת המינים זה דווקא ארבעת המינים האלה? ולמה מנענעים אותם ככה?

על כל מצווה כמעט, חוץ מ... יש מצוות שהם ברורות ומובנות מאליהן, כאלה שלא תגנוב, לא תגזול, לא תנאף, לא תרצח. בסדר, אבל רוב המצוות הן מצוות ש... אתה לא מבין בהן כל כל פרט. אז מה מיוחד בפרה אדומה, ששלמה המלך, החכם מכל אדם, מנסה להבין ולא מצליח להבין.

אז התשובה שאומרים חז"ל, זה לא סתם איזשהו עניין של אוסף פרטים שלא מובנים. אלא יש בפרה אבסורד, יש שמה איזשהו דבר שהוא סותר את ההיגיון הלוגי. והוא, שמה המטרה של פרה אדומה? בשביל מה עושים את זה בכלל? לטהר את טמאי המת. וכל מי שמתעסק בפרה, השורף את אפר הפרה והמזה את אפר... את מי הפרה האדומה, כל מי שמתעסק בזה, הוא בעצמו נטמא.

עכשיו תחשוב, רגע, אם פרה אדומה זה משהו שמטהר, אז כל מי שמתעסק בזה אמור להיטהר. זה כמו שאם יש לי פה תה חם רותח, אז כל מי שייגע בזה, אז זה יהיה לו חם.

[הפרעה קצרה, חגיגת יום הולדת לאיתן]

כן, תודה לכולם, תודה לאיתן. מזל טוב לאיתן על הבר מצווה של אחיו.
...
אם כן,
...
אנחנו ממשיכים.
...
חברים יקרים,
...
זה בסדר, אבל תחזרו למקום ואנחנו ממשיכים בשיעור.
...
אז אם כן,
...
אם כן, בדרך כלל, כל דבר שיש לו איזשהו איכות, למשל, אם התה חם, אז הוא חם. זה לא שמישהו אחד יגע בו, יהיה לו חם, ומישהו אחר יהיה לו רותח, קפוא. זה לא ככה. אלא אם זה חם, זה חם.
אם זה משהו, אם זה מים רטובים, אז זה מרטיב, זה לא מייבש פתאום משהו.
וכן הלאה.

והנה פה, פתאום אותה פרה אדומה שמטהרת את הטמאים, מטמאת את הטהורים. אז הדבר הזה, אפילו שלמה המלך כתוב שלא הצליח להבין אותו. ואף על פי כן, שכתוב שלא... שלמה המלך לא מצליח להבין אותו, כתוב שמשה רבנו כן הצליח להבין אותו. לא שהוא הצליח מעצמו להבין, אלא שהקדוש ברוך הוא אמר לו, "לאחרים - חוקה, אבל לך אני מגלה טעמה".

אז הקדוש ברוך הוא, כן, אז יש לזה טעם. אז אנחנו מבינים שיש סיבה, יש לזה איזשהו הגיון. רק שלמה המלך לא מבין אותו. משה רבנו כן מבין. מה, הוא יותר חכם משלמה? טוב, הוא לא יותר חכם, פשוט הקדוש ברוך הוא גילה לו. אבל, גם על משה רבנו נאמר, שהקדוש ברוך הוא אומר לו, דברים שלא נתגלו לך, נתגלו לרבי עקיבא וחבריו.

זאת אומרת, יש פה בעצם שלוש רמות, ארבע רמות, שלוש רמות.
כל האנשים, כולל שלמה המלך, החכם מכל אדם, לא מבינים.
משה רבנו, הקדוש ברוך הוא מגלה לו את הטעם.
ואפילו דברים שמשה רבנו לא הבין, רבי עקיבא זוכה להבין.

אז איך, מה, איך...
מה פה המבנה, מה ההגיון בזה? למה זה ככה?
זמנים שונים? אתה אומר, הזמן הוא זה שגורם.
אז היית מצפה ששלמה ידע יותר ממשה. שלמה היה אחרי משה.

ולכן, ככל הנראה, צריך לומר, שהעומק של פרה אדומה הוא קשור למשהו... הרי זה לא סתם שהיא באה לטהר. ממה היא באה לטהר? מטומאת מת דווקא. מהמוות.

והמוות בעצמו הוא דבר שהוא קשה להבנה.
מוות זה משהו שאף אחד מאיתנו לא חווה עדיין, מקווים שלא יקרה לנו בעתיד הקרוב.
והעניין הזה של המוות הוא בעצמו דבר שהוא עמוק מאוד, ובמובן מסוים, זה לא רק שהאדם לא מסוגל להבין אותו, אלא האדם מבין אותו הפוך מהמציאות האמיתית שלו.

...
אומר הרב קוק באורות הקודש: המוות הוא חזיון תעתועים. טומאתו היא שיקרו. כלומר, המוות זה שקר.

מה הכוונה שקר?
שאנחנו מתבוננים על מוות, מה אנחנו רואים?
זהו, נגמר, חידלון, כלום, כישלון.
מוות זה האובדן הכי גדול שיכול לקרות. אומר לנו הרב קוק: זה חזיון תעתועים, זה שקר, זה בכלל לא נכון. מוות זה אחד הדברים הכי משמחים. אחד הרגעים הכי משמחים בחיים של האדם זה המוות.

למה? למה?
פשוט מאוד. כי אדם, מה קורה לו כאשר הוא מת? עולה לעולם העליון, מדבק בקדוש ברוך הוא. אומרת הגמרא במסכת מועד קטן: הוא למנוחות, ואנחנו להנחות. המת עולה למנוחת עולמים. לא רע לו למות. אנחנו נאנחים, לנו זה קשה. החיסרון הוא קשה לנו, אבל בשבילו זה לא קשה. הוא עוזב את העולם הזה, בעולם הזה הנשמה מתייסרת. הנשמה כל הזמן בתוך הגוף שהוא כלא בשבילה.

ולכן הנשמה בעולם הזה מתייסרת, היא רחוקה מהקדוש ברוך הוא, רחוקה מהאמת המוחלטת.
הגוף מת, הנשמה יוצאת לחופשי. זה כמו שהיא מרגישה שהיא יוצאת מבית כלא. כשאדם יוצא מכלא, הוא שמח או עצוב? תלוי איזה בן אדם ותלוי איזה כלא. כן, אבל בדרך כלל, הוא אמור להיות שמח שהוא משתחרר. ככה הנשמה, מאושרת להשתחרר מהכלא של הגוף ולעלות אל העולם הבא.

לכן אומר הרב קוק... עכשיו, ברור שבעיקרון... זה לא שאנחנו מתאווים למות. לא שאנחנו רק משתוקקים למות, אומר "אה, מתי כבר אני אמות". לא, כמו שאמר, ראינו בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, שאדרבה, המטרה האמיתית של האדם זה להפך, לעבוד את השם בעולם הזה, להתקרב לקדוש ברוך הוא בעולם הזה. כי זה התכלית, זה הייעוד. אבל, אף על פי כן, המוות הוא לא דבר שהוא אמור להיות מצער לאדם עצמו. לכן, שתלמיד חכם נפטר, עושים הילולה.

