בלוג

יזכור אלוהים את כל הנשמות של קהילות בית ישראל בגולת אירופה שהועלו על מוקד בשנות השואה, תש"ן-תש"ה. שישה מיליון אנשים ונשים, ילדים וילדות, בחורים ובתולות, זקן וטף, שנהרגו ושנטבחו באכזריות איומה, ונרצחו ברצח המוניים במקומות מגוריהם, בערים, בעיירות ובכפרים. והותרמו ובלוק צאן לטבח אל מחנות הריכוז, ונספו במיתות משונות ונוראות, ונשרפו לאפר בכבשני האש של מחנות ההשמדה האיומים, בגרמניה, בפולין ובשאר ארצות, בידי העם המרצחים הגרמני עם עוזריו המרצחים משאר העמים, שהיו בעצה אחת להשמיד ולהרוג ולאבד את העם היהודי, ולמחות את זכר היהדות ולכלות כל אשר בשם ישראל יקרא.

אל נקמות שופט הארץ, זכור נא את נחלי הדם שנשפך כמים, דמי אבות ובנים, אמהות ועולליהם, רבנן ותלמידיהם, והשב גמול שבעתיים לצוררי עמך. שוועת שמע ישראל שצעקו הלכוחים למוות אל תידום, ואנקת המעונים תעלה לפני כיסא כבודך, לנקום במהרה בימינו לעינינו את נקמת דם בניך ובנותיך הקדושים והטהורים, שלא זכו לבוא לקבר ישראל, ככתוב: כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו, אמן סלע.

אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים, את כל הנשמות של ששת מיליוני היהודים חללי השואה באירופה, שנהרגו, שנשחטו, שנשרפו ושנספו על קידוש השם, בידי המרצחים הגרמנים ועוזריהם משאר העמים. בעבור שכל הקהל מתפלל לעילוי נשמותיהם. לכן בעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים, ויצרור בצרור החיים את נשמותיהם. אדוני הוא נחלתם, ובגן עדן תהא מנוחתם, ויעמדו לגורלם לקץ הימים, ונאמר אמן.

בפרשת השבוע, כאשר מתים שני בני אהרון, אומר משה לאהרון, וגם לאלעזר ולאיתמר בניו: ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. כלומר, אל תפרמו את בגדיכם, הכוונה היא אל תעשו קריעה. אבל קורע את בגדיו, אתם לא קורעים את בגדיכם. לא תפרעו את ראשיכם. אבל כידוע אסור לו להסתפר, אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומם של ימי הספירה, ספירת העומר, שבהם לא מסתפרים, כי זה מנהג אבילות. ואומר משה רבנו לאהרון ולבניו: אתם לא… אתם לא מגדלים שיער. ראשיכם אל תפרעו. כלומר, מי שלא מסתפר אז כאילו שערו פרוע. האבל איננו מסתפר, הוא לא מסדר את שערותיו, אז שערו פרוע. לא! ראשיכם לא תפרעו. כלומר, אתם מסתפרים כרגיל. לא קוראים את בגדיכם, אתם לא מתאבלים, אני אוסר עליכם להתאבל. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף אדוני. אתם לא תתאבלו, אתם לא בוכים. מי יבכה? כל בית ישראל.

הדבר הזה הוא דבר חזק, הוא כידוע קשה מאוד. אבל הדבר הכי טבעי זה להצטער ולהתאבל. אנחנו יודעים שהמנהגים… הקריעה, כשהאבל קורע את בגדיו, זה לא רק כי זה מצווה. זה כי זה הדבר הכי טבעי. בן אדם מרגיש משהו נקרע בתוכי. קריעת הבגד היא רק ביטוי למשהו הרבה יותר עמוק פנימי שנקרע. והקדוש ברוך הוא מצווה את אהרון ובניו: אתם לא מתאבלים. שני בנים של אהרון מתו, אתה לא מתאבל. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם.

