הרב אלעזר אהרנסון
ההתמודדות עם השלמות האלוקית בעולם מוגבל
כאשר אנו מתבוננים במעשה בראשית, במבט ראשון נראה שהכל הולך באופן חלק ומושלם. "ויאמר אלוקים יהי אור, ויהי אור" – אין בעיות, אין תקלות. זהו הקב"ה, שאין לו פגמים במעשה הבריאה. כל דבר שהוא רק אומר מתקיים מיד, "הוא אמר ותהי". בכל יום מימי הבריאה כתוב "וירא אלוקים כי טוב", ובסוף ששת ימי הבריאה כתוב "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד".
אולם אם נעמיק להתבונן בפסוקים ובדברי חז"ל, נגלה דבר מפתיע – בכל יום מימי הבריאה היו "תקלות". כיצד ייתכן שיהיו תקלות אצל הקב"ה בבריאת העולם? חלק מהתקלות כתובות במפורש בפסוקים, וחלקן רמוזות בפסוקים ודרשו אותן חז"ל.
היום הראשון – האור הגנוז
ביום הראשון נברא האור. "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך, וירא אלוקים את האור כי טוב". חז"ל אומרים שהאור לא היה סתם טוב, אלא היה טוב מדי, חזק מדי.
במדרש שמות רבה (פרשה ל"ה) אומר רבי יהודה בר סימון, שברור שהאור שברא הקב"ה ביום הראשון לא היה האור שאנו מכירים בעולם הזה. האור בעולמנו מגיע מהשמש, שנבראה רק ביום הרביעי. האור שנברא ביום הראשון היה מציאות אחרת לגמרי.
"האור שברא ביום הראשון, אדם היה יכול להיות צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו." היה זה אור רוחני ועוצמתי, שבאמצעותו אדם יכול היה לראות מקצה העולם ועד קצהו. "כיוון שהסתכל הקב"ה בדורו של אנוש, בדור הפלגה ובדור המבול, שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא."
הקב"ה ברא מלכתחילה אור עוצמתי ואינסופי, אך כאשר ראה שיהיו רשעים שאינם ראויים לו, גנז אותו. נשאלת השאלה: וכי הקב"ה לא ידע מראש שיהיו רשעים? מדוע בכלל ברא אור כזה אם לא התכוון להשאירו בעולם?
היום השני – מחלוקת וגיהינום
ביום השני אנו מוצאים רמז חזק בפסוקים לכך שהתרחש משהו בעייתי. מה חסר ביום השני? בכל יום בבריאה כתוב "וירא אלוקים כי טוב", אך ביום השני לא נאמר "כי טוב". הדבר מרמז שלא הכל היה טוב.
לפי המדרש, ביום השני נבראו דברים שלא ניתן לומר עליהם "כי טוב":
- בריאת הגיהינום – על פי אחד ההסברים, ביום זה נברא הגיהינום, ולא ניתן לומר "כי טוב" על הגיהינום, למרות נחיצותו.
- בריאת המחלוקת – "ויבדל אלוקים בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע". אמנם גם ביום הראשון הייתה הבדלה בין האור לחושך, אך זו הבדלה טבעית והגיונית בין שני דברים שונים. לעומת זאת, להבדיל בין מים למים, כאשר שניהם אותו הדבר, זוהי מחלוקת.
משל למה הדבר דומה? אם בבית ספר מחלקים כיתות לפי תחומי עניין (ביולוגיה, מחשבים) – זה הגיוני. אך אם מחלקים כיתות לפי מוצא (אשכנזים, ספרדים) – זוהי הפליה. כך, להבדיל בין מים למים יוצר מחלוקת, ולכן לא נאמר בו "כי טוב".
- מלאכה לא גמורה – לפי פירוש שלישי, שמובא גם ברש"י, לא נגמרה מלאכת המים ביום השני. רק ביום השלישי, כאשר נאמר "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה", הושלמה המלאכה, ולכן ביום השלישי נאמר פעמיים "כי טוב".
היום השלישי – האדמה שלא שמעה
ביום השלישי, לאחר שהמים נקוו אל הימים והיבשה נראתה, אמר ה': "תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו". אולם כאשר הארץ מוציאה את הצמחים, כתוב: "ותוצא הארץ… עץ עושה פרי". יש כאן הבדל של מילה אחת.
רש"י מביא את דברי המדרש: הקב"ה התכוון שיהיה "עץ פרי" – כלומר, שטעם העץ יהיה כטעם הפרי. שיהיה אפשר לקטוף לא רק את הפרי אלא גם את העץ עצמו ולטעום בו את טעם הפרי. אולם האדמה לא עשתה כן, והוציאה "עץ עושה פרי" – העץ עצמו אינו בטעם הפרי, אלא רק מצמיח פירות.