ז' באדר, היה הילולה של משה רבנו. הילולה של רשב"י. היה עכשיו לאחרונה הילולה של החיד"א, דיברנו על זה בשבוע שעבר. מה אתה עושה הילולה? רב מת, אתה שמח? אתה צריך להיות עצוב שהרב מת.

עכשיו, למה... אז למה אתה שמח?
כי ככל שזה אדם צדיק, ברור לך שהוא בוודאי השלים את שליחותו בעולם הזה, והוא עולה לעולמות עליונים, עולם שכולו טוב. אז קודם כל בשבילו זה טוב, אבל לא רק בשבילו זה טוב. היום האחרון שלו בחייו, זה אומר שזה היום שבו הוא הגיע לשלמות בעולם הזה. נגיד, ל"ג בעומר שרשב"י נפטר, זה היום שבו הוא הגיע לשיא השלמות שלו. האור האלוקי שרשב"י הביא לעולם הזה, התגלה בשיא שלמותו בל"ג בעומר.

אז זה בדיוק הנקודה, שבעצם זה יום של שלמות. המוות זה לשון של כליון, כליה. אבל זה גם כליל השלמות. כלה ביום חתונתה לא סתם נקראת כלה, כי זה שלמות, זה משהו שנגמר. נגמרה מדרגה אחת ועכשיו הגענו לשלמות.
...
בכל מקרה, כל הפיוטים עשו הספד ובכו...
...
דבר ראשון זה לא קשור לבני ברקים. בני ברקים הם בדרך כלל אשכנזים, רובם.
...
הבנתי אותך. ברור שבַּיום שהרב נפטר, כולנו מצטערים על האובדן שלו. כי בשבילנו זה חסר. ואף על פי כן, לדורות, ביום פטירתו, עושים אזכרה והילולה. זה לא סתם יום עצב לזכרו. זה יום של שמחה, יום של הילולה.

ולכן, אומר לנו הרב קוק, שבעצם המוות הוא שקר, הוא נראה לנו כאיזה כליון ואובדן, אבל בעצם זה רק התחלה של מציאות חדשה, עליונה וחיובית. וזה בעצם העניין של פרה אדומה. לכן פרה אדומה היא מצד אחד מטהרת, מצד שני מטמאת, כי זה חזיון תעתועים, זה בעצם מטהר את הטומאת מת, אבל טומאתו היא שיקרו. השקר של המוות, זה מה שמביא את הטומאה.

ולכן הפרה האדומה היא מצד אחד, מצד האמת, היא מטהרת, אבל כלפינו, זה מטמא. כי כלפינו בעצם המוות נראה כדבר שלילי.
ולכן שלמה המלך לא מסוגל להבין את זה, כי זה משהו כל כך עליון, כל כך... זה לא משהו של שכל, כמו ששלמה המלך החכם מכל אדם. השכל שלו היה הכי מושלם בעולם. אבל, זה לא תלוי בשכל, זה תלוי בהבנה של מה מעל העולם הזה, מה יש לנו בעולם הבא. ואת זה שלמה המלך לא יכול לתפוס. לעומת זאת, משה רבנו כן יכול לתפוס. למה? משה רבנו עולה למרום, הוא עולה לעליונים, הוא עולה להר סיני.

ויותר אפילו ממה שהבין את זה משה רבנו, הבין את זה רבי עקיבא.
רבי עקיבא וחבריו. מי זה רבי עקיבא וחבריו? מי זה החברים שלו? לא סתם אלה שישבו איתו, לא סתם רבי שמעון בר יוחאי, שסתם שאומרים רבי עקיבא וחבריו, הכוונה היא לעשרת הרוגי מלכות.

שנהרגו רבי עקיבא, הוא המפורסם מביניהם, אבל היו עשרה שנהרגו על קידוש השם. ולכן הם, רבי ישמעאל כהן גדול, ועוד, ולכן הם אלה שיכולים באמת להבין הכי לעומק את המשמעות של המוות, שהמוות הוא לא חידלון. עובדה שהם היו מוכנים אפילו למסור את נפשם, מתוך הבנה שיש עולם הבא, שיש השארות הנפש, ואנחנו מוכנים לוותר על כל החיים שלנו בעולם הזה, כשצריך, כשזה מה שהקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו.
...
זה המשמעות של להבין מה זה פרה אדומה. זה המשמעות. שלהבין מה זה פרה אדומה זה להבין איך אותו דבר הוא גם מטמא וגם מטהר. תשובה, כמו שהמוות הוא כלפי חוץ נראה לנו כדבר שלילי, אבל באמת באמת בעומק זה דבר חיובי ואמיתי. וכך בעצם רבי עקיבא וחבריו מתייחסים לזה, ולכן הם מוכנים למסור את נפשם. וכך בעצם הסברנו גם את העומק של פרה אדומה וגם את הסיבה למה בדרך כלל אדם רגיל לא מצליח להבין את זה, כמו שלמה המלך, ואנחנו גם, לא מסוגלים להבין מה זה מוות. יכולים לדבר על זה, הנה דיברנו על זה. אבל האם זה אומר שאנחנו מבינים מה המשמעות של מוות?

אדם שמבין מה המשמעות של מוות נבחן בזה שהוא באמת מסוגל גם למסור את נפשו כשצריך, כי הוא בעצם באמת מבין שמוות זה לא איזה חידלון וכליה, אלא אדרבה, זה איזושהי התרוממות למצב עליון של תיקון.
...
טוב.

שיעור 2 (5:00 - 10:09)

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי.

פרשת פרה אדומה ידועה בתור חוקה, בתור דבר שכפי שידוע משה רבנו אמר עליו, סליחה, שלמה המלך אמר עליו: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני". אני חשבתי שאני אוכל להבין את מעלתה ואת עניינה של פרה אדומה, אבל הדבר סתום ממני. אפילו שלמה המלך, חכם מכל אדם.

אבל חשוב לשים לב שבעניין הזה של פרה אדומה, קודם כל נתחיל אולי מזה, מדברי המדרש. המדרש, מדרש רבה על פרשת... פרשת חוקת, אומר דבר מדהים.
"ויקחו אליך פרה אדומה תמימה". מה זה אליך? מה הפשט? אבל למי? על מי מדובר פה?
משה רבנו, נכון? משה רבנו הוא זה שאחראי על הפרה האדומה. הוא לא בעצמו עושה אותה, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, מצוותה בסגן, כך אומרת הגמרא. זאת אומרת, לא הכהן הגדול עושה אותה, אלא סגן הכהנים, המשנה. וכאן, בתקופת המדבר, הכהן הגדול זה כמובן... מי זה? אהרון הכהן. ובנו, אלעזר בן אהרון, הוא סגן הכהנים. לכן, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן.

