פרשת תזריע – סוד הטומאה והטהרה על פי ספר הכוזרי וטומאת היולדת

פרשת תזריע פותחת את ענייני הטומאה והטהרה שעליהם מדברת התורה ברוב ספר ויקרא. בימינו, כולנו טמאי מתים — ולכן הלכות טומאה וטהרה רבות אינן רלוונטיות בפועל. אבל כמו שאמרו חז"ל, "דרוש וקבל שכר" — יש ערך עצום בלימוד הפנימיות של הדברים, גם כשאין בהם מיד השלכה מעשית.

ספר הכוזרי — הדרך לאמת

רבי יהודה הלוי, שחי לפני כ-900 שנה, כתב את ספר הכוזרי על בסיס מאורע שהתרחש כ-400 שנה לפניו. מלך כוזר, עובד אלילים, חלם חלום. בחלומו נאמר לו: "כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים". הוא הסיק שאת הדרך הנכונה הוא עוד לא מצא.

הוא פנה תחילה לפילוסוף גדול, ושוחח עמו ארוכות — אבל לא שוכנע. לאחר מכן הזמין חכם נוצרי, אחר כך חכם מוסלמי. ומפתיע היה שגם הנוצרי וגם המוסלמי, כשהסבירו את יסודות אמונתם, חזרו אל התנ"ך היהודי — תולים את שורשי אמונתם בו. אמר המלך לעצמו: אם כולם חוזרים לתנ"ך היהודי, ייתכן שאת האמת ימצאנו אצל היהודים עצמם.

בתחילה לא רצה להזמין את החכם היהודי — היהודים נראו לו עם נרדף, מפוזר ומבוזה. אם יש אמת, האם אצל עם כזה ניתן למצוא אותה? אבל לאחר שמיצה את כל האפשרויות, הזמין את "החבר" — החכם היהודי. ושיחתם הוליכה אותו, בסופו של דבר, לגיור. הספר מתאר את השיחות הללו בפרטיהן לאורך חמישה מאמרים.

שאלת הכוזרי על הצרעת

במאמר השני, סעיף ס', שואל מלך כוזר את החבר על הצרעת — אחת מן הניסים שקשורים לשכינת ה' בעם ישראל. החבר תיאר לו את הניסים הגדולים שהיו בישראל: עונשה של מרים בצרעת, מות נדב ואביהוא באש שירדה מן השמיים, מות עוזא שנגע בארון. אלו לא היו סתם עונשים — הם היו ביטויים של שכינה חיה ורוטטת בתוך העם.

ומסביר החבר: "חלק מהניסים היה שייראה חרון מעט על העוונות, בקירות, בבגדים, וכאשר חזק העניין — גם בגופים". כלומר, לפעמים אדם חטא, ופתאום בקיר הבית מופיעה צרעת. לפעמים — בבגד. לפעמים — בגוף. הכהנים, שחונכו לזיהוי מדויק של הסימנים, בדקו ואבחנו.

שואל הכוזרי: "יש לך בזה דברים הגיוניים ומקרבים? מה הפשר של טומאה וטהרה?"

עונה החבר בענווה: "אף אדם לא יכול לומר שהבין את דעתו של הקדוש ברוך הוא ואת כל רצונו בכל מצווה. אבל בשאלת סליחה — הנה ניסיון הסבר שנראה לי סביר".

המוות — הכידלון הגדול ביותר

יסוד ההסבר: המוות הוא האובדן הגדול ביותר בעולם. הגוף שמת — כלה מן העולם. ולכן המת הוא "אבי אבות הטומאה" — דרגת הטומאה הגבוהה ביותר. מי שנוגע במת הופך בעצמו ל"אב הטומאה", לא רק ל"ראשון לטומאה" כמי שנוגע בשרץ.

ויש בכך היגיון פנימי: ככל שהאובדן גדול יותר — כך הטומאה חמורה יותר. מות אדם הוא אובדן גדול יותר ממות בהמה — ולכן טומאתו חמורה יותר. ואכן, בהמה שנשחטה שחיטה כשרה — אינה מטמאת! מדוע? כי השחיטה הכשרה היא חלק ממטרתה של הבהמה. היא חיה כדי לשרת את האדם — בחייה בחרישה ובחלב, ובמותה הכשר באכילה. מותה הכשר אינו "אובדן" — הוא המימוש השלם של תפקידה. אבל "נבלה" — בהמה שמתה שלא בשחיטה כשרה — טמאה. כי אז הבהמה "פספסה" את תפקידה, ומותה הוא אובדן.

