בלוג

ראינו בשיעור הקודם כיצד ל"ט אבות מלאכות השבת הן אותן מלאכות שנעשו במשכן, וכי הקשר ביניהן אינו מקרי. אבל עומק הדבר גדול אף יותר ממה שנאמר עד כה — כי ל"ט המלאכות אינן רק כנגד מלאכות המשכן, אלא הן מספרות סיפור שלם על האדם, על מקומו בעולם, ועל הגלות הגדולה שהוא חי בה מאז חטא אדם הראשון.

הסתכלו על המשנה במסכת שבת פרק שביעי: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, הדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה." אחת עשרה מלאכות. מה המכנה המשותף? כולן חלקים בסדרת פעולות אחת ורציפה: הכנת הלחם. מהזריעה בקרקע, דרך הקצירה, הדישה — הפרדת הגרעינים מהמוץ — הזרייה ברוח, הברירה, הטחינה לקמח, הרקדה בנפה להוצאת הפסולת, הלישה להכנת הבצק, ועד האפייה. תהליך אחד שלם: "המוציא לחם מן הארץ."

המשנה ממשיכה: "הגוזז את הצמר, המלבנו, המנפצו, הצובעו, הטווה, המיסך, העושה שני בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות." שלוש עשרה מלאכות נוספות — כולן חלקי תהליך אחד: הכנת הבגד. מגיזת הצמר מן הכבשה, לבנונו, ניפוצו, צביעתו, טוויית החוטים, האריגה, התפירה — עד ליצירת הבגד המוגמר.

ואם נוסיף את שבע המלאכות של עיבוד העור — "הצד צבי, השוחטו, המפשיטו, המולחו, המעבד עורו, המוחקו, והמחתכו" — הגענו לשלושים ואחת מלאכות מתוך שלושים ותשע, שכולן עוסקות ב-שני דברים בלבד: לחם ובגד.

מדוע לחם ובגד הם כה מרכזיים?

יעקב אבינו, ביציאתו מבאר שבע לחרן, מבקש מה' רק שניים: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש." לחם ובגד — שני הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. ואולם השאלה היא: מתי הפכו לחם ובגד לצרכים? מתי הם נכנסו לעולם?

התשובה פשוטה ועמוקה: אחרי חטא אדם הראשון.

לפני החטא, היה אדם ערום — "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו." לא הרגישו כל צורך בבגד. הם חיו בגן עדן, שם כל הצרכים הגשמיים היו מסופקים ללא עמל. היה מה לאכול: "מכל עץ הגן אכול תאכל." לא צריך להכין לחם — קוטפים פרי מן העץ ואוכלים. לא צריך לגדל, לקצור, לדוש, לטחון ולאפות. אחרי החטא — מה אמר ה' לאדם? "בזעת אפך תאכל לחם." ולאשה — ולאחר החטא: "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם." פתאום צריך בגד. פתאום נכנסת הבושה. פתאום יש לחם שצריך עמל רב כדי להשיגו.

מה הקשר בין האש, הכתיבה, הבנייה — לחטא אדם הראשון?

שאר המלאכות ממשיכות לספר את אותו הסיפור. "הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות" — כתיבה היא אחד הביטויים החזקים ביותר של ה"דעת", אותה דעת שהאדם רכש עם אכילת עץ הדעת. לפני החטא היה לאדם שכל ויכולת דיבור, אך הכתיבה — הנצחת הידע, תיעוד ההיסטוריה — היא פרי הדעת שנכנסה אחרי החטא.

"הבונה והסותר" — בגן עדן לא היה צריך בית. האדם חי בתוך הגן, בטבע, מוגן. אחרי שגורש לעולם שבחוצה, עמד בפני הכורח לבנות מחסה. "המכבה והמבעיר" — גם האש לא הייתה בגן עדן. לא היה צריך לבשל שם ולא לחמם — מזג האוויר היה מושלם. האש נבראה דווקא במוצאי שבת — בתחילת שבוע הגלות הראשון — ולכן מברכים עליה במוצאי שבת. "המוציא מרשות לרשות" — וזה בדיוק מה שעשה הקדוש ברוך הוא כשגירש את אדם: הוציאו מרשות היחיד, מרשותו הפרטית של הקב"ה — גן עדן — אל רשות הרבים של העולם הזה.

כל ל"ט המלאכות, ביחד, הן לא אוסף שרירותי של פעולות — הן מפת הגלות. מפת החיים בעולם שנפגם עם חטא אדם הראשון. כל מה שאנחנו עושים בששת ימי השבוע — הלחם שאנחנו אופים, הבגד שאנחנו לובשים, הבתים שאנחנו בונים, האש שמבשלת לנו, המכתבים שאנחנו כותבים — כל זה הוא עמל של תיקון. אנחנו מתמודדים עם עולם פגום, ומנסים לתקנו.

השבת — מעין גן עדן

לכן, יום השבת הוא "מעין עולם הבא." "שבת מנוחה" — כי בגן עדן, לפני החטא, לא היה צריך לתקן כלום. הכל היה מושלם. ובשבת, כשאנחנו פורשים מכל אותן ל"ט מלאכות של תיקון — אנחנו טועמים טעם גן עדן. יום שבו האדם אינו עמל לתקן, אינו בונה ואינו יוצר — אלא מתחבר לשורשו הנשמתי.

ירדנו לעולם הזה לצורך עלייה. ל"ט המלאכות הן תהליך הירידה — תיקון העולם הגשמי. ובשבת, לאחר שישה ימים של עמל ותיקון — עולים בחזרה. לא בהצלחה מוחלטת, כי אנחנו עדיין בעולם הזה. אבל "מעין עולם הבא" — טועמים משהו ממנו. וכל שבת מרוממת אותנו עוד קצת, כי "כל שבת מרוממת אותנו עוד אל הנשמה, אל מעין עולם הבא."

ולכן: ל"ט המלאכות שאסורות בשבת הן הן מלאכות חטא אדם הראשון. בשבת — פורשים מהן. ומתחברים לנשמה יתרה, לאותו ניצוץ של גן עדן שעדיין חי בכל יהודי.

שיעור זה תומלל ושוכתב על ידי בינה מלאכותית (AI). אם מצאתם טעות, נשמח אם תפנו אלינו.