ואף על פי כן, כתוב "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול". אז למה להגיד לקחת למשה? פשוט תגיד, ויקחו אל אלעזר הכהן פרה... אומר, אומר המדרש, אמר רבי יוסי ברבי חנינא, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר - חוקה.

זאת אומרת, שלמה המלך לא זוכה להבין, החכם מכל אדם. לא זוכה להבין. אבל משה רבנו יודע, לא בגלל שהוא יותר חכם משלמה המלך, שם אמר לו. לך אני מגלה, ולשלמה המלך אני לא מגלה. לאחר - חוקה, ולך אני מגלה. אז קודם כל צריך להבין מה זכה משה רבנו שדווקא הוא התגלה לו הטעם של פרה אדומה.

אבל בהמשך המדרש, המדרש דורש את הפסוק "אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים",
דברים שלא נגלו למשה, נגלו לרבי עקיבא וחבריו. וכל יקר ראתה עינו, זה רבי עקיבא וחבריו. זאת אומרת, יש כאן שלוש רמות. הרמה הפשוטה של כל בני אדם בעולם, לא מבינים עניין הפרה, לאחר - חוקה. אפילו שלמה המלך, חכם מכל אדם, זה חוקה בשבילו.

למשה רבנו הקדוש ברוך הוא מגלה, ואפילו דברים שלא נתגלו למשה, נתגלו לרבי עקיבא וחבריו. זאת אומרת, רבי עקיבא וחבריו בעניין הזה, במדרגה כביכול גבוהה יותר ממשה רבנו. אז דבר הזה קודם כל צריך הבנה, מה... למה שלמה המלך לא מבין? למה משה רבנו כן מתגלה לו? ומה, במה גדולה מעלתו של רבי עקיבא וחבריו יותר מאשר משה רבנו? גם למה כתוב רבי עקיבא וחבריו? תגיד רבי עקיבא... לא יודע, מי זה חבריו? על מה מדובר פה?

חשוב להדגיש שיש בפרשת פרה שני עניינים שאפשר להגיד עליהם שהם חוקה. הרבה מצוות נקראו דחוקות, נקראות חוקות. "ושמרתם את משפטיי ואת חוקותיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מה הכוונה חוקה? חוקה זה דברים שהם לא מובנים. עכשיו, למה דווקא פרה? למה דווקא אדומה? למה דווקא... למה דווקא עץ ארז? למה דווקא אזוב? למה דווקא שורפים אותה? למה דווקא מים? למה דווקא מזה עליו? הרבה פרטים אפשר לשאול. אבל זה אפשר לשאול על הרבה מצוות. למה דווקא תפילין שחורות? למה דווקא מרובעות? למה דווקא הפרשיות האלה? למה דווקא מאור כזה? למה דווקא קשר כזה? ועל כל מצווה כמעט, אפשר לשאול על הפרטים שלה. אם זה למשל מצוות ארבעת המינים, למה דווקא ארבעת המינים האלה? המנורה, למה פרחים? למה קנים? למה זה? למה שבע? למה זהב טהור? למה מקשה?

על כל דבר אפשר להגיד דרשות, למה? גם על פרה אדומה אפשר להבין. למה פרה? תבוא אם ותקנח צואת בנה, לכפר על חטא העגל. הרבה דרשות אפשר להגיד גם בעניין הזה. אז לא זה הקושי העיקרי דווקא בפרה. זה יש הרבה מצוות כאלה. הקושי העיקרי, אומר המדרש, זה האבסורד הפנימי שקיים בתוך עניין הפרה.

העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף מטמאים בגדים, היא גופה מטהרת בגדים. זאת אומרת, הרי כל עניין הפרה זה לטהר את הטמאים מטומאת מת, הטומאה החמורה ביותר. המת הוא אבי אבות הטומאה. והפרה, אפר הפרה האדומה, עניינו לטהר מטומאת מת. אבל כל העוסקים בפרה נטמאים, הם ובגדיהם. השורף את אפר הפרה, יכבס בגדיו וטמא עד הערב. והמזה צריך כהן טהור שיזה על הטמא, והיזה הטהור על הטמא. והמזה את אפר הפרה, גם הוא נטמא. הדבר הזה הוא פרדוקס. למה זה כזה פרדוקס? בדרך כלל לכל דבר בעולם יש לו איכות. כלומר, למשל, אש זה מחמם. נכון? חד משמעית. האם יכול להיות שהאש תחמם משהו אחד ותקרר משהו אחר? זה לא יכול להיות. האש היא מחממת, נקודה. אז... אתה לוקח קרח, הקרח הוא מקרר. זה לא יכול להיות שזה יחמם משהו אחד ויקרר משהו אחר. או אותו דבר בהרבה עניינים אחרים. יש דבר שהוא... נניח... נחפש עוד דוגמה על הדבר הזה, של האיכות של הדבר. יש לכל דבר השפעה איכותית. למשל, ניקח למשל, חיידק כמו סטרפטוקוק. חיידק הסטרפטוקוק, הוא חיידק שמביא מחלות ונזק לגוף. כן. אגב, הוא מתחיל בגרון, אבל הסכנה הגדולה שלו, שאחרי דלקת גרון של סטרפטוקוק, הוא יכול להביא לדלקת פרקים, לדלקת בלב, לשיבוש של המון המון מערכות. סטרפטוקוק זה חיידק תוקפני ברמה בלתי רגילה. האם הסטרפטוקוק, אדם שמבקר אצלו חיידק סטרפטוקוק, האם הביקור הזה של החיידק יכול לרפא אותו? לא. החיידק הזה הוא חיידק של מחלה. הוא גורם למחלה, הוא לא מרפא.