ומכאן גם הצרעת: "האיבר המצורע הוא כמת". כשיש בגוף נגע צרעת, הבשר שם הפך כולו לבן — כמו בשר שמת. לא מוות של אדם, אבל מוות חלקי של איבר. ולכן הצרעת מטמאת.

שכבת זרע, דם נידה, ושרצים

אותו עקרון מסביר גם את שאר הטומאות. שכבת הזרע — הזרע עצמו מכיל עשרות מיליוני תאים, שכל אחד מהם הוא פוטנציאל לחיים. אבל בפועל, רק תא אחד יכול להפרות. שאר עשרות המיליונים — פוטנציאל חיים שהולך לאיבוד. לכן גם שכבת זרע מטמאת. לא טומאה חמורה כמת — טומאה קלה, שמסתיימת עם הערב — אך עדיין יש כאן אובדן כוח חיים.

דם הנידה — בכל חודש יוצאת ביצית מן השחלה, מוכנה לקלוט הריון. אם אין הפריה, הביצית נשטפת עם שאר נוזלי הרחם — וזהו דם הנידה. שוב: פוטנציאל של חיים שלא מומש. לא עבירה — לא כל חודש מחויבת האישה להיכנס להריון — אבל ברמה הרוחנית, גל חיים שעלה ואז ירד. לכן יש טומאה.

השרצים — שמונה השרצים המוזכרים בתורה הם בעלי חיים ברמה נמוכה במיוחד. חייהם הם "שפלות של חיים" — מינימום של חיות. ובמותם, אפילו אותה חיות מינימלית נעלמת. זה מה שמסמנת טומאת השרץ.

ישראל — כלב שבאיברים

עוד נקודה חשובה שמוסיף ספר הכוזרי: עם ישראל הוא כלב שבאיברים. כפי שהלב הוא האיבר המרכזי שמפעיל את כל הגוף — כך עם ישראל הוא ה"לב" שבין אומות העולם. ומה קורה כשיש שריטה קטנה בלב? הגוף שם לב מיד, זה דחוף. אותה שריטה על הידיים — פחות דרמטית. ככל שאיבר מרכזי יותר — כל פגם בו בולט יותר.

לכן, כשהשכינה שרתה בישראל ועם ישראל היה קרוב לאלוקים ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר — כל חטא קטן, של לשון הרע, גאווה, צרות עין — בא לידי ביטוי גופני ממשי. כמו אדם שרגיל לתזונה טהורה לגמרי — כל חריגה קטנה מורגשת בגוף. מי שרגיל לג'אנק פוד — לא ירגיש את ההבדל. בסוף, זו מעלת ישראל ולא חסרונם: הקרבה לאלוקים גורמת לרגישות. ובימינו, שאנו כולנו טמאי מתים ורחוקים מאותה קרבת שכינה — הצרעת אינה. בעזרת השם, כשיבנה המקדש ותשוב השכינה — תחזור אולי גם הרגישות.

השאלה הגדולה — טומאת היולדת

ועכשיו — השאלה שנותרה פתוחה בשיעור הראשון ונענתה בשני: "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים". יולדת — טמאה! ואם ילדה נקבה — טמאה ארבעה עשר יום, כפולים.

לכאורה זה מנוגד לגמרי לכל מה שאמרנו. הרי הטומאה קשורה לאובדן חיים — והיולדת הוסיפה חיים לעולם! ילד חדש, נשמה חדשה — זו תוספת, לא חסרון. כיצד אפשר שדווקא כאן, במעשה החיים הגדול ביותר, תהיה טומאה?

ראשית, יש הסבר לימי הטהרה: שלושים ושלושה ימים (ביולדת זכר) או שישים ושישה ימים (ביולדת נקבה) שבהם, גם אם האישה רואה דם, היא טהורה. זה "דם טהור". ולמה? כי בדיוק הפסוק אמר, "אשה כי תזריע וילדה" — הלידה היא אקט של יצירת חיים, ולכן יש ימים שבהם אפילו הדם שלה "טהור", כי הוא ביטוי לתהליך שכולו חיים.

אבל טומאה בימים הראשונים? כדי להבין זאת, צריך להסתכל לא על הילד הנולד — אלא על היולדת עצמה.

