בלוג

ערב טוב. אנחנו אמנם עומדים לפני חג הפסח, אבל אנחנו גם עומדים לקראת פרשת צו. השבת היא שבת הגדול, אבל זו גם פרשת השבוע, פרשת צו. ביום ראשון דיברנו על ההגדה של פסח והיום נאמר משהו על פרשת השבוע.

פרשת צו פותחת במצווה שאנחנו לא תמיד כל כך מבינים מה הקשר שלה פה, מצוות תרומת הדשן. "צו את בני ישראל ואמרת להם זאת תורת העולה". מה הכוונה "זאת תורת העולה"? לא מדובר פה על קורבן עולה. מתחיל "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו". כלומר, תורת העולה הכוונה היא, הרי העולה ידועה לנו כבר מפרשת ויקרא שהעולה נשרפת כליל על המזבח. ולאחר מכן מה קורה איתה? מה קורה עם קורבן שנשרף? נשאר דשן. אפר זה בדרך כלל לא רק אפר, אלא גם עצמות שרופות. עצמות לא נשרפות ממש לאפר. מדורה של עצים יכולה בבוקר להישאר ממש רק אפר. אבל למשל פחמים של מנגל, גם אם תשרוף אותם שעות, עדיין יישארו לך גושי הפחמים, זה לא הופך לאפר. ובדומה לזה, עצמות שרופות לעולם לא נשרפות כליל והופכות לאפר.

הדשן כולל בתוכו גם הרבה עצמות שרופות. דרך אגב, בהרבה מאוד מקומות שחופרים ארכיאולוגים הם מוצאים במקומות פולחן, גם של יהודים ולהבדיל של גויים, מקומות שהיו מזבחות – שוב מזבחות להשם ולהבדיל מזבחות לעבודה זרה – מוצאים הרבה מאוד עצמות. ואחת הדרכים להבדיל בין מזבחות שהיו של יהודים לבין מזבחות של עובדי עבודה זרה, זה לשים לב לאילו עצמות. למשל במזבח בהר עיבל שליד שכם שמצא פרופסור אדם זרטל זכרונו לברכה, אז הוא מצא שם המון המון עצמות של בעלי חיים, כולם בעלי חיים טהורים, לא רק כבשים, אבל כולם בעלי חיים טהורים, צעירים בני שנה, כמו קורבן עולה – "זכר תמים יקריבנו בן שנה". וזה שוב במבנה העצמות הוא יכול לראות, כי העצמות נשארות קצת. יש עצמות שרופות.

על כל פנים, אז מה עושה כשמתחילים פה ב"זאת תורת העולה", אבל לא באמת מדברים על העולה, על מה מדברים? על הדשן, על הפסולת, על הדברים המגעילים שנשארים אחרי השריפה. בהתחלה זה אולי מאוד מרשים, אני לא יודע, נראה לי היום לרובנו גם השחיטה זה דבר שהוא דוחה, אנחנו לא רגילים למראות כאלה, אבל אני יכול להבין שזה היה אירוע מרשים הקרבת הקורבן, זריקת הדם, מעלים את האיברים על המזבח, מדורה ענקית – יכול להבין שזה מרשים. אבל אחר כך למחרת בבוקר מה נשאר? נשאר לכלוך. זה להבדיל אלפי הבדלות קצת כמו יום העצמאות. כולם בפארק, עושים מנגל, שרים, מוזיקה, דגלים, שרשראות – הכל נפלא. בערב אתה רואה את כל הפסולת, העטיפות הזרוקות.

מה עושים עם הפסולת במקדש? אז קודם כל זה מעניין שמתחילים ואומרים "תודה רבה… זאת תורת העולה". כלומר לא סתם אומרים בוא נגיד לכם מה לעשות עם הפסולת, יש גם פסולת. לא, זה תורת העולה, יש פה משהו שהוא חלק מהותי מקורבן העולה, שקורבן העולה נקרא כך על שם שהוא עולה כליל על המזבח, אבל לא רק שהוא עולה, קורבן העולה הוא גם עלייה לאדם. כאשר האדם אומר "אני לוקח משהו מנכסיי ומעלה אותו כליל על המזבח", הכוונה היא שהאדם בעצמו יחווה במהלך ההקרבה יחווה את ההתעלות שהוא בעצמו מתעלה ומתרומם.