אז נכון, יש לנו גם בתורה, למשל, וכי נחש ממית, וכי נחש מחיה? הנה, אותו נחש... אבל באמת, זו השאלה, זה חידה גדולה. איך אותו נחש הוא גם ממית וגם מחיה? דיברנו על זה בפרשת קורח לגבי הקטורת, שהקטורת היא גם ממיתה וגם מחיה. אז הנה חינמי, אבל גם פה בפרה, יש לנו כאן דבר שהוא אבסורד. ניקח דוגמה נוספת, יום השבת, תמיד רק מוסיף קדושה, לא מוריד קדושה. יש לך יום חול, עכשיו שבת, נוספת קדושה. יש לך יום כיפור, אם יום כיפור חל גם בשבת, אז זה תוספת קדושה או שזה מוריד קדושה מיום כיפור? לא יכול להוסיף. אין דבר כזה. יום השבת לא יכול להוריד קדושה. מה שאני רוצה להגיד, שכל דבר יש לו איכות, יש פה השפעה לכיוון מסוים. השבת זה רק להוסיף קדושה, סטרפטוקוק זה רק להוסיף מחלה, אש זה רק להוסיף חום, קרח זה רק להוסיף קור. ככה כל דבר בדרך כלל, בדרך הטבע, כל דבר מוסיף לכיוון מסוים. עכשיו, למשל, דבר טמא, בדרך כלל רק יוסיף טומאה. אדם מתקרב לאב הטומאה, לטמא מת, לשרץ וכולי, זה רק יכול להוסיף טומאה, זה לא יכול לטהר אותו. ואדם טובל במקווה, אז יכול להיות שהוא טבל במקווה והוא לא נטהר. אם למשל הוא טובל ושרץ בידו, או למשל אם הוא טובל ויש חציצה והוא לא כולו נכנס בתוך המים. אבל אם הוא טבל תבילה כשרה, זה רק יכול להוסיף לו טהרה. לא תמיד זה מספיק, לפעמים הוא טובל, הוא צריך גם הערב שמש, לפעמים הוא טובל, זה לא מספיק, הוא היה צריך גם הזאה לפני, אם הוא למשל טמא מת. אבל התבילה בעצמה לעולם לא תוסיף לו טומאה, אם היא נעשתה כהלכה. אז איך יכול להיות פה שאותה פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת את הטהורים. הדבר הזה זה הפלא הגדול של... של פרה אדומה.

ולכן, על זה אומר, אומר, אומר המדרש, שאפילו שלמה המלך לא זכה להבין את הדבר הזה, כי באמת זה פלא. עכשיו אנחנו לא... לא זכינו לחוכמתו של שלמה המלך, אבל ננסה בכל זאת להסביר מה התגלה למשה רבנו, ולמה עוד יותר מזה, דברים עוד יותר עמוקים התגלו לרבי עקיבא וחבריו.

הפרה האדומה לא קשורה לכל טומאה. היא לא... אדם סתם שנטמא, משרץ או שכבת זרע או דבר אחר, לא צריך דווקא אפר פרה אדומה. רק בסוג אחד של טומאה צריך אפר פרה אדומה. לאיזה עניין צריך אפר פרה אדומה? רק בטומאת מת. נכון? עכשיו, המוות הוא אבי אבות הטומאה. זה הדבר החמור ביותר, הטומאה החזקה ביותר. בדרך כלל, האב הטומאה עצמו, מי שנוגע בו, נהיה ראשון לטומאה. אבל נהיה טמא ברמה שנקראת ראשון לטומאה. אבל מי שנוגע במת, הוא בעצמו אב הטומאה, זה דרגה יותר חמורה. זה לא מדויק. גוי לא מטמא באוהל, בטומאת אוהל של מת, אבל במגע כן.

ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן.

אז מה הגישה שלנו ביחס למוות? המוות הוא מצד אחד, כליון, אובדן, זה סיום הדרך, זה פרידה עצובה וכואבת מאוד. מהאדם יקר שהיינו קשורים אליו, וזהו, ועכשיו לא נפגוש אותו יותר. אז זה, מוות זה דבר של כאב, חידלון ואובדן. אבל, מצד שני, האם באמת זה סוף הדרך? חס ושלום. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהנפטר עולה לאולם, לעולם שכולו טוב. עכשיו הוא בשמי שמיים העליונים, בגן עדן, נהנה מזיו השכינה, מהאור השמור לצדיקים לעתיד לבוא.

זה מופיע גם בגמרא במועד קטן, כתוב: "הוא למנוחות, ואנחנו להנחות". והדבר הזה גם בפיוט שספרדים אומרים בתחנון של שני וחמישי או בסליחות, "אנשי אמונה אבדו" וכולי, "סעו המה למנוחות, עזבו אותנו להנחות". זה מבוסס על דברי הגמרא במסכת מועד קטן. אז הנפטר זוכה למנוחה נכונה, הוא עולה לעולם עליון ובסך הכל בשבילו המוות, אפשר להגיד הוא דבר טוב.

עכשיו, כמובן, שזה דבר טוב כאשר אדם מסיים את תפקידו בעולם הזה, והוא עולה לעולם עליון. אם אדם לא עשה תפקידו בעולם הזה ורק הוסיף קלקולים וחטאים בעולם הזה, אז אולי צריך לבוא גלגולים, אנחנו לא יודעים חשבונו של מקום, אבל, אבל זה בהחלט דבר שהוא... דבר יותר קשה.

אבל הנקודה היא שהמבט על המוות, אנחנו בעולם הזה מסתכלים על המוות בתור דבר שלילי. האמת היא שהמוות הוא בעצם התקדמות. אדם סיים את תפקידו כאן בעולם הזה, סיים את המסלול, עולה לעולם אחר ושם הוא בעצם עולה ומתעלה.

כותב הרב קוק באורות הקודש, חלק ב', עמוד ש"פ. "המוות הוא חזיון שב".
זה נראה לנו... זה חזיון שב. מה הכוונה? זה חזיון תעתועים. זה נראה לנו בתור איזה חידלון, בתור איזה אובדן, אבל זה לא נכון. זה בעצם התקדמות.
פעם הביא מישהו משל לאדם ש... נגיד, לשני תאומים שנמצאים ברחם האם.
אז אחד... טוב, מתחילים הצעירים, הראשון יוצא, השני מבכה ואומר "יואו, אחי היקר, היה פה איתי תשעה חודשים, הלך לו לעולם שכולו טוב. איפה הוא?". עכשיו, מה באמת? באמת התינוק הזה נולד, ברוך השם, הגיע לעולם הזה. והתחיל את החיים. אבל במרכאות, כן, בדרך של משל, התינוק שנשאר ברחם מרגיש "אוי, איזה אסון קרה לו, מי יודע לאן הוא הלך?". הלך למקום יותר טוב מאשר להישאר ברחם. להישאר ברחם בסוף זה לא התיקון של האדם. אז כך, להבדיל, כך גם אדם שנפטר מן העולם הזה, כן, הוא מתקדם לשלב הבא. זה השלב הבא.

לכן אומר הרב קוק, "המוות הוא חזיון שב. טומאתו היא שיקרו". הטומאה שנגרמת מהמת זה בגלל השקר, מצד האמת, הנשמה לא טמאה, הנשמה נמצאת עכשיו בעולם שכולו טוב. רק מה, הגוף מת. וזה נראה לנו שהגוף הולך לאיבוד, אז לכן מהשקר הזה, ההסתכלות הזאת היא שקר, להגיד מוות זה רע, מוות זה לא רע. מוות זה דבר שהוא התקדמות. עכשיו, כל אחד מאיתנו עצוב כשהוא נפגש במוות. כי שוב, אנחנו להנחות. אנחנו בהחלט נאנחים וכואבים. אבל האמת היא שהנפטר מגיע למקום טוב יותר.

