בלוג

שלום וברכה לבוגרי ישיבת נתיבות כליל. אנחנו עומדים גם ערב שביעי של פסח וגם פרשת אחרי מות שצמודה אליו, ויש כנראה הרבה קשר בין הדברים. נתחיל מפרשת אחרי מות שפותחת בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. אנחנו רואים שאולי שני שיאים גדולים יש בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

אחד זה כמובן הרגע שבו הכהן הגדול, האיש הקדוש ביותר בעם ישראל, נכנס אל קודש הקודשים, לפני ולפנים, מקטיר קטורת. זה רגע של שיא בלתי נתפס. ומצד שני, השעיר לעזאזל. הוא גם רגע של שיא, מחוץ למקדש. לא הכהן הגדול, אלא איש עיתי מיוחד למלאכה הזאת, לוקח את השעיר לעזאזל, משליך אותו מראש הצוק, לעזאזל המדברה. איזה פולחן מוזר שאנחנו נראה לנו ממש קשה. גם העזאזל זה צוק קשה וגם התחושה היא קשה.

וזה בכל זאת רגע של שיא, שהרי באותו רגע אותה לשון של זהורית, שקשורה חציה בין קרניו וחציה הייתה קשורה בבית המקדש, אותה לשון של זהורית מלבינה. "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו".

אז מדוע זה כך? אנחנו מבינים שבעצם יום הכיפורים לכאורה הוא היום שבו אנחנו הכי הכי מתנתקים מענייני העולם הזה. פורשים מכל ענייני העולם הזה, נדמים למלאכים, לא אוכלים ולא שותים, לא משמשים מיטותינו, לא נועלים את הסנדל, הכל באיזה שהוא התנתקות מוחלטת מן העולם הזה. ובסופו של דבר, מה רגע השיא של ההתנתקות הזאת? שמגיעים אל קודש הקודשים. הכהן הגדול בלבד מגיע אל קודש הקודשים, ומה יש שם? שני כרובים. כדמות איש ואישה. כל עצם זה שיש שם פסל מזהב, זה פלא עצום הרי. וכדמות איש ואישה, מעורים זה בזו כמער איש ולויות, זה הרי דבר בלתי נתפס. כי בעצם הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו, שהתיקון הגדול של העולם זה לא להתנתק מן העולם אלא להתחבר אליו.

גם כאשר אנחנו מתנתקים, מתעלים, עולים למדרגת מלאכים, זה לא בשביל באמת להתנתק מן העולם, אלא בשביל לחזור ולהתחבר. במקום הקדוש ביותר מתקדש גם הזהב, מתקדש גם הקשר שבין זכר ונקבה, שזה כנגד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כנגד הקדוש ברוך הוא ועם ישראל. זה באמת הדברים הכי עליונים והכי נשגבים ששורים ביום יום בתוך החיים הטבעיים שלנו. ולכן, דווקא הרגע הזה של השיא של הקדושה של יום הכיפורים מאפשר לנו לחזור ולקדש את החומריות ואת ענייני העולם הזה.

ולכן גם ביום הכיפורים השיא השני הוא רחוק, הוא בחוץ, הוא לקחת איזה שעיר מלשון ושעירים ירקדו שם, שקשור דווקא לסטרא אחרא, ולהשליך אותו באיזושהי צורה אכזרית כזאת. אפילו הכוחות האלה של הסטרא אחרא והאכזריות, גם הם משמשים לעבודת השם. וזה נקרא לתקן עולם במלכות שדי. מלוא כל הארץ כבודו, שהקדוש ברוך הוא באמת שוכן בכל מקום. לא שאנחנו מתנתקים מן העולם אלא להיפך, מתחברים ומתקשרים אליו.

הדבר הזה קשור גם לשביעי של פסח. כיוון שאנחנו בחג הפסח לא אוכלים חמץ. ולכאורה אם חמץ זה דבר כל כך גרוע, חמץ כנגד שאור שבעיסה, כנגד יצר הרע, אז אולי כל השנה לא נאכל חמץ? לא, אדרבה, יש עניין לאכול חמץ. שתי הלחם, בחג השבועות אנחנו התחלנו לספור ספירת העומר ואנחנו עולים וסופרים וסופרים עד שאנחנו מגיעים למדרגה הגבוהה ביותר – מעמד הר סיני, מתן תורה, חג השבועות – קורבן חמץ, שתי הלחם.

הכיצד? כי באמת החמץ קשור לסטרא אחרא, ליצר הרע, ואדרבה, התיקון השלם של העולם הוא לרומם ולתקן גם את זה. וגם כאן, המצה, הזוהר הקדוש קורא לה "נהמא דאסוותא", כלומר לחם של רפואה. זה לא הלחם הרגיל, זה לא מאכל בריאים. זה כמו שאדם חולה, הוא לוקח אנטיביוטיקה לשבוע. אז אולי ניקח אנטיביוטיקה כל החיים? מה פתאום, חס ושלום. אדם חולה אז הוא צריך תרופה. אנחנו לוקחים את המצה בתור תרופה, כדי שנלמד לשלוט על היצר הרע ולא להישלט על ידו.

אבל אחרי שהתרפאנו, עכשיו אנחנו הולכים ומתקדמים ומתכוננים לקראת מעמד הר סיני. ואז בשעה טובה מוכנים כבר, ואז זוכים להקריב את החמץ. כי הזכות הגדולה היא לתקן עולם במלכות שדי. לרומם גם את היצר הרע, גם בעזרתו לעבוד את השם, ואת כל העולם כולו לרומם אל הקודש. חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'.