אז מה עושים עם הפסולת הזאת? "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח". זה דבר ראשון שהוא עושה, הוא מרים את הדשן ושם אותו אצל המזבח. שזה לא בדיוק ברור מה בדיוק הוא עושה, תכף נסביר. אבל מיד אחר כך כתוב: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור". כלומר, בהתחלה הוא לובש בגדים מיוחדים, מדו בד – בד הכוונה לפשתן – לובש בגדי פשתן ומרים את הדשן. איפה הדשן נמצא בדרך כלל? כבר נמצא למעלה על המזבח. "והרם את הדשן", לאן בדיוק הוא מרים אותו? הוא נמצא כבר, הדשן זה שוב המדורה שהייתה על המזבח. לאן עוד אתה מרים? לא, "והרים את הדשן". אחר כך הוא מחליף בגדים, לוקח את הדשן ומוציא אותו אל מחוץ למחנה.

החלק השני מאוד ברור. בדרך כלל אצלך בבית מה אתה עושה עם פסולת? לפח. וכשהפח מתמלא, פנה את הפח, מוציא אותו החוצה למקום אחר. לפח הגדול, לפח הציבורי, משם באה משאית זבל אוספת אותו. מפנים אותו, מרחיקים את הפסולת מחייו של האדם. גם כאן לכאורה הכהן לוקח את הפסולת ומוציא אותה אל מחוץ למחנה, מוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. אמנם אל מקום טהור, זו פסולת שהיא בכל זאת פסולת של קורבן, ראוי להתייחס אליה בכבוד, אבל מוציאים אותה.

זה בעצם המשמעות זה שוב להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה נראה כמו "מי זורק את הפח". עכשיו בבית בדרך כלל אף אחד לא רוצה לזרוק את הפח. ברוב המשפחות זה תפקיד מסורתי של הגבר. כן, אבל גם הגבר לפעמים מנסה להתחמק, להטיל את זה על אחד הילדים שלו. זבל. וכאן בתרומת הדשן לא שהיו מנסים להתחמק, הייתה תחרות. היה אמנם בסוף שינו את זה, אבל בהתחלה היו עושים… איך היו מחליטים מי יזכה לעשות את תרומת הדשן? אז היו עושים תחרות על הכבש. מי שמגיע ראשון למעלה הוא זוכה לעשות את תרומת הדשן. והכוהנים היו מתחרים והיו מתאמצים בשביל זה. עד כדי כך שיש דיון, יש כמה סיפורים בגמרא, סיפור אחד שאחד נפל ושבר את רגלו, סיפור שני שאחד ראה שחברו עומד לעקוף אותו אז הוא דקר אותו בסכין. כי הוא לא הסכים, מה פתאום, לא אני רוצה. זה כבר עצר את ה… דבר נורא כזה עצר את כל העניין, הפסיקו את המרוץ הזה והתחילו לעשות הגרלה. אבל גם בהגרלה באים כל הכוהנים הנוכחים וכל אחד רוצה להשתתף בהגרלה וכל אחד רוצה לזכות בזכות הגדולה הזאת לפנות את הזבל.

ההבנה של העניין זה בגלל שבאמת זה לא לפנות את הזבל. זה לא זבל. קודם כל אנחנו קוראים לזה דשן ואנחנו קוראים לזה "והרים את הדשן". כי כמו שהדגשנו יש פה שני חלקים. חלק אחד שהוא לוקח, הוא לא לוקח את כל הדשן ומרים אותו, אלא הוא לוקח מלוא חופניו מהפסולת הזאת ומרים אותה. כלומר נותן אותה תרומה. למי? לכהן? הוא כהן. מרים אותה ושם אותה אצל המזבח. אותה הוא לא מפנה. יש מקום במזבח ששם מניחים את התרומה, שאת זה לא מפנים. נכון, מפנים את כל הדשן מן המזבח, לא את החלק הזה. זה חלק של תרומת הדשן להשם. מניחים פשוט מלוא חופניים של דשן. נכון, נכון, מכל הקורבנות שהיו אתמול, השכם בבוקר בא הכהן לוקח מלוא חופניו, שם במקום אחד במזבח. את כל השאר הוא מפנה אל מחוץ למחנה. את הרוב הוא מפנה, אבל יש משהו שהוא משאיר.

