בלוג

שיעור 1 — מדרש רבה: אם בחוקותי תלכו, מה עניין ההליכה?

ערב טוב. ברשות מורי ורבותי. המדרש על פרשת בחוקותי דורש את המילה "אם בחוקותי תלכו". למה בעצם שמירת המצוות נקראת הליכה? אחר כך כתוב "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם". באותה מידה אפשר היה לכתוב "אם את חוקותי ומצוותי תשמרו ותעשו". אז למה כתוב תלכו? "אם בחוקותי תלכו". מה העניין של ההליכה? יש כמה תשובות בדבר. אבל למה הליכה? למה להגיד הליכה? חוקים אני מבין, יש חוקים ויש מצוות צריך להזכיר את שניהם, חוקים ומשפטים. אבל למה להגיד הליכה? תגיד אם את חוקותי ומצוותי תעשו. זה לעשות. זה קשור ללכת?

אז המדרש מחבר את זה לפסוק בתהילים קייט. באות ח' אומר דוד המלך "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". גם הפסוק הזה מדבר על הליכה. ואשיבה רגלי אל עדותיך, הרגליים שלי הולכות אל עדותיך, אל התורה. זה דבר מפורסם שבכל פסוקי תהילים קייט, קייט זה המזמור הכי ארוך בתהילים, 22 אותיות כפול שמונה פסוקים לכל אות, בכל פסוק ופסוק יש מילה שרומזת לתורה. לפעמים משפטיך, לפעמים מצוותיך, לפעמים עדותיך, כל פסוק ופסוק.

לכן דורש פה המדרש את העניין. המדרש מביא פה כמה דרשות אנחנו נראה שיש פה בעצם שני כיוונים שהם סותרים, שונים זה מזה, אבל בסופו של דבר הם משלימים זה את זה. הדרשה הראשונה: אמר דוד, ריבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר, למקום פלוני אני הולך, לבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. הדא הוא דכתיב חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. זאת אומרת, דוד המלך אומר אני הייתי קם בבוקר, מתכנן לאן אני הולך היום. דוד הוא לא סתם בן אדם, הוא מלך. הוא מתכנן לאן הוא הולך. לישיבת קבינט, למפגש עם הסנהדרין, להתייעצות עם שר הצבא יואב בן צרויה, יש לו ענייני הממלכה. אז הוא קם בבוקר מתכנן לאן הוא הולך, מתחיל ללכת. איפה הוא מוצא את עצמו? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

הרבה פעמים אני חושב שגם אנחנו מכירים את זה, מכיר את המצב הזה, זה מצב טיפוסי. אדם יוצא מביתו, אבל הרגליים כבר הולכות באינסטינקט למקום מסוים. או במקרה שלנו אנחנו לפעמים נוהגים ברכב, ואוטומטית נוסעים לכיוון מסוים. כבר לא חושבים. המוח טרוד במשהו, ופתאום קרה לי כמה פעמים, נסעתי עם אשתי, והיא אומרת לי רגע, אבל לאן אתה נוסע? אה אופס, שכחתי לאן אנחנו בעצם נוסעים. בטעות אני נוסע, מתוך הרגל, אתה כבר נוסע על אוטומט, טייס אוטומטי.

אז השאלה היא מה ההרגל שלך? מה הטבע שלך? לאן הטבע שלך מושך אותך? יש אנשים הטבע שלהם מושך אותם לעבודה. למה? כל יום הוא יוצא בבוקר מהבית, נוסע לעבודה. אז אוטומטית הוא נכנס לאוטו, אם הוא לא חושב, הוא נוסע לאן שהוא צריך, אם הוא לא חושב טק נוסע לעבודה. דוד המלך, למרות שכל צורכי ישראל מוטלים עליו, אבל האוטומט שלו זה להגיע לבתי כנסיות ובתי מדרשות.

אומר הבעל שם טוב, במקום שמחשבותיו של אדם נמצאות שם הוא נמצא. איפה אתה נמצא? איפה שאתה נאלץ להיות. לא תמיד זה תלוי בך איפה אתה נמצא. אבל איפה מחשבותיו של האדם נמצאות? זה מה שקובע. איפה המחשבות שלך? בזה רק אתה שולט.

