פרשת אחרי מות פותחת בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. אחד הרגעים הנשגבים ביותר של אותו יום קדוש — אולי של כל השנה — הוא הרגע שבו הכהן הגדול נכנס אל קודש הקודשים ומקטיר שם את הקטורת. בבית הראשון, כשהיה שם ארון הברית, היה מניח את הקטורת בין בדי הארון, והעשן היה מיתמר ועולה, ממלא את כל קודש הקודשים. זהו שיא בלתי נתפס של קדושה ושל קרבה בין עם ישראל לבין בוראו.
שתי שיטות, שתי תפיסות עולם
הייתה מחלוקת גדולה בבית שני בין הצדוקים לבין הפרושים. הפרושים — תלמידי החכמים שאנחנו הולכים בדרכם ושותים ממימיהם — היו נקראים כך כי פרשו מהנאות יתרות של העולם הזה. הצדוקים, לעומת זאת, היו מהאליטה הכלכלית. תלמידיו של צדוק, רובם כוהנים עשירים, שכפרו בתורה שבעל פה ובמציאות העולם הבא. בלי עולם הבא — מה נשאר? להנות מהעולם הזה. זה הסביר את כל תפיסת חייהם.
המחלוקת בנושא הקטורת הייתה כך: הפרושים לימדו שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כשהוא אוחז במחתה עם גחלים ובכף עם הקטורת — ושם בפנים, בתוך קודש הקודשים, הוא חופן ומניח את הקטורת על הגחלים. הצדוקים, לעומתם, דייקו בפסוק: "כי בענן אראה על הכפורת" — מכאן למדו שצריך לוודא שיש ענן ועשן לפני הכניסה. לכן הם נהגו להצית את הקטורת מחוץ לקודש הקודשים ולהיכנס כשהמחתה כבר בוערת ומעלה עשן.
האסון החוזר ונשנה
הבעיה: כל כהן גדול שנהג כדרך הצדוקים — מת בקודש הקודשים. "אחרי מות שני בני אהרון," אמרה התורה — "בזאת יבוא אהרון אל הקודש." אם שינה משהו בסדר העבודה, הוא נענש במיתה. לכן היו קושרים חבל לכהן הגדול כדי שאם ייפול מת, יוכלו למשוך את גופתו החוצה.
ומה שמדהים ביותר: שנה אחר שנה, כהן גדול צדוקי היה מת בקודש הקודשים — ועדיין לא לקחו את הלקח. למה? כי הם פירשו את מותו כהצלחה! לדעתם, הכהן שמת בקודש הקודשים הקריב את עצמו לשם שמיים. היו משלמים סכומי עתק למלך או לשלטון הרומאי כדי לזכות בכהונה הגדולה — ונכנסים אל מותם מרצון. כמה הייתה תפיסתם עקומה — הקדוש ברוך הוא מעולם לא ביקש קרבן אדם, "לא שאלתי ולא ביקשתי ולא עלתה על ליבי."
העומק: ריחוק מול קרבה
מה ההבדל העמוק בין שתי הגישות? הצדוקים, לכאורה, הביעו ענווה: "מי אנחנו שנכנס אל קודש הקודשים? נכנסים רק אחרי מסך, אחרי ענן." אבל האמת היא שגישתם ביטאה דיסטנס — ריחוק. הם לא האמינו בקשר אמיתי, אינטימי, בין עם ישראל לבין הקדוש ברוך הוא.
הפרושים, לעומתם, לימדו אותנו משהו אחר לגמרי. הכהן הגדול נכנס פנימה, מקטיר בפנים, והעשן עולה מכנגדו. לפי הגמרא, עשן הקטורת היה עולה כעמוד ישר — מגיע לתקרה של קודש הקודשים, ואז מתפשט על התקרה ויורד מסביב לכתלים. כלומר, העשן לא היה מסך המבדיל, אלא מעין חופה עוטפת — "ועל כל כבוד חופה." חופת נישואין.
יום חתונתו ויום שמחת ליבו
ולא במקרה: יום הכיפורים הוא "יום חתונתו ויום שמחת ליבו" — יום שבו נתן הקדוש ברוך הוא את הלוחות השניים לאחר מחילת חטא העגל. ביום הכיפורים, הכהן הגדול נכנס אל קודש הקודשים, ושם מתרחש מפגש של חופה — בין עם ישראל לבין הקדוש ברוך הוא. כחתן ורעיה, כשיר השירים. הקדוש ברוך הוא אינו רחוק. הוא שוכן בתוכנו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — לא "בתוכו," בתוך המקדש, אלא "בתוכם," בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל.
