בלוג

כשהמרגלים חוזרים ומדברים דיבת הארץ רעה, מפחידים את העם ואומרים "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" — קמים יהושע וכלב ואומרים דבר מפתיע: "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם, וה' איתנו אל תיראום". שלוש טענות כנגד הפחד. אבל הסדר שלהן תמוה.

הסדר המוזר

מי שמאמין, הסיבה הראשונה לא לפחד היא הסיבה הגדולה ביותר: "וה' איתנו". הייתי מצפה שיהושע וכלב יתחילו בזה — "אל תיראו את עם הארץ כי ה' איתנו!" מי שמאמין בזה — אינו פוחד. שאר הטיעונים הם כמעט מיותרים. אז מדוע הם מציגים תחילה "כי לחמנו הם" ו"סר צילם" — ורק אחר כך "ה' איתנו"? הסדר הפוך!

על כך נותן רבי יצחק קארו, בעל ה"תולדות יצחק", פירוש נפלא. רבי יצחק קארו היה דוד של מרן הבית יוסף, בעל השולחן ערוך, ואף אבא המאמץ שלו — שכן אבי רבי יוסף קארו נפטר בעודו ילד, ודודו לקח אותו וגידלו. אמנם אינו מפורסם כאחיין שגידל, אבל הותיר פירוש מעמיק על התורה שנקרא "תולדות יצחק".

כי לחמנו הם — כמו המן

כותב רבי יצחק קארו: "לחמנו הם" — אין זה "קל לנו לקחת אותם כמו שאדם אוכל לחם". הכוונה היא שהם הלחם שלנו ממש — הם כמן. איזה לחם אכלו בני ישראל? המן. מה עלה לו למן כשיצאה השמש? "וחם השמש ונמס" — הוא נמס. המן שנשאר בחוץ ולא נאסף — כשהשמש יצאה, נמס ונעלם.

עכשיו הכל הופך למשפט אחד קוהרנטי: "כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם". מה פירוש "סר צילם"? אין להם צל. אין מה שיגן עליהם מהשמש. ומה קורה ליצור שאין לו צל, שהשמש פוגעת בו ישירות? "וחם השמש ונמס". הם נמסים. כמו המן. "וה' איתנו" — כי "כי שמש ומגן ה' אלוקים". ה' הוא שמש. כשה' מאיר את שכינתו על ארץ כנען — עמי כנען יימסו כמו מן בשמש. לא בקרב, לא במלחמה — אלא בנמסות.

כלומר, שלושת המשפטים אינם שלוש טענות נפרדות. הם טיעון אחד מלוכד: הכניסה לארץ תהיה בדרך הנס של המדבר — כמו שהמן ניסי, כך גם הכיבוש יהיה ניסי. ה' מאיר כשמש, עמי כנען נמסים כמן, ולנו אין מה לפחד. "ה' איתנו" — זו לא הוספה אחרונה, זו הבסיס לכל מה שלפניו.

לחימה על חומות — הבעיה שראו המרגלים

ואכן, הטענה של המרגלים הייתה הגיונית לחלוטין ממבט טבעי. עם עבדים שיצאו ממצרים לפני שנה וחצי, מול ערים בצורות גדולות בשמיים — איך לוחמים? בימי קדם לא היה עדיין איל ברזל. הדרך הסטנדרטית לכיבוש עיר בצורה היא מצור — שנמשך לפעמים שנים. כמה ערים יש בארץ כנען? עשרות. עשרות פעמים כמה שנים — מאות שנים של כיבוש. לאן ישב עם ישראל בינתיים? לזאת התכוונו המרגלים ב"לא נוכל לעלות אל העם".

ויהושע וכלב אמרו: אתם לא מבינים. כשבאים עם משה רבינו, עם עמוד ענן ועמוד אש, עם ניסים בכל צעד — זה לא עניין של מצור ואיל ברזל. הכל בנס. כמו המן — לא זרעת, לא עבדת, לא עשית כלום, פשוט יורד. כך גם החומות — פשוט נופלות. כך גם עמי כנען — פשוט נמסים. "כי לחמנו הם".

ולמעשה, גם בימי יהושע ראינו שהמידע הצבאי לא היה רלוונטי — חומת יריחו נפלה בשבע הקפות עם שופרות, לא מכוח ריגול. ובמלחמת מלכי הדרום — אבני אלגביש ירדו מהשמיים. הלב נמס לעמי כנען עוד לפני שהיה קרב. "ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם".

מדוע מותר לשלוח מרגלים ביהושע ולא במשה

אלא שאם הכיבוש יהיה ניסי — מדוע שלח יהושע מרגלים בכלל? ומדוע גם משה שלח לרגל את יעזר?

יש כאן עיקרון חשוב. בדור של משה רבינו — מן ירד מהשמיים, ענני כבוד עטפו אותם, עמוד אש הוליך בלילה. הם היו עטופים בניסים כל יום. בסיטואציה כזאת, לשלוח מרגלים פירושו חוסר אמונה. זה כמו ילד קטן שאביו לוקח אותו לטיול, דואג לכל צרכיו, ופתאום הילד פונה לאדם זר: "סליחה, אתה יכול לומר לי איך אחזור הביתה?" — כפיות טובה. אביך כאן! עצם ביקוש המרגלים בדור משה היה פגם.

אבל בדור יהושע — לא אותה הנהגה. הדור השתנה. הניסים עדיין קיימים אבל לא כעיטוף מוחלט של כל צעד ושעל. כאן מצווה לעשות השתדלות. ומי שעושה השתדלות — שולח מרגלים. ועוד: יהושע ודאי שלח לא כדי לשאול "האם להיכנס?" אלא "כיצד להיכנס" — זה אינו חוסר אמונה, זוהי עבודה מקצועית.

זוהי ההבחנה הדקה: בדור שרוי בניסים עצומים — "עשה את שלך" פירושו האמן ולך, לא שלח מרגלים. בדור שחי בדרך הטבע — "עשה את שלך" פירושו גם לאסוף מידע ולהכין תוכנית. הגבול בין ביטחון לבטלנות, בין אמונה להשתדלות — זהו הניסיון של כל דור ודור.

צנצנת המן — הנס תמיד שם

ואמנם, לאחר שנכנסו לארץ ואכלו מפירות הארץ, פסק המן. הנס הגלוי הסתיים. אך משה ציווה: "קח צנצנת אחת ותן שמה מלוא העומר מן, והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם" — צנצנת המן הונחה בארון הברית בקודש הקודשים. למה?

כי המן הניסי גם כשאנחנו חיים בדרך הטבע — עדיין קיים. ה' מנהיג את הטבע עצמו. "כי שמש ומגן ה' אלוקים" — גם בדרך הטבע, ה' הוא שמש ומגן. הצנצנת מזכירה: הדרך הניסית תמיד קיימת. גם כשזורע, גם כשקוצר, גם כשנלחם — ה' שם. ה' מנהיג.

לנו, בדורנו, נאמר "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם". אנחנו לוחמים, אנחנו משתדלים — אבל ה' הולך עמנו. ותפילתנו שגם בדרך הטבע תהיה השגחה ניסית, שחיילינו יצאו ויחזרו בשלום, שה"צנצנת" — הזכרון שה' מנהיג — תלווה אותנו תמיד.