הגמרא אומרת את הדבר הזה, לא רק הבעל שם טוב. הגמרא אומרת את זה במפורש על המזמור בתהילים: "ולציון ייאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון". ולציון. מה זה ציון? ארץ ישראל. ולציון ייאמר איש ואיש יולד בה. מה פירוש הפסוק אנשים נולדו בה? למה כתוב איש ואיש? ומה זה קשור למי שדווקא נולד בארץ ישראל? אומרת הגמרא, זה בדיוק הדגש. ולציון ייאמר איש ואיש יולד בה. שני אנשים שונים מדובר פה. ושניהם למרות שלא שניהם נולדו פה נחשבים כאילו נולדו פה. מדוע? אומרת הגמרא אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה. יש אדם שנולד בארץ אז הוא פה. זכה בקדושת ארץ ישראל. אבל גם אם אדם נמצא בחוץ לארץ והוא משתוקק לבוא לארץ ישראל, הוא מצפה לראותה, והסיבה שהוא עוד לא עלה לארץ זה בגלל שלא התאפשר. בגלל כל מיני אונסים כאלה ואחרים. אז מעלתו כמעלת הנמצא בארץ ישראל וכמעלת הנולד בה. אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה.

לכן אומר לנו דוד המלך חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ועומק העניין כאמור, הדבר הזה קשור למילה אם בחוקותי תלכו. למה נקראת שמירת המצוות בלשון הליכה? ההליכה היא ביטוי של תנועה. התנועה זה ביטוי לרצון, להשתוקקות.

דרך אגב, בתפילה אנחנו מתנועעים קדימה ואחורה. הדבר הזה נפסק להלכה. ככה כותב המשנה ברורה, אחד מפוסקי האשכנזים, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין. הוא אומר, ויש להתנועע בשעת התפילה משום כל עצמותי תאמרנה השם מי כמוך. הדבר הזה הוא גם על פי הסוד. מתייחסים לזה המקובלים ואומרים, שבעצם זה ביטוי לכך שהנשמה כל הזמן משתוקקת לריבונו של עולם. אתה רואה נר, להבה, היא כל הזמן זזה. אז זה לא חייב להיות ככה קדימה ואחורה, גם אם אדם עומד וכבד לפני רבו אבל השאלה אם הלב שלו כל הזמן זז, זה מה שקובע.

אבל העיקר הוא שהלב חי, שהלב פועם, שהלב בתנועה. כי כאשר כמו שהנשמה כל הזמן מתנועעת ומשתוקקת אל הקדוש ברוך הוא, כך הלב של האדם צריך להיות. ולכן, אם בחוקותי תלכו.

לאחר מכן אומר המדרש כיוון לכאורה אחר לחלוטין. רב הונא בשם רב אחא אומר, חישבתי מתן שכרן של מצוות והפסדן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותיך. מה אומר לנו רב הונא בשם רבי אחא? הוא אומר, לפי הפירוש הראשון אני בשכל חושב על משהו מסוים אבל הלב שלי מושך אותי לכיוון אחר. רב הונא אומר בשם רבי אחא, הפוך. למה אני שומר תורה? למה אני הולך בדרכי התורה? בגלל השכל. השכל, לא רק הלב מושך אותי לזה, לא רק הנשמה מושכת אותי לזה. השכל מושך אותי לזה. למה? חישבתי דרכי, אני מחשב את דרכיי, ואני אומר לעצמי מה מתן שכרן של מצוות, איזה שכר גדול יש לעושה מצוותיו. חלילה, מה הפסדן של עבירות, אדם שעובר עבירה איזה הפסד הוא מפסיד. כאשר אדם שוקל בפלס המאזניים זה מול זה, אז בצורה הכי טבעית הוא רוצה והוא בוחר מבחינה שכלית לעשות רצון השם.

אז זה בעצם נשים לב ששני כיוונים שונים של המדרש. הכיוון הראשון אומר זה הלב שלי, הטבע שלי, הנשמה שלי מושכת אותי אל עבודת השם. הכיוון השני אומר, זה שיקול רציונלי, שכלי, אני שוקל הפסד מצווה כנגד שכרה ואני בוחר בשכר המצוות. שני הכיוונים האלה נצרכים בחייו של האדם. מצד אחד ראוי שהאדם יבחר בחיי התורה מתוך הבנה, מתוך בחירה מודעת, מתוך החלטה מושכלת, שזה דרך החיים שלו, זאת תפיסת העולם שלו, זה מה שהוא בחר וזה מה שהוא מאמין. מצד שני התורה לא יכולה להיות רק שכל. התורה חייבת להיות בלב. "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך". זה חייב להיות בלב. זה צריך להיות טבעי לאדם כמו לנשום.