ממשיך הרב קוק ואומר, "מה שבני אדם קוראים מוות, הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומותם". זה התגברות החיים, זה מגיע לעולם של חיי נצח.

העולם שלנו הוא "עלמא דשיקרא". ובעלמא דשיקרא אנחנו רואים את המוות בתור חידלון. אבל האמת היא שהמוות הוא בעצם התקדמות לעולם עליון יותר. אז אם ככה אנחנו מתאווים ומשתוקקים למות? לא. את השאלה הזאת שואל מלך כוזר את... את החבר, את אותו תלמיד חכם שבא ומסוכח איתו, והוא שואל אותו, אז אם ככה, אז אולי אתם מתאווים למות, כי אתם רוצים את העולם הבא. אומר לו, לא כך. התפקיד שלנו הוא להיות בעולם הזה. יהודנו הם כי נדבק בעניין האלוקי בעולם הזה, על ידי הנבואה וכל הקרוב לה. האדם נשלח לעולם הזה כדי לתקן את העולם במלכות שדי. זה השליחות שלנו, לגלות מלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, כמו שחז"ל אומרים: "יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

אז יש פה מורכבות. מצד אחד, המוות הוא עלייה לעולם טוב יותר. מצד שני, האדם איבד את התפקיד העיקרי שלו פה בעולם הזה. לכן הפרה האדומה היא קשורה למוות, היא באה לתאר את המוות. אז מצד אחד היא מטמאת את הטהורים, ומטהרת את הטמאים.
זה ודאי שזה חלק מהתיקון. מה הוא התיקון? ודאי, כן, זה בגלל זה הזכרתי, למה דווקא פרה, בגלל העגל. אני עכשיו לא מדבר על למה דווקא פרה, אלא איך זה קורה שזה מצד אחד מטהר, מצד שני מטמא? כי זה בעצם המבט על המוות. כי המוות בעצמו הוא מצד אחד התעלות, ומצד שני הפסד. גם המוות, כמו פרה אדומה, יש בו את שני הצדדים. והדבר הזה לא מתגלה לשלמה המלך. שלמה המלך הוא אדם שחתר לשלמות מאוד גדולה בעולם הזה. לא אומר את זה לשלילה. אבל הוא בא לתקן את העולם הזה. אז הוא גם ברמה של כלכלית וגם ברמה המדינית, וגם ברמה של הקודש, הוא בונה בית מקדש שהוא משכנו של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה. אבל דווקא שלמה המלך מרגיש את החוסר הגדול. רגע, אז מה, אז כל מה שבניתי עכשיו ילך לאבדון? אז זה הבל הבלים, הכל הבל. וזה בעצם הקושי של שלמה, שהוא החכם מכל אדם בחוכמת העולם הזה, קשה לו לתפוס את המשמעות של המוות. מי שלא היה במוות, לא יכול לתפוס את זה.

לעומת זאת, משה רבנו, משה רבנו התגלה לו מה שלא התגלה לשלמה המלך. מדוע? כי משה רבנו, עניינו של משה רבנו, זה שהוא איש האלוהים, הוא אדם שמתעלה למעלות מאוד מאוד עליונות, מדרגות על-אנושיות. הוא עובר באש ולא שורפת אותו, הוא לא אוכל ולא שותה ולא ישן 40 יום ו-40 לילה. מכיוון שהוא יותר נדמה למלאך. ולכן הוא יכול יותר להבין את המהות הזאת של מה מעל החיים של העולם הזה. ואפילו מה שמשה רבנו לא קולט, רבי עקיבא וחבריו התגלה להם. מי זה רבי עקיבא וחבריו? על איזה חברים אנחנו מדברים? הכוונה היא לא לתלמידיו של רבי עקיבא, אלא הכוונה היא לעשרת הרוגי מלכות.

עשרת הרוגי מלכות, שהם רבי עקיבא וחבריו. רבי עקיבא הוא אחד מהם, המפורסם שבהם, שהוציא את נשמתו בשמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד. יחד איתו עוד תשעה מעשרת הרוגי מלכות. והמיוחד בהם זה שהם מוסרים את נפשם, שהם מוכנים למות על קידוש השם. זוהי ההבנה העמוקה ביותר של מה זה בעצם מוות. להבין שכן, אדם מוכן בעיניים פקוחות לצעוד לקראת המוות מתוך הבנה שזה התעלות. הוא לא מפחד מהמוות, רבי עקיבא לא חושש, הוא לא מרגיש איזה אימה, איזה יראה, מה יקרה. "כל ימיי הייתי מצווה לפסוק זה, מתי יבוא לידי ואקיימנו". כי הוא מבין והוא מרגיש שהמוות הוא לא איזה חידלון ואובדן, אלא להפך, הוא מסיים את תפקידו בעולם הזה, עולה בסערה השמימה ומתקדם אל השלב הבא. וזה הנקודה שבעצם הסוד של הפרה האדומה. לכן המדרש אומר שאפילו מה שלא התגלה למשה התגלה לרבי עקיבא וחבריו, כי בהבנה של משמעות המוות, אז רבי עקיבא וחבריו, עשרת הרוגי מלכות, הולכים בעיניים פקוחות אל המוות, וזה בעצם הכוח הגדול שלהם, וזה בעצם הסוד של פרה אדומה, שמטהרת טמאים ומטמאת טהורים, בהקשר הזה של ההבנה שהמוות הוא בעצם מצד אחד, כמובן, אנחנו דבקים בחיים, "ואתם הדבקים באדוני אלוהיכם חיים כולכם היום", ומצד שני אנחנו יודעים שגם המוות הוא לא סוף הדרך, אלא הוא רק עלייה והתעלות אל מדרגה נוספת שבה נהנים מזיו השכינה והאדם שסיים את תפקידו בעולם הזה, זוכה שם לדבקות אלוקית בריבונו של עולם.

שיעור 3 (11:15 - 23:40)

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי.

מצוות פרה אדומה, שפותחת את הפרשה שלנו, ידועה בתור "חוקה". "זאת חוקת התורה". כלומר, זוהי מצווה שטעמה אינו ידוע ואינו מובן. חז"ל מציינים שאפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר על המצווה הזאת: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני". חשבתי שאני אחכמה, חשבתי שאני אבין וארד לשורש הדברים, אבל היא רחוקה ממני.

עכשיו, נשים לב שבמצוות פרה אדומה יש שני סוגים של קשיים. כשאנחנו אומרים שזו מצווה מוזרה, תמוהה, פה שני סוגים של דברים מוזרים. סוג אחד, זה הסוג שיש בהרבה מאוד מצוות. שהפרטים אינם מובנים. למה דווקא פרה? למה דווקא אדומה? למה דווקא עץ ארז, באזוב, בשני תולעת? למה דווקא שורפים? למה דווקא מים? למה דווקא מזה עליו ביום השלישי וביום השביעי ורק זה מטהר אותו מטומאת המת.

