בלוג

ערב טוב. ברשות מוריי ורבותיי. אנחנו עומדים לקראת פרשת תזריע. פרשת תזריע פותחת בדיני טומאת היולדת. והדבר הזה צריך הבנה. בדרך כלל אנחנו מכירים, שכמעט תמיד, כל הנושא של טומאה קשור למוות. כך מביא רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, שבעצם תמיד המת הוא אבי אבות הטומאה. כלומר, יש הרי דרגות שונות של טומאה. יש מישהו שהוא אב הטומאה ואם הוא נוגע במישהו אחר אז הוא הופך להיות ראשון לטומאה, ולאחר מכן יש רמה של שני לטומאה, זה דרגות הולכות ופוחתות.

אבל המת, הוא אבי אבות הטומאה. מה הכוונה? שגם מי שנוגע במת הוא בעצמו הופך להיות אב הטומאה, שזה טומאה חמורה ביותר. בדרך כלל, למשל שרץ, זה אב הטומאה. אז אם אדם נגע בשרץ, אז הוא הופך להיות ראשון לטומאה. אבל הדרך היחידה של אדם להפוך להיות אב הטומאה, טומאה הכי חמורה, זה אם הוא נוגע במת, או לא רק נגיעה, גם נשיאה של המת, גם אם הוא לא נוגע בו.

הייתי השבוע בלוויה, ולצערי נפטר אבא של חבר, וזכיתי לשאת את המיטה, לשאת את האלונקה אל הקבר. לא נגעתי בנפטר, רק נגעתי באלונקה. אבל נשיאת המת גם היא מטמאת בטומאת מת. ואפילו טומאת אוהל הופכת את האדם לאב הטומאה. כלומר, כאשר בדרך כלל באולם ההספדים יש איזושהי קורת גג, אז הנפטר נמצא שם ואתה נמצא איתו תחת אותה קורת גג, זוהי גם טומאת אוהל שהיא הופכת אותך להיות אב הטומאה.

נכון, לכן היום בעצם כולנו טמאי מתים. האם יש פה מישהו שאף פעם לא היה בלוויה? אני מניח שכולם היו בזה נכון? כולם מן הסתם היו פעם בלוויה. כהנים, אפילו כהנים, יש להם מצווה ללכת להיטמא לקרובי משפחה, שבעת הקרובים של אביו, אמו, אשתו, בנו ובתו, אחיו ואחותו. אלה שבעת הקרובים שאפילו כהנים מצווים להיטמא להם.

לא הגוף. אובדן החיים, זוהי הטומאה. זאת אומרת, ברגע שאדם נוכח, וזה לא עבירה להיטמא, זה בהרבה מקרים מצווה. כאשר אדם נמצא בלוויה, עצם זה שהוא נמצא, הוא מלווה את המת, זוהי מצווה. אם הוא נושא את המת, זו מצווה, זו זכות. סתם נמצא בבית העלמין? סתם נמצא בבית העלמין, אין בזה מצווה. אם הוא נוסע ללוויה, לווית המת זו מצווה.

גם אם הוא בא אפילו, זה נכון שבמרחק ארבע אמות מן הקבר גם כן זו טומאה מדרבנן. מדאורייתא זה רק אם אתה ממש נוגע, או עובר מעל המת, או נמצא איתו ביחד תחת אותה קורת גג, אבל מדרבנן אפילו ארבע אמות, גם כן אדם שנמצא בארבע אמות של הקבר גם כן נטמא. על כל פנים, אין איסור להיטמא. אדרבה, הרבה פעמים זו יכולה להיות אפילו מצווה וזכות. אבל יחד עם זאת, אובדן החיים הוא בעצם ביטוי של הטומאה.

וכך למשל, השרץ הוא גם כן מטמא. כי השרץ, זה שמונה שרצים האמורים בתורה שמטמאים, לא כל בעל חיים קטן מטמא. אבל שמונה שרצים שהם נחשבים איזושהי שפלות של חיים. זה לא אובדן חיים, לכן זה לא מטמא כמו מת, אבל זה חיים ברמה מאוד מאוד ירודה של שרץ. שרץ חי או מת? שרץ מת.

ודוגמה נוספת, אדם מצורע. צרעת שבה עוסקת הפרשה שלנו, ברוב הפרשה עוסקת בטומאת הצרעת. וגם פרשת מצורע עוסקת בעניין הזה של טהרת המצורע וכולי. גם הצרעת היא בעצם איזשהו אובדן של חיים. כי המצורע חשוב כמת. כמו שאומר משה רבנו על מרים, "אל נא תהי כמת, אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". כי בעצם הצרעת זה כאילו חלק מסוים בבשר הוא כאילו מת. אז זה גם כן, זה לא מוות ולכן זה לא טומאה חמורה כטומאת המת, אבל זה גם כן איזושהי מדרגה כזאת דומה לכך.