עוצמת הנשמה הכפולה בהריון

מהו מקור החיים של אדם? הנשמה. "חלק אלוה ממעל". כאשר אישה נמצאת בהריון, היא נושאת ברחמה עוד נשמה. הגמרא במסכת נידה מלמדת שנר דולק לעובר על ראשו ברחם — ובאמת, זהו נר רוחני, כמו שכתוב "נר ה' נשמת אדם". הנשמה ניתנת בעובר מרגע יצירתו, ולכן הגמרא מספרת שמלאך מלמדו את כל התורה כולה בטרם ייוולד.

כלומר: אישה בהריון נושאת שתי נשמות — שלה ושל הוולד. זוהי עוצמת חיים כפולה. כשהיא יולדת — הילד נולד לחייו הנפרדים, ועמו יוצאת נשמתו. האישה "חוזרת" לנשמה אחת. מנקודת מבטה, חל ירידה בעוצמת החיות שבה. מכפל נשמות — לנשמה אחת. ואת הירידה הזו, גם אם היא בשורה שמחה מבחינת העולם, מסמנת הטומאה.

זו אינה טומאה כתוצאה מחטא — זו טומאה כתוצאה מתהליך טבעי שבו כוח חיים שהיה — ירד. ממש כפי שמוות, גם של אדם שמת בשיבה טובה ובלא עוון, מטמא — כי העיקרון הוא הירידה בכוח החיים, לא השאלה אם יש פה עוון.

כפל וכפל כפליים — נקבה ביולדת

ומדוע יולדת נקבה טמאה שבועיים — כפול לעומת יולדת זכר? ומדוע גם ימי הטהרה כפולים?

ההסבר ממשיך את אותו הגיון: כאשר הוולד הוא בת — אותה תינוקת, כשתגדל, עשויה בעצמה לשאת ילדים ולהביא נשמות נוספות לעולם. כוח ההולדה גלום בה. ולכן, בזמן שהאישה ההרה נושאת בת ברחמה, יש שלוש רמות של עוצמת חיים: נשמת האם, נשמת הבת, והפוטנציאל הנוסף של הבת לעתיד לבוא. כפל כפליים.

כאשר היא יולדת — ירדה משלוש רמות לאחת. הירידה גדולה יותר — ולכן ימי הטומאה כפולים. ועם זאת — כיוון שהביאה לעולם כוח חיים גדול יותר, גם ימי הטהרה כפולים. הטומאה והטהרה מאוזנות: מה שמסמן את הירידה (טומאה) — מקביל למה שמסמן את תוספת החיים לעולם (טהרה).

האישה ויצירת החיים

יש כאן עמקות גדולה יותר, הנוגעת לתפקיד האישה ביצירת החיים. אמנם "שלושה שותפים באדם — האב, האם, והקדוש ברוך הוא": האב נותן זרע (23 כרומוזומים), האם נותנת ביצית (23 כרומוזומים), וה' נותן נשמה. מבחינה גנטית — תרומה שווה בשווה. אבל למרות זאת, תהליך יצירת החיים מתרחש דווקא בגוף האישה.

ולא רק זאת: הביצית גדולה בערך פי מיליון מתא הזרע. מכיוון שהביצית מספקת גם את מעטפת התא — הציטופלזמה — בנוסף לחצי המטען הגנטי. וכמובן: האישה נושאת את ההריון, ורק לה יש יכולת ההנקה. זה אינו מקרה. הקדוש ברוך הוא ברא את האישה כמרכז יצירת החיים. אין זה מעלה על האיש, אלא שוני בתפקיד — תפקיד של יצירה, נשיאה, הנחלה.

ייתכן שזו גם הסיבה שהאישה, ברמה הנפשית, מחוברת יותר לביתה כמקום חיים. בפנימיית בנות תמצא עציץ, מחשבה על עיצוב, תחושת חום — בפנימיית בנים לא תמצא זאת בהכרח. האישה נושאת בתוכה את כוח יצירת החיים, וזה בא לידי ביטוי בכל תחומי חייה.

ולכן כאשר התורה מסמנת ביולדת ירידת עוצמה ועלייתה בחזרה — היא מתייחסת לדבר הכי משמעותי ביקום: יצירת נשמה חדשה. והמסר הגדול הוא: לידה אינה רק מאורע רפואי. היא שינוי רוחני עמוק — גם בעולם כולו, שקיבל נשמה נוספת, וגם באישה עצמה, שעברה דרך עוצמת חיים כפולה ועכשיו חוזרת אל עצמה.