על הדבר הזה, שאלות דומות לזה יש בהרבה מאוד מצוות. ארבעת המינים בסוכות, למה דווקא הדס? למה דווקא ערבה? למה דווקא שלוש מזה ושתיים מזה? למה דווקא לולב? למה?
על הרבה מצוות אפשר להגיד, גם תפילין, למה דווקא שחורות? למה דווקא מרובעות? למה דווקא הקשר ככה? למה דווקא על יד שמאל? וכמעט על כל מצווה, אם אנחנו נרד לפרטי הפרטים שבה, אנחנו נראה שהפרטים הרבה פעמים הם בגדר "חוקה". "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אין אתה רשאי להרהר אחריה", תקיים כי כך הקדוש ברוך הוא ציווה אותך. ובהרבה מאוד מצוות יש דינים כאלו. גם בדיני הכשרות. למה דווקא אסור לאכול בשר וחלב יחד? למה דווקא בעלי חיים כאלה מותר לאכול, ובעלי חיים כאלה אסור לאכול? למה לשחוט דווקא בשחיטה כזאת ולא בצורה בדיוק אחרת? כמעט בכל מצווה יש הרבה מאוד פרטי מצוות שהם בגדר חוקה.

אבל במצוות פרה אדומה, יש בה סוג אחר של קושי. חוץ מכל הפרטים שגם פה הם תמוהים ולא מובנים, אבל פה במצוות פרה אדומה יש גם סוג נוסף של קושי. ועל כך אומר המדרש, העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף, מטמאים בגדים, והיא עצמה מטהרת בגדים. כלומר, בפרה האדומה עצמה יש דיסוננס, יש איזשהו ניגודיות פנימית בכך שהמטרה של פרה אדומה זה לטהר מטומאת מת. והנה, כל מי שמתעסק בפרה, מי ששורף אותה ומי שאוסף את אפר הפרה ומי שאפילו לוקח את המים עם אפר הפרה ומזה, ולקח איש טהור והזה על הטמא, ואז האדם הטהור הזה נטמא עד הערב. כל מי שמתעסק בפרה, שהוא עצמו היה טהור, עכשיו הוא מתעסק בזה, הוא נטמא.

אם ניקח דוגמאות רגע מן העולם, בדרך כלל, לכל דבר יש איכות מסוימת. למשל, אש, למשל, היא תמיד מחממת או שורפת. אף פעם לא מצאתי אש שתקרר. אש זה דבר חם. ולעומת זאת, פריזר יקפיא דברים, הוא לא יחמם אותם. כשיש לנו מעין דבר אחד שהוא גם מחמם מצד אחד וגם מקפיא מצד שני, זה פלא. אז אותו דבר פה, הפרה האדומה היא מצד אחד מטהרת ומצד שני מטמאת. ולכן באמת יש פה איזשהו דבר מאוד מאוד לא מובן, מוזר.

אני לא אומר שאין בכלל דברים כאלו. למשל, אנחנו מוצאים עוד דוגמה אחת כזאת בפרשת השבוע שלנו, פרשת חוקת, כאשר נחשים שרפים מקישים את העם. מה עושה משה? לוקח נחש נחושת, שם אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. דווקא הנחש... וכי נחש ממית או נחש מחיה? פה אנחנו רואים שהנחש הוא זה שממית והוא זה שמחיה. כמובן, לא הנחש ממית ולא הנחש מחיה, אלא הקדוש ברוך הוא. אבל, אנחנו כן רואים גם אצל הפרה וגם אצל הנחש, שני בעלי חיים שמופיעים בפרשה, ושניהם יש בהם איזשהו דבר והיפוכו. נחש, גם בטבע, ממה מכינים את הנסיוב של ההגנה מארס הנחש? מהנחש עצמו. מארס הנחש עצמו. כן. נכון. כל הרעיון של חיסונים בעצם בנוי מזה. רבותיי, לסגור בבקשה את הדלת של המשרד, זה מפריע.

כל הרעיון של חיסונים, נותנים לאדם בעצם חיידק מוחלש, חיידק מומת וכדומה, ברמה כזאת שהוא יכול להתמודד עם זה, ואז הגוף מפתח נוגדנים. אז לפעמים אנחנו מכירים דבר כזה גם בטבע, אבל הדבר הזה, כאמור, הוא בעצם אחד מהפלאים של הפרה האדומה.

ואמנם חז"ל מצד אחד אמרו ששלמה המלך אפילו, החכם מכל אדם, ניסה להבין את הדבר הזה ולא עלה בידו. אז אם הוא לא הצליח, מי אנחנו שנוכל להבין? ובכל זאת, חז"ל אומרים, למרות ששלמה המלך, הוא החכם מכל אדם, והוא לא הבין, חז"ל אומרים שיש כאלה שכן הבינו. חז"ל אומרים שמשה רבנו, למשל, כן ידע את טעמה של פרה אדומה.

זה מעניין, כנראה זה לא רק עניין של חוכמה. כנראה זה משהו שתלוי במשהו אחר. ועוד אומר המדרש, אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו: דברים שלא גיליתי לך, אני מגלה לרבי עקיבא וחבריו. אז שלמה המלך, החכם מכל אדם, הוא לא מבין. משה רבנו מבין יותר. מי מבין הכי הרבה? רבי עקיבא וחבריו. על מה ולמה?

כדי להבין את הדבר הזה, את דברי חז"ל, למה בעצם רבי עקיבא וחבריו מבינים יותר ממשה רבנו שמבין יותר משלמה המלך, נוכל להבין את הדבר אם נבין על מה בעצם מתייחסת הפרה האדומה. הרי הנושא של פרה אדומה, היא באה לא סתם לטהר, אך ורק מטומאת מת. יש כל מיני סוגים של טומאות. טומאת הצרעת, גם טומאה. המצורע צריך לצאת מחוץ למחנה, הוא חוזר, יש לו קורבן להקריב, הוא צריך לטבול במקווה, גם מזה עליו ממים חיים, אבל בלי פרה אדומה.

אדם שנטמא למשל בטומאת שרץ מת, נגע בעכבר מת וכדומה, או בלטאה מתה, כל מיני שרצים שמטמאים, האדם הזה טובל במקווה וטהור. אז יש טהרה רגילה, זה טבילה במקווה. אך ורק טומאת מת, רק היא נזקקת לאפר פרה אדומה. זה לא במקרה. המת הוא אבי אבות הטומאה. זו הטומאה החמורה ביותר. כך שאפילו מי שנגע במת, הוא בעצמו אב הטומאה. הוא בעצמו מטמא אחרים ברמה חמורה מאוד.