ואחד הביטויים שמסבירים את מה שחז"ל אומרים בגמרא מסכת שבת דף פ"ח שהקדוש ברוך הוא כפה על עם ישראל הר כגיגית ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. למה צריך להכריח אותם לקבל תורה? הרי לפני רגע מה הם אמרו? נעשה ונשמע. "לא, אתם חייבים!". אבל אנחנו רוצים. "לא לא לא, אתם חייבים!". למה להגיד שחייבים? הם בחרו בזה, הם רוצים את זה. מה יכול להיות יותר נפלא מאשר זה שעם ישראל רוצה תורה ובוחר בתורה ומשתוקק לתורה. לא. יש משהו נוסף. זה שהקדוש ברוך הוא מכריח אותנו, זה מראה שזה לא רק בחירה שבחרנו בשכל, אלא זה משהו שהוא קשור לנשמה שאנחנו לא יכולים בלעדיו.

אני אתן דוגמה. האם אדם יכול לעצור את הנשימה שלו? יכול לכמה שניות. יכול. מתאמן הרבה, יכול לדקה. יש אפילו שיאני עולם שעושים את זה לכמה דקות. האם בן אדם יכול, מסוגל להתאבד על ידי לעצור לעצמו את הנשימה? לא יכול. לא יכול. באינסטינקט… למה? הקדוש ברוך הוא ברא אותנו ככה שהוא מכריח אותנו לנשום. כי הנשימה זה הדבר הכי טבעי לאדם, זה החיים. ככה מכריח אותנו הקדוש ברוך הוא לקבל תורה. למה? כי התורה זה החיים. זה כמו נשימה. לנשמה זה החמצן של הנשמה. התורה והמצוות זה החמצן של הנשמה. ולכן הקדוש ברוך הוא מכריח כדי לומר לך שזה לא רק איזה בחירה בשכל. בחירה בשכל אתה יכול להחליט כן, אתה יכול להחליט לא. פה זה לא דבר שאתה יכול להחליט לא לקבל תורה. זה דבר שהוא בילט-אין, הוא חלק מהמהות שלך, חלק מהקיום שלך. כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה.

שיעור 2 — אם בחוקותי תלכו: שתהיו עמלים בתורה

פרשת בחוקותי פותחת בברכות והקללות. "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם… אז יהיה טוב, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" וכולי וכולי. נשים לב שיש כפילות בפסוק הראשון. "אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו". מה זה אומר "בחוקותי תלכו"? מה זה נקרא ללכת בחוקות השם? לשמור מצוות, זה אותו דבר. אז למה כתוב פעמיים "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו"? על הדבר הזה עמד רש"י בתחילת הפרשה. ולכן אומר רש"י: "אם בחוקותי תלכו" – יכול זה קיום המצוות? אולי היית רוצה לפרש בצורה פשוטה שבחוקותי תלכו זה לקיים את המצוות כמו שכולנו אמרנו. אומר רש"י לא יכול להיות. כשהוא אומר "ואת מצוותי תשמרו", הרי קיום המצוות אמור. אז אם כך, מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו"? אז מה הפירוש "אם בחוקותי תלכו"? אומר רש"י "שתהיו עמלים בתורה". כלומר, מסביר רש"י, יש פה שני רבדים. רובד אחד זה "את מצוותי תשמרו", לשמור מצוות. אבל לשמור מצוות זה לא מספיק. יש פה דבר נוסף, "שתהיו עמלים בתורה".

המשפט הזה, המשפט הקצר הזה, שלוש מילים, "שתהיו עמלים בתורה", יש בו שתי משמעויות. דבר ראשון, לא מספיק רק לקיים את המצוות, צריך גם ללמוד תורה. ללמוד את הדברים. גם אם אתה מקיים הכל, אתה יודע הכל, אתה עושה הכל, עדיין יש עניין שתהיו עמלים בתורה. לימוד התורה יש בו ערך בפני עצמו. צריך להבין שהתורה זה דבר השם. הקדוש ברוך הוא הוא אבינו מלכנו, נתן לנו, הוא דיבר אלינו, נתן לנו איזשהו ספר שזה ההדרכות שלו אלינו. אז מעבר לזה שאנחנו מתנהגים בדרך שהוא רוצה שנתנהג, התורה היא בעצם סוג של קשר.