וההסיבה היא כי אהרון ביום הזה הוא לא אדם פרטי. אהרון הוא שליח, שליח ציבור, הוא כהן גדול. היום אתה לא אבא שמתאבל על הבנים שלך. היום אתה שליח ציבור שבשם כל עם ישראל עובד בבית המקדש ומשרה שכינה בעם ישראל, כי היום אדוני נראה אליכם. אז מצד אחד אתה לא מתאבל, מצד שני כל הציבור כולו מתאבל על הצער הפרטי שלך. הבנת שאתה שליח ציבור, אתה מנהיג אמיתי של הציבור, שכל הציבור בך נותנים את עיניהם. אתה השליח של כולם, אתה מכפר על כולם. אז כל הציבור מתאבלים על הצער הפרטי שלך.

הדבר הזה הוא גם לדורות. כהן גדול אסור לו כידוע להיטמא. לכל כהן אסור להיטמא, אבל הכהן רגיל נטמא לשבעת הקרובים. כלומר, אם אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו או אשתו נפטרים, מותר לו להיטמא להם ולבוא ללוויה של שבעת הקרובים. הכהן הגדול כתוב: על כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא. אסור לו להיטמא אפילו לאביו ולאמו. כי אתה לא אדם פרטי. ברגע שאתה נהיה כהן גדול, אתה עכשיו לא בן אדם פרטי. אתה עכשיו שליח של הציבור, אתה מבטל את כל אישיותך הפרטית כלפי הציבור. ולכן, כיוון שהכהן הגדול מבטל את צערו הפרטי למען הציבור, אז הציבור כולו מתאבל עבורו. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם.

על השואה האיומה נכון לומר "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם". ניצולי שואה, שורדי שואה, הרבה פעמים לא בכו. הרבה פעמים לא סיפרו, לא רצו לחוות את זה. לפעמים השנים הרבות לאחר מכן היו מוכנים לחזור אל העבר, גם לחזור למקומות שבהתחלה אי אפשר היה בכלל, אבל לחזור למקומות, לחזור לסיפורים. ולפעמים היה קשה מאוד. לפעמים היו כאלה ששתקו עד יומם האחרון. והם הרבה פעמים לא הרשו לעצמם לבכות, כי הם היו נתונים למשימה. והמשימה הייתה להקים מחדש, להקים משפחה מחדש, להקים את עצמם מחדש, להקים את עם ישראל מחדש, להקים את מדינת ישראל. הם היו שליחי ציבור.

זה מדהים לפעמים לראות, היום אתה רואה מתייחסים לאיזה מישהו שעבר איזה טראומה, אז אתה אומר וואו איזה טראומה הוא עבר, עבר פגיעה כזאת, פגיעה אחרת, באמת דברים קשים. אבל אתה רואה אנשים שעברו שואה וקמו על רגליהם ובנו בניין חדש, בנו בניין שלם. הכוח הזה הוא כוח של נצח, הוא כוח מתוך הבנה שזו שליחות של הציבור. רבים מאיתנו לא היו נמצאים כאן אילו הדור הזה שקם מן האפר של השואה לא היה במסירות נפש עילאית בא לארץ ישראל, מקיים פה יישובים, נלחם על הקמת המדינה.

ומצד שני, האחריות שלנו היא "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם". השריפה הגדולה הזו שבערה בכבשנים, השריפה שעשנה עלה אל השמיים. השריפה הזאת בוערת והיא צריכה לבעור בלפיד ובנרות שאנחנו מדליקים בכל שנה, והיא צריכה לבעור בליבנו. כאשר אנחנו מתאבלים וזוכרים, אנחנו בעצם מצד אחד מנציחים את זכרם של אלה שנשרפו ואלה ששרדו ולא יכלו אפילו לבכות ולהתאבל.

ומצד שני אנחנו גם יודעים, "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם". יש כאלו ששואלים איפה היה אלוהים בשואה. אז לא תמיד יש לנו תשובה לכל דבר, אבל אנחנו יודעים שגם את השריפה הזו שרף השם. הכל הוא מאת השם. ולכן אנחנו יודעים שעלינו לנסות להבין וללמוד מה אנחנו יכולים ללמוד מזכר השואה. אנחנו לא יכולים להסביר למה הקדוש ברוך הוא עשה את זה. "לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי". אבל אנחנו כן מצווים לחשוב מה זה אומר לנו, מה זה מלמד אותנו.

החל מהרובד הבסיסי, שזה אחד הדברים שמשותף לכל אדם שחי פה במדינה, שלעולם לא עוד. לא נאפשר שיהיה עוד דבר כזה. נקים פה מדינה שתהיה חזקה, שתהיה עוצמתית, שתגן על כל יהודי באשר הוא בכל מקום בעולם.