כביכול האדמה "חטאה", אך האם יש לאדמה בחירה חופשית? האם יש לה רצון עצמאי ודעת?
הבנה עמוקה יותר – המפגש בין האינסוף לעולם הסופי
התשובה לכל השאלות האלה טמונה בהבנה עמוקה יותר של מעשה הבריאה. הקב"ה הוא אינסופי ומושלם, אין אצלו תקלות. אולם דווקא בגלל שהקב"ה כה מושלם ואינסופי, כאשר האור האלוקי האינסופי יורד לעולם, העולם המוגבל אינו מסוגל להכיל את האור האינסופי הזה.
משל למה הדבר דומה? אם ננסה להכניס אבן גדולה וכבדה לתוך קערת זכוכית קטנה יותר – הקערה תישבר. כך, כאשר הקב"ה בורא את העולם, מצד הקב"ה אין שום חיסרון. הוא רוצה להתגלות ולהשפיע שפע אינסופי של אור וברכה, אך העולם החומרי והסופי אינו מסוגל להכיל את כל הגדלות הזאת. לכן, בהכרח, בכל יום מימי הבריאה יש איזשהו חיסרון.
הקב"ה יודע מראש שהעולם אינו יכול להכיל את השלמות האינסופית, אך כיוון שהוא מושלם ואינסופי, הוא צריך להופיע בצורה אינסופית. הוא מביא את האור בכל עוצמתו, אף שהעולם אינו מסוגל להכילו, ולכן גונז אותו, משאיר רק "רשימו" – רושם קטן מהאור הגדול.
מקרים נוספים של פער בין הרצוי למצוי בבריאה
גם בימים הבאים של הבריאה אנו מוצאים את אותה תבנית:
ביום הרביעי – הקב"ה אומר לברוא "את שני המאורות הגדולים", אך מיד נאמר "את המאור הגדול… ואת המאור הקטן". הגמרא במסכת חולין (דף ס') מסבירה שבתחילה נבראו שני מאורות גדולים, אך הלבנה אמרה "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד", והקב"ה אמר לה "לכי ומעטי את עצמך". שוב, במקור נבראה שלמות של שני מאורות גדולים, אך בפועל זה בלתי אפשרי.
ביום החמישי – נאמר "ויברא אלוקים את התנינם הגדולים" (כתוב חסר). המדרש אומר שמדובר בלויתן ובת זוגו, שהקב"ה ברא אותם זכר ונקבה, אך ראה שהם גדולים מדי והעולם לא יכול לעמוד בהם. לכן הרג את הנקבה ומלח אותה לסעודת הצדיקים לעתיד לבוא.
ביום השישי – תחילה נבראו אדם וחוה דו-פרצופין (גב אל גב), ואז ראה הקב"ה ש"לא טוב היות האדם לבדו" והפריד ביניהם. ולבסוף, החטא הגדול של אכילת עץ הדעת והגירוש מגן עדן.
תפקידנו בעולם
הקב"ה מצידו בורא עולם בעוצמות אינסופיות, כי הוא אינסוף. לא ייתכן שהקב"ה, שהוא אינסופי, יברא משהו קטן ומוגבל מלכתחילה. לכן הוא בורא מצידו עולם אינסופי, אך יודע שבסופו של דבר העולם אינו מסוגל להכיל את השפע האינסופי הזה.
זהו בדיוק תפקידנו בעולם הזה – לחיות בתוך עולם מוגבל, שאי אפשר לגלות בו את האור האלוקי האינסופי במלואו, ובכל זאת "לתקן עולם במלכות שדי". תפקידנו הוא לחיות בעולם הזה ולאסוף ככל האפשר את ה"רשימו" של האור האלוקי – את מה שבכל זאת נשאר מהעוצמות האלוקיות, מהיופי, מהבריאה, מהשלמות שהקב"ה נתן בעולם – ולרומם את העולם הזה, לתקנו.
כמו באותה הדוגמה של קערת הזכוכית הקטנה שנשברה כשניסו להכניס לתוכה משהו ענק מדי – תפקידנו הוא לאסוף את השברים. לכן זה נקרא "לתקן עולם במלכות שדי". העולם הזה הוא עולם שבור, והקב"ה בכוונה מלכתחילה בורא אותו שבור, כי העולם הזה אינו מסוגל להכיל את האור האינסופי.
מצד אחד, הקב"ה נותן אור אינסופי, כי הוא אינסוף. מצד שני, העולם אינו מסוגל לקבל זאת, ולכן הוא נשבר. והאדם, תפקידו להגיע לעולם הזה ולתקנו.