בלוג

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי. נפתח בברכה לחברנו, טובי שרם, שמחתן היום את הבן שלו בשעה טובה. וברכה חגיגית לחברנו אברהם דאר, שחזר אלינו מארצות הניכר הרחוקות, ברוך שובך אלינו, ברוך שובך לארץ ישראל. אשריך שזכית לנסוע לכיבוד הורים, ואשרינו שזכית לחזור אלינו בבריאות טובה בעזרת השם.

כשאנחנו מתבוננים על עניין הצרעת, לפעמים יש איזה הרגשה קצת לא נוחה עם היחס של התורה למצורעים. בסדר, אני מבין שמדובר על בן אדם שחטא, הצרעת זה היה העונש שלו. אבל בכל זאת הוא חולה. זה היחס של התורה לאדם חולה? להוציא אותו מחוץ למחנה, להרחיק אותו מחברת בני אדם, לבזות אותו, על ידי זה שמחייבים אותו להיות פרוע, פרוע ראש, קרוע בגדים, וחוץ מכל אלה, הוא צריך גם להכריז ו'טמא טמא יקרא'. להכריז ולהתרחק ממני, אני טמא. זה גם ביזיון וגם הרחקה. המחלה זה לא עונש מספיק חמור? למה הוא צריך גם את כל הדברים האלה?

התשובה לדבר, זה הבנה שהצרעת היא כמובן לא מחלה. בתורה זה לא נקרא מחלה, זה נקרא נגע, נגעים. מאיזה מילה באה המילה נגע? נגיעה. הקדוש ברוך הוא נגע בו. זו נגיעה של הקדוש ברוך הוא. להגיד לו, ידידי, אני נותן לך סטירה. אני נוגע בך, שתשים לב שמשהו אצלך לא טוב, אתה צריך לשנות. אתה צריך לתקן. כמובן לא מדובר פה על איזה מחלת עור נדירה, זה לא קשור למחלת הצרעת שהייתה לפני כמה עשרות שנים שהיו בתי חולים למצורעים, לא לזה הכוונה.

יש ספר שנקרא ספר יצירה. זה ספר קבלה, דק, קצר מאוד. אחד המשפטים שמופיע בספר יצירה, כתוב שם: "אין בטובה למעלה מעונג, ואין ברעה למטה מנגע". שימו לב, עונג ונגע זה אותן אותיות. עונג, אין הכוונה לתענוגות גופניים, הכוונה כמו שכתוב בפסוק, "והתענג על השם". הנאה רוחנית. הנאה רוחנית של קרבת אלוקים, אין בטובה משהו יותר מזה. אין טובה יותר גדולה מאשר העונג הרוחני של קרבת אלוקים. אבל ברעה זה הנגע. כי זה הנגיעה שהקדוש ברוך הוא אומר לך תתרחק. אתה לא בכיוון.

וזה מה שחז"ל אומרים על העולם הבא. בעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ההנאה הזאת של קרבת אלוקים זה הרי לא עונג גופני, אין שם גוף בעולם הבא. אבל הכוונה היא להנאה כזאת של קרבת אלוקים, וזה בעצם העניין גם של גן עדן.

יש פה בעצם ביטוי שהתורה מתייחסת בצורה מיוחדת ליופי וכיעור. בדרך כלל אנחנו רגילים שהתורה אומרת לנו, ואנחנו שרים את זה באשת חיל כל שבת, "שקר החן והבל היופי, אישה יראת השם היא תתהלל". מה אתה מסתכל על דברים חיצוניים? יופי וחן לא מעניין בכלל. מה מעניין? יראת שמיים.