נמשיל משל למה הדבר דומה: למלך שיצא למלחמות בארץ רחוקה. לפני שהוא יוצא הוא משאיר לבנים שלו מכתבים. מעבר לזה שהבנים צריכים להתנהג על פי הערכים שאבא חינך אותם, על פי הדרך שאבא חינך אותם, מעבר לזה, יש עניין של הקשר. שכשיש לך מכתבים מאבא, אז אתה קורא אותם עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, לא רק בגלל שאתה רוצה לדעת מה לעשות, אפילו שאתה כבר מבין ואתה כבר יודע, אבל זה הקשר שלך עם אבא. אבא לא נמצא לידך כרגע, המכתבים שלו זה נקודת הקשר, זה הדרך שלך להתחבר אליו.

כך דורשים חז"ל על הפסוק "נגילה ונשמחה בך". "בך" – בתורתך. כשאתה רוצה לשמוח בקדוש ברוך הוא, השמחה בקדוש ברוך הוא זה השמחה בתורה, כי התורה זה הדרך של הקשר שלנו לריבונו של עולם. אבל יש פה דבר נוסף. זה אמרנו רובד אחד, שתהיו עמלים בתורה מעבר לזה שאתה מקיים את המצוות, גם ללמוד את התורה שיש לזה ערך של הקשר אל ריבונו של עולם. אבל יש פה דבר נוסף, שתהיו עמלים בתורה, להתאמץ, לעמול בתורה.

לא כל דבר בתורה מצריך עמל ומאמץ. אבל בהחלט יש גם עניין לעמול בתורה. למשל שיעור גמרא זה עמל. השאלה איזה דף גמרא. יש דפי גמרא יותר קלים, יש דפי גמרא יותר מסובכים. שכמעט בכל דף גמרא יש חלקים מסובכים. גם העמל בתורה יש בו סוגים שונים של עמל. יכול אדם לעמול בזה שהוא נמצא בשיעור, השיעור קשה, קשה להבנה, והוא מתאמץ, אתה רואה את הגלגלים של המוח שלו מסתובבים. הוא חושב והוא מנסה להבין. זה סוג אחד של עמל עיוני.

אבל יש גם עמל אחר. יכול אדם לעמול בתורה בזאת, לא קשה להבנה, אבל מה הוא עמל? הוא מחפש. למשל יש פה איזה פסוק שהוא לא הבין. אז הוא מחפש הרבה פרשנים, קרא פירוש אחד, הסתכל שמה בספר מצא פירוש אחר. לא התיישבה דעתו, מחפש עוד פירושים. אין פה בבית הכנסת עוד פירושים, אז הוא הולך למקום אחר לחפש עוד ספר, הוא שואל עוד אנשים, הוא מחפש באינטרנט. לא התאמץ בשכל אבל הוא השקיע בזה זמן, הוא השקיע מחשבה, הוא השקיע מהעמל שלו. לפעמים עצם זה שאדם הולך למקום רחוק. אדם יודע שיש שיעור תורה חשוב בירושלים, והוא נוסע לירושלים. זה גם עמל תורה. אפילו שהשיעור לא היה קשה. הוא בא, שמע, נהנה, אבל המאמץ, העמל שלו היה הנסיעה.

נשים לב שרש"י אומר, על מה רש"י מפרש את הביטוי הזה שתהיו עמלים בתורה? "אם בחוקותי תלכו". אז חוקותי זה התורה שכולה נקראת חוקות התורה, אבל כתוב "אם בחוקותי תלכו". ללכת. לכן אומר רש"י, מה הכוונה ללכת? ללכת זה מבטא את הרצון. את זה שאדם הולך למקום מסוים.

כך אומר המדרש, המדרש על תחילת הפרשה שלנו אומר כך: כך אמר דוד המלך בתהילים קי"ט, "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". אתם מכירים את מזמור קי"ט, הוא מזמור שיש בו שמונה פסוקים בכל אות. כל האלף בית, שמונה פסוקים באות א', שמונה פסוקים באות ב'. אחד הפסוקים באות ח' זה "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". מסביר המדרש מה הכוונה, אומר דוד, בכל יום ויום הייתי מחשב את דרכי. הייתי חושב לאן אני הולך היום. דוד היה מלך. "חישבתי דרכי". אז הוא קם בבוקר, אומר לעצמו טוב מה הלו"ז שלי היום? היום אני צריך להיפגש עם שר הצבא יואב בן צרויה, לגבי מצב הצבא. אז הוא מתכנן מראש קם בבוקר אוקיי, מה הלו"ז שלי היום, בונה לעצמו סדר יום. חישבתי דרכי. אבל מה המשך הפסוק? "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". זאת אומרת, אומר דוד, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר אני הולך היום למקום פלוני, אני הולך היום לבית דירה פלונית, ופתאום איפה אני מוצא את עצמי? בבית הכנסת ובבית המדרש.