תמלול השיעורים

שיעור א — סוד הטומאה והטהרה על פי ספר הכוזרי

אנחנו עומדים בפרשת תזריע, פרשה שמתחילה, בספר ויקרא, ספר תורת כהנים, הפרשה הזאת מתחילה את כל ענייני הטומאה והטהרה. הטמאים, מתי ואיך מיטהרים מכל הטומאות, טומאות חמורות, טומאות קלות, וזה נושא שהיום אנחנו בעצם כמעט לא נפגשים בו, מכיוון שכולנו בעצם טמאי מתים, ולכן אין לנו טעם להיטהר מטומאות קלות.

אומנם, מי שנוהג לעלות להר הבית, אז לתוך העזרה, לאזור איפה שהיה בית המקדש עצמו, אסור לטמא מת להיכנס לכל הדעות. להר הבית, במקום שהוא לא מקום המקדש, הר הבית היה הר גדול, חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. היום אפילו יותר גדול מזה. על כל פנים, המקום עצמו של הר הבית, על פי הלכה ברמה העקרונית, מותר לטמא מת להיכנס לשם, אם הוא נטהר מהטומאות האחרות. אם הוא טבל, מטומאת שרץ, טומאת שכבת זרע, אז על פי הלכה עקרונית יכול להיכנס להר הבית.

יש מקור מאוד מפורסם בספר הכוזרי, שכתב רבי יהודה הלוי. רבי יהודה הלוי חי לפני כ-900 שנה, והוא מספר סיפור שקרה עוד 400 שנה לפני זמנו. שאז היה מלך בכוזר, במדינת כוזר, שזה באזור של מדינות ברית המועצות לשעבר. ומלך כוזר חלם חלום. בחלום נאמר לו, כוונתך רצויה — אתה כל הזמן מתאמץ מאוד בעבודת האלילים, כוונתך רצויה — אבל מעשיך אינם רצויים. הדרך שאתה פועל היא לא נכונה.

הלך אותו מלך כוזר והזמין אליו פילוסוף גדול לשמוע ממנו. הוא בעצמו היה עובד אלילים. אבל הוא הזמין פילוסוף שלא היה עובד אלילים כדי לשמוע ממנו מה החוכמה לפי דעתו. הפילוסוף אמר לו מה שאמר, והמלך מתווכח איתו ולא מקבל את דבריו. לאחר מכן, הוא הזמין את הנוצרי. לאחר מכן את החכם המוסלמי. וכל אחד הוא מזמין אותו כדי לשמוע מה עיקרי האמונה.

ובסופו של דבר, בלית ברירה, הוא מזמין אליו את החכם היהודי. הנקרא "החבר". למה מלכתחילה הוא לא הזמין אותו? כי הוא אמר, היהודים, זה איזה עם נרדף, בזוי, מפוזר ומפורד, יכול להיות שאצלם בדיוק האמת? לא סביר. אבל אחרי שהוא בדק את כל המקומות ואחרי שהוא ראה שגם הנוצרי וגם המוסלמי תולים את שיטתם קודם כל בתנ"ך היהודי, ועל גביו טוען הנוצרי שאותו האיש בא והוסיף וכולי, ובא וטוען המוסלמי שעל גבי התנ"ך אנחנו מאמינים בכל הסיפורים של התנ"ך. אז הוא מזמין את החבר היהודי.

ואז הוא מזמין אותו, משוחח איתו שיחות ארוכות. רבי יהודה הלוי כותב ממש תמלול של כל השיחות האלה, ובסופו של דבר מלך כוזר מתגייר ועמו המון מהעם שלו.

אחת השיחות שלהם, זה מופיע… ובפסקה מספר 60, שם שואל מלך כוזר, שואל את החבר, שואל אותו: מה יש לך להגיד על הצרעת? הוא מתאר שם, החבר מתאר לו את הניסים המופלאים שהיו לעם ישראל במדבר. ובין השאר הוא מספר לו את העונש של מרים שהיה בצרעת. העונש של נדב ואביהוא שירדה אש מהשמיים ואכלה אותם. וגם לאחר עוד דורות אחרים עונש של עוזא שנגע בארון ומיד מת במקום. וזה היה ממופתי השכינה.