מסופר על רבי יהושע בן חנניה שהוא היה מכוער. מה לעשות, אדם לא היה יפה תואר. אמרה לו בתו של הקיסר: "אי חוכמה מפוארה בכלי מכוער". אמרה לו, חבל, אתה באמת חכם, לא ראיתי בחיים שלי אדם חכם כמוך. חבל רק שאתה כזה מכוער. אמר לה, "תגידי, הזכרת לי משהו. באיזה כלים אתם שומרים את היין בבית של הקיסר, בבית של אבא שלך?" אמרה לו "בכדי חרס." אמר לה "כדי חרס? מה, זה ככה ראוי? בביתו של הקיסר שומרים בכלי חרס? חרס זה כלי פשוט. מה אתם כמו כל בן אדם בשוק, שמים את היין בחרס? תגידי לעבדים שלך שישימו בכלי של כסף וזהב." טוב, ציוותה את העבדים, העבירו את כל היין מכלי החרס לכלי זהב וכסף. מה קרה ליין? החמיץ. היין לא טוב לו מתכת. הקיסר באירוע הבא מזמין, אומר לעבד תביא לי חבית יין מהמרתף. מביא לו כד זהב עם יין, היין כולו החמיץ. אומר תגיד, מי אמר פה לשים את היין בזהב וכסף? אמר לו, זו הבת שלך אמרה. הוא קורא לבת שלו, אומר תגידי נפלת על השכל, מה קרה לך? אמרה לו לא יודעת, רבי יהושע בן חנניה אמר לי.

אז הוא קורא לרבי יהושע בן חנניה. אמר לו, מה אמרת לבת שלי לשים בכלי כסף, אתה לא יודע שזה מחמיץ? אומר לו רבי יהושע בן חנניה, כמו שהיא אמרה לי, ככה אני אמרתי לה. כלומר, היא אמרה לי: חבל שחוכמה מפוארה כמו שלך נמצאת בכלי מכוער. אז גם אני אמרתי לה, חבל שהיין המשובח הזה נמצא בכלי מכוער כמו חרס. ובעצם מה האמירה של הגמרא? שבאמת יש עדיפות, כמו שהיין עדיף לשמור אותו דווקא בכלי מכוער, כלי פשוט, כך יש עדיפות שתלמידי חכמים יהיו מכוערים. שואלת הגמרא, והרי יש אנשים יפי תואר שכן לומדים תורה? עונה הגמרא, "אי הוו סנו, טפי הוו גמירי". אם הם היו מכוערים, היו לומדים תורה יותר טוב.

לעומת זאת, יש סיפור מדהים שמופיע בגמרא בברכות, דף ה' עמוד ב'. מופיע שם שרבי אלעזר היה חולה. בא אליו רבו, רבי יוחנן, לבקר אותו. עכשיו, הוא רואה שרבי אלעזר החולה יושב בבית אפל. כלומר שאין בו חלונות. פעם היה מאוד יקר לעשות חלונות. רבי אלעזר לא היה עשיר. ונכנס אליו רבי יוחנן, רואה בית בלי חלונות והכל חשוך.

עכשיו, מסופר על רבי יוחנן שהוא, להבדיל מרבי יהושע בן חנניה, היה יפה תואר. ברמה כזאת שהעור שלו הבהיק. אז רבי יוחנן, לא עד כדי כך, אבל כן היה לו איזה אור. אז מה הוא עשה? הפשיל את השרוול. ברגע שהפשיל את השרוול, היד שלו האירה את החדר. נהיה אור בחדר.

פתאום הוא רואה שרבי אלעזר החולה בוכה. שואל רבי יוחנן את התלמיד שלו, "למה אתה בוכה? אולי אתה בוכה בגלל שלא הספקת ללמוד תורה? אל תבכה על זה. כתוב 'אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים'. אולי אתה בוכה בגלל שלא זכית לפרנסה, שאתה כזה עני ואתה גר בבית אפל? לא כל אחד זוכה לשני שולחנות. זכית להיות תלמיד חכם גדול, לא כל אחד זוכה להיות גם עשיר וגם תלמיד חכם. אולי אתה בוכה בגלל שהבנים שלך מתו? 'אני', אומר רבי יוחנן, 'לרבי יוחנן מתו עשרה בנים.' אז אומר לו, אל תבכה, אין סיבה לבכות.

אומר לו רבי אלעזר: "לא על זה אני בוכה. יודע על מה אני בוכה? אני בוכה על זה שיבוא יום ואתה תמות, ואני בוכה על היופי שלך, איך היופי הזה יהיה קבור באדמה. 'על האי שופרא דבלי בעפרא'." אמר לו רבי יוחנן, על זה באמת ראוי לבכות, ובכו שניהם יחד.

