פרשת השבוע נקראת "במדבר", על אף שהמילה הראשונה בפרשה היא "וידבר". מדוע בחרו חכמים בשם "במדבר" לקרוא לפרשה? ובאמת, מדוע התורה ניתנה דווקא במדבר ולא במקום אחר?
שלושת יסודות מתן התורה
המדרש מלמד אותנו שהתורה ניתנה בשלושה דברים: באש, במים ובמדבר.
באש – כפי שנאמר "והר סיני עשן כולו כי נגלה השם עליו באש". הר סיני כולו היה מלא אש בוערת, עם חושך, עננים וערפל.
במים – כפי שנכתב בשירת דבורה: "הרים נזלו מפני השם… גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים". כאשר היה מתן תורה, לא רק שהייתה אש בראש ההר, אלא גם ירד גשם – שפע אלוהי בדמות גשם באמצע המדבר.
במדבר – כפי שנאמר "וידבר השם אל משה במדבר סיני".
המשמעות: חינם לכל באי עולם
המדרש מסביר מדוע התורה ניתנה דווקא בשלושה יסודות אלו: "מה אלו חינם לכל באי עולם, כך דברי תורה חינם הם".
האש – בעלת תכונה יניקדית: "נר לאחד, נר למאה". כאשר אתה מדליק נר מנר אחר, זה נהנה וזה אינו חסר. האש עוברת מאדם לאדם ללא שום פגיעה במקור. כך גם התורה – כאשר רב מלמד תלמיד, הרב לא "מפסיד" מהידע שלו.
המים – הגשם יורד בחינם. אמנם אנו משלמים על הולכת המים, התשתיות והעיבוד, אבל המים עצמם – הגשם – ניתן בחינם מהשמים.
המדבר – הוא מקום הפקר לכל. אין לו בעלים פרטיים, כל אחד יכול להיכנס אליו.
שני צדדים למדרש
הצד הראשון: הנותן – התורה צריכה להינתן בחינם
הסיפור המפורסם על הלל הזקן מדגים זאת היטב. הלל היה עני מרוד ונתן חצי ממשכורתו לשומר בית המדרש. כאשר פעם אחת לא היה לו כסף, לא נתנו לו להיכנס. הוא עלה על הארובה (החלון בגג) והקשיב מבחוץ, עד שכמעט קפא מהשלג.
המעשה מלמד שהנורמה הייתה שמי שאין לו כסף לא יכול לקבל תורה – דבר נורא ואיום. המדרש מלמד: כמו שמדבר בחינם, כך התורה צריכה להיות בחינם.
איך זה מתיישב עם שכר רבנים? אין הכוונה שרבנים חייבים ללמד בחינם. הפתרון ההלכתי הוא שמותר לרב לקחת שכר, אך לא על הידע עצמו (שאינו שייך לו), אלא על:
- הזמן שהוא מבטל מעבודות אחרות
- ההשגחה והחינוך (כשמדובר בתלמידים צעירים)
- ה"שואו" – האומנות של ההעברה, הרטוריקה, היכולת לרתק קהל
הצד השני: המקבל – "עושה עצמו כמדבר"
המדרש מסיים: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה".
המקבל תורה צריך להרגיש כמדבר – מקום הפקר. "מי אני? אני לא העניין". הבעיה מתחילה כאשר האגו בא לידי ביטוי: "אני שעמלתי, אני שהתייגעתי, אני שחידשתי חידושים".
האמת היא שהאדם רק עמל בשביל להתבטל אל הקדוש ברוך הוא. כאשר האגו של האדם יותר מדי בא לידי ביטוי, זה פוגם בתורה.
הענווה כתנאי לקבלת התורה
חז"ל מלמדים שהענווה וההתבטלות הם תנאי לקבלת התורה. ככל שאדם יותר בעל ענווה, כך יש לו יותר סיכוי להגיע לתורה.
הדוגמה הגדולה ביותר היא משה רבנו, שעליו נאמר שלא היה "כמותו עניו מכל האדם אשר על פני האדמה", והוא זכה להיות זה שמקבל את התורה.
"משה קיבל תורה מסיני"
המהר"ל מסביר מדוע רק על משה נאמר "קיבל תורה", ואילו על יהושע והזקנים נאמר רק "מסר":
משה היה היחיד שבאמת קיבל כל מה שהקדוש ברוך הוא נתן לו – 100% מהתורה. מדוע? כי הוא היה בעל ענווה מושלמת.
אחר כך הוא מסר ליהושע, אך יהושע לא הצליח לקבל הכל. הזקנים לא הצליחו לקבל הכל מיהושע, וכן הלאה. כל אחד מעביר את כל מה שיש לו, אבל השני לא תמיד מצליח לקבל הכל.
הסיבה לכך היא שרמת הענווה קובעת את רמת הקליטה של התורה.
המדבר כמשל לעמל התורה
המדבר מסמל את ההתבטלות הנדרשת מהלומד:
- הפקר – אין בעלות פרטית על החכמה
- ריקנות – צריך לרוקן את עצמנו מהיהירות כדי לקלוט
- קושי – העמל הנדרש ללימוד, כמו המסע הקשה במדבר
העמל בתורה אינו רק מאמץ אינטלקטואלי, אלא בעיקר עבודה על המידות – על הענווה וההתבטלות. זה עניינה האמיתי של התורה.
סיכום
התורה ניתנה במדבר כדי ללמד אותנו שני עקרונות יסוד:
- התורה שייכת לכל עם ישראל – היא חינם כמו האש, המים והמדבר, ואין לאף אחד בעלות פרטית עליה.
- קבלת התורה מחייבת התבטלות – רק מי שעושה עצמו כמדבר הפקר, ומבטל את האגו שלו, יכול באמת לקלוט ולקבל את התורה.
המסר המרכזי הוא שעמל התורה אינו רק לימוד וחזרה, אלא עבודה מתמדת על הענווה וההתבטלות. ככל שנעמיק יותר בתכונות אלו, כך נזכה יותר לקבל ולהבין את אוצרות התורה.