בלוג

ברשות מוריי ורבותיי, אנחנו עומדים בכניסה לפרשה מחוברת של אחרי מות וקדושים. וכשאנחנו מדברים על המושג של קדושים, "קדושים תהיו", השאלה היא מה זה בעצם קדושה? מה זה להיות קדוש? כאשר אנחנו מדמיינים אדם שהוא קדוש, מה עומד מול העיניים שלנו? מה אנחנו בעצם רואים? איזה מין סוג של אדם זה? מה אתם אומרים? מידות, מידות טובות. מה עוד כשאנחנו חושבים על אדם קדוש? טהור. יפה, מובדל מאיתנו. אדם שהוא לא אדם רגיל, אלא הוא משהו מדרגה יותר עליונה, שונה משאר בני אדם. אדם ללא חטא. אדם נקי מחטא. בעל רוח הקודש, זה כבר דבר מעניין. בעל ענווה. ודאי כל הדברים נכונים.

מה שמעניין שבפרשה שלנו, שמדובר על "קדושים תהיו", להיות קדושים כי קדוש אני השם אלוקיכם, אז יש לנו פה ארבעה פירושים שונים בחז"ל. מה זה בעצם להיות קדוש? כל הפירושים האלה הם כולם נכונים, כי יש כל מיני רמות של קדושה. למשל, כאשר התורה אומרת לנו "קדושים תהיו", למי זה נאמר? לכל עם ישראל. להיות קדושים זו חובה גמורה על כל עם ישראל. "קדושים תהיו כי קדוש אני השם אלוקיכם". רגע, הקדוש ברוך הוא הוא אלוקיכם, אם הוא אלוקים שלנו, של כל עם ישראל, כולנו צריכים להיות קדושים. אבל קדוש זה אדם שהוא טהור, מובדל, שהוא שונה מכולם. רגע, כולם יכולים להיות שונים מכולם? אז הם לא שונים, אז כולם אותו דבר. נכון, כי יש כמה רמות של קדושה. ואנחנו נראה היום את הפירושים האלה, ארבעה פירושים שונים, ומתוך זה אנחנו נראה רמות שונות של קדושה.

דבר ראשון אומר לנו רש"י, קדוש זה פרוש. פרוש זה אדם שהוא פורש ממשהו, הוא נבדל ממשהו. למשל, אומר רש"י, "קדושים תהיו" – פרושים תהיו מן העריות, ממאכלות אסורות. הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו שיש דברים שאסור לעשות, אז אם אדם פורש מהעבירות הללו, הוא נקרא קדוש. כי קדוש, לפי רש"י, פירוש המילה קדוש זה מובדל. בכל מקום שכתוב בתנ"ך כולו שכתוב את המילה קדוש, אומר רש"י, קדוש פירושו פרוש.

למשל, אנחנו אומרים "קדוש, קדוש, קדוש השם צבאות". אבל אנחנו גם אומרים את התרגום, מה התרגום כשאנחנו אומרים ב"ובא לציון גואל"? "קדיש בשמי מרומא עילאה, קדיש על ארעא עובד גבורתיה בית שכינתיה, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא". פירוש הדברים בעברית לפי רש"י, הכוונה היא: הקדוש ברוך הוא קדוש קדוש קדוש, כלומר הוא פרוש פרוש פרוש. זה שהוא מעל הארץ, ברור שהקדוש ברוך הוא הרבה מעל הארץ. אבל הוא גם קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה. כלומר, הוא גם קדוש, הוא פרוש יותר מהשמיים.

