איש על מחנהו ואיש על דגלו – ההרמוניה הנסתרת של עם ישראל
כשאנחנו קוראים פרשת במדבר, פרשת השבוע, אנחנו רואים עולם מאוד מאוד מסודר. "איש על מחנהו ואיש על דגלו" – הכל מובנה. לכל שבט ושבט יש דגלים משלו וצבעים אחרים, אותות משלו. כל אחד יש לו אות מיוחד, איזשהו סימן מיוחד, איזה סמל. ולכל שבט ושבט יש גם מקום מאוד ספציפי בתוך המערך, איך עם ישראל יושב במדבר, איך עם ישראל נוסע במדבר.
לפעמים, מרוב סדר מופתי, זה נראה קצת אפילו מוגזם. הרי זה לא רובוטים מתוכנתים, כל אחד צועד במקומו. זה בסוף בני אדם. זה אפילו לא צבא אנושי שאפשר לראות מהם מסדר מדויק. אבל פה, רבותיי, זה לא מכונה. זה גם לא צבא. זה עם שלם של אנשים. גברים, נשים, ילדים, זקנים.
המבט מלמעלה
כדי להבין את העניין, אתן דוגמה. אדם נמצא עם האוטו שלו בתוך פקק בכביש איילון בשעה הכי עמוסה. מה הוא מרגיש? חנוק. הוא מרגיש עצבים. מה הנוף שהוא רואה בפקק? בדרך כלל, הפגוש האחורי של האוטו שמלפניו, זה הנוף שלו.
עכשיו, זה מי שנמצא בתוך הפקק. אבל אם תגביה עוף ותהיה במטוס מלמעלה, אתה רואה מלמטה את הכבישים ואומר: "תראה איזה יופי. איך כבישי ישראל מלאים במכוניות."
יחזקאל הנביא מתאר את ארץ ישראל בזמן הגלות: "החורבות השוממות והערים הנעזבות". תארו לכם, עיר רפאים. אבל הוא מנבא: "והרבתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו… ונושבו הערים וחורבות תבנינה." אם יחזקאל היה רואה את הפקק הזה של היום, הוא אומר: "לא יאומן, הנבואה התגשמה. תראה איך עם ישראל מלאים כל כך הרבה אנשים!"
פרשת השבוע שלנו נותנת לנו את המבט מלמעלה. בתוך עם ישראל, היה גם בלאגן. היה גם קשיים. אבל במבט מלמעלה, אתה מסתכל על הכלל – וואו. איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם.
התזמורת הגדולה
הנקודה היא לומר שלכל שבט ושבט היה באמת תפקיד משלו, מהות שונה, אופי שונה. זה כמו תזמורת שיש בה המון המון כלים. יש אחד עם כינור, יש את כלי הקשה, יש את הפסנתר, יש את כלי הנשיפה. עכשיו, אם כל אחד מנגן מה שבא לו, בקצב משלו, במנגינה אחרת, אז אתה פשוט סותם את האוזניים. אבל אם הם משתלבים אחד עם השני, אז זה יפה מאוד, זה הרבה יותר יפה מאשר שכל אחד ינגן באותו כלי.
כל שבט עם הזווית שלו. יהודה, באופי שלו הוא מנהיג. יששכר, זה שבט שבמהות שלו עוסק בתורה. לוי גם היו עוסקים בתורה, אבל לויים מיוחדים בעבודת השם. זבולון, מסחר. דן המאסף לכל המחנות. כל שבט עם התפקיד המיוחד שלו.
הנקודה היא, שדווקא כאשר כל שבט מבין מה המשימה שלו, מבין מה התפקיד שלו, ונותן את חלקו, לא באיזה מריבה, לא באיזה יריבות, אלא: "אוקיי, זה המשימה שלי, אני אתן אותה במקסימום שאני יכול" – אז בסך הכל, נוצרת הרמוניה מאוד מאוד גדולה.
הדגלים האלוקיים
המדרש מגלה לנו דבר מפתיע: בזמן מתן תורה, עם ישראל ראה את המלאכים מסודרים בדגליהם. "רכב אלוקים ריבותיים, אלפי שנאן, אדוני בם, סיני בקודש." עם ישראל רואה את המרכבה האלוקית עם כל המלאכים, עשויים דגלים דגלים. התחילו עם ישראל גם הם מתאווים לדגלים. "ודגלו עלי אהבה. ובשם אלוקינו נדגול."