זה המסר שחז"ל מלמדים: "הקדוש ברוך הוא שוכן איתם בתוך טומאותם." הוא אינו מתרחק מאיתנו אפילו כשאנחנו חוטאים. הוא אוהב אותנו, בוחר בנו, מחפש אותנו. הפרושים — אלו חכמינו — לימדו אותנו שהקשר עם הקדוש ברוך הוא הוא קשר של קרבה, של אהבה, של חיבור. לא קשר של פחד מהתקרבות, אלא של כמיהה ומפגש. ולכן דווקא בקודש הקודשים, המקום הקדוש ביותר ביום הקדוש ביותר, מתגלה לנו שהחיבור הוא עיקר כל הדברים.
ערב טוב ברשות מורי ורבותיי. דברי התורה והברכות מוקדשים לעילוי נשמת אברהם בן מורוורי, אבא של רבי דוד בנג'י שהיום יום פקודת שנתו. אנחנו נאמר דברי תורה קצרים, וגם נועם בן דינה, שגם היום יום פקודת שנתו, כן. אנחנו נאמר דברי תורה קצרים לפרשת השבוע, פרשת אחרי מות, לאחר מכן אני אבקש גם מרבי דוד שהוא גם יאמר דברי תורה לעילוי נשמת אביו. פרשת אחרי מות עוסקת בהתחלה שלה בכל הנושא של הכהן הגדול שנכנס אל קודש הקודשים ביום הכיפורים ועושה את כל תהליך הכפרה כדי לכפר על עם ישראל אחת בשנה, וכיפר עליהם מכל טומאותם אחת בשנה, וזה הזכות הגדולה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא את יום הכיפורים למחילה ולסליחה ולכפרה. אולי השיא של יום הכיפורים, זה הרגע שבו הכהן הגדול נכנס אל פנים קודש הקודשים ושם הוא מקטיר את הקטורת. בבית ראשון כשהיה שמה את ארון הברית, אז הוא היה מניח את הקטורת שם בין בדי הארון והעשן מיתמר ועולה וזה בעצם היה אולי השיא העצום והמקודש ביותר של יום הכיפורים. הייתה מחלוקת גדולה בבית שני בין הצדוקים לבין הפרושים. הפרושים, אלו תלמידי החכמים שאנחנו הולכים בדרכם ושותים ממימיהם, הם היו נקראים פרושים כי הם היו פרושים מהנאות יתרות של העולם הזה. הצדוקים, להפך, הצדוקים היו אליטיסטים, היו עשירים, היו כל הטייקונים היו צדוקים. הם גם הרבה מהם היו כוהנים והם היו עשירים גדולים, והם היו גם אדרבה היו רואים ערך להנות בעולם הזה כי הם כפרו במציאות העולם הבא. אז אם אין עולם הבא בוא נהנה בעולם הזה. ותלמידי החכמים היו נקראים פרושים. היו כמה מחלוקות גדולות ביניהם, אחת המחלוקות הייתה בעניין הקטורת של יום הכיפורים. שחז"ל אמרו לנו, הפרושים אמרו לנו, שהדרך להקטיר את הקטורת זה שהכהן מכניס ביד אחת הוא מכניס את המחתה וביד שנייה הוא מכניס את הכף, המחתה עם הגחלים והכף עם הקטורת, ואז הוא חופן מלוא חופניו ושם בגחלים ואת זה הוא צריך לעשות בתוך קודש הקודשים. הוא נכנס לקודש הקודשים ושם הוא מקטיר את הקטורת על האש וממתין שם עד שיתמלא הבית כולו עשן. לעומת זאת, הצדוקים היו מדייקים בפסוק, הצדוקים תמיד הלכו על פי פשט הפסוקים, וכפרו בתורה שבעל פה. ובפסוק כתוב: "כי בענן אראה על הכפורת". זאת אומרת שצריך לפי הצדוקים, קודם כל שיהיה עשן ואז יכנס. אז הם היו נוהגים, בהתחלה עוד לפני שהוא נכנס אל קודש הקודשים, היו נוהגים קודם כל לשים את הקטורת על האש, ואז להיכנס עם המחתה כאשר היא כבר בוערת ומעלה עשן. מי שהיה כהן גדול היה נכנס. הרבה פעמים היה צדוקי