עכשיו גם, טומאה של שכבת זרע ושל טומאת הנידה, זה גם דבר שהוא מטמא. מדוע? משום שהזרע בעיקרון, הוא מביא חיים לעולם. גם הנידה, דם הנידה הוא בעצם בא מתוך זה שאישה פורייה בגיל שיכולה להוליד ילדים, אז יש לה ביוץ. פעם בחודש יוצאת ביצית מהשחלה אל הרחם, והביצית הזו יכולה להביא חיים לעולם אם יהיה מפגש בין הזרע לבין הביצית. ולאחר מכן, אם לא הייתה הפריה, אז הביצית הזו יחד עם עוד כל מיני נוזלים מהרחם נשטפים החוצה וזה בעצם דם הנידה. אז למעשה, גם הזרע וגם דם הנידה לכאורה זה דברים שקשורים ליצירת חיים. אבל זה בדיוק העניין. שכאן לא הייתה הפריה. לא נוצר עובר חדש מהזרע והביצית, ולכן כאשר יצא הזרע, יכול להיות גם כאשר אדם קיים יחסי אישות עם אשתו והוציא זרע, אז בכל מקרה, גם אם היא אפילו נכנסה להיריון מכך, אז רק תא זרע אחד מכניס להיריון את האישה, מתוך מיליוני תאי זרע, עשרות מיליונים שיוצאים בכל פעם. אז בעצם המשמעות היא שכביכול יש פה כוח של חיים שלא מומש.

אז זה לא טומאה חמורה כמו טומאת מת שזה מוות, זה בסך הכל טומאת ערב, אדם טובל וזהו, בערב הוא כבר טהור. אבל עדיין יש פה איזשהו אובדן של כוח חיים. שיש פה איזה פוטנציאל של חיים, איזה יכולת של חיים שהולכת לאיבוד. ולכן גם בזה יש טומאה. וכך גם בטומאת הנידה. טומאת הנידה זה אותו כוח של אישה להוליד, וכאשר היא לא נכנסת להיריון, היא לא חייבת להיכנס להיריון כל חודש, כן? אבל כל עוד היא לא נכנסה להיריון אז היה פה איזה פוטנציאל של חיים שלא מומש. כאמור זה לא עבירה, זה לא דבר בעייתי, אבל זה פשוט חלק מאופי החיים הוא העליות והירידות בכוחות החיים שיש בנו.

ואולי הדבר הכי מדהים זה בתחילת פרשת השבוע שלנו, שהוא לכאורה הפוך מכל מה שאמרנו עד עכשיו. הפרשה פותחת בטומאת היולדת. אישה שיולדת ומביאה חיים לעולם, טמאה! אפילו הטומאה הארוכה ביותר. ארבעים יום זה ימי טהרה. אבל היא טמאה, אם היא יולדת זכר היא טמאה שבעת ימים. אם היא יולדת נקבה, טמאה ארבעה עשר יום, שבועיים ימים.

עכשיו השאלה היא, למה בעצם יולדת צריכה להיטמא? הרי לכאורה אמרנו שטומאה באה במפגש עם אובדן החיים, או ירידה ברמת כוחות החיים, למה כאן? יולדת הביאה חיים לעולם. הדבר הזה הוא נכון, אבל מצד שני, כשאנחנו מסתכלים על הילד שנולד, או הילדה שנולדה, אז זה תוספת חיים לעולם.

היולדת עצמה, כאשר היא נמצאת בשלב ההיריון, יש בה בעצם תוספת חיים. היריון זה עוצמה כפולה של חיים. מכיוון שכל אדם, מקור החיים שלו זה הנשמה. אבל כאשר אישה נמצאת בהיריון, אז ברחמה היא נושאת עוד נשמה. הנשמה כבר קיימת, למרות שהגוף רק בתהליך של התפתחות ועוד לא יצא לעולם, הנשמה כבר קיימת. ולכן אישה בהיריון יש לה כוח נשמה כפול.

ולכן כאשר נולד הילד, זה תוספת חיים לעולם, אבל היולדת עצמה ירדה בעוצמת החיות שבה. היא הייתה בעוצמת חיות כפולה, ועכשיו היא בעוצמת חיות רגילה. ולכן יש לה את הטומאה. וזוהי הסיבה שמי שילדה בת היא טמאה שבועיים, יותר מאשר אם היא ילדה בן. מדוע? מכיוון שאם היא יולדת בת, אז היא נשאה ברחמה את הנשמה של בת, של נקבה, שהיא בעצמה יש בה עוד כוח של הולדה נוספת. אז זה כוח חיות כפל כפליים. גם אישה בהיריון נושאת ברחמה עוד נשמה, וזאת עוד נשמה שבכוחה להביא עוד נשמות לעולם. אז זה בעצם הסוד של הטומאה והטהרה בכלל, ושל טומאת היולדת בפרט.