וחלק מהניסים היה שייראה חרון מעט, מה זה חרון? כעס. ייראה כעס, חרון מעט על העוונות, בקירות, בבגדים, וכאשר חזק העניין גם בגופים. כלומר, לפעמים כאשר הקדוש ברוך הוא היה כועס על האדם, פתאום בבגד היה לו צרעת, פתאום בקירות הבית היה לו צרעת, לפעמים אפילו בגוף. והכוהנים מועמדים לחוכמה הזאת הדקה, להכיר בה מה ממנה אלוהי ומצפים בו. ובודקים את הדברים.

שואל אותו הכוזרי, מלך כוזר, יש לך בזה דברים מספקים, מקרבים, דברים הגיוניים? מה זה הדבר הזה? מה זה הטומאה והטהרה הזאת? מה זה הצרעת הזאת? עונה לו החבר, תראה, בעיקרון אי אפשר להגיד, אף אדם לא יכול להגיד: הבנתי מה דעתו של הקדוש ברוך הוא ומה רצונו במצווה הזאת. הקדוש ברוך הוא גבוה מעל גבוה. אבל אומר החבר, אחר בקשת המחילה, בלי שאני אגזור שזה הסיבה האמיתית, אני כן רוצה להגיד סיבה שנראית בעיניי. אולי זו הסיבה שהקדוש ברוך הוא נתן את כל דיני טומאה וטהרה.

אומר החבר, אומר כך: המוות הוא ההפסד הגדול. הכידלון הגדול ביותר. האובדן הגדול ביותר זה מוות. ולכן הכיליון הגדול ביותר שיש בעולם זה המוות. ולכן המת הוא "אבי אבות הטומאה". בדרך כלל יש "אב הטומאה", שזה טומאה חמורה. מי שנוגע באב הטומאה, אז הוא נקרא "ראשון לטומאה". אבל המת הוא אבי אבות הטומאה. מי שנוגע במת, אז הוא בעצמו אב הטומאה.

ככל שמדרגתו של הדבר יותר גדולה, כך יש בו יותר טומאה. כי בעצם המוות הוא העדר החיים. מה יותר חבל, כשבן אדם מת או כשבהמה מתה? זה לא שאלה בכלל. זה ברור שהפסד חיים של בן אדם זה כאב הרבה יותר גדול וצער הרבה יותר גדול. לכן זה גם טומאה יותר גדולה.

נבלה זה בעצם גם הפסד מסוים. לא בגלל שהבהמה מתה, למשל אם לקחת בהמה ושחטת אותה שחיטה כשרה, היא לא טמאה. למה? כי בסוף מה המטרה של הבהמה? לשרת אותך. ולכן כאשר אתה לוקח בהמה ושוחט אותה שחיטה כשרה היא לא טמאה. אבל אם היא נבלה, כלומר לא שחטו אותה שחיטה כשרה אלא מתה בדרך אחרת, אז הבהמה הפסידה חלק מתפקידה, ולכן זה הפסד של משהו בחיים, אז זה טומאה קלה.

לכן אומר החבר, האיבר המצורע כמת. כשיש איבר שיש בו צרעת אז האיבר הזה שהוא מצורע זה כמו איבר מת, איבר מדולדל, איבר שהוא נרקב. בעצם זה סוג של מוות של איבר.

אחד הדברים, אב הטומאה זה שכבת זרע. כאשר יוצא זרע מגוף האדם זה גם כן מטמא. מדוע? כי הזרע בעצם תפקידו להוליד חיים. אבל כאשר, אפילו כאשר הזרע נוצר אפילו בדרך של עיבור, הרי בכל טיפה של זרע יש כמיליון תאי זרע. אז אחד יכול לעבר. אבל כל המיליונים האחרים, בעצם זה פוטנציאל של חיים שהולך לאבדון. ולכן גם דם נידה, מה זה דם הנידה? דם הנידה זה כאשר אישה הייתה יכולה להיכנס להריון, בכל חודש יש את הביוץ, את הביצית שיוצאת מהשחלה ומוכנה לקלוט את ההריון. וכאשר אישה לא נכנסת להריון אז יוצא בדם הנידה, וזה בעצם שוב פוטנציאל של חיים שלא התממש. ולכן זוהי גם כן טומאה.