וזה גם כן צריך הבנה. זה בעצם כמו שאמרנו סוג של הזבל של הקורבן. ומצד שני מה עושים עם זה? לפחות חלק משאירים ומרים תרומה, "והרים את הדשן". כל העצמות והפסולת שמים במקום טהור מחוץ למחנה. זה כמו להבדיל כן אם השווינו את זה לזבל. כן שמים את זה במקום בירושלים וזה זבל אורגני, זה באופן טבעי זה מתכלה. היה שם אולי הר דשן. אבל היו משאירים, מה שאני רוצה להדגיש שתרומת הדשן שהיו משאירים תמיד מלוא חופניים של דשן על המזבח, שאותם לא מפנים. אצל המזבח.

עכשיו מה הכוונה, בשביל מה זה? שוב להבדיל אלף אלפי הבדלות אנחנו משווים את זה כל הזמן לפינוי הזבל רק בשביל להבין כמה זה לא דומה. אם אתה היית מפנה את הזבל, לוקח את השקית פח החוצה לצפרדע או לפח הציבורי או למה שיש לך בחוץ, אבל מלוא חופניים זבל היית משאיר על הרצפה ליד הפח. מה אשתך הייתה אומרת? הייתה זורקת אותך יחד עם השקית הבאה. מה זה איזה מין דבר זה? וכאן התורה אומרת דווקא "זאת תורת העולה". ודורשים על זה – מה הכוונה "זאת תורת העולה"? זו הדרך להתעלות. אדם רוצה להקריב קורבן, הרי הקורבן לא בא רק כדי לתת מתנה לקדוש ברוך הוא. הוא לא זקוק לזה. הזכרנו כבר את דברי ישעיהו הנביא: "למה לי רוב זבחיכם יאמר השם? שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". זה לא מעניין אותי, אני לא זקוק לדברים האלה, אני לא רעב שאתה צריך להביא לי כדי שאני אהיה שבע.

הו אז כמובן המטרה היא שהאדם ייקח את הקורבן בתור תהליך של התקרבות, תהליך של התעלות. ולכן הפסולת של הקורבן זה מסמל בעצם את הפסולת שבנפש האדם. יש באדם חלקים, גם בדעות וגם במעשים, שהם פסולת, שהאדם צריך לתקן אותם. אם זה במעשים – אדם שחוטא, כל אדם חוטא. אז כל אדם יש לו מעשים שאותם הוא צריך לתקן. אם זה בדעות, במחשבות. ואם זה במידות – שנאה, כעס, גאווה וכדומה. אז יש הרבה הרבה דברים בדעות, במידות ובמעשים שצריך האדם לתקן ולבער מעצמו, זה קצת כמו פסולת שיש בתוכו.

כאשר אדם רוצה להביא קורבן, הוא לא יכול באמת לעשות תיקון שלם של תשובה, של חזרה בתשובה, של התקרבות לקדוש ברוך הוא, כל עוד הוא מוצף בפסולת הרוחנית של החטאים, של התאוות, של תרבות שלמה של נהנתנות שסובבת אותו ומשפיעה עליו. ולכן בדרך כלל את כל הפסולת הזאת לוקח הכהן ומוציא אל מחוץ למחנה. את רוב הפסולת, הפסולת היא פסולת, זה דבר שאנחנו לא רוצים אצלנו, רוצים להרחיק את זה מאיתנו. ובאמת כל יום את רוב הפסולת הכהן לוקח ומרחיק ומוציא מחוץ למחנה אל מקום טהור. ואף על פי כן, אפילו בפסולת יש כנראה משהו שהוא חיובי.

אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום. גם הפסולת יש לה איזשהו שימוש. הקדוש ברוך הוא ברא אותה בשביל משהו. הכוונה היא למשל שיצרים, גם יצרים רעים שיש לאדם, אין דבר כזה בעצם יצרים שהם רק רעים. כל יצר השאלה היא לאן אתה לוקח אותו, מה אתה עושה איתו. המילה יצר באה מהמילה יצירה. ולכן האדם יכול ליצור באמצעות היצר. למשל, יש יצר של שינה. אדם ישן הרבה. אז שלמה המלך בחוכמתו בספר משלי מעביר בכמה מקומות ביקורת על העצל: "עד מתי עצל תשכב? מתי תקום משנתך?". "הדלת תיסוב על צירה ועצל על מיטתו". כמו שהדלת הדלת עושה קילומטרז' רציני, נפתחת נסגרת, נפתחת נסגרת. כל פעם היא עושה איזה מטר לכאן ולכאן. נפתחה אלף פעמים ביום, וואו עשתה קילומטר. אבל נשארה באותו מקום. ככה העצל מתהפך על מיטתו, הוא מסתובב במיטה מהצד הזה לצד הזה. עצלות זו מידה רעה, זה יצר רע.

אבל האם שינה זה בהכרח דבר שלילי? כמובן שלא. שינה זה צורך אמיתי שהקדוש ברוך הוא ברא אותו, צריך להבין למה הוא ברא את זה. אבל גם השינה ודאי ברובד הכי פשוט מטרתה לחזק את האדם ולתת לו כוחות ליום הבא. זה לא רק זה. בוודאי. לכן יש פסולת שצריך לזרוק אותה מחוץ למחנה. את מידת העצלות תזרוק. אבל יצר השינה, אל תגיד אז אני עכשיו נלחם בשינה, אני אנסה לישון כמה שפחות. לא, תשמח בזה שהקדוש ברוך הוא ברא לך שינה, לא רק בשביל לצבור כוח גופני ליום הבא. השינה יש לה עוד שתי משמעויות עמוקות מאוד. כי מה קורה לנשמה בזמן השינה? היא נדבקת בקדוש ברוך הוא. לא רק הגוף ממלא מצברים בשינה, הנשמה ממלאת מצברים. זה דוגמה, וגם החלום שהוא משהו עמוק מאוד, לא נדבר עליו עכשיו. דברים עמוקים מאוד שקורים בזמן השינה.

אבל לא רק יצר השינה. יצר המין. הוא יצר שמחריב משפחות והוא יצר שגורם אולי להכי הרבה חטאים בעולם. אבל זה יצר שבוודאי יוצר דברים חיוביים. הוא גם מקים משפחות, גם מוליד ילדים, גם מחבר בין איש לאשתו. וכך כל יצר. יצר של קנאה – אדם מקנא בזולתו. או אדם יש לו תאווה לצבור עוד ועוד ועוד ממון ורכוש. אז מצד אחד ודאי שזה עלול להביא אותו לשפלות, מצד שני ברור שבסופו של דבר זה גם מקדם את האדם ואת העולם לטובה. ולכן יש חלק של היצרים שצריך לשרוף ולזרוק לפח, לפנות מחוץ למחנה. לא רוצה את זה אצלי בבית, לא רוצה את זה אצלי בנפש. לא את המעשים האלה, לא את המידות האלה, לא את הדעות האלה, לא רוצה להיות חלק מזה. אבל חלק מזה אני צריך להשאיר אצלי ולהשתמש בזה לטובה.