האסטרונאוט הראשון שהגיע לחלל, יורי גגארין, חזר מהחלל ואמר: "הייתי בשמיים, ואין שם אלוקים". מה חשבת שתראה? חשבת שתמצא שם סנטה קלאוס מרחף על ענן? את הקדוש ברוך הוא אפשר לפגוש פה בארץ. כאשר אדם לומד תורה, כאשר אדם מתפלל, כאשר אדם עושה מצוות ועושה חסד — אז בכך הוא פוגש את ריבונו של עולם. שהקדוש ברוך הוא שוכן בתוכנו. כשאנחנו אומרים "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". קודשא בריך הוא זה הקדוש ברוך הוא, שהוא בעצם קדוש ברוך הוא. מה הכוונה קדוש? הוא מובדל, הוא פרוש, הוא מעל העולם, הוא רחוק. אבל הוא גם שוכן בתוכנו, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

שימו לב, לא כתוב ושכנתי בתוכו. "ועשו לי מקדש" ואני אשכון בתוכו, בתוך המקדש. לא, איפה הוא ישכון? בתוכנו. בתוך עם ישראל, ושכנתי בתוכם. זה הדבר הגדול, שאומנם הקדוש ברוך הוא קדוש קדוש קדוש השם צבאות, ויחד עם זה "מלוא כל הארץ כבודו". "איה מקום כבודו להעריצו? ברוך כבוד השם ממקומו". ממקומו, ממקום המקדש, משם מתגלה שכינתו לכל העולם כולו.

לפי רש"י, קדוש פירושו פרוש, וזו מדרגה שקשורה לכל עם ישראל. כל אחד ואחד מעם ישראל שפורש מן העבירות, אז הוא מקיים את המצווה "והייתם קדושים".

אבל הרמב"ן אומר, אם ככה, אז מה בעצם המטרה של המשפט הזה "קדושים תהיו"? הרי הוא כבר ציווה אותנו לא לאכול מאכלות אסורים, לא לעבור על גילוי עריות, ציווה אותנו את כל המצוות. אז מה זה עכשיו מוסיף "קדושים תהיו"? אומר הרמב"ן: "קדש עצמך במותר לך". וזוהי רמה שנייה, רמה יותר גבוהה. לא רק להתרחק ממה שאסור, זה ברור, זה כולם חייבים, אבל יש מצווה מיוחדת, שאדם ירחיק את עצמו לפעמים, גם ממה שמותר.

אומר הרמב"ן, אפשר הרבה פעמים לדמיין מצב שחז"ל קוראים לו "נבל ברשות התורה". איך יכול להיות אדם שהוא נבל וזה ברשות התורה? ניתן דוגמה. לאכול מותר לפי התורה? בשר בחלב אסור, מאכלות אסורות אסור, אבל לאכול בוודאי שמותר. אבל תארו לכם, אדם שהוא רודף אחרי האוכל בצורה קיצונית. הוא אוכל רק דברים כשרים, הוא מברך לפני כל מה שהוא אוכל, אבל לא מעניין אותו לא תורה, לא מצוות, לא מעשים טובים. רק תביא לו אוכל. תביא לו אוכל הוא שוכח הכל, הוא מתנפל על האוכל. לא אכפת לו מלהשאיר לאחרים, לא אכפת לו מלתת לאחרים, לא אכפת לו מבריאות, רק להתנפל על האוכל. האם הוא עבר עבירה בדבר הזה? לא ממש עבירה. אבל, אומר הרמב"ן, האדם הזה, הוא לא קיים את המצווה "קדושים תהיו".

להיות קדוש זה להבין שהקדוש ברוך הוא ברא אותנו לא רק גוף, אלא בעיקר נשמה. יש בנו נשמה. האם אנחנו מתייחסים אליה? הגוף צועק את הצרכים שלו. כשאדם עייף, אז הוא עייף. אם הוא רעב, אז עכשיו הוא רעב. הנשמה גם צועקת, אבל אנחנו לא תמיד שומעים. כמו שהגוף רעב לאוכל, הנשמה רעבה לרוחניות, צמאה, היא משתוקקת. היא רוצה להתפלל, היא רוצה תורה, היא רוצה מצוות ומעשים טובים. הנשמה צועקת, אבל לא תמיד אנחנו שומעים, כי יש לנו גוף. הגוף הוא מאוד נוכח. הנשמה היא רוחנית, אנחנו לא תמיד קשובים אליה.