אז דוד מספר שכך הוא הרגיש. הוא פשוט היה קם בבוקר מתכנן לאן הוא הולך, פתאום מוצא את עצמו בכניסה לבית מדרש. למה? כי ההשתוקקות שלו לדברי התורה, האהבה שלו לתורה ולתפילה, הייתה כזאת גדולה שבאופן טבעי רגליו היו מוליכות אותו לשם. אז זה הביטוי "אם בחוקותי תלכו". ההליכה מבטאת את הרצון.

על הדבר הזה, יש גמרא מדהימה במסכת נדרים דף פ"א. הגמרא דורשת את הפסוק בירמיהו שאומר: "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דיבר פי השם אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר". ירמיהו הנביא חי בדור של החורבן. בית המקדש הראשון חרב. ירמיהו שואל "מי האיש החכם ויבן את זאת?". מי יש לו חוכמה להבין את הדבר הזה? מי זה אדם שהשם דיבר איתו? נביא. אולי יש חכם, אולי יש נביא, שיגיד לנו את הדבר הזה, "על מה אבדה הארץ?". כלומר, על מה בא החורבן?

אומרת הגמרא: דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו. שהרי כתוב "מי האיש החכם ויגיד את זאת, ואשר דיבר פי השם אליו ויגידה". ואז מה כתוב בסוף הפסוק? "ויאמר השם על עזבם את תורתי" וכולי ולא הלכו בה. "ויאמר השם", כלומר לא הנביאים אמרו ולא החכמים אמרו. דבר זה נשאל לחכמים ולא ידעו לפרש אותו. לנביאים ולא ידעו לפרש אותו. עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. ומה אמר הקדוש ברוך הוא? "על עזבם את תורתי… ולא הלכו בה". אומרת הגמרא מה הכוונה "ולא הלכו בה"? שלא ברכו בתורה תחילה. כלומר, שלא ברכו ברכת התורה לפני שלמדו תורה.

זאת אומרת אנחנו יודעים שיש לימוד תורה, ולפני שלומדים תורה יש ברכת התורה. גם כשעולים לתורה בבית הכנסת בקריאת התורה יש ברכה שלפניה. "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אז לא ברכו את ברכת התורה. גם בבוקר בברכות השחר גם כן יש ברכת התורה כי עדיין לפני שאדם לומד תורה הוא מברך. אז אומרת הגמרא, הדבר הכי הכי השורש של הכל לא ברכו ברכת התורה.

הם למדו תורה. אבל למה הם למדו תורה? ככה מסביר המהר"ל, החתם סופר ועוד, מבארים כך. למדו תורה בשביל לקיים את המצוות. הם התייחסו לזה כאילו המצוות לא יכולות להיות רק איזה שהיא מצוות אנשים מלומדה. המצוות לא יכולות להיות רק איזה סימן טבעי. אלא המצוות זה הדרך שלנו להתקרב לקדוש ברוך הוא. המצווה זה גם מלשון ציווי שהוא מצווה אותנו, אבל זה גם מלשון צוות, אנחנו צוות אחד עם הקדוש ברוך הוא. הוא מפקד הצוות ואנחנו הצוות. אז לכן המצוות זה גם דרך של חיבור עם ריבונו של עולם. עכשיו כאשר הם לומדים תורה, אם אתה מברך על התורה, מה אתה בעצם אומר? התורה בשבילי זה לא איזה עול, זה לא איזה דבר מעצבן שטוב אין ברירה אני חייב לעשות גם מצוות לקדוש ברוך הוא. להפך התורה זוהי מתנה, זה ברכה, אני מברך על זה. אני רואה את זה בתור זכות ללמוד תורה ולהתחבר לריבונו של עולם.

ולכן תשימו לב על איזה מילים דורשת הגמרא את העניין הזה של ברכת התורה, "על עזבם את תורתי, ולא הלכו בה". "לא הלכו בה", זה קשור ל"אם בחוקותי תלכו". ההליכה זה הרצון. כשאדם הולך למקום מסוים, זה מבטא את זה שהוא רוצה להגיע לשם. התנועה למקום זה חלק מהעניין של הרצון. ולכן אומר רש"י "אם בחוקותי תלכו" – "שתהיו עמלים בתורה". אז שנזכה בעזרת השם לאהוב את התורה, להתחבר לתורה, לברך עליה ומתוך כך להתחבר לריבונו של עולם.