וכך גם השרצים. השרצים זה בעלי חיים שמצד אחד יש בהם חיים, אבל מצד שני זה חיים מאוד נמוכים, מאוד רדודים, זה כל מיני לטאות ועכבר וכל מיני דברים כאלה. ואתה אומר כבר בעל חיים קיבל חיים, אז השרץ השורץ על הארץ זה משהו מאוד מאוד עלוב, אז אפילו הוא, במותו הוא בעצם מראה שהמעט חיות שהייתה בו נעלמה.

אם כן, השאלה הגדולה היא, אחרי שאמרנו שעל פי רבי יהודה הלוי, בעצם הייחודיות בטומאה זה תמיד משהו שקשור למוות. אז אם כן, נשאלת השאלה הגדולה, שלא נדבר עליה היום, בעזרת השם מחר. איך יכול להיות שיולדת, טמאה? פרשת השבוע פותחת בטומאת היולדת. "אישה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים". הרי לכאורה זה הפוך מהמוות. יש פה תוספת חיים. נוספו חיים לעולם. באו חיים חדשים. אז איך ייתכן שדווקא במקרה הזה האישה טמאה? על ככה אנחנו בעזרת השם נדבר מחר.


שיעור ב — סוד הצרעת וטומאת היולדת

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי.
אתמול בדברי תורה בין מנחה לערבית, דיברנו על כל הנושא של טומאה וטהרה, והזכרנו את דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, שאומר שבעצם כל ענייני הטומאה והטהרה, כולם קשורים לפער בין המוות לחיים. המת הוא אבי אבות הטומאה. טומאה זה בעצם היעדר חיים. המצב הרוחני של משהו שהיה חי או היה יכול להיות חי ונעדר, זה מה שיוצר את המצב הרוחני של טומאה.

ולכן, קודם כל, אבי אבות הטומאה זה המת. כמובן שזה קשור גם לטומאת קרי, טומאת שכבת זרע וטומאת נידה שהזכרנו אתמול, שהם בעצם הפוטנציאל ליצירת חיים. כאשר שכבת הזרע יכולה ליצור חיים, דם הנידה הוא בעצם הכנה של האישה, כל ההכנה לקראת קליטת הוולד שנשטף החוצה כאשר האישה לא מתעברת, אז זה בעצם, היה פה פוטנציאל לעיבור, האישה איננה מתעברת, ולכן זה בעצם, זה לא דבר שלילי, אבל זה דבר שהוא ביטוי להיעדר של פוטנציאל חיים ולכן גם הוא בא לידי ביטוי בטומאה.

הזכרנו את המצורע, כמובן שזה העניין של הפרשה שלנו, שהצרעת היא בעצם סוג של מוות חלקי, אז באדם זה מאוד בולט. האיבר המצורע הוא כמו איבר מת בגוף. הבשר הופך כולו לבן, יש משהו שהוא מעין נמק.

בדיוק, לכן, לכן גם לא הולכים לרופא, אלא הולכים לכוהן. כי הכוהן תפקידו לבדוק מבחינה רוחנית מה המצב. זה מבחינה הלכתית, מה ההגדרה של זה, האם זה נקרא טמא.

היה רק בעם ישראל. והדבר הזה הוא בעצם דווקא למעלתם של ישראל. כלומר, כמו שעוד דבר שאומר רבי יהודה הלוי, שעם ישראל באיברים, עם ישראל באומות, זה כמו הלב באיברים.

עכשיו, בוא נאמר ככה. קרה ובן אדם נשרט, היה לו שריטה ביד. זה נורא? קורה, בסדר. נשרט. מה עושה עם נשרט? שם פלסטר, נגמר. אם לבן אדם יש שריטה אותו דבר, אבל בלב? מה זה? זה דחוף למיון, בית חולים, ניתוחים, עניינים. מה קרה? זה שריטה וזה שריטה. לא, אנחנו מבינים שזה לא קשור. ככל שהאיבר הוא יותר פנימי, ככל שהוא יותר חשוב, יותר משמעותי, אז כל דבר קטן בו, הוא כמובן הרבה הרבה יותר דרמטי. ולכן, כאשר עם ישראל הם בניו של מקום, אנחנו בניו של הקדוש ברוך הוא, יש לנו תפקיד מיוחד בעולם, ממילא, בכל פעם שיש לאדם מישראל איזשהו מום רוחני של גאווה, של לשון הרע, של צרות עין, על הדברים הללו, באה הצרעת. שזה בעצם תגובת הנגד של הגוף למצב הרוחני הבעייתי.