עכשיו תראו, מה בא הסיפור הזה להגיד? זה באמת מגוחך. יושבים שני תלמידי חכמים ובוכים. על מה הם בוכים? לא על התורה, לא על הבן אדם. על מה הם בוכים? על היופי החיצוני שלו. מאוד מוזר. ברור שהיופי של רבי יוחנן לא היה יופי חיצוני. זה יופי שמשקף משהו פנימי. אדם הכי יפה בעולם מפשיל את השרוול נהיה אור בחדר? ברור שלא. זה דומה למשה רבנו. משה רבנו פניו מאירות בגלל שהיה לו אור רוחני. אומר רבי יוחנן, 'אנא אשתיירי משפירי ירושלים'. אני נשארתי מהאנשים היפים שהיו בירושלים. בירושלים פעם היו אנשים יפהפיים. מה הוא רוצה להגיד? הוא רוצה להגיד שבזמן הגאולה, כשהיה בית מקדש, הקדושה של בית המקדש והשכינה השפיעו שכל האנשים בארץ, קרנו. יש להם איזה חן מיוחד, חוט של חסד משוך עליהם. ואומר רבי יוחנן, אתם רואים את היופי שלי? זה לא איזה יופי סתם שאני במקרה נולדתי יפה. אני איזה שריד שנשאר מהשכינה של בית המקדש.

ועל זה הם בוכים. על היופי הזה, שהוא לא יופי חיצוני של 'שקר החן והבל היופי'. כאשר יש עוצמה רוחנית פנימית, אז היא מקרינה גם החוצה. וזה מביא אותנו להבנה שיש שתי רמות של יופי. היופי יכול להיות הבל. זה רק קליפה. מבחוץ הוא נראה יפה, מבפנים הוא ריק. ואז הוא באמת מחמיץ, כמו היין ששמים אותו בכלי כסף וזהב. על זה אומרת הגמרא שעדיף להחזיק את התורה בכלי מכוער. כי כשיש קליפה חיצונית יפה שמתעסקים בה כל כך הרבה, לפעמים זה פוגם בפנימיות. זה פוגם בענווה, במידות. אבל יש מדרגה שנייה, עמוקה יותר. כאשר היופי הוא לא רק איזה משהו חיצוני, אלא יש קדושה, יש השראת שכינה, יש אהבת תורה, יש אהבת הזולת. והדבר הזה מקרין מפניו של האדם, אז היופי הזה הוא יופי חיובי. "שקר החן והבל היופי", אבל "אישה יראת השם היא תתהלל" גם בחן ויופי. היופי החיצוני, כאשר הוא ביטוי ליופי פנימי, הוא לא איזה קליפה ריקה חסרת כל משמעות, אלא היא מעטפת חיצונית של הפנימיות שבאה לידי ביטוי.

ראינו כאן שני סיפורים. סיפור אחד של רבי יוחנן שמתאר את היופי בצורה החיובית שלו, וסיפור אחד של רבי יהושע בן חנניה שאומר אל תתעסק בחיצוניות. וכנראה יש מקום גם לזה וגם לזה. יש מי שאם הוא יתעסק בחיצוניות זה יפגע לו, ויש מי שלא צריך להתעסק בחיצוניות, אלא פשוט הפנימיות שלו מאירה החוצה.

וזה מחזיר אותנו אל המצורע. המצורע שהוא טמא, יש בו נגע, כי הקדוש ברוך הוא נוגע בו והקדוש ברוך הוא אומר לו אתה לא בכיוון, תחשב מסלול מחדש. אתה חייב לשנות את הכיוון שלך, לשנות את ההנהגות שלך. ולכן, זה בא לידי ביטוי דווקא בצד החיצוני. ולכן המצורע, לא בגלל שהוא חולה ועכשיו צריך לתת לו תרופות או להשכיב אותו במיטה, אלא כל ההנהגות שמנהיגים בו — שהוא צריך ללכת מחוץ למחנה, וראשו פרוע, ועל שפם יעטה, ו'טמא טמא יקרא', וקרוע בגדים — כל זה בעצם ביטוי לכך שהוא מתאבל ומתבודד, ולוקח זמן לחשבון נפש, מתוך הבנה שיש פה משהו רוחני שהוא צריך לתקן.

אז בעזרת השם מתוך זה, מתוך הלימוד בעניין הצרעת, נזכה להבין את המשמעות גם של היופי החיצוני שמבטא את האור הפנימי, וגם את קרבת אלוקים, שהיא העונג הגדול יותר מכל עונג אחר שבעולם.