אני זוכר שבשנה שעברה נסעתי עם תלמידים, בדיוק לפני שנה, בדיוק לפני תחילת הקורונה, נסעתי עם תלמידים לפולין. לראשונה בחיי יצאתי מחוץ לארץ ישראל כשליחות חינוכית עם התלמידים שלי, והלכתי איתם לפולין למסע בעקבות השואה. לקראת המסע הזה היה לנו השתלמות לקבוצה גדולה מאוד של מורים, כ-100 מורים, יותר מ-100 מורים מרחבי גוש דן. לא רק מורים דתיים, רובם לא דתיים. מכל גוש דן, מורים בתיכון, מורים בתיכונים, מורים בבתי ספר שיוצאים עם תלמידים. ובהשתלמות בין השאר, אחת השאלות ששאלו את המורים והמורים לא ידעו מה לענות זה: מה בעצם המסר? אנחנו הולכים לחוות את החוויה, הולכים לצרוב בנפש את הזיכרון. אבל מה המסר? מה הערך החינוכי? מה האמירה שיוצאת מתוך הדבר הזה?

אז הרבה אמרו "לעולם לא עוד". היה שם מורה אחד שאמר "אני קבוע שאני לוקח תלמידים לפולין, שם אני משכנע אותם להתנדב כמה שיותר לשירות קרבי בצבא, כי ככל שאתה רואה מה שקרה אתה מתמלא רוח התנדבות". ערך חשוב.

אני אמרתי שם ערך שהיה נראה לי שמתאים, יש הרבה ערכים שצריך ואני רוצה רק היום להזכיר דבר אחד שהיה נראה לי מתאים גם בפורום ההוא שלא היו אנשים, חלקם לא… רובם לא דתיים, חלקם גם לא מאמינים באלוהים. אבל אמרתי דבר פשוט: בשואה רצחו אותנו לא סתם כי שונאים אותנו. רצחו אותנו כי אנחנו יהודים. כמו שאמרנו עכשיו בתפילת יזכור, ביקשו לעקור את זכר היהדות ולכלות כל אשר בשם ישראל יקרא. זאת הייתה המטרה. המטרה הייתה למחוק את היהדות. וכיוון שכך, זה צריך בראש ובראשונה לעורר אותנו לשאלה: מי אנחנו? מה הזהות היהודית שלנו? מה הזהות שלנו כעם? איפה זה בא לידי ביטוי בחיים שלנו? ואני חושב שהדבר הזה צריך ויכול להיכנס לליבו של כל יהודי שנמצא היום בעולם ובפרט בארץ ישראל. בין אם הוא אדם שומר תורה ומצוות, בין אם הוא אדם שאינו שומר תורה ומצוות, אפילו אם הוא רחוק מאוד. אבל הוא מגדיר את עצמו כיהודי. הרי היום הזה רצחו את אבותינו כי הם היו יהודים. זה מעורר כל אחד ואחד לשאלה במה אתה יהודי? מה זה להיות יהודי? מה זה אומר לנו? מה זה יאמר לנכדים שלנו? אמר פעם מישהו שמי הוא יהודי? זה שגם הנכדים שלו יהיו יהודים.

אז אנחנו יודעים אם הנכדים שלנו יהיו יהודים, זה מחייב אותנו להעביר את הלפיד הלאה. זה מחייב אותנו להידבק בשלשלת הישראלית, בשלשלת היהודית הזאת שמאז אברהם אבינו. והכוח הזה הוא נותן לנו גם את זיכרון העבר מחבר אותנו לעתיד גדול. בעזרת השם, מתוך זכירת השריפה הזאת, השריפה אשר שרף השם, נתמלא עוז ואומץ גם לקראת הימים הבאים עלינו לטובה, בתוכם יום הזיכרון לחללי צה"ל שהוא עדיין יום של זיכרון ואבל, אבל כבר משואה לתקומה, ואחריו יום העצמאות שהוא יום של הודאה על אתחלתא דגאולה שאותה אנחנו חווים. ובעזרת השם נזכה גם לגאולה שלמה במהרה בימינו. אמן.