כהן גדול, כי היו קונים את הכהונה הגדולה. היו כוהנים שהיו באים ומשלמים כסף בשביל לקבל את כהונה גדולה. ואז היה צדוקי שנכנס אל קודש הקודשים על פי דרכו, והיה מת במקום. כי כהן גדול כאשר הוא עושה משהו, שוגה במשהו או משבש במשהו בהקרבה, בהקטרה של הקטורת, היה מת במקום כמו שמתו בני אהרון מתו. אחרי מות שני בני אהרון, אז נאמר, "אל יבוא בכל עת אל הקודש… בזאת יבוא אהרון אל הקודש", בסדר הזה ואם הוא משנה משהו, אז הוא מת. היו שומרים, היו קושרים את הכהן הגדול באבנט, היו קושרים אותו בשלשלת כדי שאם הוא לא חוזר, מושכים בעדינות, אם הוא מת אז מושכים את הגופה החוצה. עכשיו נשאלת השאלה, כל שנה היו שמונים כוהנים גדולים צדוקים בזה אחר זה. כל שנה כהן גדול מת, הם לא קולטים שזה לא נכון לעשות כך? התשובה היא שאדרבה, הם ראו את זה כהצלחה. הם חשבו שאם הכהן הגדול מת בקודש הקודשים, סימן שהקדוש ברוך הוא קיבל את קורבנו. עכשיו תבינו כמה זה הזוי, הם היו משלמים סכומי עתק כדי לזכות להיות כוהנים גדולים ולהקריב את עצמם כביכול. לא שאלתי ולא ביקשתי ולא עלתה על ליבי, הקדוש ברוך הוא לא רוצה בקורבנות אדם. בעצם הנקודה שצריך לעיין בה, היא מה עומק המחלוקת בין הצדוקים לפרושים? למה אלה אומרים להקטיר דווקא את הקטורת בחוץ ואלה אומרים בפנים? הצדוקים כביכול באים ואומרים, אנחנו כביכול מלאי ענווה. מי אנחנו שאנחנו בכלל יכולים לבוא ולהיכנס אל קודש הקודשים? אנחנו צריכים קודם כל מיסוך, קודם כל ענן, אחר כך כשאנחנו בתוך הענן אז אנחנו מעיזים להיכנס פנימה. ואילו הגישה של הפרושים היא, קודם כל נכנסים, "כי בענן אראה על הכפורת", הכוונה היא שנכנסים, מקטירים את הקטורת בפנים, ושם הוא ממתין עד שמתמלא הבית כולו עשן. כיצד מתמלא הבית עשן? כאשר הענן, הקטורת עולה, היה צמח מעלה עשן שהיה בתוך הקטורת, אז עשן הקטורת היה עולה כעמוד ישר. לא זז ימינה ושמאלה, היה עולה ישר. מגיע לתקרה של קודש הקודשים, מתחיל להתפשט על התקרה. עוד עשן, עוד עשן, הכל מתפשט, ממלא את כל התקרה ויורד סביב לכתלים. ובעצם, זה יוצא במובן מסוים בדיוק הפוך ממיסוך והפרדה. זה יוצא מעין חופה. כמו שנאמר לאחרית הימים "ועל כל כבוד חופה". הקדוש ברוך הוא כביכול נכנס איתנו בברית הנישואין. וזה דרך אגב, יום הכיפורים היה יום נתינת הלוחות השניים. יום חתונתו ויום שמחת ליבו. נתינת הלוחות השניים, הם בעצם יום הכיפורים. ולכן בקודש הקודשים, הכהן הגדול מקטיר את הקטורת וכאילו מייצר חופה של קרבה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. אז הצדוקים היו מבטאים את הדיסטנס, את הריחוק, כביכול הם באים ואומרים מי אנחנו שאנחנו… לא. הפרושים מלמדים אותנו, הקדוש ברוך הוא שוכן איתם בתוך טומאותם. הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, בוחר בנו, כדוד ורעיה, כשיר השירים, ודווקא כך מתגלה הקדוש ברוך הוא בקטורת.תמלול השיעור
שיעור זה תומלל ושוכתב על ידי בינה מלאכותית (AI). אם מצאתם טעות, נשמח אם תפנו אלינו.