אמר להם הקדוש ברוך הוא: "חייכם שאני עושה משאלותיכם… ימלא השם כל משאלותיך ובשם אלוקינו נדגול."
אז מה המשמעות? הדגל של עם ישראל הוא הרבה יותר מסתם ביטוי לרצון להתאחד. זה טבע אלוקי שמבטא את המהות של השבט, את התפקיד של השבט. כל שבט ושבט בעם ישראל הוא כמו איזשהו נגן בתזמורת. שצריך פה ארבעה כנרים, וצריך פה אחד פסנתר, וצריך פה תופים. רק השלמות של כל התזמורת הזאת יוצרת את ההרמוניה הנדרשת.
מ"ט פנים טמא, מ"ט פנים טהור
המדרש מגלה לנו עוד סוד: "ודגלו" בגימטריה 49, שרומז למ"ט פנים טמא, מ"ט פנים טהור. התורה ניתנה עם 49 דרכי הבנה שונות. הקדוש ברוך הוא לא מצפה שכולנו נהיה עם אותו דגל, עם אותה דעה. אומרת הגמרא: "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות."
כמו שאתה לא מצפה מבן אדם שהוא יראה בדיוק כמוך, אותו דבר אתה צריך להבין שמותר שיהיה מישהו עם דעה אחרת. אני לא הייתי רוצה שכולם יהיו בדעה שלי, כי אני בטוח ב-100% שהדעה שלי לא מושלמת. הקדוש ברוך הוא בכוונה נתן לכל אחד בעם ישראל דעה אחרת כדי שנאזן אחד את השני.
חסד שכחת השבטים
אומר הרב קוק זצ"ל: "שכחת השבטים לייחוסם היא הכנה לאחדות האומה." חסד עשה הקדוש ברוך הוא איתנו, שאנחנו לא יודעים מאיזה שבט אנחנו. תארו לכם שהיינו יודעים מאיזה שבט כל אחד – מי היה מרגיש על הגובה יותר מאחרים? יהודה היו מרגישים: "אנחנו המלכות." שמעון היה מרגיש הכי דפוק.
אם היינו עכשיו יודעים מאיזה שבט כל אחד, הרבה יותר בקלות היה נוצר פירוד ופילוגים ושנאה ועוינות ומתחים. הדבר הזה מאוד בלט בספר שופטים – כל שבט התיישב בנחלתו, ומהר מאוד התפרדו. כשהיה צרה בצפון, רק אלה שגרים בצפון באו לעזור. השיא היה מלחמת אחים בין השבטים.
האהבה כיסוד
המדרש מספר על שלושה מצבים:
- מחלוקת לשם שמים: שני חברים שעוסקים בהלכה, זה אומר בית אב של הלכה וזה אינו אומר. גם כשיש ויכוח, "ודגלו עלי אהבה."
- בורות: עם הארץ שלא יודע מה להגיד. תאהב אותו.
- כפירה: עם הארץ שקורא במקום "ואהבת את השם אלוקיך", "ואייבת את השם אלוקיך" – ואף על פי כן, "ודגלו עלי אהבה."
שוב, לא אומר שכל דעה היא נכונה. אבל הדבר הראשון והכי בסיסי ביחס בין חלקי עם ישראל זה אהבה.
יום ירושלים והאחדות
הדברים האלה מתחברים ליום ירושלים. במלחמת השחרור, כשהיה עדיין יריבות בין האצ"ל והלח"י וההגנה, לא הצליחו לשמור על ירושלים העתיקה. במלחמת ששת הימים, כאשר באו כבר כוחות משותפים, צה"ל, יכלו לכבוש את ירושלים. כי ירושלים "עיר שחוברה לה יחדיו", שעושה כל ישראל חברים. זה הסגולה של ירושלים, ורק כאשר אנחנו מאוחדים, זוכים לירושלים.
הקרן שצריכה להתרומם
אנחנו מתפללים: "אבינו מלכנו, הרם קרן ישראל עמך." קרן ישראל זה העוצמה של עם ישראל. כבוד לאומי זה שונה מכבוד אישי. כבוד אישי, רצוי שהאדם יברח מן הכבוד. לעומת זאת, כבוד לאומי, זה גאווה לאומית שנותנת כוח לעם ישראל מול האומות. ולא במקרה אומרים אחר כך: "והרם קרן משיחך" – כי הרמת קרן עם ישראל היא מתוך הרמת קרן המשיח.
שוכתב על פי שיעור של הרב – ע"י AI