הצרעת היא אלרגיה רוחנית לעבירות. בשעה, היום אין לנו את זה. אבל בשעה שעם ישראל היה קרוב לקדוש ברוך הוא, אז אדרבה, העבירות זה כל כך לא טבעי לנו, במיוחד העבירות הללו שקשורות לנושא הדיבור, אם זה לשון הרע, אם זה הוצאת שם רע, אם זה גם גאווה, שבאה לידי ביטוי בזה שאדם מראה כלפי חוץ את הגאווה שלו, הדברים הללו באה עליהם הצרעת, כי זה איזה שהוא אלרגיה, שהגוף, במצב שהאדם נמצא בו, דווקא במצב חיובי, אז הגוף כל כך דוחה את הדברים הללו, שברגע שהנפש כזו, אז זה בא לידי ביטוי.

הזכרנו אתמול שיש בדבר שאלה גדולה בתחילת הפרשה, ולא ענינו עליה אתמול, נענה עליה היום בעזרת השם. בתחילת הפרשה אנחנו פוגשים את טומאת היולדת. "אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נידת דְּוֹתָהּ תטמא". כלומר, כמו אישה נידה שטמאה שבעת ימים, גם יולדת טמאה שבעת ימים. "ואם נקבה תלד, וטמאה שבועיים כנידתה".

אצל נקבה, גם הטומאה כפולה — "וטמאה שבועיים כנידתה", וגם ימי הטהרה הם כפולים — "שישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה". כלומר, 66 ימים, גם אם היא תראה דם, היא לא טמאה. זה נקרא דם טוהר, דם טהור.

אז יש כאן שתי שאלות. שאלה אחת זה למה הגבר פחות והאישה יותר. דבר שני, הרי לכאורה זה הפוך מכל מה שאמרנו אתמול. אתמול הארכנו להסביר שהטומאה קשורה למוות. וכאן, היולדת היא בעצם מביאה חיים לעולם. אז זה תוספת חיים, תגבורת חיים. איך דווקא זה מביא טומאה? לכאורה זה צריך להיות ההיפך הגמור.

אז קודם כל, זה באמת מסביר לנו את המושג הזה של ימי טוהר. איך זה יכול להיות שהתורה אומרת 33 ימים בגבר, או 66 ימים בנקבה, שאפילו אם היא רואה דם, הפוך, ימי טהרה, היא לא טמאה. אז זה מובן, כי אם אנחנו מבינים שלידה זה בדיוק האנטי תזה לטומאה. זה בדיוק ההיפך הגמור, כי זה הבאת חיים לעולם. אז אדרבה, יש פה ימי טהרה.

פירוש הדבר הוא כזה. כאשר אישה בהריון, בעצם בזמן ההריון יש לה כפל של עוצמות חיים. מכיוון שהחיים של האדם זה הנשמה. כאשר האישה נושאת ברחמה עוד ולד, אז היא עכשיו כרגע נושאת בתוכה שתי נשמות. הנשמה שלה והנשמה של הוולד. העובר, הגוף שלו עוד לא הושלם, אבל הנשמה ניתנת בו מהרגע הראשון. מרגע יצירת הוולד, ניתנת בו הנשמה.

ולכן, לכן חז"ל אומרים שעובר ברחם אימו, אז ככה מופיע בגמרא מסכת נידה, שעובר ברחם אימו, נר דולק לו על ראשו. בוודאי נר רוחני. נר השם, נשמת אדם.

ולכן, כיוון שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, בוודאי שכל התורה כולה נמצאת אצל הקדוש ברוך הוא. אז גם בנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל, יש בה את כל התורה כולה. גם נשמה של גבר, גם נשמה של אישה. ולכן אישה בהריון, יש לה בעצם עוצמת חיים כפולה. יש לה שתי נשמות. הנשמה שלה והנשמה של הוולד.