אומר הרמב"ן, וזו המדרגה הבאה. יש מדרגה שכל עם ישראל צריכים לעשות, כולם מצווים בזה בדיוק אותו דבר – להתרחק מעבירות. אבל יש מדרגה שהיא "קדש עצמך במותר לך". וזה ככל שבן אדם הוא יותר עוסק ברוחניות ופחות בגשמיות.

וזה מחבר אותנו לפירוש השלישי, שהוא הפירוש של המהר"ל. המהר"ל, רבי יהודה ליווא מפראג, כותב שקדושה פירושו אדם שלא אכפת לו רק מעצמו. אדם שהאישיות הפרטית שלו, זה לא העיקר. העיקר זה לא "אני", אני לא עומד במרכז העולם. לא האגו שלי, אלא רצון השם, עם ישראל, הזולת. וזאת הסיבה, בדיוק ציינו השבוע את יום הזיכרון לחללי צה"ל, שקוראים להם גם קדושי צה"ל. יש לנו פה בחולון בית כנסת שנקרא "בית כנסת קדושי צה"ל". אז האם כולם היו קדושים במובן הזה שהתרחקו תמיד מגשמיות ותמיד נדבקו ברוחניות? לא, אנחנו לא באים פה להוציא חלילה לעז על אף אחד, אבל אנחנו יודעים שלא כולם. חללי צה"ל, אנשים רגילים, מכל שכבות האוכלוסייה. ואף על פי כן, כיוון שנהרגו למען הכלל, בגלל שהם יהודים, בגלל שהם חלק מן העם — הם קדושים לפי פירוש המהר"ל.

ויש מדרגה רביעית. המדרגה הרביעית, אומר הרמח"ל, בספר "מסילת ישרים". יש לו שם פרק שלם על מדרגת הקדושה. והוא אומר שקדושה, המדרגה הכי גבוהה שלה, זה כאשר הקדושה היא לא רק להתרחק מהגשמיות, אלא לקדש גם את החומריות. כאשר אדם אוכל בשבת. זה גשמי או רוחני? מה זה? ערבוב. זה הרבה תלוי בלב. הרבה תלוי במחשבה. הרבה תלוי בכוונה של האדם. האם אתה אומר "איי איזה כיף שבת, לא עובדים, עכשיו אני כל היום ישן, אני כל היום אוכל, אשתי הכינה מטעמים, איזה יופי". אם זה מה שמעניין אותך בשבת, אולי פספסת איזה נקודה. אבל אם אתה בא בשבת ואתה אוכל ואתה מרגיש שאתה מקדש את כל מה שאתה אוכל, זה ייחוד, זה חיבור — זוהי קדושה שמקדשת גם את החיים.

יש למשל, היה האמורא רב, שכל סעודה שהוא היה אוכל, לא היה אוכל סעודה שאיננה סעודת מצווה. וכך סעודת שבת כמובן, סעודת ברית מילה, סעודת סיום מסכת. אם אדם לומד כל הזמן אז הוא יסיים כל יום מסכת אז יוכל כל יום לאכול סעודת מצווה. ורב ככה היה עושה. אם אין לו איזה סעודת מצווה אז הוא לא אוכל. כי הוא רצה שכל האכילה שלו תהיה רק לשם שמיים, רק לשם מצווה.

אבל זה לא רק הדבר הזה. זה גם אם אני אוכל בשביל שיהיה לי כוח לעבוד את השם, אז זה גם כן אכילה שהיא בקדושה. וזה, אומר הרמח"ל, זוהי מדרגה רביעית. קדושה שמקדשת גם את החיים. וזה קשור גם לבית המקדש שהיה לנו, בעזרת השם ייבנה במהרה בימינו. שבית המקדש, זה בעצם החיבור. בית המקדש היה החיבור בין השראת שכינה, הרוחניות הכי גדולה בעולם, לבין הדברים הכי חומריים. על זה עוד צריך להאריך, אבל כבר הגיע זמן ערבית, אז נעצור בכך.