בדיוק בשבת מישהו שאל אותי כאן בבית הכנסת האם גאווה זה טוב? האם עד כמה צריך להילחם בגאווה? והתשובה היא, ודאי מה שאלה, ודאי שגאווה זה שלילי. ואף על פי כן חז"ל אומרים שכל תלמיד חכם שאין בו שמינית שבשמינית של גאווה אינו תלמיד חכם. זה גם לא דבר טוב. אדם כן צריך שיהיה… לא הרבה, אבל שמינית שבשמינית של גאווה כן צריך שיהיה. כי בסופו של דבר שיש לאדם קצת גאווה, טיפ טיפה, אבל אז הוא מאמין בעצמו, הוא עושה דברים. אדם שהוא כל הזמן בעל ענווה מוגזמת, אז הוא אומר לעצמו "לא, אני אפס, אני כלום, אני לא מסוגל, אני לא שווה, אני לא יכול, מי אני בכלל". בעצם הוא משכנע את עצמו לא לעשות כלום. וזה לא נכון. אדם צריך לומר לעצמו "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". אדם צריך לומר לעצמו "אם אין אני לי מי לי". אדם צריך להגיד לעצמו "אין הדבר תלוי אלא בי". אמירות אלה זה אמירות שיש בהן שמינית שבשמינית של גאווה והן אמירות חשובות שאדם צריך להגיד לעצמו.

אז כל היצרים הם כן צריכים לשחק תפקיד מסוים, מדוד בחיים של האדם. בשליטה, בצורה מדודה שתוביל את האדם לדברים נכונים. ולכן גם הדברים שנראים לנו פסולת, גם הדברים האלה הם בעצם בסופו של דבר צריך לרומם אותם. את הרוב זורקים, מפנים מחוץ למחנה, אבל חלק קטן משתמשים בו לטובה.

את הרעיון הזה אמרתי כבר לפני הרבה שנים. אבל בשנה שעברה הבן שלי בועז חידש לי בדבר הזה חידוש נוסף ואמר שלפי זה מובן מה זה הדבר המוזר הזה שחז"ל עשו תחרות ריצה. בסוף זה גם מביא לנזק. אחד נפל, אחד דחף את חברו, אחד ביקש לדקור את חברו, דקר את חברו. דיונים מה בדיוק היה שמה. זה דבר מזעזע. למה מראש עושים תחרות ריצה? מי היה מדמיין על זה? האם היית חושב שבשבת בבוקר בתפילת שחרית בוא נעשה תחרות ריצה, מי שמנצח הוא יעלה לתורה? ומי מדמיין דבר כזה? שבת גם אסור לרוץ, אבל לא משנה. מה פתאום עושים תחרות ריצה? רוצים לבחור מי יעשה את תרומת הדשן, למה על ידי תחרות ריצה? איזה מין דרך זו? אז אמר בועז שזה בדיוק קשור לאותו עניין. כי להבין שתרומת הדשן זה לקחת כוחות לא רוחניים, כוחות של פסולת, ואותם לרומם. כוח גופני פיזי של יכולת ריצה וכדומה, זה גם דבר חומרי. הוא לא רע במהותו, אין כוח שהוא רע במהותו. אבל כן כוח הגוף, הרבה פעמים כוח הגוף מוביל את האדם לרעה. כאן מי שמצליח לרוץ הכי מהר על הכבש מראה שהוא לקח את הכוח הזה הפיזי לדבר חיובי של השתוקקות לרוץ כמה שיותר מהר במעלה אל המזבח. ולכן דווקא בהתחלה אמרו חז"ל דווקא בדרך הזאת זו הדרך הנכונה לבחור את הכהן המתאים ביותר בדיוק לזה.

מי יעלה לתורה? מי שיש לו אזכרה או מי שיש לו יומולדת או מי שיש לו איזה שמחה או מי שלא עלה כבר תקופה. מי יעלה חזן? מי שהציבור נהנה לשמוע אותו. מי יקרא בתורה? מי שהכין ולמד את הקריאה ויודע לקרוא היטב. כל אחד מה ש… אבל מי יקריב את תרומת הדשן? מי שמרים את תרומת הדשן זה הכהן שרץ הכי מהר, כי הוא מראה בזה שאת כוחות הגוף החומריים, שהם הרבה פעמים מושכים את האדם לרעה, הוא מצליח למשוך לטובה. וזה כוחה של תרומת הדשן ולכן זאת תורת העולה, זאת תורת העלייה וההתעלות. רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".