ולכן, כיוון שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, ולכן כאשר היא יולדת, כמובן שמבחינת העולם, זה שמחה גדולה וברכה עצומה ושפע, והדבר הכי משמח. נולד ילד חדש בעולם. הגיעה נשמה חדשה לעולם. אבל מבחינת היולדת, היא ירדה במדרגתה. היא הייתה במדרגה כפולה של עוצמת נשמה כפולה, ועכשיו היא חזרה להיות כמונו, של בן אדם רגיל. ולכן מכיוון שהיא הייתה ברמה מיוחדת, גבוהה, ועכשיו ירדה, לכן היא טמאה.

אז למה יש הבדל בין זכר לבין נקבה? מכיוון, שאדרבה, כאשר יולדת בת, הבת יש לה פוטנציאל חיים של הולדה בעצמה. בעתיד, אותה תינוקת שעכשיו היא ברחם אימה, בעתיד היא בעצמה תוכל להרות ולהביא עוד ילדים לעולם. ולכן בעצם, כאשר היא נושאת בת ברחמה, אז זה יש לה בעצם בזמן ההריון עוצמת חיים יותר מכפולה. כי יש לה גם את הנשמה שלה, יש לה גם את הנשמה של הבת שבתוכה, וגם הבת הזאת, יש לה עוד פוטנציאל ללדת ולהביא עוד חיים לעולם. אז הפוטנציאל הזה הוא עוד תוספת. אז זה כאילו, לא אגיד שיש לה שלוש נשמות, אבל זה כאילו שלוש רמות.

אז כאשר היא יולדת אותה, ברוך השם, לחיים טובים ולשלום, אבל היא נפרדה מאותה עוברה שהייתה ברחמה. אז עכשיו היא ירדה משלוש רמות לרמה אחת רגילה, כמו כל בן אדם שיש בו נשמה אחת. ולכן כיוון שהיא ירדה בעוצמת קדושת החיים שבקרבה, לכן היא נוהגת טומאה בעצמה, של שבועיים. אבל אף על פי כן, צריכים לזכור, יש לה גם ימי טהרה כפולים. 66 ימים. מדוע? שוב, כי היא גם הביאה חיים לעולם, שזה טהרה, והביאה בת לעולם. שהבת הזאת בעצמה, בעזרת השם בהגיע זמנה, תביא עוד חיים לעולם. ולכן כיוון שיש פה הבאת חיים, כפל כפליים, לכן גם ימי הטהרה כפולים.

אני חושב שלמרות שחז"ל אומרים שלושה שותפים באדם, האב נותן בו את הזרע והאמא נותנת את הביצית, והקדוש ברוך הוא נותן בו נשמה. אף על פי כן, זה לא מקרה, שתהליך יצירת החיים נוצר אצל האישה. הזרע, זה אנחנו יודעים היום, זה 23 כרומוזומים. כל התא זה 46 כרומוזומים. 23 מהגבר, 23 מהאישה. המטען הגנטי הוא במשקל זהה לחלוטין. 23 כרומוזומים מהאבא, 23 כרומוזומים מהאמא. אבל בכל זאת, האמא היא זאת שמהווה את האכסניה שדווקא אצלה זה נוצר, נוצר העובר. וזה לא מקרה. גם התא עצמו, הביצית, שזה הביצית שהאישה נותנת, גודל הביצית לעומת גודל הזרע? בטיפת זרע אחת יש מיליון תאי זרע, והביצית, היא גדולה בערך פי מיליון מתא זרע.

אני אתן רק דוגמה פשוטה. כשיש פנימייה של בנים, לא יותר מדי, אה, יפה. במקרה הטוב, יהיה מסודר ונקי, במקרה הטוב. אבל פנימייה של בנות, אז תמיד יהיה איזה עציץ, תמיד יהיה איזה… חשוב להם, לא רק הפרקטיקה, לא רק שיהיה ארון לזרוק את הדברים ומיטה להיזרק עליה. חשוב להם דברים נוספים. זה חלק מהעניין של יצירת החיים שקשור בנפש של האישה.

אני אענה על זה במשפט אחד, שהאמירה פה, מה שהגמרא אומרת, המטרה היא לומר שגם עכשיו, שכאילו שכחנו הכל, בנשמה שלנו, הכל נמצא. אז נכון שכחנו, במודע אנחנו לא זוכרים שום דבר, אבל עמוק עמוק פנימה, הכל נמצא בתוכך גם היום, כל התורה כולה נמצאת בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.

שיעור זה תומלל ושוכתב על ידי בינה מלאכותית (AI). אם מצאתם טעות, נשמח אם תפנו אלינו.