אבל האמת היא שגם אם אנחנו מסתכלים על המוות עצמו, המוות הוא מצד אחד חידלון וכליון ואובדן, ומצד שני, המוות הוא השלב שבו האדם מגיע לחיי נצח, לחיי העולם הבא. אז אמנם אנחנו לא מתאווים למוות, אנחנו לא מחכים ומצפים מתי כבר הקדוש ברוך הוא יקח אותנו. אבל אנחנו גם לא מפחדים מפני המוות. אנחנו יודעים שיש את החיים בעולם הזה, אבל הנשמה נשארת, יש חיי נצח. וכל העולם הזה הוא פרוזדור לקראת הטרקלין, לקראת העולם הבא.

ולכן המוות בעולם הזה עבורנו, החיים, אז בשבילנו שאדם נפטר, זה פרידה עצובה וכואבת, מאדם יקר. זה תחושה שזה סוף הדרך, ושיש פה לפעמים חלל שלא ניתן למילוי. כי האדם הזה עבד ואיננו, ואנחנו כל כך מתגעגעים אליו, היינו רוצים לדבר איתו, היינו רוצים להיות איתו בקשר, ואין לנו שום יכולת כזאת.

אבל עבור הנפטר, המוות הוא עליית מדרגה. מה שהנשמה מתייסרת בעולם הזה, מכל החסרונות של העולם הזה, מגיעה לעולם העליון, ושם היא בתענוג הגדול ביותר האפשרי של קרבת אלוקים.

ספרדים נוהגים להגיד את הפיוט הזה גם בתחנון של שני וחמישי וגם בסליחות. "אנשי אמונה אבדו, באים בכוח מעשיהם" וכולי. ואז אומרים "סעו המה למנוחות, עזבו אותנו להנחות". כלומר, הם הנפטרים, סעו המה למנוחות. כן, שאנחנו, כל הפיוט הזה מבוסס על הצדיקים שהיו ואינם. "אנשי אמונה אבדו", היו פעם אנשי אמונה, הצדיקים, איפה הם? שילמדו עלינו זכות. היום אין לנו כאלה.
ומה אנחנו אומרים עליהם? "סעו המה למנוחות, עזבו אותנו להנחות". זה מבוסס על הגמרא במסכת מועד קטן שאומרת: "הוא למנוחה ואנחנו להנחה". המת הולך למנוחת עולמים. המת בסופו של דבר בשבילו זה לא באמת רגע של חידלון או כליה, אלא להפך, זה רגע של נצח, של נצחיות.

וכך כותב הרב קוק על הדבר הזה, בספר שנקרא אורות הקודש. "המוות הוא חזיון שב". מה הכוונה חזיון שב? מה שאתה רואה, מה שאתה חוזה, זה שקר, זה חזיון שב. אתה רואה בעולם הזה, זה נראה לך כאילו זה מוות, כאילו זה אבדון, כאילו זה הסוף. אבל זה לא נכון. המוות הוא חזיון שב. "טומאתו היא שיקרו". כלומר, מה שהסיבה שהמת זה אבי אבות הטומאה, זה בגלל השקר שיש במוות. אנשים בעולם מפחדים מהמוות. אנשים שאינם מאמינים בהישארות הנשמה, אז המוות זה רגע מפחיד. מה יהיה? לאן אנחנו הולכים? מה יש אחרי? האם זה הסוף? ובן אדם מרגיש שבעצם, אם הוא לא מאמין בהישארות הנשמה, אז הוא חושב שזהו, אם אני עכשיו הולך מהעולם הזה, גמרנו, איבדתי בעצם הכל. וזה לא נכון.

המוות לא צריך להפחיד אותנו. כאמור, אנחנו גם לא משתוקקים אליו, אנחנו שמחים להיות בעולם הזה. הגמרא אומרת שיפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. כאן בעולם הזה אדם יכול להתקדם. עכשיו סתם אנחנו יושבים, מדברים דברי תורה בין מנחה לערבית, זו זכות. הנשמה מתקדמת, הנשמה מתעלה, בעצם זה שאנחנו עכשיו יושבים ושומעים דברי תורה. זו זכות שאין אותה בעולם העליון. בעולם העליון הנשמה מה שהגיעה הגיעה, לא יכולה עוד להתקדם. הדרך היחידה של אדם להתקדם בעולם העליון זה אם עושים למענו עילוי נשמה בעולם הזה. בלשון חז"ל, ברא מזכה אבא. הבן מזכה את אביו. לא רק הבן מזכה את אביו, אביו ואמו. וגם כל אדם שעושה למען מישהו, לעילוי נשמתו, המשמעות היא הוא איפה שהוא נמצא, נמצא, לא יכול להתקדם. שם יש תענוג של קרבת אלוקים, אבל אי אפשר להשתפר, אי אפשר להתקדם. בעולם הזה, זה העולם שבו יש יכולת לעשות מעשים. לכן אומרים חז"ל, יפה שעה של תורה, שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא.

אז אם כן, אומר הרב קוק, "המוות הוא חזיון שב, טומאתו היא שיקרו". מה שגורם את הטומאה זה השקר שיש במוות. "מה שבני אדם קוראים מוות, הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומותם". כלומר, באמת באמת זה לא החלשה של החיים, זה התגברות של החיים. אדם מתקרב יותר אל ריבונו של עולם.

ולכן, מכיוון שהמוות הוא מצד אחד... המוות שוב, בעצם לכן הדבר הזה הוא באמת באמת לא ניתן להבנה. שלמה המלך, החכם מכל אדם, מנסה להבין את הדבר ולא עולה בידו. כי את המוות אף אחד לא יכול להבין. לא היינו שם. זה לא שאדם חווה את החיים וחווה את המוות ויודע להבדיל. אמנם כל הנשמות של כולנו באו מאוצר הנשמות, יודעים מה זה להיות נשמה, הנשמה שלנו יודעת מה זה להיות נשמה, אבל אנחנו לא חווים את זה. אנחנו לא זוכרים מה זה נשמה. אנחנו חיים בעולם הזה, חיים בתוך גוף. ולכן בעולם הזה אין לנו מושג מה זה בעצם המוות.

ולכן אין לנו יכולת להבין את הדבר. אבל אנחנו כן יכולים להבין שני דברים. אחד, שהמוות נראה בעולם הזה כחידלון, ככליה, כסוף הדרך, אבל אנחנו יודעים ומאמינים שזהו שקר. אנחנו יודעים שהאמת היא הפוכה. והשקר הזה אומר לנו, זה, אומר לנו הרב קוק, זה בעצם מקור הטומאה. הטומאה זה עניינה. והפרה האדומה באה לבטא את הפרדוקס של המוות עצמו. לכן זה דבר כל כך קשה להבין. שמצד אחד זה מטמא ומצד שני זה מטהר. מצד אחד המוות הוא נראה כמו סוף, ומצד שני הוא בעצם התעלות אל עולם גבוה יותר, עליון יותר. ומצד אחד אנחנו אומרים שהעולם, העולם אחרי המוות הוא בעצם משובח יותר. ומצד שני אנחנו לא רוצים להגיע לשם. יותר טוב להיות בעולם הזה ולתקן. אז זוהי מורכבות, המורכבות הזו היא באה לידי ביטוי בעניין הזה של פרה אדומה.

אז זה דבר אחד. שוב, גם בלי להבין מה זה בדיוק המוות, ואיך למה זה מטהר ומטמא. אבל אנחנו מבינים שכמו שהמוות יש בו את הפרדוקס הזה, גם בפרה אדומה טמון אותו פרדוקס וסתירה. הנקודה השנייה שאנחנו יכולים להבין זה מדוע שלמה המלך לא מבין את זה, משה רבנו מבין יותר, ורבי עקיבא וחבריו מבינים הכי הרבה. מי זה רבי עקיבא וחבריו? רבי עקיבא אנחנו יודעים מי זה, אבל מה, מה הכוונה בחבריו? רבי עקיבא באמת גדול בדורו, בהרבה דורות, עמוד התורה שבעל פה. יש כל מיני השוואות שאפשר לעשות בין משה רבנו לרבי עקיבא. יש על זה סיפור מפורסם בגמרא במנחות. אבל כאן, מה, מה זה רבי עקיבא וחבריו? מילא, תגיד רבי עקיבא מבין יותר ממשה רבנו, אני אנסה להשוות ביניהם. אבל מי זה חבריו? אז התשובה היא, שחבריו הכוונה היא לעשרת הרוגי מלכות.

רבי עקיבא הוא לא רק עמוד התורה שבעל פה. הוא נהרג על קידוש השם, סרקו את בשרו במסרקות של ברזל ויצאה נשמתו באומרו "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד". דרך אגב, למה הוא בחר להגיד דווקא את הפסוק הזה? כי זה, אתה אומר, זה ביטוי של קידוש השם, "ואהבת את אדוני אלוהיך בכל נפשך". כן, זה ודאי נכון. אבל מה שהגמרא אומרת, שהייתה סיבה יותר פשוטה, למה הוא אמר את הפסוק הזה. אתם יודעים למה? הגיע זמן קריאת שמע. הגיע זמן קריאת שמע. כן. עכשיו תבינו מה זה. מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל, עינויים נוראיים. אבל מה הוא שם לב? או, הגיע זמן קריאת שמע, אני אקיים עוד מצווה אחת בעולם הזה, אני אגיד גם קריאת שמע. ואז שאלו אותו, מה? עד כאן, אפילו עכשיו אתה אומר קריאת שמע? אמר להם "כל ימיי הייתי מתאווה לפסוק זה, מתי יבוא לידי ואקיימנו, שבכל נפשך".

ולא רק רבי עקיבא, רבי יהודה בן בבא, רבי חנינא בן תרדיון, רבי ישמעאל כהן גדול, רבן שמעון גמליאל נשיא ישראל. היו עשרה הרוגי מלכות שנהרגו כולם על קידוש השם. מה המשמעות של אדם שבא ואומר "אני מוכן להיהרג על קידוש השם"? הוא הבן אדם שזכה להבין, לא רק להבין, ליישם את זה בחיים, את ההבנה שהמוות הוא לא סוף הדרך.

החיים בעולם הזה הם חשובים, אבל הם אמצעי. והנה, עשרה הרוגי מלכות, ולא רק הם. לצערנו היו הרבה מאוד אנשים, יהודים, במשך הדורות, שנאלצו למסור את נפשם על קידוש השם. ואדם כזה, לכן חז"ל אומרים שהרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. כי אדם שמסר את כל החיים, לא אדם שהקריב חצי שעה, אדם שנתן עוד קצת כסף, אדם שהקדיש מאמץ, הוא נתן את כל החיים. והאדם הזה הוא בעצם מבין הכי לעומק את סודה של פרה אדומה. כי סודה של פרה אדומה זה הפרדוקס הזה, לא רק שהיא מטהרת ומטמאת, אלא הפרדוקס של המוות. שהמוות הוא חזיון תעתועים, שאדם אומר "אני לא מפחד מהמוות. אני מעדיף למסור את נפשי, למות על קידוש השם, בשביל ערך שאני מאמין בו, בשביל אמונה שאני מאמין בה, בשביל עבודת השם שאני מאמין בה".

והדבר הזה הוא בעצם הניצחון הגדול של החיים האמיתיים. אז לכן המדרש אומר, רבי עקיבא וחבריו היו בדרגה הכי גבוהה. משה רבנו לא מוסר את נפשו על קידוש השם, משה רבנו כן עלה למרום וחזר לפה. משה רבנו כן, הוא יודע יותר מ... הוא לא יותר חכם משלמה המלך. שלא נטעה, שלמה המלך הוא החכם מכל אדם. באיזה מובן? של שכל, של דעת, של חוכמות העולם הזה. אבל דברים שהם מעל העולם הזה, שלמה המלך לא אמור לדעת בזה יותר מכל אדם אחר. הוא יודע בחוכמת העולם.

מה שכתוב בגמרא זה על זה שהוא למד תורה. הייתה גזירה. ברור שזה הכל קשור. בעקבות מרד בר כוכבא היו גזירות שמד נוראיות, לא לעשות ברית מילה, לא ללמוד תורה, לא לשמור שבת, המון המון המון גזירות של הרומאים, נכון? ועל הדברים האלה נהרגו כהנה וכהנה. עשרה הרוגי מלכות זה עשרה גדולי ישראל של תקופת התנאים שאנחנו מזכירים אותם. אבל היו עוד. היו לצערנו עוד המונים שנהרגו, אבל אנחנו לא יודעים את שמותיהם, כי זה לא היה גדולי הדור.

על כל פנים, זה מה שאומר לנו, מה שאומרים לנו חז"ל. שלמה המלך הוא החכם מכל אדם בחוכמת העולם הזה. בעולם הזה אין יכולת להבין מה המשמעות של פרה אדומה. זה מוות, זה היחס בין העולם הזה לעולם עליון. זה רק מי שהיה מעבר לעולם הזה יכול להבין. אז משה רבנו שעלה למרום וחזר, יכול להבין יותר. מי המבין הגדול ביותר בזה? מי שמסר את כל חיי העולם הזה למען קידוש השם. ולכן רבי עקיבא וחבריו הם אלו שמבינים בצורה החזקה ביותר את... את עניין פרה אדומה.

נאמר קדיש על ישראל ונעמוד לתפילת ערבית. אנחנו נכנסים לראש חודש. ראש חודש תמוז היום בערב מתחיל, ולכן אנחנו נאמר "ברכי נפשי", ואז תפילת ערבית. היום, בגלל שיש פה אירוע בבית מדרש, אז לא נקיים אחרי התפילה את השיעור הקבוע בהלכות שבת. נעשה אותו ביום אחר השבוע, לא יודע אם יום שלישי. נראה, נעדכן. רבי חנינא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.